הפרק הרביעי במגילה הוא הפרק שבו נסגר המעגל שבין מרדכי לאסתר: הגזירה יצאה, מרדכי זועק בתוך העיר, ומכאן והלאה מתנהל בין השניים משא ומתן גורלי - האם על אסתר להיכנס אל המלך מיד, או להמתין. בקטע שלפנינו נלמד את הדברים על פי דרכו של המלבי"ם, ששואל על כל מילה מיותרת ועל כל כפילות, ומתוך התשובות מצטיירת לנו תמונה שלמה ומדויקת של החשבון שעשו מרדכי ואסתר.
וְאֶת־פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב־הַדָּת אֲשֶׁר־נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת־אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן־לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל־עַמָּהּ׃
מרדכי מספר להתך את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף, ועכשיו מצרף לזה גם את "פתשגן כתב הדת". כאן שואל המלבי"ם: איני מבין. הרי הסברנו שהיו שני מסמכים - הפתשגן, שהוא הכתב הגלוי, ובו נכתב רק "להיות עתידים ליום הזה", שלושה עשר באדר; וכתב הדת, שהוא המסמך הנסתר, האיגרות החתומות שנמסרו לשרים ולפחות בלבד, ובהן ההוראה המפורשת להשמיד להרוג ולאבד. השרים נצטוו לשמור את המכתב הסודי "בכספת", ולפתוח אותו רק ביום שלושה עשר באדר ואז לדעת את הוראות הפעולה.
אם כן, מה נתן מרדכי? אם נאמר שנתן את כתב הדת עצמו, שבו כתוב מפורש להשמיד את היהודים - מאין היה לו כתב הדת? הוא איננו שר ואיננו פחה שמקבל את האיגרות החתומות. ואם נאמר שנתן את הפתשגן הגלוי - הרי שם כתוב רק "להיות עתידים ליום הזה", ולא כתוב "להשמידם". ועוד שאלה: הכתוב אומר "להראות את אסתר ולהגיד לה" - אם אני מראה, מדוע אני צריך גם להגיד? כששואלים אותי היכן ראובן, ואני מצביע עליו - נגמר העניין, אין צורך בהסבר נוסף.
מתרץ המלבי"ם: אכן האיגרות החתומות לא היו בידו של מרדכי, הן לא היו אמורות להגיע אליו וגם לא הגיעו. מה כן היה בידו? הפתשגן, הכתב הגלוי, שהגיע לכל מקום וגם לידיו, ומהעותק הזה יכול היה להראות לאסתר. והמילה "להשמידם" אינה מוסבת על הפתשגן אלא על הדת: "כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם". כלומר מרדכי נותן להתך את הפתשגן ואומר: מזה תבינו שקיים כתב דת נסתר שבו כתוב להשמיד את היהודים. ומאין ידע? מסוד ה' ליראיו - בעל החלום גילה לו, או המלאך גילה לו, איך שנסביר. אבל גם העובדות בשטח מוליכות לשם: אם בכתב הגלוי כתוב "היו עתידים ליום פלוני", וההוראות בהמשך - מובן מאליו שיש מסמך נסתר שבו מפורטות ההוראות כיצד לפעול.
ומכאן מתיישבת גם השאלה השנייה. אילו היה מראה לה את כתב הדת, שבו כתוב מפורש להשמיד את היהודים, לא היה צריך עוד הסברים. אבל היות ואין לו אלא הפתשגן - הכתב הגלוי - צריך ביאור נלווה כדי שתבין שהפתשגן כולל בתוכו מכתב נסתר, ומה כתוב באותו מכתב נסתר. זהו "ולהגיד לה": ההסבר שמלווה את המסמך. ובעקבות ההבנה הזאת באה הפעולה הנדרשת: "ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" - לגשת אל המלך ולהתחנן ולבקש על עמה, כדי להציל את עם ישראל.
וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מׇרְדֳּכָי׃
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל־מׇרְדֳּכָי׃
מהי האמירה ומהו הציווי? אומר המלבי"ם: אסתר חששה לשלוח את התך שוב אל מרדכי. בממלכה היו מושתלים אנשים מאנשי המן, מהחבורה שלו, ואם יראו את התך יוצא ונכנס, ממרדכי לאסתר ומאסתר למרדכי - יעלה חשד שיש כאן משהו, ויתחילו לרחרח. אסתר לא רצתה שיֵדעו שהתוכנית התגלתה ושהיא כבר בסוד העניינים. לכן "ותצווהו אל מרדכי": אני אומרת לך את הדברים, ואתה דאג ליזום דרך שהדברים יגיעו אל מרדכי - על ידי גורם שלישי, או על ידי איגרת, אבל לא אתה בעצמך תלך ותאמר לו, כי הליכתך תעורר חשד, והחשד יגיע להמן וחבריו.
כׇּל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כׇּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט־לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם׃
המלבי"ם שואל כאן כמה שאלות. ראשית, למה הכפילות "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך"? אמור "כל עבדי המלך", או "עם מדינות המלך", או "כולם יודעים". ועוד: למה "כל איש ואישה" - שוב כפילות. ועוד: מהו הביטוי המסורבל "אחת דתו להמית"? היה אפשר לומר בקצרה: אשר לא יקרא - יומת.
אבל השאלה המפליאה מכולן: כיצד ייתכן שאסתר, אחת משבע הנביאות, לא תחרף את נפשה בעד הצלת כלל ישראל? כביכול היא אומרת: כולם ימותו, ואני לא מוכנה למות בשביל זה. הצלת כלל ישראל תלויה בך, ואת אומרת "יש כאן סכנה"? איזה מין שיקול הוא זה? ועוד שואל המלבי"ם: מה מוסיפה המילים "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום"? לכאורה אין בהן כל צורך. אם הטענה היא שכל הנכנס מורידים את ראשו - מה זה משנה אם קרא לה לפני יומיים או לפני חודש?
מסביר המלבי"ם שאסתר משיבה למרדכי בשתי טענות. טענה ראשונה: אם אכנס עכשיו אל אחשורוש, אני נכנסת לספק סכנה ובסופו של דבר גם לא אגיע אל התכלית המקווה - לא אגיע למצב שבו אדבר עם המלך ואבטל את הגזירה. סתם למסור את נפשי ולמות, מה יוועיל? הרי כל הדרישה ממני היא למסור נפש באופן שתצמח ממנו הצלה לעם היהודי, וכאן אמסור את נפשי והצלה לא תהיה. וזאת משתי סיבות.
הסיבה הראשונה: "כל עבדי המלך יודעים" - לא אוכל לטעון "סליחה, טעיתי, לא ידעתי שאסור להיכנס בלי רשות". טענת טעות אינה קיימת, שהרי כל עבדי המלך יודעים את הדין. ואם תאמר: אף שנכנסת במתכוון, אולי המלך יחון אותך ולא יעמיד את החוק כנגדך - על זה היא מוסיפה "ועם מדינות המלך יודעים", והרי זה נעשה חטא בפרהסיה. כשכולם יודעים, אף אם ירצה המלך למחול - כביכול לא יוכל. כמו בעניין ושתי, שביזתה אותו בפרהסיה, ועל זה לא היה יכול למחול, כי אמרו לו שעל ידי כך כל הנשים תבזו את בעליהן. גם כאן: אם אעבור בפרהסיה, המלך לא יוכל להתעלם מזה.
ואם תאמר: אולי הגזירה איננה כוללת את כולם, ואולי אינה כוללת אותך - על זה נאמר "כל איש ואישה", והכפילות באה לומר שאין שום הבדל, כל מי שיהיה. ואם תאמר: אולי הדין נאמר במי שנכנס בלי צורך - מה אתה משוטט כאן, זה ארמון המלוכה ולא כיכר העיר - אבל כשיש צורך עצום, שעומדים להשמיד אומה שלמה, אולי יש בזה צידוק? על זה נאמר "אשר יבוא אל המלך אשר לא יקרא": מהרגע שלא נקרא, אין שום חילוק בדינו. וזה פירוש "אחת דתו להמית" - "אחת הדת" היינו שאין שוני: אין הבדל אם באת לעניין חשוב או לא חשוב, אם אתה אשת המלך או הדיוט. בכל מצב אחת דתו להמית, ואין שום תירוץ לצדק בו את עצמך.
"לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה" - הושטת השרביט מכפרת על עוון מיתתו. לכאורה אם כן, יש סיכוי: תיכנסי, ואולי יושיט לך המלך את שרביט הזהב. על זה משיבה אסתר: ומה יוצא מכך? שהמלך ייתן לי חנינה. ומה פירוש חנינה? "אני מרחם עלייך, חיי". וכי יהיה לי אחר כך פתחון פה לבקש בקשות על אחרים? יאמרו לי: תגידי תודה, היית צריכה להיות תלויה, הורדנו אותך ונתנו לך חיים, ואת עוד באה לבקש על אחרים? המקסימום שאפשר להגיע אליו הוא שהמלך לא יהרוג אותי על שעברתי על החוק - אבל לבקש על אחרים, אין שום סיכוי.
הטענה השנייה של אסתר: אמת, כדי להציל ממוות צריך לעשות את כל ההשתדלות האפשרית, וגם נגד כל הסיכויים - הרי על כף המאזניים מוטל מוות של עם שלם. אבל כל זה רק כשאין דרך קרובה יותר להצלה. אם כלו כל הקיצין ואין אפשרות אחרת, אתה צודק, והיה שווה להיכנס אפילו בסיכוי קטן שאוכל לפתוח את פי. אבל הרי "אני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום" - ואם כבר כל כך הרבה זמן לא נקראתי, מסתבר שהמלך ירצה לראות את אשתו בימים הקרובים, אולי ממש בעוד יום או יומיים. ואם כן, למה להמתין מעט? ואם יש דרך הצלה פשוטה יותר, למה להכניס אותי לספק סכנה שההפסד שבו רב מן הרווח? הייתי מוכנה להיכנס אם זו הייתה הברירה היחידה, אבל אם המלך אוטוטו יקרא לי ואוכל לדבר איתו בלי כל מצב הסכנה הזה - מוטב להמתין.
וכאן מתיישבת להפליא שאלתו הגדולה של המלבי"ם: וכי אסתר אינה מוכנה לסכן את עצמה כשהעם היהודי על כף המאזניים? ודאי שהיא מוכנה. היא רק שוקלת יחד עם מרדכי: האם כך שווה, או שמא נבחר במהלך שהוא קרוב יותר לרווח ורחוק יותר מהפסד.
וַיַּגִּידוּ לְמׇרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר׃
מדוע נאמר "ויגידו" בלשון רבים סתומה, והרי התך היה השליח? כמה ביאורים נאמרו בזה. ביאור אחד: מכאן שאין משיבין על הקלקלה - כשיש בשורה רעה, אין מודיעים אותה בפה מלא. אפילו מי שצריך להודיע לחברו שקרובו נפטר, אינו אומר זאת במפורש אלא נותן לו להבין מעצמו. לכן לא רצה התך לומר למרדכי בפירוש: אין ברירה, אסתר אינה יכולה. ביאור נוסף: מדוע נקרא שמו התך? מפני שחתכוהו מגדולתו. כשראו שהתך הזה מסתובב יותר מדי על הציר שבין מרדכי לאסתר, הצליח המן לעלות על העניין וחתכוהו מגדולתו. ויש אומרים שהתך הוא דניאל. אגב, אצל הפרסים החי"ת והה"א קרובות זו לזו, ולכן הם אומרים "ויקרה משיח" - מי שיהיה משיח, לא אכפת לנו. מכל מקום, "התך" מלשון "חתך", על פי דרשת חז"ל שחתכוהו מגדולתו.
אומר המלבי"ם: הדרשה תידרש, אבל לפי מה שהסברנו הדבר מובן היטב. שהרי אסתר ציוותה את התך שלא יגש בעצמו אל מרדכי, כדי שלא יעקבו אחריו ויראו שיש לו פעילות יתרה בין הארמון ובין מרדכי, אלא שיודיע בדרך עקיפה - על ידי שליח או על ידי איגרת. ולכן כתוב "ויגידו למרדכי את דברי אסתר": התך מקבל את ציווי אסתר, ואינו מגיד למרדכי בעצמו אלא דואג ששליחים יגידו לו.
וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל־אֶסְתֵּר אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִים׃
כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת׃
אומר המלבי"ם: בשתי האמירות הללו הודיע לה מרדכי כמה וכמה יסודות, ונצרף אותם לעניין שלם.
יסוד ראשון: התבוננות בדבר החורג מגדר הטבע. כאשר אנו רואים דבר שיוצא מגדר הטבע, אנו חייבים לשים לב ולהתבונן בו ולהבין שאם הדבר נעשה בצורה לא טבעית - כנראה שבורא עולם תכנן אותו לאיזו סיבה. תפקידו של האדם בכל מה שהוא עושה הוא להתבונן, וכל מה שקורה בטבע - להתבונן בו. אומר לה מרדכי: התבונני, מן המצב השפל ביותר העלו אותך להיות מלכה, אשת אחשורוש. שלחו נציגות מכל העמים ומכל המקומות, נערות מיוחסות ומכובדות, ואת מי בחרו? אחת מאשפתות. לא ידוע מי אביה ומי אמה, נסתרת, לא מגדת עמה ומולדתה, בת בלי שם - ואת זכית להיות המלכה, הליידי מספר אחת. וכי אין הדבר מצריך התבוננות: מה אני עושה כאן, ולמה הכניס אותי בורא עולם לכאן?
ובפרט שמדובר באישה שהייתה במדרגת נבואה. והרי הקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידי חסידיו, ואינו מכשיל אדם צדיק שיאכל דבר טמא - ואיך מכשילים צדקת כזאת בטומאה כמו אחשורוש? מדוע זימן בורא עולם דבר כזה, ואיך בא מכשול גדול כל כך תחת ידה?
אמנם ידוע מה שאומרים חז"ל שהייתה אסתר משמשת במוך, וכיצד הייתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי ומחיקו של מרדכי לחיקו של אחשורוש. שהרי כתוב בחז"ל שאסתר הייתה נשואה למרדכי, כמו שנאמר "כי לקחה מרדכי לו לבת", ואומרים חז"ל: אל תקרי "לבת" אלא "לבית", כמו שנאמר בכהן גדול "וכיפר בעדו ובעד ביתו" - ודורשים: ביתו זו אשתו. הרי שאסתר באמת הייתה אשת מרדכי.
ואגב, הסברנו פעם על פי המפרשים: אם כן, למה נכתב "לבת" ולא "לבית"? הגמרא אומרת: אין אישה אלא לבנים, אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטי נשים - וראשי התיבות של שלושת הדברים הם "בית". ואצל אסתר היה חסר דבר אחד - היופי, שהרי "ירקרקת הייתה". וכשמסירים את היו"ד נשאר "בת". לכן כתוב "לקחה מרדכי לו לבת": הייתה אשתו, אבל לא היו בה שלושת האלמנטים שלשמם אדם נושא אישה, אלא שניים מהם בלבד. וזה בדרך רמז.
וכיצד הייתה מותרת למרדכי? ביאור אחד: "משמשת במוך", ופירש התוספות שהניחה מוך ועל ידי זה לא היה חשש שתתעבר מאחשורוש, ולא יהיה ספק בייחוס הוולד. וביאור אחר אומרים המקובלים: "משמשת במוך" - שדה אחת הייתה לה ששמה מוך, ואסתר הייתה יודעת ברוח קודשה להפריד את חלק הטומאה ממנה ולהשאירו אצל אחשורוש, וחלק הקדושה שבה לא נגע בו אחשורוש מעולם. אבל איך שיהיה, ברור: אסתר צדקת - אז מה הביא אותה משמיים אל ארמון המלוכה, ומה הקשר של אסתר למקום טמא כזה? אומר מרדכי: כל המתבונן רואה בבירור שהשם עשה זאת לתכלית מסוימת. וכשמצטרפת אליה הצרה הנוראה הזאת - אחד ועוד אחד אומרים שזו התכלית שלשמה את נמצאת שם: להציל את עמך בעת צרה.
