פתיחה: אסתר נלקחת בעל כורחה
אנו ממשיכים בפרק השני של המגילה, ובמוקד עומדת נקודה אחת שהמלבי"ם טורח להוכיח לאורך כל הפרשה: כל לקיחתה של אסתר אל בית המלך הייתה בעל כורחה, בניגוד מוחלט לרצונה. שלוש הזדמנויות היו שבהן יכלה להתפתות, ובכולן עמדה בסירובה. הראשונה: הפינוק. מלון של שמונה כוכבים, תמרוקים, טיפולי יופי, ספא וכל מה שתרצו - לכאורה דבר כזה כבר אמור למצוא חן בעיניה, ואומר לך הכתוב שגם זה היה נגד רצונה. השנייה: המעמד. הכניסה לארמון מלכים, להיות אשת המלך המולך על מאה עשרים ושבע מדינה - זה שם, זה כבוד - וגם זה היה נגד רצונה. ומכאן מתחיל הכתוב לספר לנו מן הזמן שבו לוקחים אותה מביתה.
דבר ראשון שיש לשים אליו לב: מרדכי הסתיר אותה תקופה ארוכה, ואף שהיה בכך סכנת נפשות. שהרי אם המלך מצווה, ודבר המלך ודתו הוא לקחת כל נערה, ממילא גם היא צריכה ללכת, וכל מי שיש לו בת יפה חייב להביאה. והעובר על פקודת המלך - אחת דתו להמית. מרדכי אינו מחשבן חשבונות, מרדכי משאיר אותה בבית ואינו מוסר אותה ברצונו.
שמונה עניינים המגדילים את סכנתו של מרדכי
המלבי"ם מונה כאן שמונה עניינים שכולם יחד מגדילים את חומרת מעשהו של מרדכי בעיני המלכות, ונמנה אותם אחד לאחד.
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי׃
א. "בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה". אילו היה מרדכי גר במדינה אחרת, הסכנה לא הייתה גדולה כל כך. הוא היה יכול לומר: אדוני המלך, לא שמעתי, לא הייתי מעודכן, לא ידעתי שהמלך מחפש אישה, רק היום נודע לי. אבל "איש יהודי היה בשושן הבירה" - אתה גר בבירה, אתה מעודכן בכל מה שקורה, זו הייתה שיחת היום. התנצלות כזו לא תתקבל.
ב. "הָיָה". אילו היה חדש בשושן, היה יכול לטעון: אדוני המלך, אינני מחובר כאן לאיש, אינני מכיר איש, אני עוד מנסה לשכור דירה, אני כאן חודשיים בסך הכול ועדיין מתאקלם. גם זה היה מעין צידוק. אבל הכתוב אומר "היה בשושן הבירה" - כבר שנים הוא שם, מוברג היטב, מכיר את כולם, וכל חדשה שמתרחשת מגיעה לאוזניו. ואם בכל זאת אינו שולח אותה - מגדיל הדבר את חטאו בכפליים: אתה נמצא שם זמן רב, אתה יודע כמה ההוראה ברורה ומוחלטת, ואינך מקיים אותה.
ג. "וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי". אילו היה אדם נקלה ושפל, היה יכול לומר כדרך שאמר דוד לשאול: "ומי אני שאהיה חתן למלך?" אומנם שמעתי שהמלך מחפש אישה, אבל אדם כמוני? בתו של אדם כמוני תהיה אשת מלך? פסלתי את עצמי מראש. על כך אומרים לו: לא אדוני, "ושמו מרדכי" - אדם חשוב אתה, ולא רק חשוב אלא נודע בשמו, כולם מכירים את שמו. ולא זו בלבד אלא בעל ייחוס: "בן יאיר בן שמעי בן קיש" - ואמרו חז"ל שהיה מיוחס עד שאול המלך. אדם כזה ראוי בהחלט למלך, וההתנצלות "לא מצאתי את עצמי ראוי" כבר איננה עומדת.
אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל׃
ד. מרדכי היה מן הגולים. ידוע, אומר המלבי"ם, שאדם שהוא בן הממלכה שחטא, ואדם שגלה ממקום אחר וחטא - אל הגולה מתייחסים בחומרה גדולה יותר. כך דרכו של עולם: מי שבא מבחוץ והתיישב כאן, ועוד עבר על חוק - יקבל עונש חמור יותר מבן המקום הוותיק. ואם כן אין למרדכי שום צידוק, שהרי חטאו חמור בכפליים דווקא משום שבא מן הגולים. ולא מדובר שהגיע זה עתה - הוא כאן זמן רב - אבל עצם היותו שאינו חלק מאנשי הממלכה מחמיר את דינו תמיד.
ה. ואולם מכאן היה מקום לצידוק אחר: אדוני המלך, אני מן הגולים - וכי מתאים לקחת מן הגולים כלה למלך? המלך נושא אחת ממכובדי הארץ, ולא בת של מי שגלה ממדינה אחרת ונזרק לכאן. הגולים היו נבזים בעיני העמים, וכפי שראינו אצל יוסף, שהעביר את כל אנשי מצרים ממקומם וקנה את אדמתם - וכל כך למה? כדי שלא יבזו את אחיו ויאמרו להם: אתם עולים חדשים, אינכם מוברגים כאן. אם כן יכול היה מרדכי לטעון: איני אדם הגון ומשובח כל כך שהמלך ירצה להתחתן עמי. על כך אומר הכתוב: אין זה סתם "מן הגולה", אלא "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". גלות יכניה היא הגלות שבה גלו שרי יהודה, האנשים החשובים והמכובדים, אותם הושיב נבוכדנצר בארמונו כיועצי מלך - וכדניאל, שעשאו אלוה שלו. אנשים חשובים כאלה, לכבוד הוא למלך להתחתן בהם. זו אינה גלות של כורמים ויוגבים, אלא גלות של נכבדים ושל שרי יהודה. ואם כך - יש עליך תביעה, מרדכי: מדוע לא הבאת את בתך?
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת׃
ו. "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה". ידוע ומפורסם שאתה האומן שלה, ואין אתה יכול להתחבא ולומר שהיא רק בת דודתך ואין לך אחריות עליה. ועוד: אסתר עצמה הייתה ידועה בשמה ומפורסמת, שעל ידי מידותיה הטובות הכירוה בכל הקהילה - זו הדסה, שמעשיה משובחים ומדיפים ריח טוב כהדס. לכן מוסיף הכתוב "היא אסתר" - אסתר היא הדסה, המשובחת במידותיה. הרי לפנינו דמות מוכרת. ועוד שהייתה "בת דודו", וממילא אתה המופקד עליה והיא תחת רשותך. נמצא מרדכי בסכנה גדולה בהסתירו אותה: אדוני, האחריות עליך, וידוע ומפורסם לכול שאתה האחראי.
ז. "כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם". וכיוון שאין לה אב ואם, ממילא הקרוב נעשה אפוטרופוס. ברור אפוא שרק ממך יבקשו דין וחשבון ולא מאדם אחר.
ח. "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה". ומה ההבדל בין יפת תואר לטובת מראה? אחד מדבר על זיו הפנים ואחד על בניין הגוף. יכולה להיות יפת תואר שאינה טובת מראה - פניה נאות אך קומתה אינה נאה, ויכול להיות להפך - גופה נאה ופניה אינן יפות. "יפת תואר וטובת מראה" פירושו ששתי המעלות בה. וזה מגדיל את חטאו של מרדכי: וכי יש מתאימה ממנה למלך? הרי מה ביקש המלך - "נערות בתולות טובות מראה"; ואיך הלכת והסתרת דבר שכל כך מתאים למלך ולא גילית אותו?
