הפרק הראשון של המגילה מתאר את מה שנראה כמריבת בית בארמון: משתה, מלכה שסירבה לבוא, ומלך שהוציא אותה להורג. אך לפי המלבי"ם כל הפרק הוא מסכת אחת: אחשוורוש מבקש לבסס מלכות בלתי מוגבלת, ושתי חיבלה בכך בסירובה, וממוכן בא ומציע לו תוכנית להפוך את הכישלון להזדמנות. בחלק זה נעמוד על נאום ממוכן מן הפסוק השמונה עשר ועד סוף הפרק, ולבסוף נשיב על השאלה הגדולה: מה בכלל עושה כל הסיפור הזה בתוך מגילת אסתר.
הנזק בקרב השרים - "וכדי בזיון וקצף"
וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס־וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף׃
עד כה דיבר ממוכן על הנזק שייגרם בקרב העם הפשוט: הנשים תשמענה שאשת המלך ביזתה את בעלה, ותלמדנה ממנה. כאן הוא עובר לדבר על הנזק בקרב השרים עצמם. נשות השרים היו נוכחות במשתה, והן עמדו על כל הניואנסים שבוויכוח בין אחשוורוש לושתי. הן יודעות שאחשוורוש ביקש להשפילה, ויודעות שושתי לא הייתה מוכנה להשפלה ולכן לא באה. לכן דווקא הן לא תבזו את בעליהן, שהרי ברור להן שבמקרה זה הייתה לושתי סיבה מוצדקת לסרב.
אבל הן תאמרנה דבר גרוע יותר: "והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי... לכל שרי המלך". מה תאמרנה? אדוני, דע לך - לאחשוורוש אין מלכות בלתי מוגבלת. הוא ביקש ממנה לבוא, ידע שיש בזה השפלה גדולה, והיא סירבה. מי יכולה לסרב? רק מי שהיא מלכה מצד עצמה, ובעלה מולך מלכות מוגבלת. והרי כל תכלית המשתה הייתה להודיע לכולם שמלכותו בלתי מוגבלת - וכאן התגלה ההיפך. ואם לא תהרוג אותה, יוצא שאתה מסכים עמה: צודקת המלכה, אני מלך מכוחה ומלכותי מוגבלת.
מכאן "וכדי בזיון וקצף" - שני נזקים בשני מפלסים. "בזיון" מצד העם: הנשים הפשוטות תשמענה את הסיפור בלי הניואנסים, תאמרנה אשת המלך ביזתה את המלך, גם אנו נבזה את בעלינו. "וקצף" מצד השרים: הם יקציפו את מלכותו, יבהירו לו שהם הקובעים ולא הוא. ושתי עשתה לך בית ספר - תדע לך שמלכותך מוגבלת.
העצה: "יצא דבר מלכות מלפניו"
אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר־מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס־וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא־תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה׃
אחרי שהסביר למלך היטב כמה נזק והפסד נגרמו ממה שעיוותה ושתי, גילה ממוכן לפני כולם את מה שהיה עד עתה במסתרי לבבו של אחשוורוש: אדוני המלך, ברור לנו מה כוונתך במשתה הזה - להראות שמלכותך בלתי מוגבלת, והיא חיבלה לך בכוונה. ועכשיו הוא בא כיועץ חכם ומציע הצעות אופרטיביות כיצד לסתום את הפרצות שנפרצו בסכר ולתקן את הקלקולים שנגרמו במעשה המחפיר של ושתי.
"יצא דבר מלכות מלפניו" - אדוני המלך, קח את המושכות ונצל את ההזדמנות. מעכשיו "דבר מלכות", כלומר חוק, יצא רק מלפניך: אין שרים, אין חכמים, אין קבינט, אין ממשלה, אין יועצי מדינה שקובעים מאומה. "ויכתב בדתי פרס ומדי" - כל דבר מלכות שיצא מלפניך הופך מיד לחוק: אין ועדות, אין ועדות שרים, אין תקופת מעבר ואין בחינה, ברגע שקבעת - זה נרשם ברשומות כדת קבועה שעל פיה יפסקו. "ולא יעבור" - לא הוראת שעה ולא חוק זמני, אלא חוק קיים ותמידי, קבוע לנצח.
"אשר לא תבוא ושתי" - היפוך התמונה
כאן מתעוררת שאלה: מה יכתבו בחוקי פרס ומדי? "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה"? זה מתאים לספר היסטוריה, לא לספר חוקים. אומר המלבי"ם: אל תטעה, "ויכתב בדתי פרס ומדי" הוא מאמר מוסגר. ממוכן אומר בדרך אגב שכל חוק שתחוקק מעתה ייכתב בדתי פרס ומדי, ואין כוונתו שדווקא את הדבר הזה יכתבו לדורות.
