פתיחה: היום השלישי - אסתר נכנסת אל המלך
פרק ה' פותח את שיא המהפך של המגילה. לאחר שלושה ימי צום, אסתר נכנסת אל המלך שלא כדת. בפרק הזה, יותר מבכל מקום אחר, אנחנו רואים כיצד כל פרט קטן - היכן ישב המלך, לאן היה מכוון כיסאו, מה היה באותו רגע בידו - הכל מכוון בהשגחה פרטית. ובמקביל אנחנו לומדים מאסתר שיעור שלם בחכמת הדיבור: כיצד מדברים אל מלך, ואיך בונים בקשה שתתקבל. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
ותלבש אסתר מלכות - לא בגדים אלא מלכות
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת׃
שואל המלבי"ם: מדוע נאמר "ותלבש אסתר מלכות"? היה צריך לומר "ותלבש אסתר בגדי מלכות". ועוד: מדוע פעם נאמר "בית המלך" ופעם "בית המלכות"?
מבאר המלבי"ם: "ותלבש אסתר מלכות" - אסתר התלבשה במלכות עצמה. כביכול המלכות הלבישה אותה ותאמה את מידתה, עד שכל רואיה הכירוה ואמרו: לה יאתה המלוכה. וכמו שנאמר "צדק לבשתי וילבישני" - כשאדם נוהג בצדק, הכל אומרים: מתאימה לו ההנהגה הזאת, ראויה לו. כך גם באסתר: כשראו אותה במלכותה, הכירו הכל שהמלכות היא לבושה הטבעי.
בית המלך ובית המלכות - השגחה פרטית בכל פרט
שני מקומות היו שם: "בית המלכות" הוא המקום הקרוב לחצר, ששם ישב המלך על כיסאו לשפוט את העם. ולפנים ממנו, עמוק יותר, היה "בית המלך" - החדרים הפרטיים, שם ישב המלך לצרכיו האישיים, וכך היה נוהג בכל זמן שלא עסק בהנהגת העם.
אסתר עמדה בחצר "נוכח בית המלך", כלומר מול הבית הפרטי, החדר הפנימי של המלך. אלא שבהשגחת השם הזדמן עכשיו שהמלך ישב דווקא בבית המלכות, החדר החיצוני הקרוב לחצר. וגם הזדמן שהעמיד את כיסאו "נוכח פתח הבית", מכוון כלפי החצר.
ומה משמעות הדבר? אילולא כן, הייתה אסתר נאלצת לעבור את החצר, לעבור את בית המלכות ולחדור עד לחדר הפרטי הפנימי של המלך - וזה היה מחריף את סכנתה מאוד. הקדוש ברוך הוא זימן לה שדי היה שתעבור בחצר. המלך ישב במקום החיצוני יותר, וכיסאו היה מסובב כלפי החצר, כך שכל המתהלך בחצר היה נראה לעיניו. לא הייתה אסתר צריכה להיכנס פנימה - דבר שהיה מתפרש כעזות פנים וככניסה אשר לא כדת - אלא די היה שתתהלך בחצר, והמלך קלט אותה.
נשאה חן בעיניו - כוחה של ענווה
וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט׃
מתוך אהבת המלך את אסתר, מעולם לא עלה בליבו שהגזירה שלא ייכנס איש אל החצר הפנימית אשר לא יקרא תכלול גם את אסתר. הוא מעולם לא התכוון לכלול בכך את אשתו, וברור היה לו שהיא יכולה להיכנס אליו מתי שתרצה. גם לא חשב שהיא צריכה לעמוד בחצר ולהמתין עד שיושיט לה את השרביט.
וזהו שנאמר "כראות המלך את אסתר המלכה" - הרי היא המלכה, ואם כן הצווים הללו אינם חלים עליה כלל. והנה הוא רואה שהיא בכל זאת אינה נכנסת פנימה. מה זה מגלה? ענווה גדולה. כאילו אמרה: אדוני המלך, אני יודעת שאתה מאפשר לי להיכנס בלי לדפוק ובלי שום עיכוב, עד למקום הפרטי ביותר, אבל אינני רואה את עצמי יותר מאחד מעבדיך - אני נשארת בחוץ עד שתזמן אותי. הדבר הזה, אומר המלבי"ם, הוא שגרם ש"נשאה חן בעיניו": הצניעות והענווה שבהמתנה. ועל ידי זה עשה את רצונה והושיט לה את שרביט הזהב.
