פרק ז' הוא הפרק שבו נופלת המסכה. משתה היין השני, שאסתר טרחה כל כך להגיע אליו, הוא הבמה שבה היא מגלה סוף סוף מיהי, מיהו עמה, ומיהו האיש שקם עליהם. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונראה כיצד כל מילה ומילה בבקשתה של אסתר מדודה ושקולה, וכיצד כל טענה שלה סותמת להמן פינה נוספת, עד שאין לו מוצא.
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ׃
צריך להבין: למה המלך מוסיף כאן את התואר "אסתר המלכה"? די היה לומר "מה שאלתך ותינתן לך". מבאר המלבי"ם, שבתוספת הזו הוא מרחיב את הצעתו: באהבתי אותך, אפילו אם תשאלי דבר גדול, דבר שראוי לך לבקשו רק מצד היותך מלכה, גם אותו אתן לך. כלומר, אם תבקשי דבר קטן - בוודאי שתקבלי. אבל גם בקשה כזו שאדם רגיל לא היה מעז להעלות על דל שפתיו, ורק "אסתר המלכה" יש לה את העוז לבקשה - גם אותה אמלא.
וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן־לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי׃
מדוע היא מייחסת את הנפש דווקא ל"שאלה" ואת העם דווקא ל"בקשה"? על פי מה שהתבאר לעיל, "שאלה" היא מה שאדם מבקש לצורך עצמו, וזה נחשב דבר קטן יחסית, שהרי המלך מוכן הרבה יותר למלא צרכיה האישיים של המלכה. "בקשה" היא מה שאדם מבקש לצורך אחרים, וזה כבר דבר גדול יותר - לא מצד עצם הדבר, אלא מצד שאין למלך נכונות כזו למלא בקשות עבור כל אחד ואחד.
ואסתר אומרת לו: מה שאני מבקשת לצורך עצמי אינו אלא נפשי בלבד, ומה שאני מבקשת עבור עמי אינו עושר ולא כבוד ולא שררה, אלא רק "עמי בבקשתי" - שיינצלו ממוות. אל תחשוב שבאתי לנצל את ההזדמנות לבקשות מפליגות: תן להם כבוד, תן להם עושר, תן להם מדינה. לא. רק שלא יהרגו אותם, ורק שלא יהרגו אותי. האם זה גדול מדי? זו בקשה פשוטה מאוד.
עוד ראינו הסבר להבדל בין שאלה לבקשה על פי המפרשים: "שאלה" היא מה שאתה שואל בפועל, ו"בקשה" היא מה שעומד מאחורי השאלה, התכלית שלה. כגון: אני שואל ממך מאה אלף דולר - זו השאלה; ומדוע? כי בכוונתי לקנות בית - זו הבקשה.
ועל פי זה מגיע המלבי"ם לביאור נפלא. אדם המבקש להציל את נפש חברו ממוות - מהי שאלתו? שלא יהרגו את חברו, זה מה שהוא מוציא בפיו. אבל מה התכלית הפנימית? שהוא עצמו אינו יכול לשאת את המראה של חברו נהרג. נמצא שבבסיס העניין עומד המבקש עצמו: הוא שואל את טובת חברו, ובעצם מבקש את טובת עצמו, שכן קצרה נפשו לראות באובדן רעהו. כמו שאומרים, שפעמים רבות אדם נותן לעני לא מפני שהעני מסכן, אלא מפני שנכמרו רחמיו ואינו מרגיש בנוח עם עצמו על כך שלו יש ולאחרים אין. נתינה כזו אינה הנתינה הטובה; הנתינה הטובה היא שתהיה כוונתך באמת לרחם עליו על שהוא סובל, ולא להשקיט את מצפונך.
והנה, אחשוורוש היה עלול לטעות ולחשוב שכשאסתר אומרת "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי", עיקר בקשתה הוא בשביל עצמה: יש לי לב רגיש, איני מסוגלת לראות מראה כזה, ולכן חוס עליהם למעני. לכן היא מדגישה: אמנם השאלה היוצאת מפי היא "נפשי" - כלומר אני שואלת בעבור עצמי, כי קשה לי לראות בעמי אובד; אבל דע לך שהבקשה, הפנימיות האמיתית של הדבר, אינה אני כלל, אלא אובדן עמי. כל כך יקרה בעיני הצלת עמי, עד שהייתי מוכנה שאני אובד ובלבד שהם יינצלו. אל תסבור שהשאלה היא הצלת העם והבקשה היא שקט מצפוני; ההיפך הוא הנכון: הדבר הקטן הוא נפשי, ועיקר שאיפתי הוא שעמי לא יאבד.
כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ׃
הפסוק תמוה מאוד. וכי אילו היו מוכרים אותנו לעבדים ולשפחות באמת היתה שותקת? ומהו "אין הצר שווה בנזק המלך"? מבאר המלבי"ם שיש כאן שתי טענות, שכל מטרתן להגדיל את חרון אף המלך כנגד המן. ראשית: "נמכרנו אני ועמי" - בתוכנית הזו לא חיפש הרשע את היהודים סתם, הוא חיפש אותי. הוא יודע שאני יהודייה, ומתוך שהורגים את כל היהודים אהיה גם אני בכלל. אני הסיבה העיקרית למכירה, ובגללי נמכר גם עמי; הקודקוד שהוא מבקש הוא אני.
שנית: לא נמכרנו לעבדות אלא "להשמיד להרוג ולאבד" - וזה שונה לגמרי ממה שהציג המן בפני המלך, שכביכול כוונתו רק להעבירם על דתם. משום כך היא כופלת בפתיחת דבריה שני תנאים. "אם מצאתי חן בעיניך המלך" - כנגד השאלה שהיא שואלת בעבור עצמה: הוא רוצה להרוג אותי מפני שאני יהודייה, ואם מצאתי חן בעיניך הצל אותי. "ואם על המלך טוב" - כנגד הבקשה שהיא מבקשת בעבור עמה: גם אם לא מצאתי חן בעיניך, דע לך שלך עצמך משתלם להציל את העם הזה. העם היהודי הוא עם שכל מדינה וכל ממלכה מתפארות בו. כבר דיברנו על כך שספרד, שהיתה אימפריה, הפכה לאחר גירוש ספרד למן האשפתות, ואיבדה את כל יוקרתה ואת כל מעמדה ברגע שעזב אותה העם היהודי. ועוד, אין זה כבוד למלך להרוג עם שלם בלא סיבה מוצדקת - זה עושה שם רע למלכות.
ועוד מבררת אסתר בדבריה, אומר המלבי"ם, כיצד רימה אותו המן בשני דברים. האחד: המן אמר "ישנו עם אחד" - עם בן בלי שם, מישהו לא מוכר ולא ידוע, שאפילו לא כדאי לדבר עליו. והיא אומרת "נמכרנו אני ועמי" - זהו עם מפורסם וידוע, והיה עליו להודיע למלך שזהו עמה של אשתך. השני: המן כתב "לאבדם", והמלך הבין את ה"איבוד" כפי שביאר המלבי"ם - איבוד צורת האומה ודתה, להעבירם על דתם שיקבלו את דת המלך הנהוגה בפרס; והאמת היא ש"נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד".
ועל זה היא אומרת: "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי". כלומר, אילו היה המן מרמה אותך בדבר אחד בלבד - שלא גילה לך מיהו העם - אבל כוונתו האמיתית היתה למכור אותנו לעבדים ולשפחות, לא הייתי הולכת לגלות לך מי הוא זה שניסה לרמותך, שהרי הדבר כבר יצא בשגגה מלפני המלך, והמלך לא כיוון נגדי אלא סבר שכך טוב - ולא הייתי משנה את דעת המלך. אבל עכשיו שהתברר שהטעה אותך בכל הפרמטרים: גם לא אמר לך שזהו העם היהודי ושכוונתו בעצם אלי, וגם לא אמר לך שכוונתו להרוג את כולם ולא רק לאבד את דתם. והרי הוא אמר לך שהעם הזה מזיק למלך, ואדרבה - "אין הצר שווה בנזק המלך": הצר הצורר הזה אינו שווה את הנזק העצום שהוא גורם לך, אדוני המלך. אדם שמזיק כל כך אינו שווה מאומה, ויש לסלקו מיד.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אֲשֶׁר־מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן׃
שלוש שאלות בפסוק: מהי כפילות "ויאמר... ויאמר"? מהי כפילות "מי הוא זה ואי זה הוא"? ומהי ההיתממות כולה, והרי אחשוורוש עצמו חתם על האיגרות? מבאר המלבי"ם: בתחילה פנה המלך אל אנשי הבית, והמן בכללם, ושאל אותם - אולי ידוע לכם דבר שאיני יודע? זהו "ויאמר המלך אחשוורוש" סתם. ולאחר שאיש לא השיב לו, פנה אל אסתר: "ויאמר לאסתר המלכה" - אני רואה שאיש אינו יודע, אולי את תגלי לי.
