פתיחה: שיאו של המן - ונפילת רוחו ברגע אחד
הקטע שלפנינו מתאר את רגע השיא בחייו של המן: הוא יוצא מן המשתה הפרטי של המלכה, בדרכו אל פסגת ההצלחה - ובתוך רגע אחד כל זה מתמוטט למראה יהודי אחד היושב בשער המלך. המלבי"ם, כדרכו, עומד על דקדוקי הלשון של הפסוקים, ומתוכם הוא חושף לנו את דמותו של המן ואת רוע תכונתו: אדם שכל מה שיש לו אינו מספק אותו, ודי לו בקוץ אחד כדי להפוך את כל הגדולה לאפס.
"ביום ההוא" - היום היחיד שבו שמח המן
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.
שלוש תמיהות יש כאן. ראשית, מה מוסיפות המילים "ביום ההוא"? גם בלעדיהן היינו מבינים היטב: המן יצא מן המשתה עם המלכה, עם הזמנה נוספת למחר, שמח וטוב לב. שנית, "וְלֹא קָם וְלֹא זָע" - די היה לומר "ולא קם", מהי הכפילות? ושלישית, דקדוק שקל לפסוח עליו: בפעם הקודמת שמרדכי לא קם נאמר "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" סתם, וכאן נאמר "וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה". מה נשתנה?
אומר המלבי"ם: הכתוב סיפר לנו כאן את גנותו של הרשע הזה ואת רוע תכונתו. עד אותו יום, בכל המעלות שעלה ובכל הדרגות שטיפס - עד שנישא המלך את כיסאו מעל כל השרים - מעולם לא שמח. בכל מעלה שהשיג היו עיניו צופות כלפי מעלה: זה לא מספיק, איפה אפשר להשיג עוד, לאן עוד אפשר להתנשא ולהתרומם. כל מה שהיה בידו היה קטן בעיניו, ותמיד שאף למעלה גדולה יותר. רק "ביום ההוא" היה שמח וטוב לב - וזו בדיוק ההדגשה: "ביום ההוא" בא למעט את שאר הימים, שבהם לא שמח במה שהיה לו.
ומדוע דווקא ביום ההוא שמח? משום שהרגיש שהגיע לדרגה שאין גבוהה ממנה: המלך שם את כיסאו מעל כל השרים, והמלכה מזמינה למשתה אותו לבדו ולא אדם אחר. הגיע אל הפסגה של כל שאיפותיו - ולכן שמח וטוב לב.
אלא שגם השמחה הזו לא החזיקה מעמד. זו תכונתו של אדם שרע לו תמיד: מה שתיתן לו לא יספק אותו, ותמיד ימצא סיבה לנעוץ סיכה בבלון ולומר "נו, זה לא שווה". אדם טוב לב שמח במה שיש לו: לא נורא, ברוך השם, יהיה בסדר. אדם רע לב מוצא פגם בכל דבר. וכך מיד: "וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו, וימלא המן על מרדכי חמה".
"המן מן התורה מניין"
זהו שאמרו חז"ל: המן מן התורה מניין - "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". כלומר, היכן רואים את תכונתו של המן כבר בזעיר אנפין? אצל אדם הראשון, להבדיל אלפי הבדלות. הקדוש ברוך הוא אמר לו: מכל עץ הגן אכול תאכל, ורק מעץ הדעת לא תאכל. יש לך אלף עצים, אחד בלבד אסור - ודווקא אליו הלך. הכול מותר, אבל זה שאסור - הוא זה שמפריע.
כך בדיוק אצל המן: כולם כורעים ומשתחווים, הכבוד הגדול ביותר, ואסתר מזמינה אותו לבדו אל המשתה - ובכל זאת, כפי שיאמר מיד בפירוש, כל עוד הוא רואה את מרדכי היהודי שאינו משתחווה, כל זה איננו שווה לו. "כל העצים אינם שווים לי אם יש עץ אחד שאותו אין מרשים לי". התכונה הזו קיימת באדם מעת יצירתו.
"ולא קם ולא זע" - זלזול גמור, ולא רק דת
"לא קם" - כפשוטו. "לא זע" - שלא הייתה בו שום יראה ופחד. יכול היה מרדכי שלא לקום, אך להירתע מעט, לרעוד, להראות חשש. הרי יש כאן איום ממשי על חייו, והמלך ציווה. אבל מרדכי יושב בשלווה גמורה, כאילו עבר כאן כלב ולא אדם שיש לחשוש מפניו. זה הרגיז כפליים ושבעתיים.