ומהו אותו דבר מלכות ראשון? כאן טמונה חכמתו הגדולה של ממוכן. אם תהרוג את ושתי סתם, יאמרו: נכון, הוא הרג אותה, אבל בתכלס - היא באה או לא באה? לא באה. אם כן מלכותו מוגבלת: הוא ציווה והמלכה לא שמעה, ואחר כך השתולל והרג אותה, אבל לא הצליח להכריח אותה. הסיפור נגמר רע. איך תהיה לסיפור מסקנה טובה? רק אם ייצא שקראת לה והיא כן באה.
לכן העצה: "יצא דבר מלכות מלפניו ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשוורוש" - אתה תקבע חוק שאסור לושתי לבוא לפניך! ואז תוצג התמונה כך: אחרי שראתה שהמלך ציווה עליה לבוא ובתחילה סירבה, חזרה בה, התחננה ואמרה סליחה, אני באה, כל אשר אמר המלך מקובל עליי - ואז נאמר לה: גברת, מאוחר מדי, המלך כבר אינו רוצה שתבואי. נמצא שהיא לא באה לא מפני שהיא סירבה, אלא מפני שאני סירבתי. זו דת המלך שהיא לא תבוא. פתאום התהפכה הקערה על פיה.
"לרעותה הטובה ממנה" - שתי כוונות
אומר המלבי"ם שבמילים "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" יש שתי כוונות. הכוונה הראשונה: אל תחפש עוד ייחוס. הרי כל הטענה מעתה היא שאתה מלך מלכות בלתי מוגבלת, וכזה אינו זקוק לייחוס - הוא כבש בכוח והכל שלו. ממילא די שתמצא אישה "טובה ממנה", טובה בעצמה, ולא טובה מחמת אבותיה וייחוסה. מיוחסת אינך צריך, שהרי אתה מלך מצד עצמך.
הכוונה השנייה: אולי תחשוש שגם השנייה תמרוד בך - איזו מלכה תסכים להיות מלכה שהמלך משפיל אותה ומבהיר לה שהיא מלכה רק מכוחו? על זה אומר לו ממוכן: אל תירא. "הטובה ממנה" - ממנה היא תהיה טובה, מחמתה. היא תראה מה עלה בגורל הראשונה ואיזו סטירת לחי קיבלה מי שלא הייתה טובה, ותתיירא. עצם הריגת ושתי היא זו שתעשה את הבאה אחריה טובה.
וזה כמו הסיפור על אותו שייח' שנשא אישה, והושיבה על הגמל בדרך לאוהל. באמצע הדרך רבץ הגמל. ירד האיש, טען את רובהו ואמר: דיר באלאק, אזהרה ראשונה. נבהל הגמל וקם. לאחר שני קילומטר רבץ שוב, שלף האיש את רובהו ואמר: אזהרה שנייה. קם הגמל והמשיך. לאחר שני קילומטר נוספים רבץ שוב - שלף האיש את רובהו, נתן צרור וגמר את הגמל. אמר לאשתו: יא פאטמה, יאללה, נלך ברגל. אמרה לו: מה עשית, הרגת את הגמל, איך נלך עכשיו? אמר לה: דיר באלאק, אזהרה ראשונה. כך המלכה הבאה: אחרי שתראה מה נעשה לקודמת, תאמר אני לא מסתבכת עמו - ונמצא שמחמתה של ושתי היא תהיה טובה.
"ונשמע פתגם המלך" - תיקון שני הקלקולים
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְּכָל־מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן׃
כאן מסביר ממוכן כיצד ייתוקנו שני הקלקולים. על ידי החוק החדש ש"יצא דבר מלכות מלפניו", אתה המחוקק, אתה הקובע, אתה הריבון - ומעתה "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה": כל מה שיעשה המלך מעצמו, בלי עצת השרים, יישמע בכל מלכותו ואיש לא ימרה את פיו. "כי רבה היא" - מלכות גדולה בידך, לא מלך מוגבל שיש לו שרים ויועצים, אלא פתגם המלך עצמו נעשה דת קבועה שלא תעבור, וזו ממשלה בלתי מוגבלת כפי שתכננת.
ובמשפט שתעשה בושתי תרוויח את התיקון השני: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" - אפילו האישה גדולה בייחוסה והבעל ממשפחה נחותה, יתנו לו יקר. כי הנשים תאמרנה: ראית מה קרה לאישה שניסתה לבזות את בעלה? אין נשים שתיקחנה סיכון כזה. נמצא ששני הקלקולים מתוקנים: כלפי השרים - יוכח שמלכותו בלתי מוגבלת, שאיני זקוק לאשתי, היא מלכה רק מחמתי, ולא זו בלבד אלא שהסירוב יוצג כסירובי; וכלפי העם - הנשים יראו את גורל ושתי ויכבדו את בעליהן.
"ויעש המלך כדבר ממוכן"
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן׃
שימו לב לדיוק: כדי שהמלך ימלוך מלוכה בלתי מוגבלת הוא צריך את הסכמת השרים, שהרי הם המאבדים את כוחם. לכן נאמר "וייטב הדבר בעיני המלך והשרים" - גם הם הסכימו לזה. מעכשיו מסתלק כוחם, וכל ההנהגה והחוקים בידי המלך. ומכאן ואילך "ויעש המלך כדבר ממוכן" בלבד, ולא נאמר "והשרים" - כי כבר אין צורך בהסכמתם. גמרנו, אין יותר שרים; מעתה הם בובות, והמלך הוא השולט.
