בפרק זה אנו עומדים בנקודת המפנה: המן נתלה, בית המן ניתן לאסתר, ומרדכי בא לפני המלך. אלא שהבעיה המרכזית עדיין עומדת בעינה - האיגרות הראשונות כבר נפוצו בכל מדינות המלך, וכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. ממילא כל המהלך של הצלת ישראל חייב להיבנות לא כביטול של הגזירה, אלא כביאור שלה. על הרעיון הזה בנוי המלבי"ם בכל הפרק, וממנו מתיישבים כל הפרטים.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים.
וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב.
מסביר המלבי"ם, שלצורך זה אומר לה אחשוורוש "הנה בית המן נתתי לאסתר". וכדי להבין כיצד בזה הוא מבטל את החשש, צריך להקדים: כאשר האיגרות האחרונות מגיעות אל העמים, ישנם שני חששות.
החשש הראשון: בינתיים שמעו העמים את השמועה בעל פה, ואף שעדיין לא הגיע יום י"ג, הם כבר מוכנים ליום שלושה עשר, וכבר לפני כן מתחילים "על החשבון" להצר ליהודים ולהציק להם. על זה אומר המלך: את זה אני פותר בקלות. באיגרות הראשונות של המן, בפתשגן הכתב הגלוי, נכתב רק שיהיו "עתידים ליום הזה" - ולא נתפרש מי יהיה עתיד ועל מה יהיה עתיד. עכשיו אני שולח פתשגן נוסף. שימו לב: בדיוק כפי שהמן שלח כתב גלוי ויחד עמו כתב נסתר שייפתח ביום י"ג, כך נוקט אחשוורוש באותה שיטה עצמה - כתב גלוי, ולצדו מכתב סגור וחתום שייפתח ביום י"ג. ובכתב הגלוי השני יתפרש בבירור מי יהיו עתידים: היהודים. ועל מה יהיו עתידים: להינקם מאויביהם. בזה נמנעת הבעיה שהעמים יתחילו לצחצח חרבות, שהרי במכתב הגלוי כתוב במפורש שהיהודים עתידים להינקם מאויביהם. נמצא אפוא שהפתשגן השני איננו סותר את הראשון אלא רק מבאר אותו: הראשון אמר "להיות מוכנים" באופן סתמי, והשני מפרש מי מוכן ולשם מה. מה שעד עתה היה רק שמועות שכנראה עומדים לחסל את היהודים, מתברר עכשיו במכתב מפורש שהמגמה היא שהיהודים ייפרעו מאויביהם.
אבל נשאר החשש השני: הרי יגיע יום שלושה עשר, ואז ייפתחו האיגרות הנסתרות והחתומות של המן, ובהן מיועדים הגויים להינקם מהיהודים ולהרוג את כולם. אמנם ייפתח גם המכתב הנסתר של אחשוורוש שבו כתוב שהיהודים יינקמו מאויביהם, ואין כאן סתירה - אלו נלחמים באלו - אבל טענת אסתר צודקת: אולי הם ינצחו? אתה נותן רשות להרוג בעמי, ומי ערב לי שהיהודים יגברו?
על כך משיב לה המלך: יש לי פתרון. "הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". כאן עונה המלבי"ם על השאלה במה זה מרגיע. השר שבכל מדינה ומדינה מקבל לידיו שתי איגרות סותרות, ושומע שהנעימות הנשמעות מן הארמון השתנו: היה כאן אדם שחשב רעה על היהודים - חיסלו אותו; את ביתו נתנו לאסתר ולמרדכי. איזו איגרת יחשוף אותו שר? בוודאי את השנייה, שבה כתוב שהיהודים יינקמו מאויביהם, שהרי הוא רואה שהמלך אוהב את היהודים. את האיגרת הראשונה הוא יסתיר, כי לא כדאי לו להסתבך עם אחשוורוש, שכבר נפרע מאויבי היהודים ואינו מוכן להשמידם. נמצא שגם החשש השני מוסר: לא תהיה מלחמה שוות כוחות, כי השרים יסתירו את איגרות המן ויגלו רק את האיגרות השניות.
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכׇל אֲשֶׁר צִוָּה מׇרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.
לכאורה הדבר תמוה: מדוע מתעכב מרדכי עד כ"ג בסיוון? הרי אסתר נכנסה אל המלך בפסח. אמנם אפשר לומר שיש עוד זמן, שהרי מדובר באדר של השנה הבאה, אבל בנושאים כאלה פועלים מהר ככל האפשר, ובפרט שהאיגרות הראשונות כבר נפוצו בכל מדינות הממלכה - וזה היה אמור לזרז. מה ההיגיון בהמתנה?
