בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל השלב המכריע בסיפורה של אסתר: הבאתה אל המלך אחשוורוש. המלבי"ם מוליך אותנו לאורך שלושה עידנים שבהם מסרה אסתר את נפשה ולא גילתה את עמה ואת מולדתה, ובכולם הוא מוכיח מלשון הכתוב שהיתה אנוסה על פי הדיבור. הזמן הראשון היה היציאה מן הבית, הזמן השני היה תקופת התמרוקים של שנים עשר חודש, והזמן השלישי - הוא זה שלפנינו - הבאתה לפני המלך. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים.
שנים עשר חודש - מבדק בריאות
וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים׃ (יב)
מדוע דווקא שנים עשר חודש? אומר המלבי"ם: כדי לבחון את בריאות גופה. לא היה אז מכון לבדיקות רפואיות, לא היה אפשר לעשות לה מבדק מקיף, ולכן הדרך היחידה היתה להשגיח עליה במשך שנה שלמה. ולמה דווקא שנה? מפני שבשנים עשר חודש עוברות עליה כל ארבע עונות השנה. יש אדם שבקיץ הוא כמו פנתר, ומגיע החורף והוא חוטף אלרגיות ושוכב חצי שנה במיטה. ויש הפוך: באביב, בעונת המעבר, הפריחה גומרת אותו. לכל עונה יש את המחלות שלה. מניין אפוא אדע שהיא בריאה ואין בה שום חולי? אקח אותה היום, ומחרתיים תתגלה בה בעיה. לכן שנים עשר חודש הם מבחן מספק, המבטיח שאין בה שום חולי פנימי.
גם חלוקת התמרוקים אינה מקרית: ששת החודשים של ימות החורף היו מושחים אותה בשמן המור, שנאמר עליו שהוא מחמם את האיברים; ובימי הקיץ היו נותנים בשמים, שהבשמים מסירים את העיפוש והריח הבא מן הזיעה ומן הלכלוך של ימי החום.
"וּבָזֶה" - כל מה שהמלך דרש
וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל־אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד־בֵּית הַמֶּלֶךְ׃ (יג)
כל ההתקשרות שבין המלך לנערה נבנתה משני צדדים. מצד הנערה - המלך חיפש יופי ובריאות גופנית בלבד. ייחוס כבר לא עניין אותו: הקודמת היתה יפה וגם חשובה, וזה יצר לו בעיה. עכשיו הוא רוצה אשה שתהיה יפה ותשתוק, ובזה יובטח לו שקט. לכן אחרי ששלמו ימי מרוקיהן ונודע שאין בה חולי, אומר הכתוב "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ" - בזה ולא יותר מזה: יפה, בריאה, אלו כל הדרישות.
ומצד המלך - מה נתן הוא? "אֵת כׇּל־אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ". היתה לה רשות לבקש מתנות כרצונה, וכל משאלות לבה היו ניתנות לה. מדוע? אומר המלבי"ם בפשטות: כשלוקחים נערה אל המלך אין זה ודאי שהדבר לרצונה, ועל ידי המתנות הללו מבטיחים שתמסור עצמה ברצון. ומדויק בלשון הכתוב: "בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ" - באה, ולא הובאה. לא בכוח. וכיצד דאג המלך שתבוא ברצונה? על ידי שכל אשר תאמר יינתן לה, וממילא היא מוסרת עצמה מרצון.
בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל־בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל־יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא־תָבוֹא עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי אִם־חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם׃ (יד)
אגב, בקריאת המגילה יש לשים לב: קוראים "בָּעֶרֶב הִיא בָאָה" מלעיל, לשון עבר, ולא מלרע שהוא לשון הווה.
ומכאן ראיה נוספת לדברי המלבי"ם: אף על פי שבערב היתה באה ובבוקר היתה שבה להיות צרורה בבית הפילגשים, ולא תבוא עוד אל המלך - כלומר מבחינת המלך זה עלול להיות "השתמש וזרוק", לילה אחד וזהו - בכל זאת הלכו ברצון. מדוע? מפני המתנות וההבטחות שקיבלו.
