פתיחה: מדוע נצרכו שני ימים ושתי איגרות
חלקו האחרון של פרק ט' עוסק בקביעת ימי הפורים לדורות. לכאורה הכול פשוט: הייתה מלחמה, נצחנו, קבעו יום שמחה. אך המלבי"ם מראה שכל מילה כאן מדויקת, ומתוך הדיוקים עולה תמונה שלמה: מדוע דווקא הפרזים התחילו לחגוג ולא המוקפים, מדוע נצרכו שתי איגרות של מרדכי, מדוע נקבעו שני ימים - י"ד וט"ו - ומדוע היה צורך בכל אותם משאים ומתנים עם חכמי הדור כדי לקבוע את פורים ולכתוב את המגילה בכתבי הקודש.
ימי המנוחה - הפרזים והמוקפים
בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה׃
וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה׃
עַל־כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ׃
שלוש שאלות עולות כאן. ראשית, משתמע שרק היהודים הפרזים קיבלו על עצמם לעשות את היום לדורות - "עושים" בלשון הווה מתמשך - ואילו אצל יושבי שושן נאמר רק שעשו באותה שנה משתה ושמחה. מדוע המוקפים לא קיבלו? שנית, בתחילה הסתפקו ביום י"ד בלבד, ורק אחר כך שולח מרדכי איגרות שיעשו גם את ט"ו. מדוע? שלישית, כאן נאמר "שמחה ומשתה ויום טוב", והרי מרדכי לא גזר יום טוב אלא משתה ושמחה בלבד, ואילו הם קיבלו על עצמם יום טוב ממש.
מבאר המלבי"ם: בשנה הראשונה לא קיבלו כלל ישראל על עצמם משתה ושמחה, אלא הפרזים בלבד. הטעם נעוץ בגורלן של האיגרות הראשונות. הספרים החתומים ששלח המן להשמיד את היהודים לא התפרסמו בסופו של דבר. בטל לא בוטלו - שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב" - אבל השרים הבינו שאין כדאי להסתבך עם מרדכי, והעלימו אותם. נמצא שכלל לא נודע ברבים שניתנה רשות גם לאויבי היהודים להרוג בהם. היהודים קיבלו לידיהם רק את האיגרות שבהן כתוב שהם רשאים להרוג באויביהם.
ממילא חשבו היהודים אחת משתיים: או שאותו קול הברה ששמעו בתחילה, שהגויים מתכוננים ליום מר ונמהר, לא היה אלא שמועות ריקות; או שהדבר יצא מהמן בלבד ולא היה איגרת מלך כלל, ולכן בוטל לגמרי. בשני האופנים לא ראו כאן נס מיוחד. הרי על פי פקודת המלך שבידם נגזר ש"ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובדיוק זה מה שקרה. אין כאן מהפך, אין כאן שינוי מהותי - יש כאן ביצוע של פקודה.
ועוד הבדל יסודי בין הערים. "ערי הפרזות" הן הערים שאינן מוקפות חומה - פרזים מלשון פרוץ, ערים פרוצות בלא חומה. בערים המוקפות חומה שכנו בדרך כלל חילות המלך, ושם עמד חיל המלך לעזרת היהודים. אנשי המוקפים הרגישו שמלכתחילה לא היו בסכנה - הרי הצבא כאן - ולכן לא ראו סיבה לקבוע ימי משתה ושמחה. אבל היהודים הפרזים, שאצלם לא היה חיל המלך, ושם יכלו האויבים להרשות לעצמם לקום ולהילחם ביהודים על פי השמועות הראשונות ששמעו - הם הרגישו באמת שנעשה להם נס. ולכן דווקא "היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" עושים את יום ארבעה עשר שמחה ומשתה.
ומכאן גם לשאלת היום טוב. לכאורה אי אפשר לחדש יום טוב מדעתנו - התורה כבר קבעה מהם הימים הטובים, וקביעת יום חדש האסור במלאכה היא בכלל "בל תוסיף". אלא שבתחילה רק הפרזים עשו את היום טוב, ואין זו גזירה על כלל ישראל אלא יום טוב פרטי שקבוצה קובעת לעצמה. הפרזים נידונים כיחידים, ויחיד רשאי לקבל על עצמו יום מסוים כיום טוב, ואין בזה מניעה. לכן דווקא הם עושים את י"ד, ודווקא הם עושים אותו כיום טוב.