והשאלה עצמה כוללת שני דברים: "מי הוא זה" - מיהו האיש שעשה נבלה כזאת; "ואי זה הוא" - איזו סיבה היתה לו לעשות נבלה כזאת. הראשונה שאלה על האדם, השנייה שאלה על המניע. וזהו "אשר מלאו לבו לעשות כן" - לא על זהות האיש, אלא על מה הסיבה שמילאה את לבו של אדם לעשות דבר כה נורא.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה׃
שואל המלבי"ם: מהו "צר" ומהו "אויב", והלוא לכאורה זה אותו דבר? ומהי ההדגשה "והמן נבעת מלפני המלך והמלכה"? ועוד: אם נבעת, כיצד קם מיד לאחר מכן לבקש על נפשו מאסתר?
על שתי שאלות המלך היא משיבה. תחילה על הסיבה: אתה רוצה לדעת מה מניע אדם לרצות להרוג את היהודים? "איש צר ואויב". "צר" הוא המצר לחברו בפועל, מזיק ומציק; "אויב" הוא המבקש רעת חברו בלבו אך אינו מצר לו בפועל. והנה, אדם שאינו אכזרי כל כך יהיה אויב רק לפני שנעשה צר; משעה שנפרע והציק לחברו כפי שנראה לו מגיע, פרק את המטען, וכבר פסק מלהיות אויב בלבו. וזה מה שאסתר מראה למלך: ראה את רוע לבבו של המן, שאף שכבר היה "צר" ומצר לנו בפועל, לא פחתה בכך אויבותו כלל, ועדיין נותרה שנאה בלבו גם אחרי שהרע לנו.
מביא המלבי"ם את ביאור האברבנאל. להמן היו שתי אפשרויות התנצלות, וכל אחת מהן בעייתית. אפשרות אחת: לומר למלך - אדוני, כל מה שאמרתי על היהודים אמת הוא, הם מזיקים לממלכה ולא שווה להניחם, ולא רימיתי אותך כלל. התנצלות כזו יכולה להתקבל אצל המלך, אבל אז יסתבך קשות עם המלכה, שהרי היא יהודייה.
אפשרות שנייה: לומר למלכה - גבירתי, לא ידעתי שזהו עמך, ואילו ידעתי לא הייתי מצר לך ולעמך, והריני מבטיח להחזיר את הספרים ולבטל את הגזירה. אבל אז יכעס עליו המלך: הרי סברתי שבאמת התכוונת שיש לי בעיה חמורה עם עם בממלכתי, ופתאום אתה מוותר בקלות כזו על כל הגזירה ועל כל הרעיון? נמצא שלא את האמת חיפשת, אלא שנאה אישית היתה לך, ורתמת אותי, המלך, להיות כלי להוצאת שנאתך ולהיפרע מעם שאין הדבר מגיע לו.
נמצא שהמן נתון בסבך: אם יתנצל בפני אחשוורוש - יסתבך עם אסתר; ואם יתנצל בפני אסתר - יסתבך עם אחשוורוש. וזהו "והמן נבעת מלפני המלך והמלכה" - דווקא מפני שניהם יחד, שכשהם יחד נסתתמו טענותיו, שכל טיעון שיטען כלפי האחד יזיק לו כלפי השני.
גמרא במסכת מגילה אומרת, שכאשר שאל אחשוורוש "מי הוא זה ואי זה הוא", הצביעה אסתר על אחשוורוש עצמו, ובא מלאך והסיט את ידה כלפי המן. כשאמרה "איש צר ואויב" הצביעה עליו, ורק הסיום "המן הרע הזה" נאמר לאחר שהמלאך הזיז את ידה. ולכאורה תמוה מאוד: וכי מתאבדת היא? הרי כל תפקידה עתה למצוא חן בעיני המלך ובכך להפיל את המן, ופתאום היא מצביעה על אחשוורוש? זו הדרך למצוא מסילות ללבו?