ובהגיע תור אסתר - ההפך הגמור
וּבְהַגִּיעַ תֹּר־אֶסְתֵּר בַּת־אֲבִיחַיִל דֹּד מׇרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח־לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס־הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כׇּל־רֹאֶיהָ׃ (טו)
אצל אסתר התמונה הפוכה בשני הצדדים. מצד אחד, המלך דרש יופי בלבד - והיא הביאה הרבה יותר מזה. "בַּת־אֲבִיחַיִל" - היו לה מידות טובות מצד אביה שהיה צדיק; "דֹּד מׇרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח־לוֹ לְבַת" - מרדכי גידל אותה, ואם מרדכי גידל אותה ודאי גידל אותה בדרך הנכונה והראויה ביותר, כזו שתוציא לאור את כל מידותיה המיוחדות. שאר הנערות הביאו עמן רק את היופי, את החיצוניות, את הבריאות ואת כל טיפולי היופי שקיבלו; אסתר הביאה עמה גם את הייחוס ואת המידות.
ומצד שני - המתנות. המלך נתן מתנות כדי שתבואנה ברצונן, ואסתר "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר". ובכוונה תחילה: אילו היתה מבקשת תביא לי זה ותביא לי זה, הרי היה כאן מסחר גמור - את נותנת את עצמך ואני נותן מתנות. היא כאילו אומרת לו: מוחלת אני על המתנות שלך, איני צריכה אותן, שלא תחשוב שאני מסכימה ושזה ברצוני. בזה עצמו הראתה שהדבר באונס ונגד רצונה. ואם תיקח מתנות - הרי כאילו נחתם סיכום, קיבלת מתנות ומה את רוצה עוד. לכן היא לא קיבלה דבר.
וגם הלשון "וּבְהַגִּיעַ תֹּר־אֶסְתֵּר" מורה על כך: כשאין ברירה, כשעל פי התור כבר הגיע תורה ודחפו אותה להיכנס - אז ורק אז הלכה. הרי היא בגדר אנוסה, ואל תחשוב שהתרצתה לבוא. ומה לקחה עמה? "כִּי אִם אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי" - את המינימום בלבד, מה שהכריחו אותה לקחת מן האיפור או הלבוש או התכשיטים. כל מה שתלוי בבקשתה הפרטית - לא ביקשה כלום.
ואף שכאן זו כבר הפעם השלישית שהיא מחייבת את ראשה למלך, שהרי גם בעצם הגישה לפניו היא מסרבת - בכל זאת "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כׇּל־רֹאֶיהָ". נשיאת החן הזו כיסתה על הכל.
ותילקח אסתר - באונס גמור
וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל־בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא־חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת־שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ׃ (טז)
שימו לב לדיוק: אצל כל הנערות נאמר "הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ", ואילו אצל אסתר נאמר "וַתִּלָּקַח" - באונס גמור. ועוד, שלא תחשוב שנלקחה אל הארמון בכלליות, אלא "אֶל־בֵּית מַלְכוּתוֹ" - אל חדרו הפרטי של המלך.
ובעניין הזמן, המלבי"ם אינו מזכיר זאת, אבל חז"ל אומרים: מדוע מדגיש הכתוב חודש טבת? לומר לך שהחודש היה קר, ומן השמים גלגלו שהדבר יהיה בחודש שבו הגוף נהנה מן הגוף. כמו שמצאנו בדוד המלך, "וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ", ומפני הצינה אמרו "יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה". כך גם כאן - היא באה בזמן הראוי מצדו של אחשוורוש, ודווקא בזמן זה גלגלו מן השמים כדי שתמצא חן בעיניו, ותהיה עוגן הצלה לעם ישראל בהמשך הסיפור.
אהבה מול נשיאת חן
וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכׇּל־הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא־חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכׇּל־הַבְּתוּלוֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר־מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי׃ (יז)
שאלנו מה פשר הכפילות "מִכׇּל־הַנָּשִׁים" ו"מִכׇּל־הַבְּתוּלוֹת". אומר המלבי"ם: אין ספק שהיו לאחשוורוש נשים ופילגשים מכבר. לגביהן שייך לשון אהבה, שהרי הן נשותיו זה זמן רב. אבל לגבי הבתולות שמהן הוא מבקש למצוא מלכה - לא שייך כלל לשון אהבה, אלא נשיאת חן בלבד. שהרי היום פגשת אותה, איזו אהבה יש כאן? לא היה דבר כזה, אהבה ממבט ראשון. ממילא לא שייך לומר שאהב את אסתר יותר מן הבתולות, כי את אף אחת מהן הוא עדיין אינו אוהב. לכן הכתוב מחלק: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכׇּל־הַנָּשִׁים" שכבר נשוי להן, "וַתִּשָּׂא־חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכׇּל־הַבְּתוּלוֹת" - בלשון המתאימה להן. ומיד "וַיָּשֶׂם כֶּתֶר־מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ": לא המשיך בבחינות ולא בבדיקות, אלא את אשר איוותה נפשו מצא.
