פרק ח' הוא פרק המהפך. המן נתלה, אך הגזירה עצמה עדיין חיה ומרחפת. כל הפרק עוסק בשאלה אחת: כיצד מבטלים גזירה שכבר נחתמה בטבעת המלך, כאשר "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". נלך על פי המלבי"ם, שחושף כאן מערכת שלמה של שיקולים משפטיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, שאסתר ומרדכי מנווטים ביניהם.
בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים, וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ.
המלבי"ם שואל שלוש שאלות. ראשית, מדוע נתן המלך את בית המן דווקא לאסתר? שנית, "ומרדכי בא לפני המלך" - מה החידוש? כל אדם שיש לו משפט או בקשה בא לפני המלך. שלישית, למה צריך להוסיף "בית המן צורר היהודים"? את המן אנחנו כבר מכירים היטב, שמו מוזכר במגילה עשרות פעמים; מה מוסיפה ההגדרה הזאת כאן?
מבאר המלבי"ם: חוק קדום היה בידם, "הרוגי המלך נכסיהם למלך". כך היא ההלכה אצל מלכי ישראל, וכך היה מקובל גם אצל מלכי העמים. אם המן היה נתלה מפני שמרד במלך, היו ביתו ורוב עושרו עוברים לאוצר המלך. אבל אחשוורוש רצה להראות שלא מפני שמרד בי אני תולה אותו, אלא מפני שמרד במלכה ובעמה - זה מה שכואב לי וזה מה שמפריע לי. ואם כן, מי הוא הנפגע מן המרד? אסתר המלכה. מורדי המלכה - נכסיהם למלכה, ולכן בית המן ניתן לה.
וכאן מתגלה הדיוק הנפלא שבלשון הפסוק. אם היה רוצה לומר שהמן נחשב כמורד במלך, היה צריך לכתוב "נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן מורד המלך". הוא לא כתב כך, אלא "צורר היהודים" - כלומר: דעו לכם למה נתתי את הבית לאסתר, כי אני מחשיב את המן כמי שצרר את היהודים ואת המלכה, ומי שצורר את המלכה - נכסיו למלכה.
ועל "ומרדכי בא לפני המלך" אומר המלבי"ם: תכף גידלו המלך ונתן לו רשות לבוא לפניו בכל זמן שירצה. אצל אחרים יש תור, יש תיאום מראש, יש מזכיר. למרדכי נאמר: מתי שאתה רוצה - אתה נכנס. שני דברים נאמרו כאן: שבא מיד, ושמכאן והלאה הוא בא תמיד בלי צורך לקבוע מראש. וזכרו: אפילו המלכה עצמה לא הייתה באה לפני המלך אלא אם יושיט לה את שרביט הזהב, ולמרדכי ניתנה פריבילגיה שאין למלכה.
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי, וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן.
המשנה למלך היה נושא את טבעת המלך. מספר לך הכתוב שמיד, בלי שום הפסקה, עברה הטבעת למרדכי. אין לחשוב שהמלך לקח את הטבעת, השיב אותה לידו, ורק בשלב שני העבירה למרדכי - אלא ברגע שהוסרה מהמן היא ניתנה למרדכי.
ומוסיף המלבי"ם: בוא וראה, שני דברים היו שבהם התהלל אותו רשע - כבוד עושרו, ואת אשר גידלו המלך. וברגע אחד זוכה בשניהם מרדכי: "רשע וצדיק ילבש". כנגד גדולתו - "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן"; וכנגד רוב עושרו - "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".
וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים.
שלוש שאלות בפסוק. מהי התוספת של התחינה? למה נכפלו כל כך הרבה ביטויים - ותדבר, ותיפול, ותבך, ותתחנן? ומהי הכפילות "את רעת המן" ו"את מחשבתו אשר חשב"?
ביארו המפרשים: אסתר ראתה שהמלך, בעקבות בקשתה, מבטיח לה דברים אחרים, ואת גוף הבקשה עצמה אינו עונה כלל - ועלה מורא על ראשה. מדוע הוא מבטיח לי דברים אחרים? מפני שאת הבקשה המקורית אין בדעתו למלא.