מביא המלבי"ם את דברי האברבנאל: הוא המתין עד כ"ג בסיוון מפני שרצה שאותם הרצים עצמם שנשאו את איגרות המן הם שיובילו גם את האיגרות החדשות, ובזה ייאמנו דבריהם. שהרי אם קיבלתי איגרת ואחר זמן מגיעה אליי איגרת סותרת, יש מקום לחשוש שמא השנייה אינה אמיתית, שמא היהודים שלחו איגרות להציל את עצמם. אבל אם אותו רץ עצמו שמסר לי את הראשונה חוזר אחרי חודש ומוסר לי גם את השנייה - סימן שהדבר מאת המלך. ויש להבין שאין זה כמו בימינו, שאפשר לשלוח מייל, להרים טלפון או לשגר פקס ולקבל אישור לגזירה. אדם מגיע ומוסר איגרת, ויתכן מאוד שעובדים עליך ואין זו איגרת המלך כלל. לכן דווקא הרצים הראשונים נותנים לאיגרות השניות תוקף. וזהו ההסבר לתאריך: בכ"ג בסיוון רק חזרו הרצים ממסע האיגרות הראשונות של המן, והיה צריך להמתין לשובם.
עוד מדייק המלבי"ם: "ואל היהודים ככתבם וכלשונם" - מדוע הוסיף מרדכי לכתוב גם אל היהודים? שני טעמים. ראשית, לשרים הגיעו שני ספרים הנראים כסותרים - מחד גיסא הגויים יהרגו ביהודים, ומאידך גיסא היהודים יהרגו באויביהם - והם רשאים לנהוג כפי הבנתם. אמר מרדכי: אני אדאג שהדבר יתפרסם כפי שאני רוצה, ולכן אני שולח את הספרים גם אל היהודים עצמם, שידעו להיות מוכנים; וגם יהודים שעדיין לא שמעו על הגזירה - ישמעו עתה מן ההפצה הזאת. שנית, מי שלא קיבל את הספרים הראשונים וקיבל רק את השניים, עלול לומר לעצמו שאולי אינו מחויב לקיים את הכתוב בהם. על כן נכתב אליהם במפורש: יש כאן חובה, פקודה שנייה של המלך, והיא הקיימת והיא המבטלת למעשה את הפקודה הראשונה.
וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים.
המן שלח רצים רגליים, וכאן שולחים בסוסים. אומר המלבי"ם שלפי מה שהתבאר הדבר מובן להפליא: הרצים הללו הם אותם רצים שחזרו זה עתה ממסע האיגרות הראשונות. הם סיירו בכל העולם וחזרו עייפים, ולכן דאגו להם להסעה - סוסים, כדי שיוכלו להגיע אל האנשים על אף עייפותם. ועוד טעם: היהודים נתונים בפחד ורועדים, ויש להרגיעם מיד. אין להשהות את הבשורה, אלא לשלוח מהר ככל האפשר, כדי שיסירו יגון ואנחה מעם ישראל.
אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
בְּיוֹם אֶחָד בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.
המן אמר להשמיד ביום אחד ואחר כך "ושללם לבוז", משמע שהביזה תהיה לאחר מכן. ואילו מרדכי אומר "ושללם לבוז" - ביום אחד: באותו יום עצמו גם ההריגה וגם הביזה. מה ההבדל, ומדוע חילק המן ליומיים ואילו מרדכי איחד?
מסביר המלבי"ם: מרדכי רצה שהיהודים לא ייקחו מן השלל. מדוע? כי אם ייקחו מן השלל, הדבר יצטייר לא טוב - ייראה כאילו הלכנו לשלול שלל ולבוז בז, יהודי הורג גוי בשביל הכסף. לכן אמר: אותו יום שבו תהרגו, בו עצמו תיקחו את השלל. וכשיש לאדם אפשרות להרוג את הגוי הבא להורגו ומאידך גיסא לעוט על השלל, מי יפנה אל השלל בשעה שמישהו מאיים על נפשו? נמצא שלא יהיה זמן לעוט על השלל כלל.
ובפרט שרבים שואלים: הרי ממונם של עמלק נאסר, כפי שראינו אצל אגג - "מה קול הצאן הזה באוזניי"; כיצד אפוא מתיר להם לקחת שלל? יש על כך תשובות המסבירות מתי נאסר, ויש אומרים שבשלב זה עדיין לא נאסר. אך התשובה העיקרית היא מתוך המהלך: כיוון שהאיגרות האחרונות נכתבו כביאור ותוספת למה שהיה חסר באיגרות הראשונות, בהכרח אינן יכולות לגרוע מאומה ממה שכתוב בראשונות אלא רק להוסיף עליהן. ולכן הוא מוכרח לכתוב "ושללם לבוז".