שלושת אמצעי השכנוע
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכׇל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ׃ (יח)
שתי שאלות יש כאן. ראשית, משתה גדול מובן - יש כאן חתונה; אך למה לקרוא לו "מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר", וכי חשבנו אחרת? שנית, מדוע פתאום הנחות? כולנו יודעים שכדי שראש ממשלה יכריז על הנחה צריך שתהיה סכין צמודה לגרונו; בלי זה אין סיכוי שירדו מחירי הדלק. ואילו כאן אחשוורוש מרצונו הטוב עושה הנחות, ואיש אינו לוחץ עליו. מה ההיגיון?
אומר המלבי"ם: גם לאחר שהמליך אותה, עדיין נותרה אסתר בסירובה. אל תחשוב שאחרי שהכניסה לארמון, שם לה כתר מלכות ונתן לה בגדים יפים - התחיל הדבר למצוא חן בעיניה. לא ולא. כל המציאות של להיות נשואה לגוי ערל משוקץ היתה מאוסה בעיניה, ולכן המשיכה לסרב ולא הגידה את עמה ואת מולדתה. אולי, חשבה, אם אמשיך לסרב יתעצבן ויגרשני - כדרך הערבים, שאומרים לאשה שלוש פעמים "טלאק" וזהו, בלי גט ובלי עדים ובלי כלום. אך אחשוורוש אינו מרפה. העניין מסקרן אותו, והוא עושה כל מאמץ להוציא ממנה את סוד עמה ומולדתה, ובוחן אותה בשלושה דברים.
האחד: כבוד גדול. "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל... אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר" - רבותי, מי הזמין אתכם למשתה הזה? אסתר. על ההזמנה נכתב שמה, ולא שמו של המלך. את מקבלת את הקרדיט ואת הכבוד. אולי כך תתרצה ותגלה.
השני: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה". אולי כשתראה אסתר שגם עמה נכלל בהנחה, יעלה בלבה: אם המלך מיטיב לכל המדינות רק כדי להיטיב לעמי, הרי אם אגלה לו מי עמי ייתן להם פטור מלא ממסים. הרי זה ניסיון שכנוע נוסף.
השלישי: "וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" - נתן לה מתנות יקרות ביותר כיד המלך. ובזה אולי תתעורר להעשיר את בני מולדתה ותגלה לו את מוצאה, כדי שגם הם יזכו למשאת. אם המלך שרוי בפרץ כזה של טוב לב ומחלק מתנות - לך תדע, אולי ייתן משהו גם לעמי.
ובהקבץ בתולות שנית
וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמׇרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ׃ (יט)
זהו פלא גדול, וכל המפרשים מתחבטים בו. המלך כבר מצא את אשר איוותה נפשו - מה לו לקבץ בתולות שנית? הרי המכרז הוגש, נבדק, ויש זוכה. גמרנו.
גם חז"ל הרגישו בקושי. אומרים חז"ל: אמר אחשוורוש, אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. במה קנאתה הגדולה ביותר של אשה? אם תדע שלב בעלה נתון לאחרת, או אפילו שהוא פוזל לעברה של אשה אחרת - זהו כישלון קשה עבורה. אמר אחשוורוש: אם אי אפשר לשכנעה בדרכים טובות, במתנות ובכבוד, אכריז שאני מחפש אשה נוספת - ואז ייכנס בה לחץ עצום. "מה חסר לך?" - "אני מחפש אולי משהו קצת יותר מיוחס". ואז מיד תאמר: אין בעיה, אגיד לך מי אני. כך חז"ל, ודבריהם נפלאים. אני מביא אותם רק כדי להראות עד כמה הפסוק הזה מוקשה - מה עניין קיבוץ בתולות שנית לכאן, אחרי שהמלך כבר קיבץ ובדק ומצא.