מסביר הגאון מווילנא: הצדיקים רק נראים כאן בעולם הזה. "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - אמנם הם כאן, אך למעשה הם שם, בני העולם הבא. לכן כשנשאלה השאלה "מי הוא זה ואי זה הוא", אסתר כלל לא דיברה עם אחשוורוש; מבחינתה היא דיברה עם הקדוש ברוך הוא, ואמרה: ריבונו של עולם, אתה יודע מי גזר את הגזירה - אחשוורוש. איש צר ואויב, והצביעה עליו. ובא המלאך להזכיר לה: גברת, את עדיין כאן, את עדיין פועלת בעולם החומר, ובעולם החומר יש לפעול בהשתדלות טבעית, וההשתדלות הטבעית מחייבת להצביע על המן כדי למצוא מסילות ללב אחשוורוש. שימי לב עם מי את מדברת עכשיו.
דוגמה לדבר מצאנו אצל דניאל. כשחלם נבוכדנצר חלומות קשים, אמר לו דניאל שהחלום ופתרונו יהיו לאויביו ולשונאיו. ולכאורה, מי הם אויביו ושונאיו של נבוכדנצר אם לא עם ישראל? והלוא נבוכדנצר החריב את בית המקדש, ואם חלם חלום כזה - אמור לו אמן כן יהי רצון שיתגשם במהרה, ולפחות שתוק. אלא שדניאל, באמרו "לשונאיך", דיבר בעצם עם הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יהי רצון שפתרון החלום הזה יחול על שונאיך - ולמי כוונתו? לנבוכדנצר עצמו. הצדיק נראה כאן, אך עם מי הוא באמת? תמיד עם הקדוש ברוך הוא. כך היה אצל אסתר, ולכן היה צורך לשלוח מלאך להורידה לקרקע ולהזכיר לה היכן היא נמצאת.
נחזור לתמיהה שעמדנו עליה: "מי הוא זה ואי זה הוא" - הצביעות הזו צועקת עד לשמים. וכי לא היית שותף פעיל למכירת העם? "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה", ולא הסרת את טבעתך ואמרת "והעם לעשות בו כטוב בעיניך"? כבר ראינו תירוץ של האלשיך ותירוץ של המלבי"ם, ונביא כאן ביאור נפלא של החתם סופר.
החתם סופר תמה תמיהה נוספת: אחשוורוש מלך על פרס. אדם כזה, שמציעים לו עשרת אלפים ככר כסף, מחזיר אותם ואומר "לא תודה, יש לי מספיק"? הרי "אוהב כסף לא ישבע כסף", ועוד מלך פרסי. כיצד ויתר על הכסף כל כך מהר?
אלא, אומר החתם סופר, היתה כאן עצה עמוקה בין אחשוורוש להמן. בא המן ואומר: יש עם המזיק מאוד לממלכה, והגיעה השעה לחסלו, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול. עונה לו אחשוורוש: נפלא, גם אני חושב זמן רב על הפתרון לבעיה היהודית. וחז"ל הרי מגדירים זאת במשל לבעל התל ובעל החריץ שמצאו זה את זה - מצא מין את מינו וניעור, והיתה ביניהם התאמה מלאה בעניין השמדת העם היהודי. אלא שאחשוורוש חשש: אסור שיתגלה שמכרתי עם תמורת כסף. אומרים המלבי"ם והמפרשים, שעל דבר כזה היו מסירים מלכים ממלכותם ומורדים בהם - היום אתה מוכר עם זה, מחר תמכור עם אחר; איזה מין מלך מוכר חלק מנתיניו בכסף ומתיר לחסלם?
ולכן אמר לו אחשוורוש: "הכסף נתון לך" - לפרוטוקול. אסור שנציג כאן עניין ממוני, נציג עניין אידיאולוגי: יש עם המזיק לממלכה, וזה יתקבל בהרבה יותר הבנה אצל העם. "והעם לעשות בו כטוב בעיניך". ומה יהיה בסופו של דבר? מתחת לשולחן תעביר את הכסף, אבל בשום אופן לא בגלוי, ואסור שהדבר יירשם בספרים.
