בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל לב העלילה: המן ניגש אל המלך עם עצתו, וממנה מתגלגלת גזירת הכליה על עם ישראל. הקריאה הפשוטה של הפסוקים מעוררת תמיהה על תמיהה, והמלבי"ם, בדרכו, מראה שכל מילה כאן מדויקת, וכי מתחת לפני השטח מסתתרת מזימה של רמאות: המן לא שכנע את אחשוורוש - הוא גנב את דעתו.
וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.
אומר המלבי"ם: כל מה שקראנו כאן תמוה ביותר לכל בר דעת ואינו עולה על השכל. כיצד ייתכן שמלך מחליט להרוג אומה שלמה על לא עוול בכפה? באים ואומרים לו שצריך להשמיד אותם, והוא משיב "מצוין, תביא לחתום"? איך אפשר להבין דבר כזה?
ויותר מכך - הקושיה שכולם עומדים עליה: אתה, אחשוורוש, הסכמת, חתמת ואישרת, וכשבאה אסתר ואומרת "כי נמכרנו", אתה מתמם ושואל "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו"? מה ההיתממות הזאת, הרי אתה חתמת על זה! ולא רק שהוא כועס ומתמם, אלא הוא שופך את כל זעמו על המן ומצווה להוציאו להורג. הרי היית שותף לפשע, מה ההבנה בזה?
דבר נוסף: אם המגילה מציגה את אחשוורוש כה שחור, כמי שהלך וחתם והסכים למכור אומה שלמה בעד בצע כסף - איך הסכים אחשוורוש שתיכתב מגילה כזו במלכותו? חשבו על כך: אסתר מלכה עוד שנים רבות לאחר מכן, והיא ומרדכי דודה ואביה החורג יושבים וכותבים מגילה שכל היהודים צריכים לקרוא, ובה אחשוורוש מוכפש בצורה קשה. אפשר לומר שזו האמת ולא הכפשה, אבל ודאי שהאמת הזאת אינה ערבה לאוזנו של אחשוורוש. איך הוא מסכים להפיץ מגילה שבה הדבר נזכר לדיראון עולם?
ועוד: כשהמן בא להלשין, הוא אינו אומר מי הם. "ישנו עם אחד" - מה זה עם אחד? תגיד בבירור על מי אתה מדבר! וכן אינו כותב "להשמיד להרוג ולאבד", אלא רק "יכתב לאבדם" - לשון סתומה. תפרט באיזו צורה, באיזה אופן! ועוד: מה הדגש "מפוזר ומפורד"? הרי אין כפילות במקרא, ואם נאמרו שתי מילים, הרי שהן מבטאות שני חסרונות. ועוד: "ודתיהם שונות" - כמה דתות יש להם? ומדוע לא נאמר "ודתם שונה מכל דת", שהרי מובן שדת שונה מדת אחרת - מה פירוש "שונות מכל עם"?
אומר המלבי"ם: להמן היה עניין להינקם ממרדכי ומעמו, והוא ידע שזה לא יעבור בקבינט - והקבינט, כזכור, הוא אחשוורוש בלבד, הוא ואפסו עוד; אין עוד מי שמקבל החלטות. הוא הבין שזה לא יתקבל, שהרי מה פתאום ילך מלך להשמיד עם מתוך ממלכתו, וכי שוטה הוא? לכן הלך המן וגנב את לבו של אחשוורוש - רימה אותו בשתי נקודות.
הנקודה הראשונה: הוא לא הודיע לו מיהו העם. אילו היה אחשוורוש יודע שמדובר בעם היהודי, לא היה מסכים להשמידו, שהרי היהודים היו מפורסמים כחכמים ונבונים - כפי שראינו בממלכת נבוכדנצר, שמינה את דניאל ואת חנניה מישאל ועזריה, והיהודים היו מבני היכל המלך. וכמו שאמרו בגמרא: יאמרו עליך "מלכותא קטיעא", מלכות קטועה - הולך אתה להשמיד עם כה חכם ממלכותך?
