פרק ג' של מגילת אסתר הוא נקודת המפנה: מן הרקע של המשתה, בחירת אסתר וישיבת מרדכי בשער המלך, אנו עוברים אל עלייתו הפתאומית של המן, אל סירובו של מרדכי לכרוע ולהשתחוות, ואל גזירת ההשמדה על כל היהודים. נלמד את הפרק על פי ביאורו של המלבי"ם, ההולך אחר פשוטם של מקראות ומיישב בו את הקשיים.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת־הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל־הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃
בפרק הקודם ראינו שאסתר נבחרה למלכה, שמרדכי יושב בשער המלך, ושבגתן ותרש קצפו על אחשוורוש וביקשו להורגו - ומרדכי הציל את המלך. ועל כך בא הכתוב ואומר: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן". והשאלה מתבקשת: כשאתה אומר "אחר הדברים האלה", פירושו שהדבר מקושר למה שקדם. מה הקשר בין מלכותה של אסתר ובין הצלת המלך על ידי מרדכי, לבין גידולו של המן? ואם אין קשר, לא היה צריך לכתוב "אחר הדברים האלה", אלא פשוט "גידל המלך אחשוורוש את המן".
שאלה שנייה: "גידל... וינשאהו" - הרי זה היינו הך, ולמה כופל הכתוב? ושאלה שלישית, והיא הקושי הגדול שבכולם: מדוע בכלל גידל אותו? לא נכתבה שום סיבה. מה עשה המן שזכה בכך? כלום. אם כן אין אנו מבינים לא את "אחר הדברים", לא במה זכה לגדולה, ולא את כפל הלשון.
אומר המלבי"ם בשם המפרשים: נשכח מאחשוורוש שאסתר גילתה את הדבר בשם מרדכי. הוא זכר שאסתר הצילה אותו, ולא זכר שמרדכי הוא שאמר לה. והמלך רצה מאוד להשיב גמול טוב למי שהציל את חייו. אלא שאסתר - הכל כבר יש לה, הרי יש לה את המלך; במה אפשר להיטיב עמה? חשב המלך: איטיב לאסתר בכך שאיטיב למי שהיטיב עמה. ומי הוא השר שיעץ להרוג את ושתי ולקחת אישה אחרת, ובעקבות עצתו הגעתי לאסתר? הרי זה ממוכן, והוא הוא המן. ממוכן הוא שיעץ "יבקשו למלך נערות בתולות", ועל ידו נשא המלך את אסתר. נמצא שבגידול המן, כביכול גומל המלך חסד לאסתר על שהצילה אותו ממוות.
ומוסיף המלבי"ם: היות ונשכח מן המלך מי באמת הציל אותו, הצליח המן ברוב ערמתו וחכמתו להטות את לב המלך שיחשוב שעל ידו ניצל המלך ממוות לחיים. כביכול התלבש המן בטלית שאינה שלו, ונתן למלך להבין שהוא היה מן הגורמים להצלתו. אבל באמת הכבוד הזה הגיע למרדכי, אלא שמן השמים זימנו וגלגלו את הדברים כך, כדי שכשיגיע הזמן יקבל מרדכי את שלו, והמן ייפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ומהו כפל הלשון? אומר המלבי"ם: מנימוסי המלכים שלא להעלות אדם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא בבת אחת. זה כמו בצבא: אינך נכנס כטוראי ואחרי חודשיים נעשה רמטכ"ל, אלא נדרש זמן רב לעלות בדרגות. כך היו השרים עולים במעלות המלוכה על ידי המלך משלב לשלב, מדרגה אחר מדרגה, ורק בסוף היה המלך ממנה אותו שר על כולם. וכך ראינו גם אצל יוסף ופרעה: יוסף מספר לאחיו "וישימני לאב לפרעה", ואחר כך "ולאדון לכל ביתו", ואחר כך "ומושל בכל ארץ מצרים" - עלייה הדרגתית בשלבים. וכך גם כאן: תחילה "גידל המלך אחשוורוש את המן" - מינה אותו לשר; אחר כך הוסיף לו גדולה על גדולתו, "וינשאהו" - רוממו מעל השרים; ולבסוף "וישם את כסאו מעל כל השרים" - שם אותו לראש לכולם.
