פרק ו' הוא נקודת המפנה של המגילה. עד כאן ראינו את המן עולה ומתגדל, ואת מרדכי בשק ובתענית; ובפרק זה, בתוך לילה אחד, מתהפכת הקערה על פיה. המלבי"ם מוליך אותנו צעד אחר צעד ומראה כיצד כל פרט קטן בסיפור, עד לאופן שבו נכתב ספר הזכרונות, מכוון בהשגחה מדויקת להצלת ישראל.
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
המלבי"ם שואל שתי שאלות. ראשית, מדוע נדדה שנתו של המלך? הרי האדם הרגוע ביותר בעולם הוא המלך, הכל בידו, מה יש לו להיות מודאג? ושנית, מהי הכפילות "סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים"? היה די באחד מן השניים.
מבאר המלבי"ם: אין ספק שכאשר ראה המלך את כל החרדה שחרדה אסתר לבוא אליו, ושיש לה שאלה ובקשה גדולה, והוא הבטיח לה עד חצי המלכות, והיא דחתה את הבקשה למחר, הדבר עורר בו סקרנות עצומה. ובפרט שאסתר כפלה בדבריה "אם מצאתי חן" ו"אם על המלך טוב". כבר הסברנו ש"אם על המלך טוב" פירושו: הבקשה שלי היא בקשה שתיטיב למלך עצמו. הבין אחשוורוש: כנראה יש כאן מישהו שעשה לי טובה ולא גמלתי לו, ובגלל זה מדברים עלי; ואם אשיב טובה למי שהיטיב עמי, זה עצמו יהיה טוב לי. אסתר הכינה את הקרקע ואמרה: זו אולי בקשה גדולה ממך, אבל היא תהיה לטובתך. ומכאן הסתפק המלך: מי הוא אותו אדם שעשה לי טובה ולא השבתי לו?
אמנם בחז"ל מצאנו כיוון אחר. אחשוורוש אמר בלבו: איך ייתכן שמישהו מתכנן דבר כנגדי ואיש אינו מגלה לי? כנראה משום שראו שאיני משלם שכר טוב למטיבים עמי, ולכן אין טעם לגלות לי. לפי חז"ל, אחשוורוש הריח שיש קשר חשוד בין אסתר להמן: היום מזמינה אותו למשתה, ומחר שוב מזמינה אותו, נרקם כאן משהו נגדי ואיש אינו מגלה לי. זו הייתה תכניתה של אסתר, לקרב את המן כדי לעורר את קנאתו של אחשוורוש. אבל זהו כיוון חז"ל בלבד; המלבי"ם אינו הולך בדרך זו כלל, ולדעתו המלך פשוט הסתקרן לדעת מהי הבקשה, והניח שהיא נוגעת לגמול טובה למי שהיטיב עמו.
ומהו "ספר הזכרונות דברי הימים"? המפרשים כתבו ש"דברי הימים" הוא הספר שבו נכתב הכל באריכות, ואילו "ספר הזכרונות" הוא כמו לוח המפתחות שלנו היום, אינדקס בסוף הספר: נושא פלוני, עמוד כך וכך. למשל: "מרדכי הציל את המלך, עמוד 34". אתה פותח את דברי הימים בעמוד 34 ושם מצוי כל הסיפור באריכות.
אבל המלבי"ם מציע ביאור אחר: היו שני ספרי דברי הימים. האחד הוא דברי הימים הידוע, ספר קורות המלך שנכתב לזיכרון לדור אחרון, והוא היה נתון ביד משנה המלך, וסופרים מיוחדים כתבוהו. זהו מה שאנו מוצאים בתנ"ך לאין ספור פעמים: "וכל דברי מלחמותיו הם בדברי הימים", כלומר ספרי קורות אותו מלך. כמעט שלא נשתמרו בידינו ספרי דברי הימים של המלכויות העתיקות, וגם ערכם ההיסטורי מוגבל, כי המלכים אז, כמלכי ערב היום, משכתבים את ההיסטוריה. בקורות ימי מצרים אין שום אזכור ליציאת מצרים, ואלמלא פפירוס איפוור השמור בליידן שבהולנד לא היה בידינו שום תיעוד לכך. שום מלך לא יכתוב שהוכה מכות נמרצות ושיצאה ארצו זבה וחבולה מעם של עבדים. עד היום כתוב אצלם שניצחו בכל המלחמות, ארץ ישראל אינה מופיעה על הגלובוס שלהם אלא "פלסטין", וירושלים אינה מופיעה אלא "אל קודס". כך גם מלכי אז כתבו רק את הנוח להם.