אבל אפילו אם היה מדובר בעם הנחות ביותר בעולם, גם אז לא היה המלך מסכים: מה פתאום להשמיד עם? למה לכלות עם על לא עוול בכפו בגלל שנאה כלפי אחד מהם? לכן המן בערמתו פתח: "ישנו עם אחד" - עם בלתי מפורסם, בלתי ידוע, שקשה אפילו לכנותו בשם, אוסף ברברים, אין להם שם ואין להם תואר. ולא זו בלבד, אלא שהם מזיקים לכל העמים בשני מישורים: מצד האמונה שלהם, ומצד ההנהגה המדינית שלהם - כלומר התנהגותם בין העמים.
אומר המלבי"ם: אם יש עם ששוכן במדינה נפרדת משלו, אפילו יהיה הגרוע שבעמים - כל עוד יש לו גבולות משלו, הוא מסתדר עם עצמו ואינו מפריע לאיש. אם הוא נמצא בתוכנו, יש בעיה; אבל אם יש לו מדינה בפני עצמה, הוא חי עם עצמו, ולכל היותר אוכלים שם אחד את השני. בעיראק מתפוצצים כל יום חמישים ומאה איש - לא נוח, אבל איני סובל מזה שיש שם הפיכה.
וגם אם הוא שוכן בין עמים אחרים, אך יש לו ערים נבדלות - עדיין אין בעיה. אני כאן והוא בעזה; אצלם יחיו עם סכינים ורובים כדרכם, ואני נמצא אולי במרחק לא גדול, אבל אין לי בעיה איתם, כי אף שאין להם מדינה בפני עצמה, יש להם עיר בפני עצמה.
כאן בא המן וסותר את שני הדברים: "מפוזר" - אין להם מדינה; אילו הייתה להם מדינה והיו יושבים בה, לא היו מזיקים. ואם תאמר, שמא מפוזרים הם בין העמים אך מרוכזים בערים מסוימות משלהם - על זה אומר "ומפורד": גם במדינות שבהן הם שוכנים אין להם ערים פרטיות משלהם, אלא הם מפורדים בכל שכונה ובכל חברה, בכל עיר ובכל כפר ובכל מושב. בכל מקום אתה מוצא יהודים, גם באלסקה; אולי רק בירח עדיין לא מצאו - הפזורה היהודית היא שם דבר. במצב כזה, אומר המן, הנזק שלהם הוא נזק סביבתי קשה: לא מדינה בפני עצמה ולא עיר בפני עצמה, אלא "מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך", ומהם נגרם נזק לכל העמים.
כאן מתחיל המן לבאר את שני הנזקים, וראשון בהם הנזק שבאמונות. אומר המלבי"ם שיש בביטוי הזה שלושה דברים.
דבר ראשון: הדת היהודית שונה מדתות שאר האומות - אינה דומה לנוצרית ואינה דומה למוסלמית.
דבר שני: יבוא אדם וישאל, וכי המוסלמית דומה לנוצרית? וההינדית דומה לזו של הרי קרישנה? בהכרח כל דת שונה מחברתה, ואם היו זהות לא היו שתי דתות. אלא אומר המלבי"ם: השינוי הרגיל בין דת לדת הוא בעיקרים ובשורשים, לא בפרטים. נמשיל זאת בתקופות הקדומות של עבודה זרה: עבדו את הבעל ואת דגון ואת כמוש, וכל העבודות היו פחות או יותר אותו דבר - משתחווים, מנסכים, מקטירים, שוחטים קורבנות. היו הבדלים קטנים, לזה מקריבים כך כי הוא אלוהי האש ולזה כך כי הוא אלוהי השמש, אבל צורת העבודה הכללית זהה בכל העבודות הזרות; רק העיקר משתנה: אצל זה דגון ואצל זה כמוש. ואילו בדת היהודית "דתיהם" בלשון רבים - דת אחת שמתחלקת לדתות רבות, מצוות רבות שאין כמותן בשום דת בעולם.