ועדיין יכול היה מרדכי לטעון: הנערה גדולה דיה, היא שמעה את הכרוז, היא יכלה ללכת מעצמה, וסברתי שכך תעשה. על כך אומר הכתוב "וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" - אם לקחת אותה לבת, וכי תצא מן הבית בלי רשותך? הרי היא בתך. אין אפוא שום טיעון ושום צידוק מדוע לא הובאה אסתר לפני המלך.
שתי פקודות: דבר המלך ודתו
וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים׃
נוסף על כל זאת כבר נשמע "דבר המלך ודתו", כלומר כבר יצאו שתי פקודות מאת המלך. בתחילה יצאה הפקודה "יבקשו למלך נערות" - בקשה, שימסרו אותן ברצון, וזהו "דבר המלך". לאחר מכן יצאה הפקודה השנייה, "ויקבצו" - בעל כורחן, וזו נקראת "דת", חוק. המלך שם חוק: אין חוכמות, ציוויתי ואתה תבוא. ובמצב כזה, המסרב לדת המלך - אחת דתו להמית.
נמצא שבתחילה לא הסתכל מרדכי על הרווח: אדוני, בתך נשואה למלך - ואינו שם לב לזה ואינו מעוניין בזה. אחר כך כבר אין זה עניין של רווח אלא של סכנת נפשות אם לא יביא - וגם לסכנת נפשות אינו מתייחס, ומוכן למסור נפשו ובלבד שלא תילקח אסתר. ולאחר מכן "ובהקבץ נערות רבות" - כבר נקבצו נערות רבות מחוץ לשושן אל שושן, ואז עונשו של היושב בשושן ואינו שולח את בתו גדול שבעתיים: הללו הגיעו ממרחק, ואתה היושב כאן אינך מביא את בתך, ובפרט שהיא יפת תואר.
ועם כל זה מרדכי לא חשש לכל זאת, אלא "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר" - על אף כל מה שהיה כאן, שהיה בו כדי לשכנע כל אדם לשלוח אותה, מרדכי לא הסכים. באו ופשוט חטפו אותה בכוח, ומרדכי לא נתנה מדעתו.
ותיטב הנערה בעיניו: ארבע הטבות מיוחדות
וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים׃
אחרי כל ההקדמה הזו ראינו שאסתר נלקחה בחוזקה. לפי זה היה ראוי שידונו אותה במשפט מוות: האישה הזו סירבה לצו המלך עד שהוצרכו לקחתה בכוח, והיא עברה על דת המלך. אלא ש"ותיטב הנערה בעיניו" - הקב"ה גרם שתמצא חן בעיני הפקיד, והוא ראה בה נערה שסיכוייה רבים להיות המלכה בסופו של דבר. ועל ידי זה "ותשא חסד לפניו" - עשה עמה חסד שלא לדון אותה: על שהסתרת את עצמך הייתי צריך להמיתך, ואיני עושה כן. ושימו לב: "ותיטב הנערה בעיניו" אין הכוונה שהוטבה בעיניו לעצמו, אלא שהוטבה בעיניו כנערה הראויה להינשא למלך, כאחת שעומדת בקריטריונים שהציב המלך.
ומשראה כן, עשה לה שינוי בארבעה דברים ונתן לה פריבילגיות שאין לשאר הנערות. א. "ויבהל את תמרוקיה" - כל בתולה שבאה לפניו לא נתן לה את תמרוקיה מיד, אלא המתין לתחילת התקופה; ואילו אצל אסתר, כיוון שהיה ברור לו שזו תימצא חן בעיני המלך, מיהר לתת לה את תמרוקיה. ומדוע? כי עליה לעבור שנים עשר חודש, כמו שנראה להלן - זהו מבחן ארוך - ולכן עדיף להתחיל אותה מוקדם ככל האפשר. ב. "ואת מנותיה" - נתן לה מנות מיוחדות רק לה, שאין לאף אחת אחרת, ומסתבר שאף שלח לה מנות משלו, שהרי אם זו תהיה המלכה כדאי לקשור עמה קשרים טובים.