לעומת זאת היה ספר נוסף שנכתב לפני המלך עצמו, יומן פרטי של זכרונותיו, וזהו "ספר הזכרונות דברי הימים". ומדוע ביקש דווקא אותו? מפני שבספר המצוי ביד השמשים ומשנה המלך עלולות לחול ידיים, מישהו עשוי לגעת ולשנות; אבל ביומן הפרטי שלו איש לא נגע, וכל הכתוב בו מדויק ומדוקדק.
וכבר דיברנו בעבר שהמלך לא זכר מי הצילו מבגתן ותרש, ולכן, כפי שהסביר המלבי"ם, גידל את המן: ראשית משום שהמן יצר אצלו רושם שהוא זה שהצילו; ושנית, משום שהמן הוא שיעץ שיביאו נשים וישא המלך אישה אחרי מות ושתי, ובזכות זה זכה באסתר. ולהמן לא היה קשה ליצור רושם כזה, שהרי שמשי, שנראה אותו בהמשך, היה סופר המלך, ויכול היה לשנות בספרי דברי הימים של המלך, אף שלא בספר הזכרונות הפרטי.
וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃
"וימצא כתוב" מורה על חידוש: מציאה היא תמיד דבר חדש, וגם "כתוב" הוא חידוש, כלומר לא מחוק. ומבאר המלבי"ם: בדברי הימים המצויים ביד המשנה למלך וביד בניו של המן כבר מחקו את הדבר, אך בספר הזכרונות הפרטי של אחשוורוש הכל נשאר כתוב, וכתובה שם האמת: "אשר הגיד מרדכי", ולא כרושם שניסה המן ליצור כאילו הוא הציל את המלך.
וכאן מתבררת סיבת השכחה: מרדכי עצמו לא בא אל המלך לומר שרוצים להורגו. אילו היה בא בעצמו, מסתבר שהמלך היה זוכר. אלא מרדכי אמר לאסתר, ואסתר אמרה בשם מרדכי, ולכן לא זכר המלך בבירור מי גילה. וכיוון שאסתר נתמנתה בעקבות עצת המן, אף שלא באופן ישיר, סבר המלך שהמן הוא המציל. עתה נפתח ספר הזכרונות ומתברר שמרדכי הוא שהציל. ומכאן מתברר לו שכל "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן", שהסברנו שהוא לאחר ההצלה מן ההתנקשות, היה טעות: הגדולה ניתנה למי שלא הגיעה לו, שהרי לא המן הציל אלא מרדכי היהודי.
ובזה, אומר המלבי"ם, אנו נחשפים להשגחת השם. שהרי בדיוק באותו זמן שבא המן להוציא את תכניתו לפועל ולהרוג את מרדכי, בדיוק אז מתגלה למלך שהמן אינו ראוי לגדולה, ושכל גדולתו שייכת למרדכי. תזמון מדויק כזה אינו אלא בהשגחה, שהרי אילו היה קורא בספר הזכרונות שעה אחת מאוחר יותר, כבר לא היה מרדכי ולא היה כלום. ולכן דורשים חז"ל "נדדה שנת המלך" על מלכו של עולם, שכביכול לא נתן מנוחה לעצמו כשראה מה עומד להיגזר על עם ישראל, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח להציל את ישראל.
שימו לב לשם: הרי שמו היה "בגתן", וכיצד נעשה "בגתנא"? ראיתי בזה ביאור יפה. הגמרא במסכת מגילה אומרת שהיה שמשי בן המן, סופר המלך, מוחק, וגבריאל כותב. ושואלים המפרשים: כיצד מחק, וכי שלח יד בספר בגלוי? אלא היה כתוב "אשר הגיד על בגתנא ותרש", ושמשי הרחיק את האל"ף מ"בגתן" ואת הוי"ו מ"תרש", וחיבר את האל"ף והוי"ו יחד, ויצא: "אשר הגיד על בגתן או תרש אשר ביקשו לשלוח יד במלך". ומה הרוויח בכך? שיוצא כי האינפורמציה שמסר מרדכי לא הייתה מדויקת, שהרי הרגו את שניהם, ונמצא שבעוונו נהרג אדם חף מפשע. נכון, הציל את המלך, אבל הרג אדם חף מפשע, ובזה ביקש שמשי לעקר את כל מעלתו וגדולתו של מרדכי.
