פרק ט' הוא פרק המהפך. עד כה למדנו איך עם ישראל ניצלו מן הרעה: אילולא האיגרות האחרונות, היו היהודים נתונים להרג ולשמד על פי האיגרות הראשונות, אלא שבזכות האיגרות האחרונות נפל פחדם של היהודים על כל העמים. עכשיו המגילה מספרת לנו מה קרה כשהגיע הזמן, כשנפתחו הספרים החתומים ביום י"ג באדר, וכיצד התהפכה המערכה כולה.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם׃
נזכיר את היסוד שכבר למדנו: בכל איגרת היה "פתשגן" - הכתב הגלוי, ו"כתב הדת" - הכתב הנסתר. באיגרת הגלויה של המן נכתב רק: תהיו מוכנים ליום שלושה עשר. באיגרת הגלויה של מרדכי נכתב: היהודים יהרגו באויביהם. ממילא זו התוצאה שנשארה בפועל, שכן את האיגרות הנסתרות של המן, שבהן נצטוו האויבים להכות ביהודים, השרים חששו לגלות ולבצע, לאחר שראו מה קיבל המן על מה שחשב לעשות ליהודים.
"אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת" - הכוונה שהגיע זמנו של כתב הדת הנסתר להיעשות; פותחים את הספרים. ומכאן מדייק המלבי"ם: אי אפשר היה להישאר בשב ואל תעשה, שהרי כתוב "להיעשות" - באותו יום חייבים לעשות את דבר המלך. גם פשרה לא הייתה אפשרית, כגון להכריז הפסקת אש שבה היהודים לא יהרגו בשונאיהם והשונאים לא יהרגו בהם. דבר המלך מחייב מעשה, אי אפשר להיות פסיבי.
ועוד למדנו כאן על ההשגחה הצמודה. המן היה אצטגנין ואסטרולוג גדול, וידע שי"ג באדר הוא הזמן שבו מצבם של ישראל בשפל, וכנגד זה כוכבו של עמלק ברום המעלות, ולכן בחר דווקא ביום הזה. וזה שאומר הכתוב "בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם" - היו להם כל הסיבות לחשוב שהם שולטים ושכוכבם רם. ודווקא אז הפך הקדוש ברוך הוא את המערכה: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".
שני דברים מלמדנו הכתוב. האחד, לא רק שעם ישראל התגבר על צורריו, אלא שאותם צוררים עצמם ירדו מגדולתם אל השפלה גמורה, וישראל עלו משאול תחתית אל רום המעלה. זהו ה"ונהפוך הוא": המן, השר החשוב ביותר בכל מלכות אחשוורוש, מתנדנד על העץ לרוח היום, ועם ישראל שכבר הכינו להם קברים ותכריכים - הם ההורגים היום את אויביהם ושונאיהם.
והשני, שהדבר לא היה בדרך הטבע. אומר המלבי"ם: ייתכן שאדם שמזלו בתכלית השפלות ישתפר מצבו אם יידבק באדם שמזלו מוצלח. וכך דרכם של מלחכי פנכה המנסים להתקרב לעשירים, כמאמרם "איקרב לגבי דהינא ואידהן" - התקרב לאדם ששם על עצמו שמן, אולי יעופו עליך כמה טיפות. אבל כאן נאמר "אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה" - המה לבדם, בלי סיוע של בעל מזל גבוה. וזה מראה את ההפיכה הגמורה: הם היו למעלה ואנחנו בשפל המדרגה, מיועדים להשמדה ולהריגה ושללנו לבוז, והנה הכל התהפך לחלוטין.
המגיד מדובנא שואל שתי שאלות: מהי ההדגשה של "ונהפוך הוא", ועוד - כיצד הצליחו האיגרות האחרונות לבטל את הראשונות, והרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב"?
מסביר המגיד מדובנא, שבאיגרות השניות שלח מרדכי הודעה מפתיעה: דעו לכם, כל מטרתן של האיגרות הראשונות הייתה לצורך האיגרות האחרונות. כיצד? המלך רצה שהיהודים יהרגו באויביהם ולא יישאר אף שונא ישראל, אלא שדא עקא - שונאי היהודים מסתתרים ועוטים מסכות. קוראים לעצמם בכל מיני שמות נחמדים של דורשי זכויות אדם, וכיצד נדע מי הם באמת שונאי ישראל? לכן עשה המלך תרגיל: שלח איגרות ראשונות שבהן נכתב שיתכוננו האויבים להרוג בשונאיהם, וכל אותה שנה צחצחו האויבים חרבות והתגלו. כך היהודים ידעו בדיוק מי מסומן - זה שונא וזה שונא, זה שאמר לי "תתכונן ליום י"ג באדר". ועכשיו שולח המלך בכוונה תחילה את האיגרות השניות ומודיע את המגמה האמיתית: שהיהודים יכו באויביהם ובשונאיהם, והאיגרות הראשונות לא היו אלא כדי לגלות מי הם האויבים והשונאים.