היש דת ששואלת את האדם מן הבוקר איך קם ומה עשה מיד כשקם? הרי במקורן נאמרו ברכות השחר בכל שלב ושלב: נטילת ידיים, מודה אני, תפילה, ברכות, תפילין וטלית. אין דת כזו בעולם. הדת היהודית ייחודית במצוות היומיומיות שהיא מטילה. ואין דת שמצווה את עובדיה דברים שאינם נתפסים בהיגיון: מוחמד אסר אלכוהול - כי הוא יודע מה עושה צירוף של ערבי ואלכוהול; ציווה על הנשים לכסות הכל - כי הם שטופים בזימה; אסר חזיר - שהוא מתהלך ברפש ובטינופת. הכל שם הגיוני. אבל היכן מצוות תפילין שלהם? היכן שעטנז שלהם? מצוות שלכאורה אינן נתפסות בשכל ובהיגיון - זו דת הכוללת דתות רבות, מצוות רבות וחילוקים רבים שאין כמותם בשום דת.
דבר שלישי: לא זו בלבד שהדת היהודית משונה מדתות שאר העמים, אלא שהם עצמם משונים מכל העמים, שהדת מפרידה אותם מן הכל. זהו "ודתיהם שונות מכל עם" - הדת גורמת לו להיות שונה מכל עם. הנוצרי אין לו בעיה לאכול אצל המוסלמי, אבל היהודי אינו יכול לאכול לא אצל זה ולא אצל זה.
אמרו חז"ל: לא היה מי שיודע לשון הרע כהמן. מנוול היה בלשון הרע שלו. הגמרא מספרת שבא לאחשוורוש ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע כמה היהודים מחבבים אותך? אם נפל זבוב לתוך כוס היין של היהודי, הוא מוציא את הזבוב, סוחט אותו, זורק ושותה את הכוס; אבל אם אדוני המלך ייגע בכוס, רק ייגע - הוא לוקח ושופך אותה לביוב. הבן, אדוני, אתה שפל בעיניו יותר מזבוב. ודאי שזו פרשנות מעוותת של ההלכה, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. וזה בדיוק הרמז כאן: הדת היהודית גורמת להם להיות שונים מכל עם, כלומר מרוחקים מכל עם. אינו יכול לשבת עמם לאכול ולשתות, אסרו פיתם משום בנותיהם, אסרו יינם, אינו יכול להתחתן איתם. מי גורם את ההפרדה? הדת שלהם, המבדילה אותם במאכלים, בלבוש ובהנהגה.
החלק השני הוא ההנהגה המדינית, כלומר ההתנהלות מול השלטונות ובתור תושב. עזוב את דתו - איך הוא מתנהג כתושב? על זה אומר המן: "ואת דתי המלך אינם עושים". אפילו בדבר שאינו מנוגד לדתם כלל, כגון חוק המלך לעצור בתמרור עצור, אפילו בענייני ממון - אינם עושים את דת המלך. ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך, שהרי אם היהודי מרשה לעצמו שלא לקיים את חוק המלך, חושב הגוי: למה הוא יכול ואני לא? וגם הוא מרשה לעצמו למרוד. נמצא, אומר המן למלך, שהעם הזה בעייתי מאוד בשתי הבחינות: הן בדתו והן בהתנהלותו מול השלטונות.
ושמא תאמר שיש תועלת בהשארתם - על כך מוסיף "ולמלך אין שווה להניחם": לא תצמח לך שום תועלת מהשארתם, שכן הנזק שבהם מרובה על התועלת.