משל למה הדבר דומה. אדם מבקש מחברו: סדר לי עבודה במקום שאתה עובד, במפעל הגדול והמצליח. משיב לו החבר: תשמע, יש לי חבר מוסכניק, אצלו אני יכול לסדר לך עבודה. מה אתה מבין מזה? שבאותו מפעל הוא כבר לא יסדר לך. ברגע שמציעים לך הצעה פחותה, ההצעה עצמה אומרת לך: תבין מראש שהדבר המקורי לא בא בחשבון. או אדם שמבקש מענק של חמישים אלף, ומשיבים לו: אני יכול לארגן לך הלוואה של עשרת אלפים. מיד אתה מבין - שכח מן המענק, ואולי גם עשרת אלפים אלו יישארו בגדר הלוואה.
כך בדיוק הבינה אסתר. היא אמרה "נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד", ואחשוורוש לא אמר לה "אני מבטל את הגזירה". מה כן אמר? המן ייהרג, ביתו יינתן לך, הטבעת תעבור למרדכי. הכל טוב ויפה, אבל אלו פרוטות לעומת הבקשה המרכזית. ואדרבה, דווקא מזה שאתה נותן לי כל מיני קינוחים, אני מבינה שלסעודה המרכזית איני מוזמנת - שאת הבקשה המקורית שלי אין בדעתך למלא. זה מה שהוליד בה חשש גדול.
ולכן "ותוסף אסתר ותדבר" - היא מבינה שעליה להפעיל כעת את כל האמצעים האפשריים, כי הגזירה הנוראה על י"ג באדר עדיין קיימת ועליה לבטלה. אומר המלבי"ם: לפעמים אדם מוצא בקשתו אצל זולתו על ידי שירבה דברים ומליצות, להראות שהדבר נצרך מצד היושר והצדק, שכך ראוי וכך הדין - וזה "ותדבר": דברים של טעם, המוכיחים שמצד היושר אין זה ראוי להרוג את העם היהודי. ולפעמים דרך היושר והצדק אינה סוללת מסילה אל הלב, אלא רק תחנונים, בכי ונפילה על הברכיים, שהרגש עובד יותר - וזה "ותיפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו". היא עושה כל מה שאפשר להסיר את רעת המן האגגי.
בקשתה המעשית של אסתר היא שהמלך ישלח רצים שיאספו בחזרה את הספרים ויבטלו את הגזירה. ומדוע? נזכור שהמן שלח שני סוגי כתבים: פתשגן גלוי, ואיגרות נסתרות וחתומות. בכתב הגלוי נכתב רק "להיות עתידים ליום הזה", ליום י"ג באדר, ובו עצמו נאמר שביום זה יפתחו את האיגרות הנסתרות ובהן יימצאו הוראות ההפעלה - וכבר הסברנו את החוכמה הגדולה שבזה.
אומרת אסתר: אם אדוני המלך ישלח איגרות חדשות חתומות, שגם אותן ייפתחו בי"ג באדר, יש לי שני חששות. החשש הראשון: עד י"ג באדר, עד שייפתחו האיגרות, יסבלו היהודים צרות רבות, שהאויבים יתעללו בהם ויציקו להם. ואף שעדיין אינם יודעים מה כתוב באיגרות הנסתרות, הם כבר הריחו והבינו מעצם הדברים שיש כאן תוכנית לחסל את היהודים, וכבר עתה מתחילים להציק להם. את ההצקה הזאת אני רוצה למנוע, ואיגרות שימתינו עד י"ג באדר אינן פותרות אותה - וזה "להעביר את רעת המן האגגי", הרעה העכשווית.