לפי דרך זו אין כאן כלל איגרות נסתרות וגלויות, ואין המגיד הולך בקו של המלבי"ם, אלא הכל היה גלוי, ורק עורמה הייתה כאן כדי שיתגלו שונאי היהודים. וזה שאומר הכתוב "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" - האיגרות האחרונות מודיעות לעמים: הפוך ממה שאתם חושבים, מטרת האיגרות הראשונות מעיקרה הייתה שישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכדי להפוך את המצב נשלחו האיגרות הראשונות.
לפי זה, אומר רב חיים קנייבסקי, נבין נפלא מה ראתה אסתר לבקש שיינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן. שהרי בשושן ראו שהמלאכה לא הסתיימה: עברו על הרשימות וראו כמה אויבים נותרו שעדיין לא נגמר עמם הסיפור. מבקשת אסתר עוד יום להשלמת המלאכה, שכן אנו כבר יודעים מי הם השונאים, וכל המטרה הייתה לגלותם - ולכן "יינתן גם מחר".
נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עַל־כָּל־הָעַמִּים׃
וְכָל־שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת־הַיְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם׃
שואל המלבי"ם: מדוע אצל העמים נאמר שנפל פחד היהודים עליהם, ואצל השרים נאמר שנפל עליהם פחד מרדכי?
מבאר המלבי"ם, שפסוק ב' מתאר את המצב בערים הגדולות, שם ישבו השרים והסגנים וחילות צבא המלך, והם היו עוזרים ומגינים על היהודים בפועל. לפיכך חששו הצוררים להתקרב וחששו לפעול, שהרי הצבא לצד היהודים. "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם" - הערים הגדולות שבמדינות המלך, נקהלו להתגונן, ואף אחד לא עמד בפניהם.
וכאן ההבדל בין העמים לשרים: העמים לא ידעו מה כתוב בספרים החתומים. הם לא ידעו שהמן שלח ספרים שבהם נצטוו הגויים להרוג ביהודים; הם ידעו רק שעליהם להיות מוכנים ליום שלושה עשר. לכן פחדו מן היהודים. אבל השרים, הם אלה שקיבלו לידיהם את הספרים החתומים, וביום י"ג באדר פתחו אותם, ולכן לא פחדו כלל מן היהודים: יש בידם איגרת שמתירה להם להרוג. הם אף היו יכולים לעמוד לעזרת צוררי היהודים ולהניף את האיגרות הראשונות ולומר: הרי בידינו כתב המרשה לעשות ביהודים כטוב בעינינו.
ואף על פי כן גם השרים לא פעלו כנגד היהודים, אלא "מְנַשְּׂאִים אֶת־הַיְּהוּדִים" ואף עזרו להם. לא מפחד היהודים, אלא "כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם". הם ראו שמרדכי קיבל את בית המן ושררה בבית המלך, ושמרדכי יהודי, ושמי שניסה להתעסק עם היהודים - כמו המן - מתנופף לרוח היום. אם כן, עם מרדכי לא מתעסקים. זמירות חדשות בארמון, המגמות שונות. מן העם עצמו לא היה להם ממה לחשוש, כי יש להם איגרת; אבל מי שמסתבך עם בני עמו של מרדכי, הגדול בבית המלך, מוצא עצמו בבעיה.
כִּי־גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל־הַמְּדִינוֹת כִּי־הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל׃
אומר המלבי"ם: יש שרים המיוחדים להנהגת בית המלך, יש שרים המיוחדים להנהגת המדינה בכללה, ויש שרים שתפקידם להילחם באויבי המלך מבחוץ ולכבוש מדינות. אלה האחרונים, כל זמן שהם מצליחים וכובשים עוד מדינות ועושים חיל, הם הולכים ומתקדמים בשררה ומקבלים תפקידים נוספים.
ובמרדכי היו שלוש השררות כולן: "גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ" - רב על כל ביתו, כל מה שקשור לבית המלך תחת ניהולו. "וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל־הַמְּדִינוֹת" - מנהיג גם של המדינות. ו"הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" - ממונה גם על כיבוש המדינות, וממילא הוא הולך וקונה לעצמו עוד שררה ועוד כבוד מאת המלך, ומוסיף גדולה בביתו של אחשוורוש.