ג. "ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך" - למלכה היו שבע נערות המשמשות אותה. אף לושתי היו שבע נערות, ואמרו חז"ל שכך הייתה יודעת איזה יום היום: שבע נערות היו לה, כל אחת נקראת בשם אחד מימי השבוע, ועל פיהן ידעה באיזה יום היא עומדת, שכן לא תמיד הייתה זוכרת. והנה אסתר עדיין איננה מלכה, ומה עניין שבע נערות אצלה? לכך נאמר "הראויות לתת לה" - הראויות להינתן לה בעתיד; אמר הפקיד: זו תהיה מלכה, ומה שראוי לתת לה בעתיד תקבל כבר היום. ד. "וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים" - לא רק אותה שינה לטוב אלא גם את נערותיה; לשתיהן נתן דרגה ומעלה והטבות שאין לאף אחת. ובמה באו לידי ביטוי? בבית הנשים. כידוע, יש חדרים עם שמש ויש בלי שמש, יש המשקיף אל הבריכה ויש המשקיף אל חדר האוכל - והוא נתן לה את המקום הטוב ביותר בבית הנשים, ואף את המאכלים הטובים והמשובחים ביותר.
לא הגידה אסתר את עמה: מסירות נפש שנייה
לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד׃
לכאורה, מדוע עליה להסתיר את עמה ואת מולדתה? שתאמר: יהודייה אני. מסביר המלבי"ם שכאן מתחיל הזמן השני שבו אסתר מסרבת להתחבר אל כל עניין המלכות. הזמן הראשון היה בלקיחתה מן הבית בכוח; הזמן השני הוא כעת, בשנים עשר חודשי התמרוקים. שהרי אחרי שראית כמה כבוד עשה לה הפקיד, כמי שבטוח שתמלוך, הכבוד הזה היה אמור לנעום לה ולשכנע אותה: עומדת לפנייך תקופה נעימה בחיים, כדאי שתיישרי קו עם המלכות, כדאי שתתרצי. ואומר לך הכתוב: דע לך, עם כל זה אסתר הצדקת לא נפתה ליבה, ולא רצתה לגלות את עמה ומולדתה.
ומדוע? "כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד" - וזה היה חשבון פשוט: אם אינה מגלה את עמה ואת מולדתה, הרי היא בגדר אסופית מן השוק. אדם שמציעים לו שידוך ואומרים לו שאין ידוע מי הוריה, ומאיזה עם היא, ומאיזו עדה ומאין באה, הכול לוט בערפל, אבל השידוך מוצלח מאוד - מה יאמר? מוצלח מאוד? תתחתן אתה איתה. וכי אלך להתחתן בלי לדעת מי הוריה ומי היא? וזה בלי מלך; כל שכן כשמדובר במלך, שצריך לכל הפחות לדעת במה מדובר. לכן אמר לה מרדכי: אל תגלי. ונמצא שהיא מוסרת נפשה בפעם השנייה: עם כל ההטבות שנותנים לה, עדיין היא מסרבת לגלות את עמה ומולדתה, ומה מטרתה? שאחשוורוש בסופו של דבר ידחה אותה ויאמר: זו אינה מתאימה לי.
וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ׃
ולמה נצרך לספר לנו שמרדכי מתהלך שם בכל יום ויום? ומה לו להסתובב שם, והרי לפניה עוד שנים עשר חודשי הכנה? אומר המלבי"ם: גם בזה הייתה סכנה גדולה. שהרי כשמנסים לפנק אותה, מה היא משדרת? שאין זה לרוחה, שאינה מעוניינת, שכל הטובות שלכם רעות הן אצלה, ושהיא רוצה הביתה. על התנהגות כזו ראויה היא לעונש - המלך בחר בך כאחת המתמודדות, ואת מואסת בכך. מרדכי ידע אפוא שבהוראתו לשדר שכל זה אינו לרוחה הוא מכניס אותה לסכנה, ולכן היה מתהלך לפני חצר בית הנשים "לדעת את שלום אסתר". ו"מה יעשה בה" - האם יענישו אותה או יגרשו אותה; הוא רצה לדעת לאן מוביל המהלך הזה. ועם כל הסכנה הזו, אסתר עדיין אינה מגלה.