איגרות מרדכי - לגלות למוקפים את הנס
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים׃
מהם "הדברים האלה" שכתב מרדכי? מבאר המלבי"ם: לאחר שראה מרדכי שהמוקפים לא קיבלו עליהם את ימי הפורים, מפני שלא חשו בתוקף הנס אלא סברו שהצבא שמר עליהם ואין כאן דבר על טבעי, הוצרך לכתוב להם. שהרי באמת גם הם היו באותו יום בסכנה, כי גזירת המן עדיין הייתה בתוקפה, וכל ההצלה הייתה בכך שנפל פחד מרדכי על השרים והם העלימו את האיגרות הראשונות - וזה עצמו נס. לכן שלח מרדכי איגרות ותיאר להם את הכול בפרטי פרטות, כדי שגם יושבי המוקפות ידעו: אל תחשבו שצבא המלך הגן עליכם - נס היה כאן. תוכן הדברים יתפרש להלן בפסוקים כ"ד-כ"ה: האיגרות הראשונות לא בוטלו, הייתם בסכנה, ויש כאן נס שצריך להודות עליו.
מדוע שני ימים
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה׃
שואל המלבי"ם: מדוע מצווה מרדכי לעשות גם את י"ד וגם את ט"ו? לא די ביום אחד? ובעיקר הדבר מפליא: וכי משום שבשושן לא נחו עד ט"ו, יעשו כל המוקפות חומה בט"ו? מה הקשר ביניהן לשושן? תן לשושן פורים משלה - בשושן המשיכו להילחם בי"ד ונחו בט"ו, ולכן שם יעשו בט"ו - אבל מדוע כל עיר מוקפת חומה תעשה בט"ו? ואם תאמר שהדבר נעשה לכבוד עיר המלוכה, היה לך לתקן שפורים יהיה בט"ו בכל המקומות. ובכלל, איזה כבוד יש לשושן בכך שערים אחרות המוקפות חומה עושות פורים בט"ו?
אלא, אומר המלבי"ם, על פי מה שהתבאר למעלה תבין את החילוק. גזירת המן הייתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד". ודאי שלא הייתה הגזירה מוגבלת לומר שאין רשות להרוג בי"ד או בט"ו או בט"ז. מחשבת המן הייתה שביום י"ג יתחילו במלאכה, ואם לא יספיקו - קחו לכם את הזמן, עוד יומיים, עוד שבוע, ובלבד שתחסלו את היהודים. הרי לא הייתה לו שום כוונה להצילם. "יום אחד" פירושו: הזדרזו לגמור הכול באותו יום, ואם לא הצלחתם - סיימו בזמנכם. ועוד: מי שהתחבא בי"ג - חפש אחריו אור לארבעה עשר, בחורים ובסדקים, עד שתמצא את כל המסתתרים; ומי שברח להינצל בעיר אחרת - רדוף אחריו גם לאחר י"ג.
לעומת זאת באיגרות האחרונות, שבהן ניתנה רשות לישראל להרוג באויביהם, נכתב במפורש יום י"ג בלבד. שהרי באיגרות מרדכי לא נאמר "להשמיד להרוג ולאבד" את כל הצוררים מנער ועד זקן טף ונשים - לא נאמרה שם השמדה טוטאלית, אלא ניתן יום. וכיוון שכך, בעבור היום - נגמרה הרשות. אצל המן, שהמטרה המוצהרת היא חיסול מוחלט, מובן שאם לא הספקת תמשיך מחר; אצל מרדכי, שאין פקודה להשמיד את כולם אלא רק "להרוג באויביהם" ביום נקוב - לא הספקת, לא הספקת. והראיה: כשאסתר מבקשת יום נוסף היא זקוקה להורמנותא דמלכא, לרשות מפורשת מן המלך. אילו היה זה תפקיד פתוח שאפשר להמשיכו, מה הבעיה להמשיך בי"ד ובט"ו? אלא ודאי שלא ניתנה רשות, ולכן היה צריך ש"תינתן דת בשושן" לעשות גם למחרת כדת היום.