והנה "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" - יש אדם אחד שיודע שבסיפור הזה מעורב הרבה כסף, שמודע למזימה שרקמו המן ואחשוורוש יחד. חז"ל אומרים שאליהו הנביא גילה לו, או בעל החלום. ומה הוא שולח להודיע לאסתר? "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן". אף אחד אינו יודע על הכסף, ומרדכי מעביר לה דווקא את זה.
ומגיעה אסתר לאחשוורוש ואומרת: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד" - אדוני, הסוד התגלה, יש כאן הרבה כסף, מכרו אותנו תמורת עשרת אלפים ככר כסף. אחשוורוש נדהם. ממה? מכך שהיא יודעת על הכסף. הרי זו היתה שיחה בארבע עיניים בינו לבין המן, שלא נרשמה בשום מקום. ואם היא יודעת - מישהו גילה, וזה לא אני, משמע שזה המן. ואם המן גילה, פירוש הדבר שהוא רוצה להפילני, שהרי גילוי כזה יגרום למרד.
וכאן מתחבר לו הפאזל. כששאל "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", והמן ביקש לבוש מלכות וסוס מלכות - כבר הסברנו שהמלך הבין שהמן חושב שמדובר בו ושיש לו תוכניות. אסתר מזמינה את המן למשתאות, המן מבקש בגדי מלכות וסוס מלכות כדי להכין את הרקע אצל העם: ראו, אני כבר לובש בגדי מלך, עוד מעט אהיה מלך. ולא זו בלבד, אלא עכשיו הוא גם הולך לגלות את סודותינו כדי לחולל הפיכה נגדי, להתסיס את העם, שיבינו שיש כאן מלך מטורף המוכר חלקים מעמו תמורת כסף. ועל כך זועק המלך: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן" - לעשות כן, לגלות את הסוד. ואסתר עונה: "המן הרע הזה" - הוא זה שגילה. כאן כבר בוערת חמת המלך, והוא מבין שאין לו ברירה אלא לרוצץ את ראש הנחש לפני שיתפוס גם את כיסאו.
ועל פי זה אומרים בדרך רמז, שנקראת המגילה "מגילה" - אותיות "מי גילה". מי גילה את כל עניין הכסף? זו המגילה, שבאה לגלות את הסוד שהיה בין אחשוורוש להמן.
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל־גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל־נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי־כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ׃
מדוע הוא מבקש דווקא מאסתר ולא מן המלך? לפי מה שהסברנו הדבר מובן להפליא: משניהם יחד לא היה יכול לבקש, שכן כל מה שיטען בפני האחד יפגע בו אצל השני, ולכן "נבעת מלפני המלך והמלכה". אבל עכשיו, משיצא המלך אל גינת הביתן, מאסתר לבדה הוא כן יכול לבקש - ולכן דווקא ברגע זה הוא קם ומבקש על נפשו.
וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל־בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל־הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ׃
המלך הרי הבין מאסתר שכל גזירת המן על היהודים כוונתה הפנימית אליה: הוא יודע שהיא יהודייה ומבקש את ראשה. וכעת, כשהוא נכנס ורואה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, הוא מתרגם זאת לעצמו: הנה הוא בא לומר - אם לא הצלחתי בכל היהודים, לפחות אהרוג את אסתר. נראה לו שהמן בא להורגה. ולכן הוא זועק: אם את עמה מכרת להריגה, והמלכה בכללם, גם את מלכתי אתה מוכר להריגה?
ולא זו בלבד, אלא "עמי בבית". היה אצלם חוק שאדם שברח אל בית המלך ניצול מהריגה, כמושג הקרוב אלינו ביהדות "מעם מזבחי", שכהן שהיה עובד עבודה אין לוקחים אותו להריגה אף אם נתחייב, עד שיסיים את עבודתו. אומר לו המלך: והלוא אפילו אדם שנתחייב מיתה, ברגע שהגיע לבית המלך ניצול; והמלכה עצמה, שהיא בבית המלך - לא כל שכן. ואתה מבקש להרוג את אשתי כאן?
"ופני המן חפו" - מהו "חפו"? יש כאן הסבר מעניין בשם האבן עזרא: דרך הפרסים היתה, שכאשר אדם היה נתון בכעס המלך, היו מכסים את פניו בבד מיוחד, כדי להסיר מעליו את כעסו הנורא של המלך, שלא ימשיך לראות את פניו המרגיזות אותו. "ופני המן חפו" - מלשון חיפוי: חיפו המשרתים את פניו וכיסום, כדי להשקיט מעט את חמת המלך.