ומה עשה גבריאל? אדרבה, כתב: החזיר את האל"ף והוי"ו כל אחת למקומה, הגדיל את הנו"ן של "בגתן" וקירבה אל האל"ף, והגדיל את התי"ו של "תרש" וקירבה אל הוי"ו, ואז נראה מפורש "בגתנא ותרש", ששניהם זממו להרוג את המלך, ונמצא שמגיע למרדכי שכר שלם. כך מבארים המפרשים, ואינו מדברי המלבי"ם.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה־נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל־זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא־נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר׃
שתי שאלות כאן. ראשית, מדוע כאן נאמר "יקר וגדולה", ואילו בדברו עם המן אמר רק "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" בלי גדולה. ושנית, המילים "על זה" נראות מיותרות, והיה די לומר "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי".
מבאר המלבי"ם: המלך שאל על שני דברים שהיו מגיעים למרדכי. "יקר" הוא הכבוד שהיה צריך לעשות לו מיד בשעתו, שיפרסמו ברבים את פעולתו שהציל את המלך ממוות לחיים. "גדולה" היא לעתיד, שראוי לגדלו על כל השרים. ואמנם ידע המלך שניתנה למרדכי מעט גדולה, שהרי הוא יושב בשער המלך, אלא שכפי שאמרנו, ישיבתו בשער המלך ניתנה לו כדי שימצא אחשוורוש חן בעיני אסתר: הנה זה שגידל אותך, נתתי לו מעט חשיבות. אבל "על זה", על עצם ההצלה, לא קיבל מרדכי שום גדולה, וזו שאלת המלך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת־מָרְדֳּכַי עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לוֹ׃
המן היה הולך בנעליים שקולן נשמע למרחוק, כדי שכל מי שלא שמע ישמע ויקום וישתחווה לו, ומיד חש בו אחשוורוש ושאל "מי בחצר". וכפי שאמרנו, יעצו להמן לבוא דווקא מוקדם בבוקר, שאז תיראה תליית מרדכי כמעשה שלטוני למען יראו וייראו, ולא כסכסוך פרטי. אומר המלבי"ם: ראה כיצד באותו בוקר ממש משלמים משמים למרדכי, והקדוש ברוך הוא גומל עמו חסד ועושה עמו צדקה, וזוכה לכבוד עצום, ומתהפך מצבו משפלות לגדולה. ובדיוק באותו זמן שהמן מגיע, קורא המלך את הדברים; הכל בהשגחה מלאה.
וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא׃
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי׃
אחשוורוש לא היה טיפש, אומר המלבי"ם. הוא ידע שהמן ברוב גאוותו יטעה מיד לחשוב שהמדובר בו, ורצה שאותו יקר שיבקש המן לעצמו יינתן למרדכי. שהרי נתברר לו לאחשוורוש שטעה וגידל את האדם הלא נכון: הגדולה ניתנה להמן על שהציל אותו מבגתן ותרש, ובספר הזכרונות מתברר שכלל לא הוא הציל אלא מרדכי.
ומדוע שאל רק "אשר המלך חפץ ביקרו" ולא הזכיר גדולה, כפי ששאל תחילה? מפני שהמן נמצא כבר בגדולה הגבוהה ביותר האפשרית, ואילו היה המלך מזכיר גדולה, היה המן אומר לעצמו: ודאי אין הכוונה אלי, שהרי אי אפשר לגדל אותי יותר, כנראה מדובר באחר. לכן השמיט את הגדולה והזכיר רק יקר, שהרי כבוד אפשר להוסיף להמן עוד הרבה, וממילא חשב המן שעליו מדברים. וכך יאמר המן מה לעשות, והמלך יורה לעשות כן למרדכי; מרדכי יקבל את המגיע לו, והמן ישוב לגודלו הטבעי, שהרי רק בטעות גודל.
וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל־הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ׃
יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ־בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ׃
שואל המלבי"ם: הפסוק "ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו" נראה מיותר, והיה די לכתוב "ויאמר המן יביאו לבוש מלכות". אלא שהמן השיב בחכמה: כביכול אמר לו, אין מקום לשאלתך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, שהרי הכבוד הגדול ביותר שאדם יכול לשאוף אליו הוא עצם זה שהמלך חפץ ביקרו. די בכך, וכל תוספת אינה אלא קטנה לעומת עצם הדבר. אבל אם רצונך לפרסם את הדבר, הנה העצה: יביאו לבוש מלכות וסוס וכתר.
ומהו "ואשר ניתן כתר מלכות בראשו", בראשו של מי? יש בזה מחלוקת בין הפרשנים. יש אומרים שהכוונה לראשו של הסוס, וכמו שעד היום מפארים סוסים בחוטים אדומים ובנוצות ובכתר, ואף בציורים מציירים כתר על ראש סוסו של המלך בין אזניו. ויש מסבירים אחרת, שהרי הקושי הוא בלשון "ניתן", בעבר: אלא כוונתו לכתר המיוחד שהיה ניתן בראש המלך ביום ההכתרה, שאינו הכתר שהיה הולך עמו תמיד, שהיה כבד ויקר. אמר לו המן: אם ברצונך לדאוג ליקרו של אותו אדם, תן לו את הסוס שרכב עליו המלך ואת הכתר שניתן בראש המלך בעת שהמליכוהו, שזו התפארת הגדולה ביותר שאפשר לתת.
וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל־יַד־אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל־הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ׃
אומר המלבי"ם: המן הבין שהאיש הנעלם הזה הוא עצמו, ולכן רצה להרבות בכבודו על ידי שרים רבים. ולכן אמר בלשון רבים "והלבישו" ו"והרכיבוהו": שכל השרים יבואו וילבישו אותו וירכיבוהו, והכל ייעשה על ידי אנשים גדולים ונכבדים, שרק אז זהו כבוד ראוי.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל־תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
לכאורה קשה: המן אמר "והלבישו" ו"והרכיבוהו" על ידי שרים, והמלך מורה לו לעשות הכל בעצמו, ובכל זאת אומר "אל תפל דבר מכל אשר דיברת". מבאר המלבי"ם: המלך ראה שגדולתו של המן מקורה בטעות ואינה על פי דין, וכל הכבוד הזה ראוי למרדכי. ועוד ראה עד היכן הגיעה גאוותו של המן: אדם זה מבקש להשתמש בלבוש המלך, בסוס שרכב עליו המלך ביום המלכתו ובכתר שניתן בראשו ביום מלכותו. תראה איזה תכניות יש לו, מגלומן ממש.
ובזה דומה הדבר למה שאמר שלמה כאשר שלח אדוניה בן חגית את בת שבע לבקש ממנו את אבישג השונמית: "ושאלי לו את המלוכה". כלומר אמא, מה את לא מבינה את התכנית? הרי המבקש את אשת המלך, אף שלא נשא אותה ממש, הרי זה כשרביט המלך שאין להשתמש בו; ובעצם הוא מכריז שהוא הממשיך, זו של דוד ואני לקחתי אותה ולא שלמה. משמע ששואף הוא למלוכה. כך גם הבין המלך שהמן הוא כמורד במלכות, וראה אילו מחשבות יש לו.
לכן אמר לו המלך בחמתו: מהר, לך ועשה כן למרדכי. כי למרדכי מגיע הכבוד הזה, וגם מגיע לו שיתקבל הכבוד על ידך. אתה הוא שנהנית עד היום מן ההפקר ולקחת את הגדולה המגיעה למרדכי, ויצרת אצלי רושם שאתה הצלת אותי; לפיכך אתה תיאלץ לכבדו, ואתה תהיה כעבד הרץ לפניו. ו"אל תפל דבר" פירושו: הכל ייעשה כאן ביושר ובצדק, וכיוון שאתה לקחת את הגדולה, ראוי שתבוא על חשבונך. אתה תלביש, אתה תרכיב, אתה תרוץ לפניו, וגם את ההלבשה תעשה בעצמך.