כאן יש להבין: "עושי המלאכה" הם המוציאים לפועל, ואילו הכסף אמור להגיע אל גנזי המלך. וכי את הכסף נותנים למוציא לפועל? לפועל שעושה את העבודה בשטח? הרי את הכסף היית צריך לשקול על ידי הסוכן של המלך, על ידי שר האוצר שלו! ועוד שאלות: איך ייתכן שהמלך מוכר חלק מעמו? למה מודגש שהמלך נותן את טבעתו? ולמה חוזרת כאן כל המשפחולוגיה - "להמן בן המדתא האגגי" - הרי כבר ידענו מיהו, את תעודת הזהות ומספר האישי שלו? ועוד: "הכסף נתון לך" - "נתון" משמעו שאני לוקח ונותן, ואילו כאן המלך לא לקח מראש; היה לו לומר "הכסף מחול לך"! ועוד קושיה: התאריך המיועד הוא י"ג באדר הבא, בעוד שנה - למה למהר עכשיו לקרוא לסופרי המלך? הרי עד אז ישכחו. מי ששולח הזמנות חודשיים לפני החתונה אל יצפה שיבואו מוזמנים, כי ההזמנה כבר הגיעה לפח; צריך שההזמנה תהיה סמוכה ונראית. ואילו כאן הוא שולח מכתבים שנה מראש?
אומר המלבי"ם: זו הנקודה השנייה של גניבת הדעת. המן לא אמר למלך שבדעתו להשמיד, אלא "לאבדם" - לאבד את צורת האומה הזאת. ומה הופך אותם ליחידה מאוחדת ומלוכדת? הדת שלהם. אני רוצה לאבד את דתם ולהכריח אותם לשמור את דתות שאר העמים; אשבית את דתם, וממילא יחדלו מלהיות יחידה הומוגנית של עם בעייתי, יתפרדו וייטמעו בין העמים - ובכך נפתרה הבעיה. לכן דווקא "לאבדם", ולא להרוג ולהשמיד.
ועל הכסף: המן יודע שהוא מדבר עם מלך פרסי, ולכן אומר לו - אל תחשוב שתהיה לך הוצאה מרובה. אמנם תצטרך פקידים ומוציאים לפועל כדי להמיר את דתם, אך אל תדאג: יש לי אנשים שיעשו את מלאכת המרת הדת בשמחה כה גדולה, עד שהם עצמם ישלמו על הזכות להמיר מהיהודים את דתם. זהו "וכסף אשקול על ידי עושי המלאכה" - על ידי עושי המלאכה הזאת עוד ייכנס כסף, ואותו אביא אל גנזי המלך. כלומר, לא זו בלבד שאיני מכניס את אדוני המלך להוצאה, אלא עוד אני דואג לו להכנסה.
וכך הוא באמת: המקום שבו המיסיון משקיע את מירב כספו בעולם הוא ישראל. לקחת יהודי ולהפוך אותו לדת השקר שלהם נחשב אצלם מעלה גדולה מאוד, שקולה בעיניהם כנגד מאה אלף אפריקאים. ועל פי אמונת ההבל שלהם, כשאנחנו היהודים נקבל את האמונה באותו האיש - יבוא משיח. לכן אמר המן: יש מי שישלם בשמחה על הזכות הזאת. ובכך גם רימה את המלך ושידר לו שכל העמים ישמחו בדבר, ושיש שמחה גדולה בלבם אם יצליח לבטל את העם הזה מדתו ולהפכו למאמין באמונת כלל העמים.
"ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן" - כאן מספר לנו הכתוב שהמלך באמת הובל כצאן לטבח ולא היה אשם מאומה: ראשית, המן רימה אותו ולא גילה לו מיהו העם; שנית, לא גילה לו שבדעתו להשמידם. ואומר המלבי"ם: אילו המלך עצמו היה חותם על האיגרות, היה הכל מתגלה, שכן באיגרות באו הדברים מפורשים וברורים. אילו היה חותם, הייתה מתגלה לפניו הקומבינה של המן, ומיד היה מתנגד. אבל לא כך היה - אלא הסיר את טבעתו ונתנה להמן. נמצא שהמלך אפילו לא ראה את האיגרות; מי שחתם היה המן, והמלך כלל לא ידע מה כתוב שם, אלא סמך עליו, והמן שינה וכתב את מה שכתב.