נמצא שכשהגיע יום י"ד היו היהודים בסכנה גדולה: פקודת המן אין לה פג תוקף ואפשר להרוג ביהודים עד גמר המלאכה, ואילו פקודת מרדכי פג תוקפה בי"ג. מיום י"ד אין עוד רשות ליהודים להרוג באויבים הקמים עליהם. ואם היו האויבים קמים עליהם בי"ד או בט"ו, השרים לא יכלו להצילם ולא יכלו לתת להם גושפנקא להילחם, שהרי הגושפנקא פקעה. מעתה פקודת המלך הקיימת היא שאויבי היהודים יהרגו וישמידו מנער ועד זקן. רק לאחר שעבר יום י"ד התברר, לשמחתנו, שהשרים העלימו את המכתב המתיר לגויים להרוג ביהודים, והאויבים לא הרימו יד. ומכאן ראה איזה נס עצום עשה לך הקדוש ברוך הוא: אילולא הסתירו השרים את האיגרות הראשונות מפני שנפל פחד מרדכי עליהם, כל הצלתך הייתה ליום י"ג בלבד, ובי"ד כבר יכלו האויבים לקום עליך.
ומכאן, אומר המלבי"ם, נקבע הפורים ביום שנחו בו מאויביהם. המוקפים - מתי נחו באמת? רק בט"ו, שכן כל יום י"ד עדיין עמדו בספק: האם יכו בנו האויבים, שלהם ניתנה רשות בלתי מוגבלת ולנו רשות מוגבלת? על כן מצווה מרדכי שהמוקפים יעשו בט"ו. ובמה אמורים דברים? במוקפים דווקא, שהרי השרים שקיבלו את האיגרות ישבו בערים המוקפות חומה, בערי הממלכות, ולא בערי הפרזות. לערי הפרזים לא הגיעו כלל האיגרות הראשונות, וממילא משגברה ידם על שונאיהם בי"ג - חלפה הסכנה, ובי"ד כבר נחו. הם כלל לא ידעו מקיומן של איגרות ראשונות. על כן תיקן מרדכי לפרזים את י"ד ולמוקפים את ט"ו, כי המוקפים באמת נחו מאויביהם ומשונאיהם רק בט"ו.
משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים
כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים׃
"כימים אשר נחו" - כל אחד יעשה את הפורים ביום שנח בו מאויביו: הפרזים שנחו בי"ד יעשו בי"ד, והמוקפים שנחו בט"ו יעשו בט"ו, כמבואר. ועתה מבאר הכתוב מדוע נצטוו במשתה ובמשלוח מנות: "והחודש אשר נהפך להם" - שני דברים נהפכו באותו חודש, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. כנגד השמחה - "ימי משתה ושמחה". וכנגד האבל, שהרי חס ושלום היו כולם הרוגים - כנגד זה ראוי יום טוב.
אלא שמרדכי אינו יכול לגזור יום טוב גמור, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש בזה בל תוסיף. מה עשה? תיקן מתנות לאביונים: שייתן אדם לאביון מתנת כסף ומעות, כדי שיוכל אף הוא לעשות לעצמו קצת יום טוב. אומר המלבי"ם, תכלית היום טוב היא שיפרוש בו האדם מהבלי העולם לעבודת ה' ותורתו - וכשאתה נותן צדקה, אין העניים צריכים לעבוד באותו יום, אלא אוכלים מן הכסף שנתת ומן משלוחי המנות, וממילא אין צורך לגזור על היום דין יום טוב גמור. ומדוע אם כן היהודים הפרזים כן עשאוהו יום טוב? כפי שביאר המלבי"ם לעיל: הפרזים אינם כלל ישראל אלא חלק מהם, וחלק רשאים לקבל על עצמם יום טוב, אבל לגזור יום טוב על כלל ישראל - זו כבר בעיה של בל תוסיף.
"את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי"
וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם׃
שואל המלבי"ם: הרי זה דבר אחד - לעשות ימי משתה ושמחה. מה מוסיף "החלו לעשות" על "אשר כתב מרדכי"? אלא שהכתוב מספר שכל ישראל קיבלו את שני הדברים: את מה ש"החלו לעשות" - אלו הפרזים, שקיבלו על עצמם את יום י"ד והתחילו לעשותו מעצמם, שהרי אצלם באמת הייתה שמחה מאליה; ואת "אשר כתב מרדכי אליהם" - אלו המוקפים, שלהם כתב מרדכי, שהרי הם כלל לא הבינו שיש כאן מקום ליום משתה ושמחה. הפרזים קיבלו את אשר החלו לעשות, והמוקפים קיבלו על עצמם על פי מה שכתב להם מרדכי באיגרת.