אומר המלבי"ם, שמרדכי היה מעדיף כלל לא להזכיר שלל - למה להתיר להם, זה רק יוצר בעיה. אלא שהוא נתון במגבלה. אתן לכם דוגמה: כשאדם בונה וילה, הוא מתכנן אותה כרצונו; כשהוא משפץ בית, הוא תלוי בעמודים של הקבלן ובמיקומי האינסטלציה, ואינו יכול לעשות כאוות נפשו. אומר מרדכי: אינני בונה וילה. אילו בניתי וילה, הייתי נותן הוראה שלא נוגעים בשלל, אין אנו מחפשים כסף. אבל היות ואני רק משפץ בית - יש איגרות ראשונות שאני אמור לבאר אותן באיגרות השניות - אין לי ברירה אלא להתאים עצמי אליהן. באיגרות הראשונות כתב המן "ושללם לבוז", ואני מפרש שהכוונה שהיהודים יבוזו את שלל הגויים; שאם לא כן, הריני כביכול גורע מגזירת המלך. וכדי שלא ייווצר מזה קלקול, יצר מרדכי מצב שבו זו לא תהיה בעיה: "ושללם לבוז ביום אחד" - לא יהיה להם זמן לשלול שלל.
המן, לעומת זאת, אמר היום הורגים ומחר שוללים שלל, ומדוע? כי המן חשש מאוד מאנשיו. הוא ידע שאם יאפשרו להם לשלול שלל, יעוטו על השלל ויאמרו: מה מעניין אותי עכשיו להרוג? הנה יש כסף, אקח את הכסף ובשלב השני אהרוג. לכן הורה: קודם כל הורגים, סיים את העבודה, האוכל רק אחרי העבודה. לכן חילק המן את הדבר לשני ימים, שאם יעשה הכול ביום אחד - איש לא ילך להרוג, כולם ילכו לקחת שלל.
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכׇל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.
כפי שאמרנו: הכתב הגלוי הוא שהיהודים יהיו עתידים להינקם מאויביהם - מפורש מי ומה. ורק בכתב הנסתר, שייפתח ביום י"ג, יהיה ביאור לאיגרות הנסתרות הראשונות של המן: מה שכתוב שם "על היהודים", אין הכוונה אלא שהיהודים ייפרעו מן הגויים.
הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
מהו "מבוהלים"? מסביר המלבי"ם: הרצים יצאו מבוהלים משום שלא ידעו מדוע שולחים אותם פעם שנייה. לשאת גזירה - מובן; אבל פתאום, אך זה הגעת, ובמקום לשבת ולאכול אומרים לך עלה על הסוס וקח איגרות חדשות. לכן הוא יצא בבהלה, שלא הבין מה עניין המשלוח החוזר.
ועוד מתחכם מרדכי, אומר המלבי"ם: "והדת ניתנה בשושן הבירה" - את זה עשה בסוף. בתחילה נתן לכולם את האיגרות להפיצן בכל מקום, ורק לבסוף גילה את הדבר בשושן. ומדוע? כי חשש שאם תינתן הדת בשושן תחילה, ישמעו כל אויבי היהודים שבטלה הגזירה ויפעלו אצל המלך, ינסו לבטל את הביטול ולשנות את דעת אחשוורוש להשמיד את היהודים. לכן שלח תחילה את הרצים לכל מדינות המלך, וכשהרצים כבר בדרך ואי אפשר להשיבם - אז פרסם בשושן שבטלה הגזירה. וגם אם ישתדל עתה מישהו אצל אחשוורוש להחזיר את הגזירה, האיגרות השניות כבר נמסרו, וכבר מאוחר מדי לשנות.
וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
מסביר המלבי"ם שהכתוב בא להראות את צדקתו של מרדכי: הוא לא היה מוכן לקבל על עצמו שום גדולה, שום מעלה ושום כבוד, עד שהיה בטוח שבטלה הגזירה ושיש מרגוע לאחיו היהודים מפני גזירת ההשמדה הנוראה. כל עוד הם בסכנה אינו אומר "מה אכפת לי, הרי כבר קיבלתי את המינוי על בית המן, אתלבש בבגדי מלכות" - שהרי "איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי". לכן המשיך מרדכי לנהוג בשפלות, ורק לאחר שיצאו הרצים דחופים ובטלה הגזירה - "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור".
ודקדוק נוסף: "והעיר שושן צהלה ושמחה" - ומיד אחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה". אם הפסוק השני מדבר ביהודים, בהכרח שהראשון מדבר בגויים. ומה להם ולשמחה? לקיים מאמר החכם "ברבות צדיקים ישמח עם": גם העמים כולם, אומר המלבי"ם, שמחו ברבות מרדכי הצדיק. וכבר סיפרנו כאן בעבר, שהגויים ידעו להעריך את הצדיקים שהיו במקומם. פעם התעוררה שאלה בנוגע לקברו של החפץ חיים, שרצו להעלותו לארץ ישראל. באו גויי ראדין והתנגדו, ולא הסכימו שיעבירו את הקבר. אמרו: היה כאן "רבין" יהודי, והוא הציל וגונן עלינו, ואין אנו מסכימים שייקחו אותו למקום אחר. כשיש אדם צדיק, אפילו הגויים מכירים בגדולתו ובמעלתו.