אבל המלבי"ם אינו הולך בדרך זו. לדבריו חשב אחשוורוש: אולי היא חוששת לגלות את עמה ומולדתה מפני שהיא מעם שפל ונחות, ואם אדע - אומר לעצמי "מה זה לקחתי? חסרי ייחוס כאלה?". ואם זה החשש, מה מחזק אותו? הרי יש עוד בתולות רבות שנקבצו, ובהן עדיין לא נגע המלך כלל. שהרי כך היה הסדר: בערב היא באה ובבוקר היא שבה, אחת בכל לילה - ובאמצע הגיעה אסתר ואמר המלך "מצאתי". נמצא שנשארו עוד רבות שכלל לא הגיעו לבדיקה ואף לא לבית המלך. וממילא חוששת אסתר: יש עוד "סחורה" בבית הנשים, ואם אגלה לו שאני מעם נחות יאמר "המשיכו לשלוח, אני רוצה לחפש עוד".
מה עשה אחשוורוש? הודיע לכולן: כולם הביתה. כל הנשים אשר בבית הנשים משולחות. ומה הרוויח בזה? שיוסר מלבה החשש שמא יחפש אחרת. אין גברת, את כל המועמדות שלחתי הביתה; עכשיו תוכלי לומר בלב שקט מאיזה עם את, ואפילו אם הוא נחות לא אפול מן הכיסא ולא אחפש אחרת, שהרי כבר אין אחרות. וזהו "וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית" - אספו את כולן יחד כדי לשלחן לבתיהן. זהו פירוש מחודש, שכן פשוטו של מקרא נראה שקיבצו אותן לבחינה, ואז הקושי גדול; אבל לפי המלבי"ם קיבצו אותן יחד רק כדי להחזירן למקומות שמהם באו.
ומה עניין "וּמׇרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ" בסוף הפסוק? זהו אמצעי שכנוע נוסף. מי הוא היושב בשער? השופט. "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ", והשופטים היו יושבים בשער. כך מצאנו בלוט שישב בשער, ואמרו חז"ל שבאותו יום מינוהו לשופט עליהם. אחשוורוש ידע שאסתר מאומצת בביתו של מרדכי ושיש ביניהם קשר, ולכן מינה אותו להיות יושב בשער המלך כאחד השרים - והסיבה: מפני שהמלכה גדלה בביתו. כשתראה איזו גדולה וכבוד עושים לו, יהיה לה אינטרס לגלות מיהו, ותאמר: זה לא סתם אדם שמצא אותי בשוק ואימץ אותי, זהו דודי - וכמה כבוד ויקר יעניקו לו אז. ואוסיף אפשרות משלי, שאין זה מדברי המלבי"ם: ייתכן שאחשוורוש הריח שמרדכי יודע ומסתיר, ולא יכול היה להוכיח זאת, ולכן אמר ניתן לו משרה וכיבודים, ואם יש לו קרבה אמיתית אליה - סופו שיגלה לי, ואעלה על התעלומה מאיזה עם היא.
אין אסתר מגדת - מאמר מרדכי גם במלכות
אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת־עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מׇרְדֳּכָי וְאֶת־מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ׃ (כ)
כל ההשקעה וכל המאמצים היו ללא הועיל: אין אסתר מגדת. והמלבי"ם עומד כאן על שינוי הלשון: בתחילה נאמר "לֹא־הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ", וכאן הוקדמה המולדת לעם. מדוע? מפני שבתחילה רצה המלך לדעת מי היא, וכששואלים "מי אתה" שואלים תחילה מאיזה עם - יהודי, רוסי, מצרי, עיראקי. אבל עכשיו, כשהמגמה היא להיטיב לבני אומתה, השאלה היא היכן נולדת: נולדת במצרים - איטיב לכל המצרים, נולדת במקום פלוני - איטיב לאותה אומה. לכן הוקדמה כאן המולדת.
וממשיך הכתוב: "וְאֶת־מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ", וזה חידוש גדול. כל עוד היתה תחת חסותו של מרדכי, בביתו ותחת ידו, מובן שנשמעה לו כבת טובה. אבל עכשיו נעשתה גדולה מצד עצמה: אני מלכה, אשת אחשוורוש המולך על שבע ועשרים ומאה מדינה, ואיני עוד ילדה קטנה בביתו של מרדכי - גם אני יכולה להחליט ולפעול באופן עצמאי. אומר לך הכתוב: לא זה היה קו המחשבה של אסתר. בדיוק כמו שהיתה באמנה אתו, כשהיה אומן את הדסה והכל נעשה על פיו, כך גם בהיותה מלכה. המלכות לא שינתה אצלה מאומה, לא הרימה לה את האגו ולא נתנה לה תחושת גבהות, והכל עשתה כפי שאמר מרדכי.