וְכָל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי־כֵן צִוָּה־לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה׃
הפסוק מעורר שלוש שאלות. ראשית, מהו "אשר בשער המלך" - למה ההדגשה הזאת? שנית, "כי כן ציווה לו המלך" - היה צריך לומר "ציווה להם המלך", שהרי המלך מצווה את העבדים להשתחוות. ושלישית, שאלה בהבנה: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" - מדוע? מה מנע ממרדכי להשתחוות להמן?
אומר המלבי"ם: לאחר ש"גידל" ואחר כך "וינשאהו", בא שלב שלישי של גדולה - שכל היושבים בשער המלך יכרעו וישתחוו לו. וזו גדולה עצומה. שימו לב: המלך לא אמר שכל העם ישתחוו לו, אלא דווקא היושבים בשער המלך. ומדוע זו גדולה עצומה? מפני שבמקום שבו המלך נמצא אין שום רשות לתת כבוד לאדם אחר. במה נענש אוריה החתי על ידי דוד? במיתה. ומדוע? מפני שאמר "ואדוני יואב" - כשאתה מדבר עם המלך דוד אין לך אדונים, היית צריך לומר "ועבדך יואב"; באומרך "אדוני יואב" אתה מכריז שיש לך אדון אחר. כך גם כאן: תארו לעצמכם שהמלך יושב, נכנס שר, וכולם משתחווים לו - הרי המלך כאן! כשאני נמצא אינך רואה אף אחד. אלא שאחשוורוש מחל על כבודו וציווה שישתחוו להמן אף שהוא עצמו נוכח, וכל עבדי המלך שבשער המלך, אנשי הקבינט והשרים הקרובים, כולם משתחווים להמן.
וזה שנאמר "כי כן ציווה לו המלך": המלך ציווה לו, להמן, למחול על כבודו של המלך ולהשתחוות לו. ועוד למדנו מכאן: אילו היה הדבר רק לכבוד המן, היה המן יכול למחול. אבל היות שאין זה רק לכבודו אלא יש בזה דרישה של המלך, אין להמן כוח למחול. ומאידך, מכיוון שהציווי לא ניתן להמן כזכות אישית, אין הוא יכול להעניש את מי שאינו עושה זאת. שהרי אם נתתי לך מעלה - הפוגע בך פוגע במעלה שלך; אבל כאן לא ניתנה המעלה לך, אלא מי שאינו משתחווה עובר על צו המלך. לא על המן לתבוע את כבודו; העובר עבר על צו המלך, לא על צו המן. ואם כן, מי שאינו משתחווה למעשה מסתבך לא עם המן אלא עם המלך. ואף על פי כן - "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". ומדוע?
המפרשים מסבירים שההשתחוויה הזאת כמוה כקבלת אלוהות. ויש בזה מחלוקת ודעות בין הפרשנים, אך אנו לומדים על פי המלבי"ם. מבאר המלבי"ם דבר שכבר למדנו בספר דניאל ובספר עזרא: הקדמונים היו מייחסים אלוהות לאדם שהייתה בו מעלה מיוחדת. כלומר, הוא מבני האלים - שאם לא כן, כיצד ייתכן שיש בו מעלה כזאת?
היכן ראינו זאת במפורש? אצל דניאל. כאשר פתר דניאל את החלום לנבוכדנצר, נאמר "ולדניאל סגיד" - נבוכדנצר השתחווה לו, "ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה" - ביקש לנסך לדניאל עצמו. וכיצד קרא לו? "בלטשאצר כשום אלהי" - קרא לו בשם אלוהו. ומי שזוכר, שם הסברנו שזו הסיבה שדניאל לא רצה לאכול מפת בג המלך: דניאל עשה חשבון שאם הוא מנסך לו, הרי זה תקרובת עבודה זרה, שכן נבוכדנצר אוחז שדניאל אלוה.