גם זה היה דבר שהזדמן שלא בדרך הטבע: שדווקא באותו רגע היה שרביט הזהב בידו. אין דרכו של מלך לשבת כל הזמן עם השרביט בידו, וזה היה בהשגחת השם. וזהו "שרביט הזהב אשר בידו" - שבאותו רגע ממש היה השרביט בידו.
ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט
יש מבארים שאחשוורוש, בשעה שהושיט את השרביט, הפך אותו: את ראש השרביט הניח בידו, ואת הקצה שרגיל תמיד להיות בידו הגיש כלפיה. ובזה בא לבטא: ראי כמה הערכה יש לי כלפייך, כאילו אני נותן לך את השרביט לידך ממש, מושיט לך את מקום האחיזה ומעניק לך מעלה כשל מלך. וזהו "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" - את החלק שאני תמיד אוחז בו, אותו הפכתי ונתתי לה.
אבל אסתר בשום אופן לא הסכימה. לאחוז במקום שבו אוחז אדוני המלך? ודאי שלא. ולכן "ותקרב אסתר" עד המלך, "ותגע בראש השרביט" - בראש שנמצא עתה ביד המלך. כאילו אומרת: אהיה נא כאחד מעבדיך, אינני רואה את עצמי בעלת מעלה כזאת שיינתן השרביט בידי ואהיה כמלך. ומשום כך דווקא נאמר "ותקרב", שכן כדי לגעת בראש השרביט היה עליה להתקרב קרבה גדולה אל המלך, עד ידו ממש.
מה לך ומה בקשתך - נזק או תועלת
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ׃
שתי שאלות כאן: מהי הכפילות "מה לך" ו"מה בקשתך"? ומדוע כאן נאמר "ויינתן לך", ואילו בהמשך יאמר לה "עד חצי המלכות ותעש"?
מבאר המלבי"ם: אחשוורוש הבין שבוודאי יש כאן דבר עצום שגרם לה לבוא אל המלך, ותיאר לעצמו שהדבר הוא אחד משניים: או שיש דבר המזיק לה ומצר לה מאוד והיא רוצה להסירו, או שיש איזו תועלת שהיא חפצה בה ובאה לקבלה. ולכן שאל שתי שאלות: "מה לך אסתר המלכה" - איזה נזק אירע לך שבעקבותיו באת לכאן? "ומה בקשתך" - או שמא אין זה נזק אלא תועלת ורווח שאת מבקשת.
ולעניין "ויינתן לך": בשלב זה עדיין לא אמר לה "ותעש", משום שבתחילה לא רצה לתת אלא אם היא מבקשת דבר לצורך עצמה. "ויינתן לך" - כלומר מוכן אני לתת לך דבר פרטי שאת צריכה. אבל אם תבקשי שאדאג לקרוב משפחתך למשרה או לטובה כלשהי - לכך עדיין לא התחייבתי. רק בהמשך, כשיאמר "ותעש", ירחיב את ההתחייבות גם לבקשות עבור אחרים.
יבוא המלך והמן - שלושה טעמים להזמנת המן
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ׃
שואל המלבי"ם: מדוע כאן אומרת "אם על המלך טוב", ובהמשך תאמר "אם מצאתי חן בעיניך"? ועוד שאלה שחז"ל וכל הדורות התחבטו בה: מה ראתה אסתר לזמן את המן אל המשתה? ואם יש לכך הסבר, קשה שבעתיים - מה ראתה לזמנו אל המשתה הראשון? הרי במשתה הראשון היא רק מבקשת מהמלך שיבוא עם המן למשתה שני, ושם תעשה כדבר המלך. מדוע נדרשו שני משתאות?
אומר המלבי"ם: טעמים רבים נאמרו במפרשים, והמסתבר ביותר לדעתו הם שלושה.