הקדים תרופה למכה
בַּיָּמִים הָהֵם וּמׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי־סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ׃ (כא)
תמוה: כבר נאמר בפסוק י"ט "וּמׇרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ", ולמה לחזור? אומר המלבי"ם: כותב המגילה, לפני שהוא בא לתאר את הצרה הנוראה שניחתה על העם היהודי, רוצה להראות לך כיצד אין הקדוש ברוך הוא מכה עד שמקדים תרופה למכה. ומה טעם להקדים תרופה למכה? כדי להראות שמטרת המכה אינה המכה עצמה אלא הרפואה. הראיה: עוד לפני הסטירה כבר הוכן החומר הרפואי. אילו נועדה המכה לכלות - היה נותן מכה בלי להכין רפואה כלל. אבל אם כל כוונתו להיטיב, הוא מכין מראש את התרופות, להראות שהכל לטובתך.
למה הדבר דומה? לאדם ההולך להקיז דם: מראש מונחים שם האצטון וצמר הגפן והגזה וכל הדרוש לחבישת החתך. מדוע? מפני שהקזת הדם לא נעשתה כדי למצוץ את דמו אלא כדי לרפאו. כשעושים לאדם מכה לשם רפואה, מכינים מראש את כל אמצעי התרופה.
ועל זה מביא המלבי"ם ביאור מקורי בפסוק "כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". המחלה שבמצרים - לשם מה היתה? ודאי לא כדי לרפא את מצרים אלא כדי לכלותם, למען הכות הרשע וידע שקיבל את עונשו. על כן אומר הקדוש ברוך הוא: מחלה כזו לא אשים עליך. איזו מחלה אתן ליהודי? מחלה שתכליתה "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" - מחלה שנועדה למצוא בה רפואה, לתקן אותך ולהעמידך על דרך הישר, ומראש כבר מוכנה התרופה בשבילך.
ובזה מיושבת קושיה גדולה: אם "כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ", מה צורך ב"כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"? אם אין לי מחלות, איני זקוק לרופא. ואמנם בזמן שביתת הרופאים החולים פשוט הפסיקו למות. אלא אומר הקדוש ברוך הוא: יהיה חולי, אבל חולי לשם חולי, לשם ייסורים בלבד כמו במצרים - זה לא אשים עליך. החולי שיהיה לך הוא חולי שהתרופה מוכנה לו מראש, כדי לרפאך וליישרך, שהרי אין הוא נועד להזיק לך.
ששת הניסים שבפרשת בגתן ותרש
ההכנה הראשונה כבר נעשתה: זימן הקדוש ברוך הוא אחות בבית המלך, אסתר המלכה לובשת כתר מלכות. עכשיו מתאר לנו הכתוב את ההכנה השנייה: שיהיה למרדכי חסד עצום שעשה עם המלך, עד שהמלך יהיה בעל חוב למרדכי על הצלת נפשו מיד שני הרוצחים בגתן ותרש - וזה יהווה אבן דרך בהצלת עם ישראל.
ולכן חוזר הכתוב ומדגיש "וּמׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ", ללמדנו שני דברים. האחד: מדוע קצפו שומרי הסף? מפני שראו את מרדכי, שהיה בעיניהם שפל אנשים, יושב פתאום בשער המלך וממונה לשופט. "מה זה, בא חדש וממנים אותו שופט? ואנחנו נשארנו באותה דרגה, סריסים שומרי סף. לא יכול היה לתת גם לנו מינוי וקידום?". והשני: מאותה סיבה עצמה סיבב הקדוש ברוך הוא שמרדכי ישב בשער המלך - כדי שישמע את קצפם. השמיעה הזו גרמה שיהרגו הסריסים, ועל ידי זה יתגרה בו המן, וזה עצמו יהיה סיבה לגאולה, כפי שנראה בהמשך בצורה מפורטת יותר. זהו הנס הראשון: מרדכי נמצא שם - לצורך הרפואה של המכה העתידה. גזירת השמד כבר יש לה תרופה בספר הזיכרונות.