החשש השני: בספרי המן כתוב שהיהודים עם מושחת שראוי להשמידו. כאשר יגיעו האיגרות שלך, אני חוששת שלא יאמינו לאות האחרון אלא לאות הראשון - ייטו יותר אחר איגרות המן שבהן כתוב להשמיד, מאשר אחר איגרותיך שבהן כתוב לא להשמיד. ועל זה היא אומרת "ואת מחשבתו אשר חשב" - מה שחשב להרע להם בעתיד, בי"ג באדר. הרי לנו שני ראשי הבקשה: "רעת המן" - הרעה המיידית המצירה להם כעת, "ומחשבתו אשר חשב" - ההשמדה המעשית שתבוא ביום י"ג.
כאן עומדת בעיה חמורה: "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב". כיצד מבקשת אסתר מן המלך לעשות דבר המנוגד לחוקת מדי ופרס? על כך שתי טענות בפיה.
הטענה הראשונה: הכלל שכתב שנכתב בשם המלך אין להשיב, נאמר כשהדבר נעשה מטעם המלך. וכאן לא כן היה, אלא מטעם השרים - המן הוא שרימה אותך אדוני המלך והוציא ממך את החתימה שלא ביושר. ולפי דרכו של המלבי"ם, המן אכן רימה את אחשוורוש: לא אמר לו שהתוכנית מכוונת נגד העם היהודי אלא "עם אחד", ולא אמר לו לרצוח את כולם אלא "לאבדם", והבין אחשוורוש שהכוונה לאבדם מדתם. ואם כן, האיגרות המורות על השמדת העם היהודי אינן ממך כלל, ובדבר שלא אתה גזרת אין כל מניעה לבטלו. לכן היא אומרת "להעביר את רעת המן" - רעה של המן היא, לא שלך.
הטענה השנייה נוגעת לחשש הפוליטי: שמא יראו השרים שהמלך משנה את חוקי הממלכה וימרדו בו, איזה מלך הוא זה שחוזר בו מגזירותיו? על כך היא עונה: הספרים שבהם כתב המן להשמיד את היהודים עדיין חתומים ולא נפתחו, ובהם בלבד מונחת מחשבת ההשמדה. בפתשגן הגלוי לכל העמים כתוב רק "להיות עתידים ליום הזה". לכן אני מציעה שתחזיר רק את הספרים החתומים. הם עדיין בגדר "מחשבת המן אשר חשב" - מחשבה שלא יצאה אל הפועל ולא נתפרסמה לשום אדם. תחזיר אותם ותשלח במקומם ספרים חתומים אחרים, ואף אחד לא יידע שחזרת בך, שהרי איש לא ראה את ההחלטה המקורית.
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
הושטת שרביט הזהב מגמתה לאפשר לה לומר את דבריה בפרטות.
וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.
ארבעה ביטויים כפולים ומשולשים: "אם על המלך טוב", "ואם מצאתי חן לפניו", "וכשר הדבר לפני המלך", "וטובה אני בעיניו". למה כל אלה? ומה זה "להשיב את הספרים מחשבת המן"?
מבאר המלבי"ם: המבקש דבר מחברו צריך לדאוג לשניים. או שתמלא את בקשתי מחמת המבקש - אתה מכיר אותי, אוהב אותי, ידיד שלי, ואף שאין זה נוח לך אתה ממלא בקשתי לעשות לי נחת רוח. או מחמת הדבר המבוקש - אתה עושה חשבון ורואה שהדבר עצמו כדאי לך, או שמצד הצדק והיושר ראוי לעשותו.
ובכל אחד משני אלה יש שני פנים: מצד מציאת חן, ומצד תועלת. מציאת חן - או שהמבקש מצא חן בעיניך, או שהדבר המבוקש מצא חן בעיניך. תועלת - או תועלת מן המבקש, שעל ידי שאמלא בקשתך ארוויח יחסים טובים ואוכל לבקש ממך בעתיד, או תועלת מן המבוקש, שבדבר עצמו יש לי רווח.