שנים עשר חודשי התמרוקים ולקיחת אסתר
וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים׃
וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם׃
וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כׇּל רֹאֶיהָ׃
וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ׃
וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכׇּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכׇּל הַבְּתוּלוֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי׃
שאלות המלבי"ם על הפרשה
על פסוקים אלו שואל המלבי"ם שורה של שאלות. ראשית, מדוע נדרש מירוק של שנים עשר חודש? תן לה מעט איפור, מעט סומק, וגש ישר אל הבחירה - למה שנים עשר חודש?
שנית, "ובזה הנערה באה אל המלך" - האם זהו המשך של הפסוק הקודם או תחילתו של העניין הבא? אפשר להבין: "שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים - ובזה הנערה באה אל המלך", כלומר לאחר שעברה את כל הטיפול הזה. ואפשר להבין אחרת: "ובזה הנערה באה אל המלך - את כל אשר תאמר יינתן לה לבוא עמה מבית הנשים". השאלה היא אם "ובזה" מוסב על מה שנאמר קודם או על מה שנאמר אחר כך.
שלישית, מדוע נותנים לה את כל אשר תאמר? הרי עדיין אינה אלא מועמדת, ואם כן שלח אותה אל המלך ודי בכך - מה צורך לתת לה כל אשר תאמר?
רביעית, למה חוזר הכתוב ומזכיר כאן את ייחוסה: "אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אשר לקח לו לבת"? אנו זוכרים היטב שהיא בת אביחיל, ושמרדכי דודה, ושלקחה לו לבת; ואין לנו אסתר אחרת. די היה לומר "ובהגיע תור אסתר לבוא אל המלך".
חמישית, מדוע לא ביקשה דבר, ומדוע חשוב לכתוב להדגיש זאת כפרט מהותי בתוך מכלול הסיפור?
ושישית, הרי כבר אמר לנו הכתוב שנשאה חן - ולמה חוזר ומדגיש "ותשא חן וחסד"? ועוד: מהו "מכל הנשים" ומהו "מכל הבתולות", ולמה נצרכו שתי ההדגשות?
לסיכום: בפרק זה מוליך אותנו המלבי"ם ביד בטוחה להראות שלקיחת אסתר לא הייתה מרצונה כלל. מרדכי סיכן את נפשו והסתיר אותה, ושמונה עניינים שבכתוב מגדילים את חומרת מעשהו בעיני המלכות - מקום מגוריו בשושן, ותקו שם, שמו וייחוסו, היותו מן הגולים ומגולי יכניה החשובים, היותו אומנה ומפורסם ככזה, יתמותה, יופייה הכפול, והיותה בתו ממש. וכאשר נלקחה בכוח, ראוי היה שתידון למוות, ורק חסד ה' שפך עליה חן בעיני הגי, עד שנתן לה ארבע הטבות מיוחדות. ובכל זאת לא נפתתה: בעצת מרדכי הסתירה את עמה ואת מולדתה, ומסרה נפשה שנית כדי שלא תימצא ראויה למלך, ומרדכי מתהלך בכל יום לדעת מה ייעשה בה. ובנקודה זו מניח לפנינו המלבי"ם את שאלותיו על שנים עשר חודשי התמרוקים, על "ובזה", על "כל אשר תאמר", על חזרת הייחוס, על "לא ביקשה דבר" ועל כפל החן - ובתשובותיהן נעסוק בהמשך.