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו׃
בדיוק בזמן מגיע המכה בפטיש - חרבונה. שואל המלבי"ם שלוש שאלות: מניין הכיר וידע את עניין העץ? למה להוסיף "אשר דיבר טוב על המלך"? ולמה לפרט "עומד בבית המן גבוה חמישים אמה" - מה אכפת לי היכן הוא עומד ומה גובהו?
מבאר המלבי"ם, וכבר הזכיר זאת לעיל: "אחד מן הסריסים" - הוא היה אחד מאלה שבאו להזמין את המן אל המשתה, ואז ראה אותו באמצע העבודה, בהכנת העץ למרדכי. חרבונה הוא זה שהלך אז לזמן את המן וראה את העץ בעיניו, והוא זה שעומד עתה לפני אחשוורוש ואומר: "גם הנה העץ" - אני מכיר את הסיפור, הייתי בביתו, ראיתי את העץ.
ומהו "גם"? יש עוד ראיות ברורות שהמן מבקש את רעת המלך. ראה: הוא עשה עץ לתלות עליו את מרדכי. ומה עוונו של מרדכי? מהו החטא החמור שמצא בו? "אשר דיבר טוב על המלך". זה מה שהפריע להמן - שמרדכי הציל את המלך ממוות. הדבר כל כך הכעיס אותו, עד שהכין לו עץ לתלותו. הרי שהמן מן הקושרים נגדך, אדוני המלך.
והדבר השני: "עומד בבית המן גבוה חמישים אמה". העץ עדיין עומד, וגובהו חמישים אמה - כדי שיראוהו הכול. וזו כשלעצמה חרפה ובושה גדולה למלך: אתה הלבשת את מרדכי לבוש מלכות, ולקחת אותו ברחוב העיר ודאגת שיכריזו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"; ובא המן ואומר - את האיש הזה אתלה בגובה כזה שיוכלו לראותו למרחק קילומטרים. את מי? את זה שהמלך רצה כל כך להיטיב לו. אין התרסה גדולה מזו: המלך אומר חפץ ביקרו, והמן אומר חפץ לתלותו, ותולה אותו בפרהסיה לעיני כול, כלומר: איני סופר את המלך ואת אהוביו. ועל מה? על שהציל את המלך ודיבר טוב עליו. דיבורים חריפים ביותר דיבר כאן חרבונה, וחימם את המלך כראוי - ממש בישול.
שמעתי עוד הסבר ב"אשר דיבר טוב על המלך": שחרבונה ביקש להרגיז את המלך כמו שצריך. מה עשה? אמר לו שכאשר עשה המן את העץ, הסתכל עליו מרוצה ואמר - העץ הזה, למען האמת, טוב גם בשביל המלך, הולם גם אותו. כלומר: "העץ אשר עשה המן למרדכי", "אשר דיבר" המן ואמר בעת עשיית העץ, "טוב על המלך" - שהעץ מתאים גם למלך. ואז "ויאמר המלך תלוהו עליו": מתאים לי? בואו נבדוק למי הוא מתאים. תלו אותו עליו ונראה. ואכן מתאים בול.
וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה׃
בפרק ז' אסתר מנצחת לא בכוח אלא במילים מדודות: היא מפרידה בין "שאלתי" ל"בקשתי" ומגלה שכל מעייניה בהצלת עמה ולא בשקט מצפונה; היא חושפת שהמן רימה את המלך בכל פרט - בזהות העם, בכוונת ההשמדה ובטענת ה"נזק למלך"; והיא מציגה אותו כ"צר ואויב" שרשעותו אינה שוככת גם לאחר שהרע. המן נלכד בין המלך למלכה ואינו יכול להתנצל בפני שניהם, וכל טענה שיטען תפיל אותו. ועל פי החתם סופר, גילוי סוד הכסף הוא שהפך את אחשוורוש מִשותף לגזירה לאויבו של המן. בסוף בא חרבונה ומחמם את המלך בעדות אחרונה, והעץ שהכין המן למרדכי נעשה עץ תלייתו שלו - "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי, וחמת המלך שככה".