יסוד שני: לכל צרה יש זמן מוגבל. אומר לה מרדכי: תדעי לך שכל צרה שהקדוש ברוך הוא מביא חלילה על עמו ישראל יש לה זמן מוגבל, ויש זמן שבו יביא הקדוש ברוך הוא את הישועה. אין צרה בלי גבול. וכי אפשר שהשם יתכנן ישועה בדרך מסוימת והדרך לא תצא לפועל? כן, אפשר - כשהתכנון הוא על ידי בשר ודם שיש לו בחירה חופשית. השם תכנן ישועה על ידי ראובן, וראובן ברוב רשעו אינו רוצה להיות כלי לישועה. ומה אז, הקדוש ברוך הוא לא ישלח ישועה? אין דבר כזה. יש זמן מוגבל לצרה, ואם מי שנשלח החליט שלא להיות כלי לישועה - לקדוש ברוך הוא יש דרכים אחרות, והוא ישלח בדרך אחרת. הישועה בסופו של דבר תגיע, לא ייטוש ה' עמו.
יסוד שלישי: דבר שכל קיומו בשביל אחר. כל דבר שמציאותו וקיומו אינם בשביל עצמו אלא בשביל דבר אחר - כל מציאותו וקיומו תלויים באותו דבר שבשבילו הוא נמצא. ומשל נאה מביא המלבי"ם: אדם הבונה לו גינת חורף, כלומר חממה הקולטת את אור השמש ויש בה גם תנורים, כך שגם בחורף הקשה ביותר, בשלגים ובסערות, אפשר לגדל בה פירות טרופיים. והנה אם ישאיר את החממה פועלת בקיץ - יהרוג את כל הצמחים. הרי בקיץ שוררים שלושים מעלות בצל, ובתוך החממה חום אדיר, ועם התנורים שהפעיל יעלו הטמפרטורות לשבעים ושמונים מעלות, וכל הצמחים יכלו. כלומר כל תועלתה של החממה היא לגידולי החורף בלבד, וכשמשתמשים בה בזמן שאינה נצרכת - לא רק שאין בה תועלת, אלא יש בה נזק.
ועל פי זה אומר מרדכי לאסתר: תדעי לך שכל מציאותך בבית המלך אינה בשביל עצמך אלא בשביל היהודים, כדי להצילם. ולכן, כפי שאמרנו, ודאי יש לקדוש ברוך הוא "תוכנית מגירה" איך להציל את היהודים אם תסרבי, שהרי לא ייטוש ה' עמו, והסיבות האחרות לישועה, שהן מסודותיו של בורא עולם ואינן ידועות לנו, ודאי יצאו אל הפועל. וזה שאמר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - לפי שלכל גזירה יש עת וזמן, וכשיגיע הזמן הגזירה תתבטל ברצון ה', וההצלה אינה תלויה בך בלבד.
"ואת ובית אביך תאבדו" - מדוע? כי כל היותך שם הוא רק בשביל היהודים. את כגינת החורף בחורף: כשיש חורף צריכים אותך שם, אבל אם הגיע הקיץ - לא רק שאין בך תועלת, אלא יש נזק. את נמצאת במקום שאינו שייך לך ואינו מתאים לך - ארמון המלוכה, מה עניינה של אישה צדקת כמותך שם? ואם כן, כל המעלה העצומה שהניח אותך בה השם - לבטלה היא.
"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" - ואם תאמרי: מדוע לבטלה, אולי בעתיד יהיו עוד סיבות שבהן אהיה גורם מסייע לאחיי היהודים? על זה אומר לה מרדכי: מי יודע, אולי כל מה שזימן אותך השם הוא רק לעת הזאת, שהיום תהיי להם לישועה ולעזר. ואם תמתיני עד מחר - עבר הזמן, כי מחר יזמין השם סיבות אחרות להצלה. היום הזמין אותך השם כסיבה להצלה, ואם לא - תאבדי, לפי שכל מעלתך וגדולתך תהיה לבטלה.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל־מׇרְדֳּכָי׃
לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי׃
שואל המלבי"ם שתי שאלות. ראשית, מהו "וצומו עלי" - וכי עליה אנחנו צמים? הרי צמים בגלל הגזירה. ושנית, מהו "וכאשר אבדתי אבדתי" - כמו שאבדתי עד עכשיו, כך יהיה לי אבדון גמור? ואיזה אבדון היה עד עכשיו?