וכן מצאנו ביהואש. בן שבע שנים היה במולכו, וגדל בבית המקדש - החביאו אותו מפני עתליה סבתו שהרגה את זרע המלוכה. ולאחר מכן סרח, לאחר מות יהוידע הכהן. ומדוע סרח? אומרים חז"ל שבאו אליו העם ואמרו לו: בקודש הקודשים חיית? אתה יודע מה זה קודש הקודשים? "והזר הקרב יומת", כהן גדול נכנס רק פעם בשנה לאחר שמתקדש בסילודין, ואתה חיית שם שבע שנים - יש בך תכונות אלוהיות! הכניסו לו מחשבות כאלה, ועשה עצמו כאלוה.
מהו העיקרון? מהו "אלוה" אצלם? אדם בשר ודם, שידוע שנולד מאישה, אבל ראו בו מעלה מיוחדת - ומעתה הוא נחשב אצלם כבן האלוהים, כבנם של האלים. לפי זה נבין גם כיצד נחשב פרעה לאלוה במצרים, "לי יאורי ואני עשיתיני". וכי לא זכרו שנולד? נולד, אבל יש בו מעלה מיוחדת בעושר, בגדולה, בכבוד ובחכמה, וזה הופך אותו לכביכול בן האלים שהאלים משפיעים עליו את השפעתם.
כך גם כאן. מרדכי מרגיש שהאדם הזה מתייחסים אליו כאלוה: הנה כמו בן האלים, שופע עליו שפע גדול של עשירות, כבוד ושררה, מצב של אלוהות. אם כן, אומר מרדכי, אם אשתחווה לו הריני כמקבל אותו עליי לאלוה, או כמשתחווה לאלוה, שכביכול שופע עליו כוח רוחני אלוהי או כוח של כוכבים המשפיע עליו. ואני איני יכול להשתחוות לכוכבים ומזלות, ואיני יכול להשתחוות לאלוה כביכול.
עוד סיבה הייתה למרדכי. מרדכי שמע את גזירת המלך, וגזירת המלך הייתה "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך" - שני תנאים: שתהיה מעבדי המלך, ושתהיה יושב בשער המלך. "שער המלך" הם השרים החשובים היושבים בשער. "עבדי המלך" פירושו שאתה עושה את רצון המלך, נתין שלו המשרת בארמונו, מה שנקרא היום מקבל משכורת מאנשי הארמון והשררה. ולמרדכי הייתה רק מעלה אחת: הוא היה יושב בשער המלך, אך לא היה עבד המלך. ומדוע? כי היה בדתי פרס ומדי שאין לוקחים יהודי לעבד למלך. אמר מרדכי: אומנם אני נחשב כאן חשוב, אבל איני עבד המלך, ואם כן הצו אינו חל עליי - שהרי נאמר "וכל עבדי המלך" וגם "בשער המלך", ואני רק בשער המלך ולא עבד המלך.
ושני הטעמים הללו כלולים בביטוי "כי הגיד להם אשר הוא יהודי": יהודי אינו כורע ומשתחווה למישהו מצד בחינת אלוהות, ויהודי אף אינו בגדר עבד המלך. ולכן אמר מרדכי: עליי לא חל הצו, אני רק שר המלך ורק יושב בשער המלך, וממילא פטור אני מלהשתחוות.
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ׃
וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי־הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר־הוּא יְהוּדִי׃
וַיַּרְא הָמָן כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה׃
גם כאן יש דברים הטעונים הבנה. "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי" - מהו "היעמדו דברי מרדכי"? הוא אמר שהוא יהודי, וכי יש ספק בכך? היה צריך לומר "היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם שלא ישתחווה" - אמרתי שאיני משתחווה, בואו נראה אם אעמוד בזה עד הסוף או שיכפפו אותי בעל כורחי. אבל מה שייך לומר "היעמדו דבריו" על עצם היותו יהודי? זה קושי ראשון.
קושי שני: מדוע לא חרה אף המן עד שראה בעיניו? הרי כתוב "ויגידו להמן", ואחר כך "וירא המן כי אין מרדכי... וימלא המן חמה". לא נאמר "וישמע המן וימלא חמה". אמרו לך שמישהו אינו משתחווה - התמלא חמה! אבל לא, רק לאחר שהלך וראה התמלא חמה. אפשר לתרץ בפשטות שאינה דומה שמיעה לראייה, או שעד שראה היה זה רק בגדר חשד ובראייה התברר לו. אבל נראה הסבר עמוק יותר.