ובוא וראה שאסתר כיסתה את כל ארבע האפשרויות. תחילה מצד מציאת חן: "אם על המלך טוב" - שהדבר המבוקש טוב ויפה בעיניו; "ואם מצאתי חן לפניו" - שהמבקש נושא חן. ואחר כך מצד התועלת: "וכשר הדבר לפני המלך" - תועלת מן הדבר עצמו, שכולם יאמרו הרי לנו מלך צדיק, ישר והגון; "וטובה אני בעיניו" - תועלת מן המבקש, שתמלא את בקשתי לתועלתך, שלא אמות מרוב צער בראותי בצרת עמי, ויהיה לך מלכה חיה ולא מלכה מתה.
ועל כך היא מפרטת את בקשתה: תשלח רצים שיחזירו את הספרים החתומים שבהם "מחשבת המן", ולא את הפתשגן הגלוי שהוא "רעת המן". באמת, אדוני המלך, את הספרים הגלויים קשה יותר להחזיר, שהדבר נראה כביטול גזירתך. אך את הספרים החתומים, שהם בבחינת מחשבה בלבד, תוכל להחזיר - שהרי אף אחד אינו יודע מה כתוב בהם, ולא יהיה ביזיון למלך ולא ייראה כאילו חזרת בך.
כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי.
אף כאן כפילות: "ברעה אשר ימצא את עמי" ו"באובדן מולדתי". והביאור: מדוע לא די בכך שייכתבו ספרים אחרים שיונחו ביד השרים ובהם הגזירה החדשה? משיבה אסתר בשני החששות שאמרנו. "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי" - הרעה שבינתיים, שעמי נרדף ונתון למשיסה ולחרפות, שהרי כבר יש בידם שמועות והערכות, ואף שלא פתחו את האיגרות הנסתרות הם מבינים שהעם שעתידים לעשות בו שפטים בי"ג באדר הוא העם היהודי, וכבר מתחילים להציק לו. ואיגרות שימתינו עד י"ג באדר לא יועילו לזה כלל. "ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי" - החשש לעתיד, שכאשר יפתחו בי"ג באדר את שתי האיגרות יראו שתי הוראות סותרות, באחת להרוג את היהודים ובשנייה להרוג את אויביהם, ומי יאמר שיבחרו בשנייה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים.
לכאורה זו תשובה שאינה תשובה, טענו בחיטים והודה לו בשעורים. אסתר מדברת על עם שלם שעומדים לרצוח, והמלך משיב לה על בית המן ועל תלייתו על העץ - מה זה מרגיע?
אלא שכאן מונחת תשובה חדה. השר בכל מדינה ומדינה יקבל שתי איגרות סותרות. לכאורה האינטרס שלו לחשוף את הראשונה ולהרוג את היהודים. אבל אותו שר ראה שאת בית המן נתן המלך לאסתר ואותו תלו על העץ - ועל מה? על אשר שלח ידו ביהודים. מיד הוא מתחיל לחשוש ואומר לעצמו: לא כדאי להסתבך, הנעימות הנשמעות מן הארמון השתנו. הנה מי שחשב מחשבות על היהודים - חוסל, וביתו ניתן לבית מרדכי. איזו איגרת אחשוף? את השנייה, שבה כתוב שהיהודים יינקמו מאויביהם, שהרי אני רואה שהמלך אוהב את היהודים; ואת הראשונה אסתיר. אומר אחשוורוש לאסתר: בזה את יכולה להיות רגועה גם מן החשש השני - כולם יודעים שבית המן ניתן לאסתר ושהמן נתלה על מחשבותיו נגד היהודים, והשרים לא יעזו לחשוף את איגרות המן אלא רק את האיגרות השניות.
וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב.
לעצתה של אסתר - להחזיר את הספרים החתומים ולהשמידם - לא הסכים המלך: כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, נכתב ונחתם ואין דרך חזרה. אך יש לי עצה שתמנע את כל חששותיך.