ומוסיף המלבי"ם: מכאן גם התברר להמן שאין זה מחמת דתו. עד עתה אמר המן שמרדכי אינו משתחווה מפני דתו - שהרי "הגידו לו את עם מרדכי", שהיהודים אינם משתחווים לצלם. אלא שאדם הנזהר מדבר מה מפני שדתו והלכתו מצווים עליו, על כל פנים בלבו יפחד מן המאיים: נכון שההלכה אוסרת עליי, אבל עובר כאן אדם שיכול להוריד לי את הראש. מי שאינו זע כלל, ואין בו אפילו פחד מן המאיים - מוכיח שאין זה מחמת ציווי ההלכה, אלא מחמת שהוא מזלזל בך זלזול גמור, ואתה כאין וכאפס בעיניו.
מעתה מובן שינוי הלשון: בתחילה "וימלא המן חמה" סתם - החמה הייתה על כל העם, שהרי הגידו לו את עם מרדכי, ומהלכות העם הזה יוצא שאסור להשתחוות. זו גם הייתה הסיבה שגזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. אבל עתה, כשראה שאין כאן דת אלא בוז אישי, נאמר "וימלא המן על מרדכי חמה" - עכשיו הכעס מופנה אל מרדכי עצמו, שאינו מחשיב אותו כלל.
"ויתאפק המן" - מה עצר בעדו
וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
לשון "ויתאפק... ויבוא אל ביתו" משמעה שהיו לו תוכניות אחרות, ורק מחמת שהתאפק הלך הביתה. ואכן, אומר המלבי"ם: כאשר ראה את הדבר, עלה מיד בדעתו לשוב אל המלך ולהלשין על מרדכי - אדוני המלך, יש כאן אדם שאינו שומע לצו המלכות להשתחוות, יש להרגו. אלא ש"ויתאפק המן", ולא חזר אל המלך. טיפש לא היה, ואמר: תחילה אתייעץ מה לעשות. לכן שלח והביא את אוהביו ואת זרש אשתו כדי להיוועץ בדבר.
ומדוע היה צריך "להביא" את זרש אשתו? צריך לדעת שהיו להמן כמה נשים, ומשום כך היה צריך לשלוח ולהביא דווקא את זרש, שאותה החשיב כחכמה - וכפי שנראה מיד, לא טעה בזה. באמת זרש הייתה חכמה.
"ויספר להם המן את כבוד עשרו" - למה לספר להם את הידוע?
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
לכאורה מהי ספירת המלאי הזו? וכי יועציו ואשתו אינם יודעים כמה נכסים יש לו? וכי מספר בניו הוא חדשה? וכי גדולתו אינה ידועה ומפורסמת, שהרי כולם כורעים ומשתחווים לו כי גידלו המלך ונישאו מעל השרים?
אומר המלבי"ם: עד עתה היה מתבקש שהמן ישלח יד במרדכי ויסיים את הסיפור עם האיש המרגיז אותו יום יום. מדוע לא עשה זאת? מפני שנחשב לו לביזיון לריב עם יהודי שפל בעיניו. וכאן נוצר פרדוקס: מצד אחד, גדולתו של המן מגדילה פי כמה את חטאו של מרדכי - במי אתה מזלזל? בהמן שהמלך נישאו מעל כל השרים! ולפי זה יש לחסלו מיד. ומצד שני, אדרבה, היא הנותנת שלא ייגע בו: אם אתה כה גדול, מה לך ולדג רקק כמרדכי?
משל לראש ממשלה שעובר ברחוב וילד בן שלוש צועק לעברו קללה - וכי יסתובב אליו? אינו סופר אותו כלל; שפלים יש תמיד. אם שר החוץ של מדינה זרה יאמר לו מילה כזו, זו תקרית דיפלומטית והוא נפגע. אבל על ילד קטן הוא יעשה עצמו כלא שומע. ואם ילך לריב עם תינוק - הכול יסתכלו עליו ויאמרו: מה אתה משפיל את כבודך?