ראיתי אגב הסבר נוסף, בדרך של דרש: המן אמר למלך שנהפוך אותם לעבדים, ולכן נכתב "לעובדם" - לעבדים. ועל כך אומרת אסתר "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", שכן לזה הסכים המלך, ומילא. מה עשה המן? החליף את העי"ן באל"ף וכתב "לאבדם", ובכך שינה את כל משמעות האיגרות. זהו הסבר נוסף, לא על פי דרכו של המלבי"ם, שלשיטתו "לאבדם" פירושו לאבד את דתם.
ומעתה: לא המלך אשם במה שקרה, אלא "המן בן המדתא האגגי צורר היהודים". ולמה עשה זאת? כי הוא בן המדתא האגגי, ויש לו עברה השמורה לנצח - עוד מימות אגג. מי הרג את אגג? שמואל. ומי הרג את עמו של המן? שאול. זו הסיבה להדגשת הייחוס כאן. ומוסיף "צורר היהודים" - מה שעשה עשה מפני שהוא שונא ישראל, ולא שתחשוב שהמלך הסכים לזה. בזה נתיישבה השאלה איך הסכים המלך להרוג חלק מעמו; וכן השאלה איך ישבו אחר כך המלך והמן לשתות - האם אדם שהוציא להורג מיליוני אנשים אומר "בוא נרים כוסית"? האם ייתכן אדם חסר רגש כל כך? וכן השאלה איך תמה אחר כך המלך "מי הוא זה ואיזה הוא" - שהרי באמת, אומר המלבי"ם, המלך לא ידע מזה, וכל הדבר נעשה שלא על דעתו.
כדי שלא תחשוב שהמלך התפתה לכסף, שראה סכום גדול ונמשך אחריו, בא הכתוב ומראה עד כמה היה תמים. לפי מחשבתו רצה רק לאבד את רוע העם ואת מידותיהם השליליות, ולכן אמר: אם המטרה היא לתקן עם מן העמים שלי, אני מוכן אפילו לשלם על כך. וזהו "הכסף נתון לך" - לך אל האוצרות וקח כסף כדי להוציא את המגמה הזאת לפועל; יש לנו תקציבים מיוחדים ליישר עמים באמונה ראויה. בזה מיושבת השאלה מדוע לא נאמר "הכסף מחול לך": המלך אומר שהדבר חשוב בעיניו כל כך - לתקן אנשים שהנהגתם מקולקלת - עד שהוא מוכן להוציא על כך תקציבים ולתת כסף מצדו. "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" - עשה כפי שישר בעיניך כדי להסיר מהם את רוע דתם, נהג כפי הבנתך.
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.
כעת מתאר הכתוב את ערמתו של המן בהוצאת התוכנית לפועל. לאחר שרימה את המלך, יש בידו הג'וקר - טבעת המלך. החותם בידי, הריני כמלך, ואני יכול לכתוב מה שארצה. אלא שחשש מאוד שמא בשעת הפרסום יתגלה למלך באיזה עם מדובר, ואז בשום אופן לא יסכים לעשות כן לעם היהודי, הנחשב לעם חכם במלכותו. לכן מיהר לכתוב את הספרים עוד באותו יום ממש: "ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בשלושה עשר יום בו".
ושימו לב לדיוק: "ויכתב ככל אשר ציווה המן" - ולא "ככל אשר ציווה המלך". המלך לא ציווה זאת כלל; מה שנכתב הוא מה שהמן מצווה. שהרי המלך ציווה לאבד את דתם, והמן מצווה להרוג אותם.