וכאן מחדש המלבי"ם ביאור מפליא. באיגרות הראשונות נכתב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", ואין הכרח לקרוא את המשפט כך. אפשר לקרוא: "להשמיד להרוג ולאבד את כל" - נקודה. ומי יעשה זאת? היהודים. הנושא כאן הוא היהודים, לא המושא. נמצא שהאיגרות השניות אינן סותרות את הראשונות אלא רק מבארות אותן: הן מודיעות שמה שנכתב "להשמיד להרוג ולאבד" אינו על היהודים, אלא שהיהודים הם המשמידים וההורגים - את שונאיהם. וזה דיוק הפסוק: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם" - על מילת "היהודים" כתבו ובארו כטוב בעיניכם, שהיהודים הם הנושא ולא המושא. ובכך נצלתם מגזירת האיגרות הראשונות, ורק השניות תשפענה, ואין צורך למשוך את הראשונות בחזרה, ואין חשש שהמלך ביטל את גזירתו - הראשונות נשארות, והשניות רק נותנות בהן פשט מחודש.
מודה המלבי"ם שביאור זה רחוק מעט, ומטעם פשוט: האיגרות נכתבו "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו". בלשון העברית אפשר בלהטוטי לשון להעמיד ביאור מחודש, אבל לא בכל שפה אפשר לעשות זאת, ובבירור יש שפות שבהן גם עם הרבה להטוטים אין להפוך את משמעות המשפט.
לכן מציע המלבי"ם דרך נוספת, ולה הקדמה. אם אדם אומר "ראובן ייתן מכות לשמעון", ואחר כך אומר "ראובן לא ייתן מכות לשמעון" - סתר את עצמו; תחליט, ייתן או לא ייתן. אבל אם אמר "ראובן ייתן מכות לשמעון", ואחר כך אמר "שמעון ייתן מכות לראובן" - אין כאן שום סתירה: זה ייתן וזה ייתן, שילכו מכות.
אם כן, לו היה אחשוורוש כותב שהעמים לא ישמידו את היהודים, היה סותר את האיגרות הראשונות והיה יוצא שביטלן, וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב. ולכן לא כתב כך, אלא כתב שהיהודים ישמידו את העמים הצרים אותם. קודם נכתב שהעמים ישמידו את היהודים, ועכשיו נכתב שהיהודים ישמידו את אויביהם - ואין כאן סתירה כלל.
אך עדיין נשארנו בבעיה. שהרי כשהולכים מכות אין אדם יודע כיצד ייגמר הדבר, ואדרבה: היהודים בכל מדינות פזוריהם לא היו אנשי מלחמה. וכשאתה קובע שלזה רשות להשמיד ולזה רשות להשמיד, הסיכוי שהגויים יצליחו גדול מן הסיכוי שהיהודים יצליחו. מה הרווחת, אחשוורוש? הרווחת שלא ביטלת את האיגרות הראשונות, אבל לא הרווחת להציל את עמה של אסתר. במה איפוא אתה מרגיע את אסתר?
פרק ח' פותח בהעברת הכל מן המן למרדכי: הטבעת כנגד גדולתו והבית כנגד עושרו, "רשע וצדיק ילבש", ובלשון "צורר היהודים" נרמז שהמן נתלה כמורד במלכה ובעמה ולכן נכסיו למלכה. אסתר, שהבינה מן ההבטחות הקטנות שהבקשה הגדולה עדיין לא נענתה, מגיעה עם שכל ועם רגש גם יחד - ותדבר, ותיפול, ותבך, ותתחנן - ופורשת שני חששות: "רעת המן" שבהווה ו"מחשבתו" שלעתיד, וטוענת שאין כאן ביטול כתב המלך כלל, שהרי הגזירה לא יצאה ממנו והספרים החתומים עדיין בגדר מחשבה. בקשתה ארוגה בארבעה פתחים: מציאת חן ותועלת, מצד המבקש ומצד המבוקש. המלך אינו מוכן להשיב את הכתב, אלא נותן רשות "לכתוב על היהודים כטוב בעיניכם" - להעמיד את היהודים כנושא ולא כמושא, ולכתוב איגרות שאינן סותרות את הראשונות אלא מהפכות את כיוון החרב. ובזה עדיין נותרה השאלה הגדולה: במה יובטח ניצחונם של מי שלא היו אנשי מלחמה.