וכתוב שאף כשרצה מרדכי לעלות על הסוס אמר שאינו יכול, כי גבוה הוא; התכופף המן ומרדכי טיפס על גבו, ותוך כדי כך נתן לו בעיטה הגונה וקפץ על הסוס. אמר לו המן: הלא כתוב אצלכם "בנפול אויבך אל תשמח". השיב לו מרדכי: זה לא נאמר עליכם; עליכם נאמר "ואתה על במותימו תדרוך".
וַיִּקַּח הָמָן אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת־מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ׃
וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ׃
הכתוב מתאר כיצד מרדכי שב לגדולתו והמן ירד מטה מטה לבאר שחת. בואו וראו מחשבות אדם כי הבל המה: חמישה פסוקים קודם לכן, רוב עשרו ורוב בניו וכל אשר גידלו המלך ונישאו; וכמה פסוקים אחר כך, עבד הרץ לפני אותו אדם שכל מחשבתו הייתה כיצד לחסלו, אדם שהיה בזוי בעיניו עד שראה שפלות להתעסק עמו. שפל בעיניך? אתה עוד תנשא ותרומם אותו.
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל־אֹהֲבָיו אֵת כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא־תוּכַל לוֹ כִּי־נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו׃
שלוש תמיהות כאן. ראשית, מה ראה המן לספר לאשתו ולאוהביו את כשלונו? כלל ידוע הוא: את ההצלחות ספר לאשתך, ואת הכשלונות שמור אצלך. אין הכוונה להסתיר דברים או לעשות בחשאי, אבל אין עניין לרוץ ולספר כל פשלה, שלא יתגנה בעיניה. ועדיף היה לו לשתוק ולמחוק את המעשה מן הפרוטוקול. שנית, מהו "אשר קרהו", לשון מקרה. ושלישית, הכתוב קורא להם "חכמיו", ואיפה החכמה? אדם נמצא במשבר, וכי כך מנחמים אותו: תדע לך שהתחלת ליפול וכעת תיפול עד למטה, והמכות הבאות יהיו חזקות יותר? היה ראוי לומר לו: גלגל חוזר בעולם, היום למטה ומחר למעלה, הרי גם אתה היית עני מרוד וספר בכפר קרצום והגעת לגדולה. אמירה כזו היא סכלות.
מביא המלבי"ם בשם האברבנאל, שהמלבי"ם אוהב להביא מדבריו לפי שהאברבנאל דורך פעמים רבות באותו קו (ובאמת יש לומר הפוך, שהמלבי"ם הולך בקו האברבנאל, שהרי האברבנאל קדם לו): המן חשש שכאשר ישמעו בני ביתו את מאורעות היום, יפחדו מאוד ויאמרו כי מאחר שהלך לבקש מאחשוורוש לתלות את מרדכי, ומתוך הדין ודברים נודע למלך שהמן שיקר לו, מתוך כך יצא הפסק הזה, ואם כן אין תרופה למכתו. הם חששו שהתגלתה כל הקומבינה: אותה קומבינה רצינית שרקם המן ואמר למלך שיש עם אחד שצריך לאבדו, והמלך הבין שהכוונה לאבד את דתם, בעוד שהמן תכנן לרצוח את כולם, ולמלך לא הייתה תכנית כזו כלל, כפי שהסברנו בפרקים הקודמים.
לכן בא המן להרגיעם ואמר: הכל מקרה. עוד לא ביקשתי את בקשתי כלל, ואין הדבר קשור לתכנית להרוג את היהודים ולא לבקשה לתלות את מרדכי. במקרה בדיוק כשנכנסתי קראו בספר הזכרונות. ואם כן יש עוד תקווה, שמחר או מחרתיים אבקש את שאלתי והמלך ייעתר לי. שהרי מה קרה כאן? מרדכי קיבל את שכרו, השטר נפרע; ועכשיו אבוא ואוכיח שעשה עוון חמור, וכי יש לו חסינות? על העוון יקבל את עונשו.