ועוד: היות ובכל מדינה היו כמה עמים, כתב לכל מדינה שתי איגרות - אחת לאחשדרפנים, שהם הממונים מטעם המלך, ואחת לפחות, הם השרים הממונים מטעם העם. לכולם שלח איגרות. ומאחר שלכל מדינה יש כתב מיוחד ולכל אומה לשון מיוחדת - ואלו שני דברים שונים: הצרפתים והאמריקאים יכולים שניהם לכתוב באותו כתב לטיני, זה במילים צרפתיות וזה במילים אנגליות, באותו פונט ממש - ולרוב כל בני המדינה כותבים בכתב אחד אף שמדברים בשפות שונות, לכן כתב "מדינה ומדינה ככתבה" ואחר כך "ועם ועם כלשונו": כולם כותבים בלטינית, אך לעם הצרפתי בצרפתית, לאנגלי באנגלית ולקוריאני בקוריאנית - ובאותו כתב.
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
ראשית, הוא שולח את הספרים תכף ומיד, כדי שאפילו אם ירצה המלך לחזור בו לא יוכל להשיב את הספרים, שהרי כתב הנכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. לכן שלח מיד, בטרם יעלה המלך על דבר ויתחרט.
שנית, הוא בחר שההשמדה תהיה ביום אחד בכל מדינות המלך. שאילו הייתה נעשית לאט לאט, בינתיים היו מגיעות תשדורות למלך והוא היה מצווה מיד להפסיק את הקטל. אבל כשברגע אחד כל אחד הורג את היהודי שלידו, תוך שעות מועטות יחוסלו כל היהודים, והמלך לא יספיק לדעת ולא יספיק להוציא הוראה חדשה.
שלישית, הוא לא ביאר באיגרות שהגזירה כוללת את כל המדינות - בשונה ממה שנכתב אחר כך באיגרותיו של מרדכי. וזאת כדי שכל שר יחשוב שרק אותו מצווים. לכן נאמר "אל כל מדינות המלך" ולא "אל כל מדינה ומדינה": הוא שלח לכל מדינה באופן שתחשוב שרק איתה דיברו. ומה הרוויח בכך? שלא ירצה השר לשנות מן הגזירה. שהרי אם כולם הורגים והוא לבדו נמנע, מתוך מאה עשרים ושבע מדינות מדינה אחת שלא קיימה - לא יעקבו ולא ישימו לב. אבל אם הצו הופנה אליו לבדו ולא דיברו עם איש זולתו, ודאי שייענש על אי הביצוע. תלמיד אחד שלא הגיע לכיתה - לא תמיד שמים לב אליו; אבל אם זהו שיעור פרטי לתלמיד הזה, ודאי ששמים לב אליו.
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה.
מהו "פתשגן הכתב"? אומר המלבי"ם: הכתב הראשון לא נודע פירושו אלא על ידי הכתב השני. הפתשגן היה כתב סתום, וממה שנאמר אחריו "גלוי לכל העמים" משמע שהמכתב הראשון היה סתום. וכאן תראו איזו חוכמה ואיזו עורמה היו להמן - עורמה כפולה.
הספרים ששלח לשרי המדינות היו חתומים בחותם המלך, וכתוב עליהם שאין לפתוח את האיגרת עד י"ג באדר - כדרך שמקובל במקומות רבים לשלוח איגרת ולכתוב שתיפתח רק בתאריך פלוני, וכדרך שמפקידים היום מכתב ביד עורך דין ומורים שייפתח במועד מסוים. זהו הפתשגן: כתיבה סתומה, שאין אומרים לך מה יש בתוכה, אלא המתן עד היום המיועד ואז פתח.