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
וביחוד ליהודים היתה שמחה כפולה ומכופלת. וכבר הסברנו בעבר שהמלבי"ם מבאר כמה פעמים את ההבדל שבין שמחה לששון: שמחה היא שמחה פנימית שבלב, וששון הוא הביטוי החיצוני - אדם ששׂ ורוקד. ואין הדברים כרוכים בהכרח זה בזה: יש שמח שאינו שׂש, כגון מי ששמח בלבו אך לבוש בגדי אבל; ויש שׂש שאינו שמח, מי שכלפי חוץ רוקד ומחייך ובלבו אבלו פנימה. אצל היהודים היה גם ששון חיצוני וגם ביטוי פנימי בשמחת הלב.
ומדוע דווקא אז היתה השמחה? "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי" - למה דווקא כשראו את מרדכי יוצא בלבוש כזה שמחו? לפי המלבי"ם הדבר מובן להפליא: הרי מרדכי לא הסכים ללבוש בגדי כבוד עד שידע שבטלה הגזירה. ממילא, כשראו אותו יוצא בלבוש מלכות תכלת וחור - הבינו מיד שבטלה הגזירה, ולכן שׂשו ושמחו.
וראיתי בזה הסבר נוסף. כשבא מרדכי ללבוש את בגדי המלך, ביקש המן להקטין מעט את בושתו ואמר לו: תן לי את בגדיך, שלא יהיו לי ביזיונות גדולים כל כך כשיראו אותי מוליך את הסוס וקורא "ככה ייעשה לאיש". תן לי את הקפוטה ואת החלאט ואת השטריימל, שלפחות יחשבו שיהודי מוליך אותך ולא המן. מרדכי הסכים. ואז ראו הכול אדם הלבוש כירושלמי מוליך את הסוס וקורא "ככה ייעשה לאיש". מי ראתה אותו מלמעלה? בתו של המן, והיא זיהתה את הבגדים: הנה בגדיו של מרדכי, אם כן המוליך את הסוס הוא מרדכי. לכן, כדברי חז"ל, נטלה את ביב השופכין ושפכה על ראשו, שהיתה בטוחה שזהו מרדכי - כי החליפו ביניהם בגדים. אלא שמרדכי נתן להמן את כל בגדיו חוץ מדבר אחד: את הציצית. וכי אתן לגוי ציצית? זה סימן בינינו לבין השם. ומה צבע הציצית? תכלת. לכן בתחילה, כשראו היהודים אדם הנראה כמרדכי מושך את לבוש המלך, נבהלו: האם כך עולה למרדכי, לעשות כבוד להמן? אבל "בראותם יחד תכלת מרדכי" - הביטו וראו את הציציות משתלשלות דווקא מן הרוכב שעל הסוס, והבינו שזהו תכלת מרדכי, ציציותיו של מרדכי היהודי. אז נהפכה הבהלה לשמחה: "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי".
וּבְכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכׇל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
אומר המלבי"ם: שים לב שכאן נאמר "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", ואילו אצל המן לא נאמר "בכל עיר ועיר". והטעם: כאן פתשגן הכתב היה מבואר, נתפרש בו מי עתידים ולמה הם עתידים, ולכן הגיע הדבר לכל עיר ועיר. אצל המן, לעומת זאת, הדבר לא היה מבואר ונודע רק מפי השמועה, ולכן דווקא כאן היתה השמחה בכל עיר ועיר.
כל פרק ח' בנוי על יסוד אחד של המלבי"ם: אין מבטלים את איגרות המן אלא מבארים אותן. משום כך נשלח פתשגן גלוי המפרש מי עתידים ולשם מה, ולצדו כתב חתום שייפתח בי"ג באדר; משום כך נשמר לשון "ושללם לבוז", אלא שנקבע ליום אחד כדי שלא יהיה פנאי לבזוז; ומשום כך המתין מרדכי עד כ"ג בסיוון, שישובו אותם רצים עצמם ויתנו תוקף לאיגרות השניות, ושלח אותם בסוסים מפני עייפותם ומפני דחיפות הרגעת ישראל. הנתינה בשושן נדחתה לסוף, שלא יספיקו האויבים לפעול אצל המלך. ומעל הכול בולטת צדקתו של מרדכי, שלא נטל גדולה וכבוד עד שידע שיש מרגוע לאחיו - ומשיצא בלבוש מלכות, ידעו הכול שבטלה הגזירה, והיתה ליהודים אורה ושמחה וששון ויקר, בשמחה פנימית ובששון חיצוני כאחד.