הנס השני: עצם קצפם של בגתן ותרש. מי נבחר להיות שומר הסף? הרי אדם שנבחר להיות שומר ראש של ראש ממשלה או של שרים חשובים עובר בדיקות ומבחנים לאין ספור; הוא צריך להיות מקומי ולא בא ממדינה אחרת, ומעבירים אותו סדרה שלמה של מבדקים כדי לוודא שהוא ראוי לתפקיד. אלו אמורים להיות האנשים הנאמנים ביותר - ודווקא הם, אחרי כל המבדקים, מבקשים לרצוח את המלך. זה נגד ההיגיון. ועוד: על מה הם קוצפים? על גדולת מרדכי. אדם מתקנא בדרך כלל במי ששווה לו; ומרדכי בוודאי בעל מעלה יותר מהם, והם סריסים שתפקידם נחות - כיצד יתקנאו בו?
ועוד פלא בעצם המעשה: מעשים כאלה קורים בין שרים או בין מפקדי צבא, שהרי אם אחסל את המלך אמלוך תחתיו, ומכאן האינטריגות בצמרת. אבל היכן שמענו אינטריגה של שומר סף המבקש לחסל את המלך? מה ייצא לו מזה? על כעס שמינו את מרדכי תלך לחסל את המלך? הרי בסופו של דבר השר יתפוס את המלוכה, ואתה מה הרווחת? אין הצר שווה בנזק המלך, ואין עושים דבר כזה. אומר המלבי"ם: זהו פלא נוסף ונס נוסף.
וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי׃ (כב)
הנס השלישי: שנודע הדבר למרדכי. ובזה שתי דרכים: יש אומרים כדברי חז"ל שידע טורסית והם דיברו בטורסית וסברו שאינו מבין שפה זו; ויש אומרים שבעל החלום גילה לו, ובכמה דרכים נאמר הדבר. והמלבי"ם אומר: על ידי השגחת ה' המפענח נעלמים.
הנס הרביעי: שמרדכי לא ביקש מאסתר לומר את הדבר בשמו, ובכל זאת "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי". והרי אסתר תמיד עושה בדיוק כדברי מרדכי, ומרדכי לא אמר לה להזכיר את שמו - היה לה לומר סתם. אלא ששינתה ואמרה: דע לך אדוני, מרדכי הוא שגילה לי. מדוע עשתה כן? מן השמים סיבבו זאת, כדי שייזקף הדבר לזכותו של מרדכי, שהרי בעת פקודה נהיה זקוקים לזכות הזו.
וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ (כג)
הנס החמישי: "וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא". אומר המלבי"ם: הכוונה שנמצא הדבר עצמו - מצאו את הרעל שרצו לתת למלך, את "הקנה המעשן". וגם זה פלא, שהרי זהו הדבר הנסתר ביותר ומחביאים אותו היטב, וכאן חיפשו ומצאו אותו בכיסיהם.
והנס השישי: "וַיִּכָּתֵב". בהשגחת ה' לא שילם המלך למרדכי מיד - לא הוציא מן הארנק ושילם על הטובה - אלא נכתב הדבר. ולא בספר דברי הימים סתם, אלא "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". אילו נכתב בדברי הימים הרגילים, מי היה סופר המלך? שמשי, בנו של המן, והוא יכול היה לשנות את הכתוב. אבל זה היה ספר דברי הימים הפרטי של המלך, המונח לפניו, שאיש אחר אינו יכול לעשות בו שינויים. וזה עצמו היה עוד דבר פלא שגרם לכך שזכות זו תעמוד לישראל בהמשך הסיפור.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק לימד אותנו המלבי"ם שני מהלכים. האחד: אסתר היתה אנוסה לגמרי. בכל שלב ושלב היא נבדלת מכל הנערות - הן באו ברצון ובעבור מתנות, והיא "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר" ו"וַתִּלָּקַח" בעל כורחה; ואף לאחר שהומלכה עמדה בסירובה ולא גילתה את עמה ואת מולדתה, למרות שלושת אמצעי השכנוע של אחשוורוש: משתה אסתר, ההנחה למדינות והמשאת כיד המלך, ואף לאחר ששולחו הבתולות ומרדכי הושב בשער המלך. וכל זאת מתוך נאמנות מוחלטת: "וְאֶת־מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ" - המלכות לא שינתה בה מאומה. והמהלך השני: אין הקדוש ברוך הוא מכה עד שמקדים תרופה למכה. עוד לפני שנשמע דבר הגזירה כבר הוכנו שתי התרופות: אסתר בבית המלכות, ומרדכי המציל את המלך משני הרוצחים - זכות הכתובה בספר דברי הימים שלפני המלך, שאיש אינו יכול לשנותה, והיא שתעמוד לישראל בעת פקודה.