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל־אֹיְבֵיהֶם מַכַּת־חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם׃
אומר המלבי"ם: ודאי שלא הייתה ליהודים רשות להרוג את מי שירצו. כל שנכתב באיגרות היה להינקם מאויביהם ומצורריהם, ולא היה להם היתר להרוג סתם גוי ההולך ברחוב. ובערים הגדולות, שבהן "איש לא עמד בפניהם" מפני שהצבא היה לעזרתם, לא יכלו להרוג אלא את האויבים בלבד - אותם שאיבתם כלפי היהודים הייתה מפורסמת, שאיימו עליהם ואמרו: המתינו ליום המיועד, אנו ניפרע מכם.
וזה ההבדל בין אויב לשונא: "אויב" מלשון איבה - איבתו גלויה; "שונא" - בליבו, בהסתר. את השונאים לא יכלו להרוג, כי שנאתם אינה ניכרת כלפי חוץ, ואילו מי שבא באיבה גלויה ואומר "עוד אהרוג אותך" - הרי זה צורר היהודים בפועל, ואותו מותר להרוג. ולכן בערים הגדולות "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל־אֹיְבֵיהֶם מַכַּת־חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן", ואת השונאים - "וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם", היינו שגינו אותם והשפילו אותם, אבל להרוג אותם ממש לא יכלו.
וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
מכיוון שלא הייתה להם רשות להרוג אלא את האויבים שאיבתם גלויה, ממילא ממספר ההרוגים נודע כמה צוררים ואויבים היו לעם ישראל. אם הרגו חמש מאות איש, פירושו שכל אותם חמש מאות איימו בפועל על היהודים. ולכן הביאו מיד את מספר ההרוגים לפני המלך, כדי להראות לו: ראה, אדוני המלך, כמה התרבו הצוררים הקמים עלינו, עד שאף לאחר פקודתך עדיין נמצאו חמש מאות איש שרצו להרוג אותנו. אחרי שנתת הוראה שהיהודים יעשו באויביהם ובשונאיהם כרצונם, הם לא נחו: המשיכו לאיים, המשיכו להפחיד, המשיכו לתאר בפנינו את מה שעתיד לקרות לנו ביום המר והנמהר שבו יוציאו את הגזירה אל הפועל. כלומר, הם לא התפעלו מן האיגרות האחרונות שלך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן, בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ, וּמַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ׃
שואל המלבי"ם שלוש שאלות. אם המלך אמר את הדברים בכעס, כמתלונן שהרגו חמש מאות איש, מדוע סיים "ומה בקשתך עוד ותיעש", כלומר: את רוצה עוד, רק תדברי? ועוד: היכן שמענו שמלך מתיר לחלק מבני עמו להרוג חלק אחר, ואף מציע ושואל את מי עוד רוצים להרוג? ועוד: אם המלך בא כמתלונן, כיצד מלאה אסתר את ליבה לבקש עוד? הרי היא רואה שהדבר לצנינים בעיניו, ובכל זאת דורשת שיהרגו עוד.
אלא שהמלך לא דיבר בכעס כלל. המלך ראה כמה רבו צוררי היהודים, וכמה השתדלות צריך כדי להצילם. הוא רואה שבשושן הבירה, מקום מושבו, שאמורה להיות אימת המלך על יושביה - שהרי כל סטייה קטנה מרצון המלך נענשת שם במחיר גבוה - ואף על פי כן נמצאו חמש מאות איש ששתו ליבם לגזירה ואיימו להרוג ביהודים, ולא הייתה ברירה אלא להרגם. אם כך, אומר הוא לאסתר: "בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ?" מי יודע מה עשו האויבים שם, ומי יודע אם הצליחו היהודים כנגד הצוררים הרבים. שם אין אימת המלך עליהם כל כך, ובוודאי קמו הגויים והשונאים ביתר שאת. ולכן הוא מטכס עמה עצה: "וּמַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ" - איזו עצה יש לך כדי להמשיך ולהציל את היהודים בשאר המקומות וגם בשושן?
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן יִתְלוּ עַל־הָעֵץ׃
המלבי"ם עומד על דיוק הלשון: בכל המגילה נקראת "שושן הבירה", וכאן נאמר רק "אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן". ראשית, מבאר המלבי"ם, מדברי המלך עצמם מצאה אסתר מקום לבקש: היות שהמלך בא ואומר כמה סכנה מרחפת על היהודים ומזמין אותה לבקש, מצאה עוז לבקש שיהרגו בשושן גם מחר, ואז תיפול אימה ופחד על אויבי היהודים, כשיראו שיד המלך עדיין נוטה לטובת היהודים.