טעם ראשון: אסתר רצתה להראות למלך שאין לה שנאה פרטית כלפי המן. עדיין אין היא אומרת דבר על המן, אבל היא מכינה את הקרקע: אתה רואה, אדוני המלך, אני בסדר איתו, אני מזמינה אותו למשתה. וכשתבוא שעת הבקשה יבין המלך שכל מה שהיא מבקשת הוא רק להציל את עמה, ואין כאן סגירת חשבונות אישית.
טעם שני: היא רצתה להפתיע את המן בטענותיה, כך שלא יוכל להתכונן. ועוד, במשתה היין המלך מתחמם בקלות - ראינו מה אירע במשתה היין הראשון, שהתעצבן והרג את ושתי. לכן חיפשה אסתר דווקא את שעת משתה היין: ראשית, שהמן לא יספיק לסדר טענותיו, וכפי שאנו רואים אכן נבהל מן ההתקפה הפתאומית; ושנית, שאחשוורוש יהיה בזעם ויוכל לפתור את הבעיה ברגע אחד.
טעם שלישי: דרך העולם היא שכשמגיעים אל רום המעלה, אין עוד לאן לטפס - והנפילה מובטחת. אסתר רצתה להעלות את המן לדרגה גבוהה יותר משהיה בה, שיתרומם מזלו עד הקצה האחרון. היא ראתה שמזלו של הרשע כמעט מלא, ומה חסר לו? רק המלוכה עצמה. אמרה: אעלה אותו למדרגה נוספת - שאפילו המלך אינו קרוא לבדו, אלא לא קראה אסתר למשתה אלא אותי בלבד. מעלה עצומה שלא הגיע אליה שום שר. ומשם המפלה כבר מובטחת.
אם על המלך טוב - למשתה אין צורך במציאת חן
מדוע כאן לא אמרה "אם מצאתי חן בעיניך"? מפני שמה היא מבקשת בסך הכל? שהמלך יבוא למשתה. לכך אין צורך במציאת חן מיוחדת; די בכך שיש למלך חשק לאכול ולשתות. לכן אמרה "אם על המלך טוב" - אם נוח לך ואתה חפץ בכך, בוא אל המשתה. משתה - מי מסרב?
ומהו "אשר עשיתי לו"? אין כוונתה שהיא עצמה עשתה, אלא שהכל כבר מוכן. אל תדחה למחר, המנות ערוכות, הכל מזומן - ולכן "יבוא המלך והמן היום".
מהרו את המן - בצו המלך ולא כטובה
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת־הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת־דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר׃
מהו "מהרו את המן לעשות את דבר אסתר"? היה די לומר "מהרו את המן למשתה". אומר המלבי"ם: המלך לא רצה שהמן יחשוב לרגע שאסתר ביקשה שיבוא, ושיש בכך כבוד גדול לו, וכאילו הוא הולך כדי לספק את רצונה ועושה לה טובה. לכן הדגיש: אתה בא משום שיש כאן צו המלך. אינך עושה טובה לאסתר - אני המלך ציוויתי שתגיע למשתה, ואתה בא כעבד שחייב לעשות רצון אדוניו.
שאלה ובקשה - מה ההבדל
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ׃
מהי הכפילות "שאלתך" ו"בקשתך"? ומדוע אצל שאלה נקט לשון נתינה - "ויינתן לך", ואצל בקשה לשון עשייה - "ותעש"?
המלבי"ם מביא תחילה את דרך המפרשים: כל מבוקש שאדם רוצה ושואל נקרא "שאלה", ואילו התכלית שלשמה הוא שואל נקראת "בקשה". לדוגמה: אני שואל ממך אלף זהובים - זו השאלה. וכששואלים אותי מה אתה מבקש? אני מבקש לקנות באלף הזהובים בית - זו הבקשה. בפשטות: שאלה היא חיצוניות הדבר, ובקשה היא התכלית והפנימיות שלו, לאיזה צורך.
לפי זה שאל אותה המלך שתיים: מה שאלתך - מה את רוצה? ומה בקשתך - לאיזו תכלית את שואפת בשאלה זו? ועל כך השיבה, כפי שנראה מיד, ששאלתה ובקשתה דבר אחד הם: שהמלך והמן יבואו אל המשתה, וזה כל רצוני. אל תחשוב שיש כאן שאלה חיצונית המסתירה תחתיה תכלית פנימית ותוכנית סמויה. לעת עתה אין היא מגלה לו שיש דבר עמוק יותר.