מכך שדיברו עם מרדכי תחילה אנו למדים שלא שנאו אותו, ולא מחמת שנאה הלשינו עליו להמן. אלא מה? המלך הטיל עליהם לשמור על מצוות המלך ולמחות במי שעובר על צו המלך, וצו המלך היה להשתחוות להמן. לכן אמרו לו: איננו מבקשים רעתך, אבל למלך יש ציווי אלינו לכבד את המן, ואנו רואים שאינך עומד בו, ולכן ראשית כל אנו רוצים להתרות בך. וזהו "ויהי כאומרם אליו יום ויום" - מתרים בו שוב ושוב, ורואים שאין להם עניין להזיק לו.
ומה אמרו להמן? "לראות היעמדו דברי מרדכי". מרדכי טען שאינו משתחווה מפני שהוא יהודי, ומצד דתו אסור לו. אומר המלבי"ם: טענה זו נכונה רק כאשר המן הולך מרחוק ואינו רואה אותך. אז אם אינך משתחווה, זה משום שאתה אומר שאין להשתחוות לו כאלוה. אבל אם המן הולך קרוב אליך ואינך משתחווה - כאן הרי ההשתחוויה אינה מצד אלוהות כלל. שהרי יהודים כן השתחוו למלכים כשעמדו לפניהם, מלא התנ"ך בזה: באים לפני דוד וכורעים ומשתחווים. מקובל לכרוע ולהשתחוות מצד השררה, בלי שום קשר לאלוהות. באים לפני אחשוורוש ומשתחווים לו, מפני שאני עומד לפני המלך; מצד העמידה לפני המלך אני מחויב בהשתחוויה, ואין זו השתחוויה מצד האלוהות שבו. ואין ספק שגם יוסף כשבא לפני המלך היה משתחווה לו, ואף יעקב כשבא לפני יוסף השתחווה לו - "תעלא בעידניה סגיד ליה". לפני מלך אמורים להשתחוות.
אבל אם הוא אינו לפניי ואני רק רואה אותו מרחוק - למה שאשתחווה? הוא אינו רואה אותך, אין כאן עניין של כבוד; ואם אתה כן משתחווה, סימן שאתה אוחז שהוא אלוה ומשתחווה לו כאלוה. ואילו כשהוא כאן לידי ואני משתחווה, זה מצד שררה ומלכות. לכן אמרו: "ויגידו להמן לראות" - אתה, המן, תראה ותבדוק. אם תבוא לידו ולא ישתחווה לך, זה מראה באמת שהוא מורד בך ואינו מקבל את שררתך. אבל כל עוד אינו משתחווה כשאתה רחוק - אין מזה ראיה, שכן ייתכן שבאמת מצד דתו אינו משתחווה לך משום שאתה כאלוה.
וזהו "לראות היעמדו דברי מרדכי": בוא המן והתקרב אל מרדכי, ועל ידי זה נדע אם יעמוד התירוץ שהוא מתרץ לנו, שאינו משתחווה מפני שהוא יהודי. כיצד נבחן זאת? עכשיו המן יבוא לידו; אם התירוץ אמת, יהיה עליו להשתחוות עתה, שהרי אין זה נוגד את יהדותו - לשר משתחווים. ואם ימשיך שלא להשתחוות, נפל התירוץ שאינו משתחווה מפני שהמן עשה עצמו אלוה. הנה הוא כעת לידך, ומצד השררה אתה חייב להשתחוות, ואם אינך משתחווה סימן שאתה מורד במלך.