אבל לדעתו של המלבי"ם היא ביקשה על שושן העיר ולא על שושן הבירה. שושן הייתה נחלקת לשני חלקים: המקום שבו ישבו המלך והשרים נקרא "שושן הבירה" - ו"בירה" בלשון חז"ל היא ארמון, בניין גדול, כלשון "הציץ עליו בעל הבירה" ו"בירניות" - ואילו העיר עצמה נקראה "שושן" סתם. ואגב, בחפירות הארכיאולוגיות מוצאים ממש את החלוקה הזאת בין שושן הבירה לשושן העיר, ולא זו בלבד אלא שנהר היה עובר ביניהן. וזה מה שדרשו חז"ל על "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכַי" - "עבר ערקומא דמיא", עבר את הנהר; כלומר עבר משושן הבירה לשושן העיר, שם ישב כל העם, כדי להודיע להם את הנעשה ולאסוף אותם לתענית.
אם כן, ביום י"ג הרגו בשושן הבירה, ובאה אסתר ומבקשת רשות להרוג ביום י"ד את האויבים שנשארו בשושן העיר. ולא זו בלבד, אלא גם לתלות את עשרת בני המן. ומה הטעם לתלותם, והרי כבר נהרגו? כדי להוסיף אימתה ופחד על פני העמים: כשיראו העמים שנתלו על העץ מפני שהיו איום על היהודים, יחששו להצר לישראל.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן תָּלוּ׃
וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
כאן שואל המלבי"ם שלוש שאלות. ראשית, הרי כבר הוזכר בפסוקים ב', ג', ה' איך היהודים הרגו ואיבדו את אויביהם וצורריהם, ומה מוסיף הפסוק? שנית, הפסוק כאן סותר לכאורה את פסוק ב': שם נאמר "וְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְנֵיהֶם", וכאן נאמר "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם" - ואדם עומד על נפשו רק כשבאים לתקוף אותו, משמע שכן תקפו אותם. שלישית, כאן נאמר "וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם", ואיך זה מתיישב עם מה שלמדנו שאת השונאים לא הייתה רשות להרוג, אלא רק את האויבים שאיבתם גלויה?
מיישב המלבי"ם: מדובר כאן בשני מקומות נפרדים. הפסוקים הקודמים עסקו בערים המוקפות חומה, שם היה מקום מושב השרים ושם עמדו חיל המלך והגנו על היהודים. לכן שם "איש לא עמד בפניהם", ולכן גם לא נצרכו לעמוד על נפשם ולהילחם - הצבא הגן עליהם. ואילו כאן מתאר הכתוב את "שְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ", היינו בערי הפרזות שאינן מוקפות חומה ואינן ערי המלוכה וערי השרים. בערים הקטנות ובכפרים לא היו השרים שרוממו ונישאו את היהודים, ושם הרימו האויבים ראש ובאו להילחם ביהודים. לכן שם "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם" - הם נאלצו להתגונן בכוחות עצמם, עד ש"נוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם" וידם גברה עליהם.
ומשום כך גם נאמר שם "וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם": כיוון שכבר התעוררה מלחמה בפועל, כללו בהריגה את כל זרע עמלק. בערים, כל עוד לא הייתה מלחמה, היו כללים למי מותר להרוג - רק באויבים המצרים בפועל, ולא בשונאים, שהרי השונא אינו מצר בפועל, ואין המלך מרשה להרוג סתם אנשי ממלכתו. אבל בכפרים הרחוקים, מלחמה כמו מלחמה: במלחמה הורגים בלי הבחנה, ומותר להרוג כל מי שיש חשש או ספק שמא ירצה להכות בי, אפילו אם הוא רק שונא ועדיין לא אויב בפועל. ולכן באותה הזדמנות יכלו לנצל את השעה ולהרוג גם את השונאים, כל מי שהוא מזרע עמלק ומזרע השונאים לישראל, ולא הייתה על כך קובלנה.
פרק ט' מתאר את "ונהפוך הוא" במלוא עומקו: ביום שבחר בו המן מפני שכוכבו של עמלק ברום וכוכבם של ישראל בשפל, דווקא בו נהפכה המערכה, והיהודים "המה" לבדם, בלי סיוע של שום מזל, שלטו בשונאיהם. השרים נישאו את היהודים מפחד מרדכי, והעמים נסו מפחד היהודים; בערים המוקפות, תחת חסות השרים והצבא, הוכו רק האויבים שאיבתם גלויה, ובערי הפרזות, שם התעוררה מלחמה, הוכו גם השונאים. ומספר ההרוגים שהובא לפני המלך פתח פתח לדאגתו ולהצעתו לאסתר, וממנה נולדה בקשת יום י"ד בשושן העיר ותליית עשרת בני המן - שהוסיפה אימה ופחד על העמים לבל יצרו עוד לישראל.