תוכן האיגרת: שנאת אגג והפלת הפור
כִּי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל־הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם׃
שתי תמיהות: ראשית, למה חוזר הכתוב ומספר מה שכבר קראנו? וכי קורא המגילה מתנמנם? כבר ראינו שהמן בן המדתא רצה לאבד את היהודים והפיל פור. שנית, מדוע בתחילה "לאבדם" ואחר כך "להומם ולאבדם"?
אומר המלבי"ם: פסוקים אלו הם תוכן מה שכתב מרדכי באיגרתו, והם מוסבים על "ויכתוב מרדכי". מרדכי מתאר להם: דעו לכם שהיה כאן נס אדיר, ואל תחשבו שהדבר התנהל בדרך הטבע ושצבא המלך שמר עלינו. ועוד: אל תחשבו שהשנאה נבעה רק מכך שמרדכי לא השתחווה להמן - אילו כך היה, לא היו כל היהודים צריכים לסבול ולעמוד בגזירת השמדה. אלא "המן בן המדתא האגגי" - משום שהוא אגגי הוא נוטר את איבת אבותיו, ששמואל שיסף את אגג, ולכן מזכיר הכתוב את ייחוסו. מסיבה זו היה "צורר כל היהודים" ורצה להכרית את כולם, שנאה קדומה הוא נושא עמו.
ועוד הוא מודיעם: גם המערכה מצד עצמה עמדה אז נגד היהודים, כפי שהתבאר על פי האצטגנינות - מצב ישראל היה בשפל ומצבו של עמלק למעלה. והראיה: בתחילה חשב רק "לאבדם", שפירושו לאבד את צורת האומה ודתה, להעבירם מדתם. אבל בעת שהפיל פור ויצא הגורל שמזלו של עמלק מוצלח כל כך ומזלנו נחות כל כך, החליט "להומם ולאבדם" בהרג ובאובדן. כלומר מתחילה לא הייתה מגמתו להרוג את כולם אלא לאבד את דתם, ורק לאחר שראה שהגורל מראה לו פנים אמר: נלך על כל הקופה - "להומם ולאבדם", לאבד לחלוטין את כל צורת האומה, ובכלל זה להרוג אותם.
"לאבדם" - "לא בדם"
מובא שכאשר נגזרה הגזירה על היהודים שלח משה רבנו את אליהו הנביא להודיע למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם. שאילו נחתמה הגזירה בדם - לא היה ניתן לבטלה; אבל טיט הוא דבר נשבר, וגזירה שנחתמה בטיט אפשר לבטלה.
ומסופר על רבי חיים מוולוז'ין, שדרכו הייתה בערב פורים לחלק צדקה לעניים, וכל עניי העיר היו מגיעים אליו ומברכים אותו "פורים שמח". פעם אחת אמר לו עני אחד: כבוד הרב, אם ייתן לי הרב עוד מטבע אומר לו חידוש. נתן לו הרב עוד מטבע. אמר לו העני: כתוב שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם - והיכן זה רמוז במגילה? שאל הרב: היכן? אמר לו אותו הלך: "אשר חשב על היהודים לאבדם" - אל תקרא "לאבדם" אלא "לא בדם". נהנה רבי חיים מאוד, נתן לו עוד מטבע, ואחר כך הלך וסיפר את הדבר לגאון מווילנה, שהיה כידוע בעל רוח הקודש. אמר לו הגר"א: האם אמרת שלום לאותו הלך? שאל רבי חיים: למה? אמר לו: כי אילו אמרת לו שלום, היית זוכה ל"אשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום" - שאותו אחד שבא ואמר לך את החידוש הזה ביום הפורים הוא הוא זה שגילה אז למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם, ונמצא שזכית לגילוי אליהו.
"ובבואה לפני המלך אמר עם הספר"
וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם־הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר־חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים עַל־רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ׃
הפסוק תמוה: "ובבואה" - מי בא? ומה פירוש "עם הספר", עם איזה ספר? ומה עניין "עם הספר ישוב מחשבתו הרעה"?
מבאר המלבי"ם שמרדכי מוסיף ומודיע: מלבד הנס הגדול מצד עצמו, שהיה נגד המזל ונגד המערכה - שהרי המן היה אצטגנין גדול וידע שמזל ישראל בשפל ומזל עמלק גבוה - גם אותו יום עצמו היה נס בפני עצמו. "ובבואה לפני המלך" מוסב על הפסוק הקודם: אותה מחשבה שחשב המן בן המדתא האגגי על היהודים לאבדם - כשבאה לפני המלך, כלומר כשנודע למלך מהי עצתו הרעה של המן. והמלך, כזכור, לא יכול היה להשיב את הספרים הראשונים, שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב. לכן אמר: "עם הספר" - עם הספר הראשון, עם האיגרות הראשונות ששלח המן, "ישוב מחשבתו על ראשו".