ואכן, "וירא המן" - המן שומע בקולם, הולך ועובר לידו, ורואה שאף על פי כן אין מרדכי כורע ומשתחווה. ובזה הוא מבין: "ומשתחווה לו" - דווקא לו, בגללך; יש לו שנאה אישית כלפיך, יש לו משהו אישי נגדך, עינו צרה בכבוד הרב שנתן לך המלך. שהרי עכשיו שאני רואה אותך, אתה אמור על כל פנים להשתחוות לי מצד השררה וכבוד המלך, ואין בזה השתחוויה לפני אלוהות. אם כן זהו משהו אישי: לך לא אשתחווה, גם אם אינך אלוה, גם אם אתה רק שר. וזה בדיוק מה שמרתיח את המן - מה יש לו נגדי שאינו משתחווה לי?
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי־הִגִּידוּ לוֹ אֶת־עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי׃
וצריך להבין: מה חטאו עם מרדכי? הוא אינו רוצה להרוג את מרדכי לבדו אלא את כל העם - "האיש האחד יחטא ועל כל העדה יקצוף"?
ובדרך מאמר מוסגר אכניס כאן ביאור נפלא שראיתי. מובא שמרדכי קנה את המן לעבד: הייתה מלחמה ושניהם היו שרי צבא, והגדוד של המן סיים את כל האוכל שלו בזמן קצר ולא נותר להם מה לאכול. פנו לגדודו של מרדכי, ומרדכי הסכים לתת להם אוכל ממה שיש אצלו, בתנאי - שהרי לא היה להמן כסף לשלם - שימכור את עצמו לו לעבד. מכר לו המן את עצמו לעבד, ומרדכי רשם זאת על נעלו. ומרגע שהמן עבדו של מרדכי, כל עושר שהמן קונה שייך לאדון, כלומר למרדכי.
וממילא יוצא: אם אהרוג את מרדכי, האם נפטרתי מן העבדות? לא. שהרי אהפוך להיות עבד של יורשיו, ואין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. הגמרא אומרת שהיחיד שאין לו יורשים הוא הגר, אבל כל אדם מישראל - אני קרובך, ולו דרך אברהם אבינו. אם כן, כל עוד נשאר יהודי אחד בעולם לא יצאתי מן הפלונטר. ולפי חז"ל, כל פעם שהמן עבר היה מרדכי זוקף לו את הנעל שעליה כתוב שהוא עבד, ואומר: מתי עבד משתחווה לרבו? כלומר, האדון ישתחווה לעבדו? אמר המן: כיצד אפטר מן הצרה הזאת? תמיד אשאר עבד. אני חייב להרוג את כל היהודים - זה המצב היחיד שבו אצא לחופשי מן העבדות.
אבל המלבי"ם, המבאר את הדברים על פי פשוטם של מקראות, מסביר אחרת, וכאן נחשפים אנו לרשעותו ולגאוותו של המן. עיקר הקצף היה על מרדכי, שהרי התברר שמרדכי עושה זאת משנאה אישית ולא מחמת דתו - כפי שאמרו לו האנשים, מבחינה דתית אין כל בעיה שישתחווה כשאתה קרוב אליו, שהרי לשר חשוב יש להשתחוות. ודבר זה עוד מחריף את ההדגשה על רוע ליבו של המן: יש לך בעיה אישית עם אדם - וכי תלך להרוג את כל בני דתו? מילא אם הבעיה נבעה מדתו, היית אומר: דת כזאת גורמת לכך, אפרע מכל בני הדת. אבל הרי התברר לך שאין זה מחמת הדת אלא בעיה אישית, שהוא שונא אותך לפי הבנתך, ואם כן לא היה צריך להיפרע מכולם.