לכן היה המן מוכרח להקדים את ההקדמה הזו. הוא מציג בפני יועציו את הספק עצמו: ראו כמה אני גדול - עושר, רוב בנים, ומעלה על כל השרים - ולכן יש לי בעיה להתעסק עם מרדכי היהודי. אל תאמרו לי פשוט "לך והרוג אותו", כי אם אתעסק עמו הרי החשבתי אותו.
ומפרט המלבי"ם שהצלחתו של המן הייתה בשלושה עניינים: ריבוי קניינים (עושר), ריבוי בנים, ושררה - ושלושת אלה יחד הם ההצלחה המלאה בכל פרמטר של חיי העולם הזה. אדם עשיר - הרי הוא מוצלח; אבל אם הוא ערירי בלא ילדים, כבר אינך מקנא בו. יש לו גם ילדים, ולא סתם ילדים אלא מוצלחים ומוברגים בממלכה - הרי עשרת בניו של המן היו שרים אצל אחשוורוש, ועוד היו לו בנים רבים, כמדומני ארבע מאות כמובא בחז"ל. ואף אם יש לו גם עושר וגם בנים, אם הוא שפל אנשים אין זו הצלחה; ועל המן אומרים: הוא נכנס ויוצא אצל המלך, אדם חשוב. בשלושת אלה הוא משתבח לומר: יש לי הכול - ומי שיש לו הכול, כיצד יתעסק עם דג רקק?
"כי אם אותי" - שיא הגדלות
וַיֹּאמֶר הָמָן: אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ.
מדוע לשון מסורבלת כל כך? היה לו לומר בפשטות: אל המשתה שעשתה אסתר הביאה אותי. מהי ההדגשה "לא הביאה... כי אם אותי"? אומר המלבי"ם: המן מדגיש בפניהם שהגיע אל הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה. שהרי מלך העושה משתה - לא שמענו על משתה של שניים ושלושה אנשים; זה מגוחך. כמו אדם שיאמר "עשינו אתמול מסיבה", ותשאל מי היה, ויענה: אני ואשתי. ייתכן שהיה נעים, אבל זו אינה מסיבה. אני, אשתי והמן - אין זה משתה.
אלא שהמן אומר להם: תדעו לכם, כה גדול אני בעיני המלכה, עד שכאשר היא מזמינה אותי די לה בי לבדה. לא הזמינה אף אחד אחר, כי כשהמן נמצא - הרי כאן כל הממלכה כולה. אני שקול בעיניה כנגד כל השרים.
ועוד הוא מוסיף: "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך". מהו "קרוא לה"? מפרש המלבי"ם: קרוא על ידה לה - לצורכה. וראו לאיזו מחשבת גדלות הגיע: המן מבין שהמלכה רוצה לבקש דבר מה מן המלך, ואינה בטוחה שהמלך ייעתר לה, ולכן היא מביאה "שחקן חיזוק" - את המן - שיסייע לה לפעול אצל המלך. כלומר, אני כה גדול, שהמלכה נזקקת לי כשהיא צריכה משהו מן המלך.
"וכל זה איננו שוה לי"
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
כל הגדולה הזו אינה שווה בעיניי לעומת הבוז שאני מקבל ממרדכי היהודי. ואדרבה, ככל שאני גדול יותר כך הבוז צורב וחמור יותר: אם אדם שפל מתבזה - ניחא; אבל אדם חשוב וגדול כמותי שמבזים אותו, איזה עוון נורא הוא זה. ומאידך, דווקא משום שאני כה גדול אני מנוע מלעשות לו דבר. לכן הוא פונה אל יועציו ושואל: תנו לי עצה, כיצד אפתור את הבעיה ששמה מרדכי מבלי להתלכלך, מבלי שיאמרו עליי שהלכתי להכות ילד קטן?
עצת זרש: עץ גבוה חמישים אמה - ובבוקר
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו: יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ, וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
אגב, מלשון הפסוק משתמע שאשתו לא ממש אהבה אותו: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו" - משמע שזרש אשתו אינה מכלל אוהביו.
ושואל המלבי"ם: היכן החוכמה הגדולה כאן? הרי אלו היועצים והחכמים שלו, ומה חידשו לו - שיעשה עץ ויתלה עליו את מרדכי? ועוד: מה עניין חמישים אמה דווקא? ומה יש בעץ של ארבעים ותשע? ואף עץ של עשר אמות מספיק, שהרי רגליו של הנתלה גבוהות מן הקרקע. ושלישית, מדוע "ובבוקר אמור למלך" - וכי אם יתלוהו בצהריים לא יוכל המן להמתין?