ועל כך השיבו לו חכמיו וזרש אשתו, ולא בתחזית קודרת אלא בעצה: אם מזרע היהודים מרדכי, דע לך שזהו העם שהשגחת השם חופפת עליו תמיד, השגחה פרטית, ואצל העם הזה אין מקרה. עזוב את ה"קרהו" ואל תדמיין דמיונות.
ושתי ראיות הביאו לו מלשון "אשר החילות לנפול לפניו". ראשית, אף אחד לא דחף אותך. אילו היה אדם הולך ומישהו דוחפו מאחור, יש סיבה ומסובב; אבל כאן הלכת ונפלת מעצמך. אילו אמרת שטמנו לך פח, שעשו לך אמבוש, שהלשינו, היה לך הסבר טבעי; אבל אתה החילות לנפול, והנפילה התחילה ממך. סימן שיושב בשמים הפילך לפניו. ושנית, "לפניו": אילו היה הוא נופל תחילה ואחר כך אתה, עוד הייתה תקווה; אבל אתה נפלת לפני שנפל הוא. באת להפילו, ומיד כשבאת להפילו נפלת אתה. זו הוכחה שהדבר בהשגחה, לפי שמרדכי היהודי מזרע היהודים, יושב ומתפלל כל היום, בשקו ובתעניתו, ואין לך שום סיכוי כנגד אדם כזה.
ולכן "לא תוכל לו", ומה העצה? "כי נפול תיפול לפניו". אין דרך אחרת אלא שתפיל את עצמך לפניו ותכניע את עצמך בפניו, עד שתתגאה דעתו וירגיש טוב עם עצמו, ואז יעזוב את השק ואת התענית ואת התפילות; ואז תגבר ידך ותוכל לו. אבל כל עוד אתה נלחם בו והוא אחוז בשקו ובתפילתו, אין לך סיכוי, כי "כאשר ירים ידו מרדכי וגבר ישראל". מה עליך לעשות? להרדים אותו: אמור לו מרדכי, גדול וענק אתה, אני משפיל עצמי לפניך ומשתחווה לך. אז יירגע ויחשוב שסרה הסכנה, ואז תיתן לו את המכה. נמצא שעצתם עצה טובה הייתה לו, ולא משפט של ייאוש.
עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת־הָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה אֶסְתֵּר׃
למה ההדגשה "עודם מדברים עמו"? די היה לכתוב שהגיעו סריסי המלך והבהילו להביאו אל המשתה, שהרי המשתה מחכה לו הערב. אומר המלבי"ם: ראה את השגחת השם. תוך כדי שהם מדברים עמו הגיעו הסריסים, ונמצאו עדים לכל אותו דין ודברים. הם שמעו את המן אומר לזרש ולאוהביו שהתכנית עדיין בתוקפה, שיש לו עץ גבוה חמישים אמה ומרדכי עוד יתנוסס עליו, ושכל מה שאירע היום אינו אלא מקרה.
ולמה היה הדבר טוב? מפני שלאחר מכן "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים": הנה גם העץ עומד בבית המן, והוא הוכן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך. לכן היה צריך שיהיה "עודם מדברים עמו", כדי שישמע הסריס, ועל ידי ששמע יוכל לבוא ולפעול כנגד המן.
פרק ו' כולו הוא שרשרת של תזמונים מדויקים: נדודי שנתו של המלך, בקשת ספר הזכרונות הפרטי דווקא שבו לא חלו ידיים ולא נמחקה האמת, גילוי שהגדולה ניתנה להמן בטעות בעוד שמרדכי הוא המציל, כניסת המן בדיוק באותו רגע, ניסוח השאלה באופן שיטעה את המן להרבות בכבוד לעצמו, והעדים שהגיעו בדיוק "עודם מדברים עמו". המן ביקש לתלות את מרדכי ויצא רץ לפניו כעבד, אבל וחפוי ראש; וכל מה שביקש לתלות בו את ה"מקרה", חכמיו וזרש עצמם הפריכו: אצל זרע היהודים אין מקרה, אלא השגחה. "אשר החילות לנפול לפניו" הוא הסימן הברור שיד שמים כאן, וכל עוד מרדכי אוחז בשקו, בתעניתו ובתפילתו, אין לשונא שום אחיזה בו.