אלא שעבדי המלך "הגידו לו את עם מרדכי", כלומר אמרו לו: דע לך, מרדכי אמר לנו שיש לו גם בעיה דתית - "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", כמו שהסברנו. אם כן מתווסף כאן גם עניין דתי, ולא רק שנאה אישית. וכיוון שכך אמר המן: אני שונא את כל מי שדתו מייצרת אנשים שאינם משתחווים לי; כל מי שיש לו דת כזאת - אני רוצה להורגו. ולכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי" - כיוון שהם "עם מרדכי", משתתפים עמו בדתו, עליי להשמיד את הדת הזאת. וכיצד משמידים דת? בהשמדת עובדיה. מתי מתבטלת דת? כשאין מי שעובד אותה. כמה דתות פסו מן העולם: מי עובד היום את דגון? אין דת של דגון, וכן הבעל וכדומה - מתו עובדיה ומתה עמם הדת. אמר המן: אהרוג את עובדי הדת היהודית, וממילא תתבטל הדת הגורמת לאנשים לזלזל בכבודי.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא־חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר׃
בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, אירעו המאורעות, וכעת המן מפיל פור לדעת מתי יוציא את תוכניתו להשמדת העם היהודי אל הפועל. ויש כאן כמה קשיים: מהו "הוא הגורל לפני המן" - מה פשר ה"לפני המן"? ומהו "מיום ליום ומחודש לחודש"? היה לו להפיל גורל ולצאת יום מסוים; מה זה להפיל פור "מיום ליום" ו"מחודש לחודש"? ועוד, נראה בהמשך שהגורל נפל על י"ג באדר, ואומר המלבי"ם: לא ייתכן שדבר כזה אירע שלא בהשגחה. אם בסופו של דבר נפל הגורל דווקא על י"ג באדר, ללא כל ספק תכננו זאת מן השמים, ויש להבין מה העניין בכך.
מבאר המלבי"ם: "פור" הוא מין ממיני הגורלות, כמו שהיום יש הגרלות שונות בשמות שונים. "הוא הגורל לפני המן" - הגורל הזה היה רגיל ומצוי לפניו תמיד; כל אימת שרצה המן לדעת מה לעשות, כיצד לעשות ומתי כדאי, היה משתמש בגורל הזה. זהו גורלו התמידי של המן.
הגורל נעשה בי"ג בניסן. ובוודאי, אומר המלבי"ם, לא הייתה תוכניתו של המן לדחות את הפתרון הסופי בחודשים ארוכים; תוכניתו הייתה לעשות זאת מיד, כלומר כבר למחרת, בי"ד בניסן. שמח היה אילו נפל הגורל על מחר. לקח את יום המחרת, בדק בגורל - ולא יצא. ט"ו - לא יצא. ט"ז - לא יצא. וכך הגריל יום אחר יום, עד שהגיע ליום האחרון. והיום האחרון הוא י"ג. שהרי כשמחפשים יום אחד מתוך החודש, יום אחד חייב לצאת כיום הנבחר; מוציא את הראשון - י"ד, את השני - ט"ו, את השלישי - ט"ז, וכך הלאה, ואם כולם נדחו, האחרון הוא הנבחר. וכיוון שהתחיל מי"ד, היום האחרון הוא י"ג. נמצא שבמקום שייצא יום סמוך כרצונו, יצא לו המאוחר ביותר שיכול להיות - יום י"ג.
לאחר שסיים את גורל הימים ונמצא שהיום נדחה לחודש הבא, התחיל לעשות גורל נוסף. אמר לעצמו: ייתכן שהזמן הזה אינו עולה יפה מפני שהחודש אינו מוצלח. רציתי שייפול מיד, ולהיכן נדחה הגורל? עד היום האחרון של החודש. אין זה מבשר טוב, כנראה החודש הזה אינו מוצלח; אעשה אם כן גורל על החודש. יום כבר יש לי, ועתה אחפש חודש מתאים. התחיל להגריל על החודשים: ניסן - לא; אייר, סיוון, תמוז, אב, אלול, תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט - ובסוף יצא לו אדר. שוב יצא לו האחרון: בימים יצא היום האחרון, י"ג, ובחודשים יצא החודש האחרון, אדר. נמצא י"ג באדר.
אומר המלבי"ם: הכל היה בהשגחה עליונה, לדחות את הגזירה עד הקצה האחרון. אתה עומד בי"ד, ודוחים את זה עד סוף השנה, לי"ג באדר. ולכאורה יש להתבונן: אם עושים חשבון על החודשים, מדוע לא ייפול הדבר בניסן? הרי אילו היה עולה ניסן בגורל, היה זה הטוב ביותר, שכן אז היה נדחה אל הסוף הגמור: אני בי"ד בניסן, והוא היה נדחה לי"ג בניסן שלאחר שנה שלמה. ואילו כשנדחה לי"ג באדר, נדחה שנה פחות חודש.