כלומר: היות שאין המלך יכול להשיב את האיגרות הראשונות אלא הן נשארות בעינן, וכתב לעומתן איגרות אחרונות, יש חשש שיימצאו אנשים שיישמו את הראשונות ויכו ביהודים. על כן אמר המלך: כדי שתשוב מחשבתו הרעה של המן על ראשו, אני חייב לתלותו על העץ. וכשיגיעו האיגרות החדשות לשרים, יעמדו השרים בפני שתי איגרות: אחת האומרת להיפרע מן היהודים, ואחת האומרת להיפרע מאנשי המן, מעמלק. מה יעשו? יראו שהמן נתלה על העץ, ויבינו מהו קו המלך ומהי מגמתו - להיפרע מן העמלקים ולא מן היהודים. אמנם כפי שביארנו אין כאן סתירה גמורה, אבל מכל מקום כאן יכריע הפחד: יאמרו השרים לעצמנו, למה לי להיכנס לסכנות? ראו מה עלה להמן, שחשב על היהודים לאבדם - ותלוהו על העץ. מוטב לי ללכת אחר האיגרות האחרונות ולא אחר הראשונות. ועל ידי כך לא יחושו השרים לספרים הראשונים אלא לאחרונים בלבד, ומחשבתו הרעה של המן לא תצא אל הפועל.
למה נקראו פורים
עַל־כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל־שֵׁם הַפּוּר עַל־כֵּן עַל־כָּל־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם׃
שתי שאלות: מה עניין קריאת השם "פורים", ומהו "על כן" השני - "על כל דברי האיגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"?
מבאר המלבי"ם: השם פורים ניתן על שם הפור כדי שנזכור את תוקפו של הנס - שפורו של המן נהפך לפורנו. פור הוא מזל, הוא גורל. גורלו ומזלו של המן, שהורו שבי"ג באדר מזלו גבוה ומזלנו נמוך, נהפכו להיות מזלנו. לכן נקראים ימים אלו פורים, שנתהפך הדבר בהשגחת ה' ששידד את המערכה. וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד - צא מאצטגנינות שלך", לפי שישראל למעלה מן המזל ובכוחם לשדד את הכוחות והמזלות בתפילתם ובמעשיהם הטובים. אף כאן שידד ה' את המערכה ושינה את המזל.
ו"על כן" השני מוסב על הפסוק הבא: על כל דברי האיגרת הזאת, שבה הודיעו מרדכי ואסתר את הכול בפרטות - איזה נס היה ומה תוקף עוצם הנס - ועל ידה נודע לעם "מה ראו על ככה", מה ראו מרדכי ואסתר לקבוע יום טוב, "ומה הגיע אליהם", כל פרטי המעשה שאירע עמהם. ומתוך כך:
קיימו וקיבלו - ארבעה חידושים
קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל־זַרְעָם וְעַל כָּל־הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה׃
מהו "ולא יעבור", ומדוע היית חושב שיעבור? ומהי ההדגשה "ככתבם וכזמנם"? אומר המלבי"ם שקיבלו על עצמם ארבעה דברים. ראשית, שקבלת הפורים לא תהיה לדורם בלבד אלא לכל הדורות הבאים - "עליהם ועל זרעם": אין זה יום טוב שאנו קובעים לעצמנו, אלא יום טוב הנקבע לדורות. שנית, "ולא יעבור" - שאין זה כשאר גזירות בית דין, שבית דין אחר הגדול מהם בחכמה ובמניין יכול לבטל דברי בית דין חברו; כאן התנו מראש שאין בית דין יכול לבטל זאת, וכשם שאין בית דין יכול לבטל פסח שבועות וסוכות, כך אין בית דין יכול לבטל פורים. שלישית, "את שני הימים האלה" - נקבעו יומיים, י"ד וט"ו, הפרזים בי"ד והמוקפים בט"ו. רביעית, "ככתבם וכזמנם" - ככתבם היינו לקרוא מפי כתבם, זו קריאת המגילה, וכזמנם היינו כל אחד בזמנו.
וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם׃
"נזכרים" - כיצד? על ידי קריאת המגילה, כלשון "נזכירה דודיך מיין" שהוא הקידוש, ו"זכור את יום השבת" - זוכרהו בדברים הנאמרים על היין. אף כאן הזכירה היא בקריאת המגילה. "ונעשים" - בפועל, במשתה ובשמחה ובמשלוח מנות בכל דור. וימים אלה עושים אותם בכל מקום ומקום, "ולא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" - שגם זרעם יהיו קוראים את המגילה.
האיגרת השנית - אסתר כותבת את המגילה
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כָּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית׃
הפסוק תמוה ולכאורה אינו שייך לכאן: מהי האיגרת השנית שאסתר כותבת, ומהו "את כל תוקף"? מה הוסיפה בשנייה על הראשונה?
מבאר המלבי"ם: אסתר רצתה שהמגילה הזאת תהיה חלק מעשרים וארבעה כתבי הקודש, ובדבר זה הייתה מחלוקת בין החכמים, שהרי אסור להוסיף על כתבי הקודש. וכמו שאמרו חז"ל ששלחה אסתר לחכמים "קבעוני לדורות" - הכניסו את ספרי לדורות בין כתבי הקודש - ובתחילה לא הסכימו. וכן הייתה טענה על עצם קבלת הימים הללו כדבר קבוע, שלכאורה יש איסור להוסיף על הכתוב בתורה, ונמצא עובר על בל תוסיף וקובע מועד וחג חדש שלא נאמר בתורה. לכן הוצרכה אסתר להשתתף עם מרדכי ולכתוב על פי תוקף המלכות שבידה, "לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית" - לקיים את האיגרת עצמה שהיא שולחת להם עתה, והיא המגילה. שיקיימו את כל הכתוב בה, מ"ויהי בימי אחשורוש" ועד "ודובר שלום לכל זרעו", ושיהיה דינה ככל כתבי הקודש. ובפרט שאסתר הייתה נביאה, אחת משבע הנביאות, ולכן היה בכוחה לשלוח איגרת ולהודיעם - הן מכוח הנבואה שבה והן מכוח המלכות שבידה, וזהו "כל תוקף".
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֶל־שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת׃
מהו "דברי שלום ואמת"? היות שהייתה כאן מחלוקת, כתבה להם לעשות שלום בין החכמים ולבקש את האמת על פי ההלכה - שדבריה נכונים וכך צריך להיות וכך יש לעשות, ועל ידי שיקיימו הכול את דבריה תשקוט המחלוקת ויהיה הדבר מקובל על כולם.
"דברי הצומות וזעקתם" - התשובה לטענת בל תוסיף
לְקַיֵּם אֶת־יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל־נַפְשָׁם וְעַל־זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם׃
מהם "דברי הצומות וזעקתם"? ואם תאמר תענית אסתר - אינה מן הפרשה, שהרי תענית אסתר אינה בבחינת "צומות וזעקה" שאנו עושים, אלא היא כתענית שהיו עושים בשעה שיוצאים למלחמה. ואף שיש בזה רמז, אין פשוטו של מקרא מדבר בה, ובפרט שתענית אסתר אינה מימות אסתר אלא מתקופה מאוחרת יותר, ואין בגמרא זכר להתענות בערב פורים. ועוד קשה: כבר נאמר לעיל "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם", ואם כבר קיבלו, למה צריך לשלוח ספרים ולומר להם שיקיימו את ימי הפורים? ובכלל, וכי לפורים צריך כל כך הרבה שכנועים? אדם מעצמו היה עושה עשרה פורימים.
אלא, אומר המלבי"ם, כנגד מה שטענו שאי אפשר להוסיף יום טוב מדעתנו ואי אפשר לקבוע לחוק עולם יום שיהיה יום טוב ומשתה ושמחה לכלל ישראל - באה אסתר בטענה: איני עוברת על בל תוסיף. שהרי נשאל: כל המצוות דרבנן, לכאורה בל תוסיף הן. שלמה המלך תיקן נטילת ידיים - בל תוסיף? כל הסייגים שקבעו לנו חכמים - בל תוסיף? כיצד אפוא יש מקום לשבע מצוות דרבנן ולכל תקנות חכמים לאורך הדורות? התשובה: בל תוסיף הוא רק כשאדם בא ואומר שאין תרי"ג מצוות אלא תרי"ד, תרט"ו, תרט"ז - כלומר מוסיף מצוות ואומר שהתורה הוסיפה. אבל הבא לעשות סייג וגדר, והוא מן החכמים שבכוחם לעשות כן - אין בזה איסור כלל.