ביאורו של המלבי"ם עצמו
ומוסיף המלבי"ם ביאור משלו: שאלה קטנה שאפשר להשיגה בקלות נקראת "שאלה", ואילו דבר גדול שצריך להתחנן עליו נקרא "בקשה". וזהו שאמר לה: "מה שאלתך ויינתן לך" - איזו שאלה קטנה את מבקשת? הרי זה כאדם האומר: מה אתה מבקש? דבר קטן? יש עליי, אביא לך מיד. "ומה בקשתך" - ואם יש לך דבר גדול, לא את הכל אתן, אבל עד חצי המלכות אמלא. ולפי זה מובן מדוע אצל שאלה נקט "ויינתן" ואצל בקשה "ותעש".
ועוד הסבר אומר המלבי"ם: הבקשה יכולה להיות גם בנוגע לאחרים. "שאלתך" - היא שאלה עבורך, ועל כך אמר: מה שאת מבקשת עבור עצמך אתן בקלות, כי לך מגיע - "ויינתן לך". אבל "מה בקשתך" - דבר גדול, ואולי משום שאינו עבורך. דבר שאינו עבורך קשה לי יותר לעשותו, אין זה הולך אצלי בקלות; לכך צריך להתחנן ולהפעיל השפעה, ולכן אמר "ותעש" - שאינו מיידי כ"ויינתן לך", אלא ייעשה בעתיד, שכן אין זה נוגע ישירות אלייך.
שאלתי ובקשתי - חכמת התשובה של אסתר
וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי׃
אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת־שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ׃
יש כאן כמה כפילויות. ראשית: "אם מצאתי חן בעיני המלך" ו"אם על המלך טוב" - למה שתיהן? שנית: מדוע פותחת בכותרת "שאלתי ובקשתי", ואחר כך חוזרת "לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי"? לכאורה היה אפשר לוותר על הפתיחה. ושלישית: "ומחר אעשה כדבר המלך" - מה תעשה מחר, ומה דיבר המלך שעליה לעשות? בזה נתחבטו כל המפרשים.
דרשת חז"ל ידועה: "ומחר אעשה כדבר המלך" - אגלה לאדוני המלך את עמי ומולדתי, אותו דבר שאתה שואל אותי עליו כל הזמן: מי את, מאין את, מה עמך - ובשבילו "מתנות כיד המלך" נתן והנחה למדינות עשה. מחר תקבל תשובה לשאלתך. כך דורשים חז"ל, ואנו נראה עתה את הדברים כפי שהם מבוארים על פי המלבי"ם.
העיקר - עצם הנכונות למלא את בקשתי
אומר המלבי"ם: אסתר השיבה לו בהשכל ובדעת. אמרה לו: אין לי לשאול מהמלך מאומה, אלא רק שאמצא חן בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. אם אתה רוצה לדעת מהי שאלתי ובקשתי - הרי שאלתי ובקשתי היא עצם מציאת החן בעיני המלך שיהיה מוכן לתת ולעשות.
אמחיש את הדבר. בעל חוזר הביתה ומביא לאשתו מתנה. המתנה יכולה להיות יקרה או פשוטה, אבל פעמים רבות תאמר לו האישה: הרבה יותר חשובה לי מעצם המתנה הידיעה שחשבת עליי ונתת עליי את דעתך. לפעמים יותר ממה שקיבלתי, מה שיקר לי הוא עצם הידיעה שמישהו חושב עליי. כך אומרת אסתר למלך: יותר ממה שתמלא בסופו של דבר את בקשתי, יקר בעיניי עצם זה שמצאתי חן בעיניך ושעל המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. עצם המוכנות שלך לבוא לקראתי ולמלא את שאלותיי - זהו בעיניי הדבר היקר ביותר, יקר יותר מקבלת הדבר עצמו.