ומה שיש לומר הוא כך: כשהתחיל המן את חשבון הימים, התחיל מי"ד, כלומר את היום עצמו לא לקח לעת עתה בחשבון. שאל: מחר ילך? לא הולך. מחרתיים? לא. י"ד, ט"ו, ט"ז, וכשהגיע לשלושים והתחיל א' - על איזה א' מדובר? לא של ניסן, שהרי הוא עומד כבר בי"ג בניסן, אלא א' של החודש הבא, ב' של החודש הבא. וכשנפל לו י"ג, ודאי שהכוונה לי"ג של החודש הבא ולא לי"ג של היום.
אחר כך אמר לעצמו: נעזוב את הימים ונבדוק את החודשים. ואם אבדוק חודשים וייפול ניסן, ייתכן שמדובר על החודש הזה עצמו ולא על י"ג של החודש הבא כפי שהבנתי קודם. שהרי אם הגורל יורה לי "בניסן", ויום כבר יש לי - י"ג - הרי שזה צריך להיות היום. לפיכך התחיל לבדוק: לא ניסן, כלומר אין זה היום; לא אייר, לא סיוון, לא תמוז, וכן הלאה, עד שהגיע לחודש האחרון - אדר. אדר הוא הנחשב כאן לחודש האחרון, כי י"ג בניסן היה מוכרח להיות היום עצמו, שהרי בבדיקת החודשים, אם החודש מורה בפירוש על ניסן, הוא ודאי מורה על היום. ואף שבחשבון הימים דיברנו על החודש הבא, כשמדובר בחודשים והחודש מורה במפורש, הכוונה להיום. ולכן, לאחר שיש לי יום י"ג, לא ייתכן י"ג בניסן, והמאוחר ביותר האפשרי הוא החודש שלפני ניסן - י"ג באדר.
וכאן, אומר המלבי"ם, כבר היה על המן להתבונן. כבר היית צריך לראות שיש כאן יד ה' הלוקחת את עצתך ודוחה אותה לתאריך הרחוק ביותר האפשרי. אין רחוק מי"ג באדר כפי שהסברנו, לא ייתכן יותר מזה. ואם תשאל: הרי יכול היה להיות רחוק יותר, למשל סוף חודש אדר? התשובה היא שהמן התחיל בגורל הימים, וכיוון שהתחיל בימים יצא לו היום האחרון שאפשר, י"ג; ואחר כך בחודשים יצא לו האחרון שאפשר. ומצירוף המאוחר ביותר שבימים עם המאוחר ביותר שבחודשים מתקבל י"ג באדר. והמן לא התבונן כיצד הגורל עצמו פעל כנגדו.
בפרק זה למדנו כיצד עלה המן לגדולה - לא בזכות מעשה, אלא מפני שאחשוורוש שכח שמרדכי הצילו וביקש לגמול טובה לאסתר דרך ממוכן הוא המן, שאף התלבש בטלית שאינה שלו; וכיצד העלה אותו המלך בשלבים: "גידל", "וינשאהו", ולבסוף הציווי להשתחוות לו בשער המלך תוך מחילה על כבוד המלך עצמו. מרדכי לא כרע משני טעמים: השתחוויה להמן משמעה קבלת אלוהות, כדרך הקדמונים שייחסו אלוהות לבעלי מעלה; ועוד, שהצו חל על "עבדי המלך" ומרדכי לא היה עבד המלך אלא רק יושב בשער. עבדי המלך התרו בו יום יום מתוך חובתם, ואז הציעו להמן את המבחן: שיתקרב ויראה אם יהיה מוכן להשתחוות מצד השררה. וכשראה המן שאף בקרבה אין מרדכי כורע לו, התמלא חמה על השנאה האישית, ומשנודע לו שיש בדבר גם צד דתי ביקש להשמיד את כל בני הדת כדי לבטלה. ולבסוף הפיל את הפור, ובהשגחה עליונה נדחתה הגזירה ליום ולחודש המאוחרים ביותר האפשריים - י"ג באדר - והמן לא התבונן שהגורל עצמו פועל נגדו.