מסביר המלבי"ם: אחרי שמרדכי מבטיח לה שישועה לעם ישראל תהיה בכל אופן, שלא ייטוש ה' עמו, מתברר שכל מה שנרוויח על ידה הוא שהישועה תוקדם ותבוא כבר היום. ובזה היא מתרצה ללכת, כי עתה היא בטוחה שגם אם תיהרג בסופו של דבר - לא תאבד התקווה. שהרי כל טענתה הייתה: מרדכי, אתה מבזבז את הנשק היחיד שיש לך, ובסוף הנשק הזה לא יפעל את פעולתו. אם תכניס אותי היום - אֵהרג, ואם אמתין יום, יומיים, שבוע או שבועיים - כן אוכל לפעול. נמצא שהיה לך נשק והלכת והשחתת אותו. זה מה שהטריד אותה, ולכן אמרה: המתן, אולי המלך יקרא לי, ואז הנשק יפעל. בשליחה עכשיו אתה מבטל את כל הסיכויים העתידיים.
אבל כעת, כששמעה שהקדוש ברוך הוא לא ייטוש עמו ובכל מקרה תהיה הצלה ליהודים - אמרה: אם כן איני מוטרדת, ואני מוכנה למסור נפשי על קדושת השם, אולי הישועה תבוא על ידי. קודם חשבתי שאם אכשל נאבד את הישועה כולה מפני שנכנסנו מוקדם מדי; עכשיו שאתה אומר שבכל מקרה תהיה ישועה - אני מוכנה למסור את נפשי.
ומה בכל זאת היא מבקשת? שיבקשו עליה רחמים. שהרי לפי דברי מרדכי, מי נמצא כאן בסכנה מכל הסיפור? רק אסתר לבדה, שהיא הולכת להיכנס אל המלך אשר לא כדת. ואם כן, תפקידכם עכשיו לשמור עליי: תתפללו עליי, תצומו עליי, תבקשו עליי רחמים - "וצומו עלי" - ובזכות זה אוכל לבוא אל המלך אשר לא כדת. וזה "וכאשר אבדתי אבדתי": אם המלך יהרוג אותי על שעברתי על מצוותו, לא יהיה בזה נזק לכלל העם היהודי, אלא רק אני אובדת. אתם לא תאבדו, שהרי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" והקדוש ברוך הוא לא ייטוש עמו. אני חשבתי שכאשר אובד אני - תאבדו גם אתם, ולכן אמרתי נמתין; עכשיו מתברר לי שכאשר אבדתי - רק אני אבדתי. אם כן אין לי בעיה, ואני מוכנה למסור את נפשי. רק עשו עמי חסד והתפללו עליי שאצליח במשימתי.
וַיַּעֲבֹר מׇרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר׃
לפי הפשט, אומר המלבי"ם: "ויעבור" - עבר בכל רחובות היהודים וגזר תענית כפי שציוותה אסתר. וחז"ל אומרים: "ויעבור" - שעבר על דת, שגזר תענית ביום הפסח והתענו ביום הפסח. ואף שאין להתענות ביום טוב, כאן היה מותר, מכיוון שמדובר היה בעניין של פיקוח נפש.
בקטע הזה נחשפת בפנינו כל עומקו של הדיון בין מרדכי לאסתר. מרדכי מוסר לאסתר את הפתשגן הגלוי בצירוף ביאור, כדי שתבין שמסתתר מאחוריו כתב דת נסתר שבו נגזרה השמדה; אסתר משיבה בשתי טענות שקולות - שכניסה שלא כדת לא תביא לתכלית המקווה, ושיש דרך קרובה יותר להצלה, שהמלך יקרא לה מעצמו; ומרדכי משיב לה בשלושה יסודות: שדבר החורג מן הטבע מחייב התבוננות, ומעמדה בארמון מעיד על תכלית; שלכל צרה יש זמן מוגבל וההצלה תבוא בכל אופן ממקום אחר; ושמי שכל קיומו בשביל אחר - קיומו תלוי באותו אחר, וכגינת חורף בקיץ אין בו תועלת אלא נזק. ומשעה שהובטח שההצלה תבוא בכל מקרה, מתרצה אסתר למסור את נפשה - "וכאשר אבדתי אבדתי" - ומבקשת רק צום ותפילה עליה, ומרדכי עובר בין היהודים וגוזר תענית, אף בפסח, משום פיקוח נפש.