בתנאי שזה נובע ממציאת חן
אלא שכל זה נכון בתנאי אחד: שתהיה מוכן לעשות זאת מצד שמצאתי חן בעיניך. נחזור למשל: מתי אומרת האישה שהמעשה חשוב לה יותר מהמתנה עצמה? כשהיא יודעת שזה באמת נובע מתשומת לב ומכך שחשב עליה. אבל אם היא יודעת שהוא עשה זאת מפני שהוא מתכנן משהו שלא ימצא חן בעיניה והוא מרכך את השטח - כאן כבר לא תדבר אליה המתנה, ואולי אף תימאס בה. או אם יאמר: המוכר לחץ ולחץ עד שקניתי, וגם היה במחיר מציאה. או: הלכתי עם חבר שקנה לאשתו, לא היה לי נעים וקניתי גם אני. אין בזה שום ביטוי לנכונות אמיתית לחשוב עליה ולהחשיב אותה.
זה מה שאומרת אסתר: מתי יהיה העיקר בעיניי עצם נכונותך למלא את שאלתי ובקשתי? אם היא תנבע מכך שמצאתי חן בעיניך. "אם מצאתי חן בעיני המלך" - אם אדע שהנכונות שלך נובעת ממציאת חן, אז היא יקרה בעיניי.
ואם על המלך טוב - איני מבקשת דבר שנגד רצונך
והתנאי השני: הבקשה עצמה אינה דבר המנוגד לרצון המלך. אומרת לו אסתר: דע לך, שאם הדבר שאבקש מנוגד לרצונך - אני מוותרת עליו מראש ומבטלת את שאלתי. אבל מה שאני מבקשת ממך, אדוני המלך, הוא דבר שלך עצמך יהיה טוב. וזהו "ואם על המלך טוב" - אם אינך סבור שהדבר יהיה לטובתך, בטל את שאלתי, ואני מבטלת אותה.
ראו בכמה חכמה פנתה אליו, כך שיהיו לו כל הסיבות למלא את רצונה: מצד אחד - עצם נכונותך למלא את רצוני היא היקרה לי מכל; ומצד שני - אם חס ושלום אתה מתנגד, איני רוצה שתעשה דבר נגד רצונך רק בגללי. אם אין לך רצון שלם בזה, אל תעשה. ואני אומרת לך שאני מבקשת דבר שלמלך עצמו יהיה טוב.
ומחר אעשה כדבר המלך
ומה בפועל? "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך". עד עתה עדיין לא ביקשתי דבר; משתה ודאי אינו מה שאני מבקשת, יש לי בקשה רצינית יותר. מחר אומר לך מהי הבקשה.
אבל מהו "כדבר המלך" - מה דיבר המלך? אלא כך היא אומרת לו: מרגע שאמרת לי "מה שאלתך ויינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש", אני מבינה מדבריך שיש לך רצון גדול מאוד למלא את שאלתי. אם כן, מחר אני אמלא את רצונך למלא את שאלתי. כביכול אני היא הממלאת את רצונך, בכך שאני נותנת לך את האפשרות לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. אתה אומר שאתה מאוד רוצה לתת לי, ושואל מה אוכל לתת לך - מחר אעשה את רצונך ואאפשר לך לתת לי את מה שאתה כל כך חפץ לתת.
לסיכום: פרק ה' פותח בהשגחה פרטית מדהימה - המלך יושב דווקא בבית המלכות החיצוני, כיסאו מכוון אל פתח הבית, והשרביט דווקא באותו רגע בידו - כך שאסתר ניצלת מן הצורך להיכנס לחדר הפנימי. ומן הצד השני עומדת ענוותה של אסתר: היא לובשת מלכות שכולם מכירים שיאתה לה, ואף על פי כן ממתינה בחצר כאחד העבדים, ונוגעת רק בראש השרביט ולא במקום אחיזתו של המלך. משם ואילך פורשׂת המגילה את חכמתה: הזמנת המן למשתה כדי לסלק חשד של שנאה פרטית, כדי להפתיעו בשעת יין, וכדי להעלותו לרום המעלה שממנה הנפילה מובטחת; והבחנתה הדקה בין "אם על המלך טוב" ל"אם מצאתי חן בעיניך", ובין "שאלה" ל"בקשה". ובלב הדברים המסר: היקר מכל אינו עצם קבלת המבוקש, אלא עצם הנכונות והרצון לתת - ובלבד שיבואו ממקום של חן אמיתי ומרצון שלם.