ועם האיגרת החתומה הזאת שלח גם איגרת פתוחה, המפענחת כביכול את הסתומה: רבותיי, היו מוכנים ליום י"ג באדר למלחמה. עם מי? היכן? נגד מי? את זה תפתח ביום המיועד ותדע. האיגרת הגלויה מודיעה רק "התכוננו למלחמה בי"ג באדר", וכל הפרטים יתבררו באיגרת השנייה.
ומה הרוויח בכך? שאחשוורוש אינו יודע דבר, שהרי באמת אף אחד אינו יודע דבר. אף אחד אינו יודע שעומדים להשמיד את היהודים, וממילא אין מי שילך ויגלה את אוזנו של המלך ויאמר לו: אדוני, רוצים להשמיד כאן עם מעמיך. וכשייוודע הדבר - בשנייה אחת יוציאו הכל את התוכנית לפועל, והידיעה תגיע לאחשוורוש רק לאחר שהעם כבר הושמד.
וזו הייתה עצה עמוקה, שבה היה בטוח גם שהיהודים לא יתחבאו. שהרי גם היהודי מתכונן: אני חלק מן הממלכה, גם לי מודיעים להתכונן ליום י"ג עם כלי מלחמה, ובי"ג אפתח את האיגרת השנייה ואדע נגד מי. ואז פתאום מתברר לכל הסובבים אותי שאני הוא הקורבן. ברגע אחד אין ליהודי כל סיכוי לברוח, שהרי הוא אפילו לא חשב שעליו להימלט.
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.
גם על הרצים הערים המן, אומר המלבי"ם: שיצאו תכף ומיד, כדי שלא יוכל המלך לחזור בו - "הרצים יצאו דחופים". ולא עוד, אלא שהדת ניתנה בשושן הבירה רק לאחר שכל הרצים כבר יצאו. כלומר, לכל העמים הודיע תחילה, והאחרונים שקיבלו את ההוראה היו דווקא בשושן הבירה - שמא כאן, במקום מושב המלך, יתגלה לו בינתיים דבר מה. לכן כאן מודיעים אחרונים.
ועוד, אומר המלבי"ם, ראה ראיה ברורה שהמלך לא ידע דבר: "והמלך והמן ישבו לשתות". וכי יעלה על הדעת שמלך יושב לשתות אם זה עתה נתן הוראה של גזירת מיתה על עם שלם?
"והעיר שושן נבוכה" - נבוכים היו, שכן איש אינו יודע מה כתוב בספרים; הפתשגן אינו מסביר על מה להיות עתידים. ובזה הרוויח המן שלושה דברים: עצתו נעלמה מן המלך; כל האנשים אינם יודעים והדבר נשאר דבר סתר; והשם יתברך הפר את עצתו רק על ידי מרדכי, כפי שנראה בפרקים הבאים.
כל התמיהות שבפרק - הסכמת המלך, היתממותו אחר כך, כעסו על המן, כתיבת המגילה במלכותו, הלשון הסתומה "עם אחד" ו"לאבדם", הכפילות "מפוזר ומפורד", "דתיהם שונות מכל עם", "עושי המלאכה", נתינת הטבעת, "הכסף נתון לך" והמהירות בכתיבת האיגרות - כולן מתיישבות ביסוד אחד של המלבי"ם: המן גנב את דעתו של אחשוורוש בשתי נקודות - לא גילה לו מיהו העם, ולא גילה לו שכוונתו להרוג, אלא רק "לאבד את דתם". המלך, בתמימותו, סבר שמדובר בתיקון עם מקולקל, ואף הסכים לממן זאת. המן, שהוא בן המדתא האגגי וצורר היהודים מדורי דורות, לקח את הטבעת, כתב באיגרות מה שלא ציווה המלך, שלח את הרצים דחופים, הסתיר את הדבר בכתב סתום, וקבע יום אחד לכולם. עצה עמוקה וערמומית מכל צד - אלא שבסופו של דבר הפר הקדוש ברוך הוא את עצתו, על ידי מרדכי היהודי.