אומר המלבי"ם: עצתם הייתה חכמה מאוד. הם השיבו לו בדיוק על הבעיה שהציג: כיצד להינקם ממרדכי מבלי שהדבר ייתפס כמעשה של שפלות. אמרו לו: אם תתלה את מרדכי מן הטעם שלא השתחווה לך - זו אכן פחיתות כבוד בשבילך; משמע שהקטן ההוא מפריע לך ואתה יורד אליו. לכן עשה זאת מסיבה אחרת לגמרי.
ומהי אותה סיבה? לפעמים המלך מצווה להוציא להורג אדם שמרד בו "למען יראו וייראו". וכאשר המלך עושה כן, פעמים רבות הוא בוחר דווקא אדם שפל ולא אדם חשוב. משל למורה הרוצה להעניש תלמיד אחד כדי שכל הכיתה תלמד לקח - אין זה שראוי לנהוג כך, אלא שלפעמים זו דרך ההנהגה - ואת מי הוא לוקח? לא את המצטיין, אלא את זה שכבר יש עליו תיק מלא, וממנו עושים סמל לכולם. לכן העצה: התנהג כאילו המלך ציווה להעניש את מרדכי למען יראו וייראו - לא מחמת מריבה אישית שלך, אלא מטעם ממלכתי; ובכגון זה לוקחים תמיד את השפל יותר, ולכן נבחר דווקא מרדכי היהודי.
ומכאן מובנים שני הפרטים. כאשר תולים למען יראו וייראו, היכן תולים? לא בחצר אחורית אלא בכיכר העיר לעיני הכול, שאם לא כן אין כאן "למען יראו וייראו" כלל. לכן צריך עץ גבוה חמישים אמה, כדי שהדבר ייתפס כמעשה פומבי של המלכות; ואם לא כן, ייתפס הדבר שוב כמריבה פרטית ואתה תצא קטן.
וכן בעניין הזמן: כאשר דנים אדם על פי דין ומשפט, בית הדין יושב בבוקר ואחר הצהריים מוציאים אותו להורג. אבל מעשה שנעשה למען יראו וייראו צריך שיהיה החדשות של אותו יום. וכיצד עושים זאת? שמיד כשכולם קמים בבוקר יראו אדם תלוי במרכז העיר בגובה חמישים אמה, וכל העיר כמרקחה - ומיד מבינים הכול שמעשה מלכות הוא זה. לעומת זאת, אדם שנידון על שסרח אין תולים אותו לא על עץ של חמישים אמה ולא בבוקר.
זו אפוא כל עצתם: צור מצב שייראה כאילו אין לך מריבה אישית עמו - עץ גבוה חמישים אמה, ובבוקר אמור למלך שיתלו אותו עליו. ואז תוכל לבוא אל המשתה שמח, בלי שהקוץ הזה יפריע לך. "וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ".
לסיכום:
הפרשה הזו חושפת את פנימיותו של המן. "ביום ההוא" מלמד שזה היה היום היחיד שבו שמח בחייו, שכן אדם רע לב לעולם אינו מסתפק במה שבידו. "ולא קם ולא זע" מלמד שמרדכי לא רק נמנע מקימה אלא אף לא חשש כלל, ומכאן הבין המן שאין זה מחמת הדת אלא מחמת זלזול גמור בו - ולכן "וימלא המן על מרדכי חמה", כעס אישי דווקא. את חכמיו הוא כינס לא כדי לספר להם את עושרו ובניו וגדולתו, אלא כדי להציג בפניהם את הפרדוקס: גדולתו מחריפה את העלבון ובד בבד מונעת ממנו להתעסק עם מרדכי. ועל כך השיבה זרש בעצה חכמה - לעטוף את הנקמה האישית במעטה של מעשה מלכות "למען יראו וייראו": עץ גבוה חמישים אמה בלב העיר ותלייה בבוקר. ומכאן גם למדנו את "המן מן התורה מניין": אותה תכונה שמאז אדם הראשון - כל הגן כולו אינו שווה בעיני האדם כאשר יש עץ אחד שאסור עליו.