זהו שאומרת להם אסתר: איני רוצה להשוות זאת לדין תורה ולקבוע שיש בזה חיוב מדין תורה - שאז אכן היה בכך בל תוסיף. אני רוצה שיהיה הדבר מצד קבלה, כעין נדר שקיבלו על עצמם. כמו אשכנזי שאינו אוכל קטניות בפסח; וכי נאמר שהוסיף על מצוות עשה, שהתורה אמרה "לא יראה לך שאור" והוא אומר לא יראה לך חומוס? אלא שאין הוא בא לומר שהתורה אסרה זאת, אלא כנדר קיבלנו על עצמנו להימנע גם מזה כגדר וכסייג. וכך אומרת אסתר: אל תקבלו זאת מדין תורה אלא ממצוותם של אסתר ומרדכי - ואז אין כאן בל תוסיף. וזהו "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה": ציווי של מרדכי ואסתר, ולא ציווי התורה.
ואם תטען: מה לי תוספת מדין תורה ומה לי תוספת מדין נדר, סוף סוף התורה לא ציוותה זאת ואתה מוסיף ציווי - על כך משיבה אסתר: "וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". מה תאמרו על ארבע התעניות, צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז? והרי אף הן תקנה מאוחרת הכתובה בכתובים, ואינן מדין תורה. ומדוע שם אין זה נחשב הוספה על דין תורה? אלא משום שאין אנו אומרים שהתורה ציוותה עליהן, אלא אנו מעצמנו נוהגים בתוספת זו ואומרים שהיא מדרבנן. אם כן, אומרת אסתר, קבלו גם את היום טוב שאני קובעת מדרבנן - אם אתם יכולים לצום מדרבנן, עשו גם יום טוב מדרבנן. וכשם ששם לא נחשב הדבר תוספת וישראל קיבלוהו על עצמם, כך גם מה שאני אומרת לכם לא ייחשב תוספת וישראל יקבלוהו על עצמם.
וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר׃
מהו "ומאמר אסתר קיים"? מסביר המלבי"ם: על פי טענותיה ומאמריה שכתבה לחכמי אותו הדור נתקיימו ימי הפורים. כולם הסכימו לדבריה, הסכימו להחזיק את ימי הפורים כימים טובים ולעשותם חוק עולם - מאמר אסתר גרם שיהיה קיום ואישור לדבר. ועוד: "ונכתב בספר" - הסכימו החכמים שמעשה נס הצלתם של ישראל בימי מרדכי ואסתר ייכתב בספר, ושתהיה מגילה זו חלק מעשרים וארבעה כתבי הקודש. אותה מחלוקת שהייתה בתחילה נסתיימה, וכולם הסכימו לקיים את הדבר ולדברי אסתר.
לסיכום:
סופו של הפרק מגלה עד כמה עמוק היה הנס ועד כמה היה סמוי מן העין. הפרזים, שלא הגיעו אליהם האיגרות הראשונות, נחו כבר בי"ד והרגישו את הנס מיד, ולכן קיבלו עליהם מעצמם יום טוב. המוקפים, שראו את צבא המלך סביבם, לא חשו בנס כלל - ורק איגרתו של מרדכי גילתה להם שהאיגרות הראשונות מעולם לא בוטלו, שרשותם שלהם פגה בי"ג, ושכל הצלתם תלויה הייתה בכך שנפל פחד מרדכי על השרים והם העלימו את הספרים. משום כך נקבעו שני ימים, כל אחד ביום שנח בו מאויביו. מרדכי תיקן משתה ושמחה כנגד היגון, ומתנות לאביונים כנגד האבל במקום יום טוב גמור שאין כוח לגזרו על כלל ישראל. והשם "פורים" נקבע להזכיר שפורו של המן נהפך לפורנו, שישראל למעלה מן המזל וה' שידד את המערכה. ולבסוף באה אסתר בכוח נבואתה ומלכותה, השיבה לטענת בל תוסיף מכוחם של הצומות שקיבלו ישראל מדרבנן, ובמאמרה נתקיימו ימי הפורים לדורות ונכתבה המגילה בספר, בין כתבי הקודש.