הדת הראשונה: "ומדבר כלשון עמו"
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל־מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל־עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל־אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ׃
שלוש שאלות בפסוק. ראשית, מה איכפת לנו "אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו"? די היה לומר וישלח ספרים אל כל מדינות המלך להיות כל איש שורר בביתו. שנית, כבר חז"ל עמדו על כך שעצם המכתבים הללו הם איוולת וכסילות גמורה: וכי צריך להודיע לאנשים שמעתה כל אחד הוא הבוס בביתו? שלישית, "ומדבר כלשון עמו" - מה פירוש? עד עכשיו דיברתי בלשון אחרת ומעתה אדבר בלשון עמי? איזו מין הוראה זו?
אומר המלבי"ם: אל תחשוב שהייתה כאן סכלות - החוק הזה נעשה בחכמה ובדעת. עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הכנועים תחת מלכות פרס כותבים אל המלך ומקבלים ממנו מכתבים בלשון פרס, שהיא מדינת המלכות, וכל אחד חייב להתאים את עצמו אליה. כמו אדם היום הרוצה לשלוח מכתב לנשיא ארצות הברית - לא יכתוב לו בעברית אלא יביא מתורגמן שיכתוב באנגלית. אלא שבפרס הדבר לא היה עניין של נוחות אלא של עוצמה ופטריוטיות: ללשון המלך היה תוקף, וחובה היה שהמכתב יגיע בלשון המלך. וכן מבאר המלבי"ם את "כתב הנשתוון" שבעזרא ונחמיה, שהיו ממונים שתפקידם לתרגם ולהשוות את הכתב לשפה המדוברת בבית המלך.
ועתה בא המלך ואומר: אין יותר צורך בפרסית. שכן כאשר מדברים על מלכותו של אחשוורוש אפשר להתייחס בשתי בחינות. בחינה אחת: אתה ממשיכם של המלכים הקודמים - ואז אתה שפל ומוגבל. בחינה שנייה: אין מלכים קודמים, אתה כובש, אתה הראש. אם אני דורש שכל הכותב יכתוב בלשון פרס, פירושו של דבר שאני נותן יחס של כבוד לממלכה. אבל אם אני אומר: רבותיי, הממלכה אינה מעניינת אותי, אני כאן הראש, אין זה חשוב היכן אגור - אז אין שום עדיפות לפרסית, ופרס מבחינתי כאחת מכל מאה עשרים ושבע המדינות. איני מלך מחמת המדינה, איני ממשיכו של אף אחד, אני מתחיל מלכות חדשה בלתי מוגבלת. באיזו שפה לכתוב? באיזו שפה שתרצו.
וזו הדת הראשונה שבאה להבהיר לכולם: אני מלך בלתי מוגבל, ובתור מלך איני זקוק לממלכה ואיני זקוק למדינה. ואני הראשון שמתחיל בזה - עד עכשיו כל מכתב שיצא על בלנק של המלכות נכתב בפרסית, ומעתה "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו", לכל אחד לפי לשונו ושפתו.
הדת השנייה: "להיות כל איש שורר בביתו"
עד עתה היה בחוקי פרס שהאישה צריכה להיות כנועה לאיש ולכבדו, ולא יותר מזה. עתה נותן המלך דת חדשה: שהאיש ישתרר על אשתו וימשול בה ממשל רב ומוחלט, כאדון על שפחתו וכבעל בהמה על בהמתו. כמו שאדם בקניין כספו עושה כרצונו, ואם ישחט את בהמתו אין אומר לו מה תעשה ומה תפעל - כך "להיות כל איש שורר בביתו". ולשון המלבי"ם: וכמו שהוא עד היום בחלק ממדינות אפריקה. ואמנם מי שמכיר יודע שכך היה מקובל שם: אם בעל הרג את אשתו - לגיטימי, כנראה הייתה לו סיבה, בטח הרגיזה אותו. וזה מה שאחשוורוש מעביר כחוק.
ונשים לב: שני החוקים החדשים מקבילים בדיוק לשני הדברים שהעלה ממוכן. ממוכן אמר שעליך למלוך מלוכה בלתי מוגבלת - וכנגדו החוק ש"כל איש מדבר כלשון עמו", שאין עדיפות לשפה הפרסית ואיני מלך מחמת הממלכה. ממוכן אמר שהנשים תבזו את בעליהן בעקבות מעשה ושתי - וכנגדו "להיות כל איש שורר בביתו": לא רק שלא תבזנה, אלא תהיינה מושפלות לפני בעליהן, ולבעל תהיה בה ממשלה מוחלטת כאיש בקניין כספו.
ולמה בכלל נכתב הפרק הזה?
כאן חוזר המלבי"ם לשאלה שבה פתח את הפרק, ובה הוא חותם אותו: מה לנו בכל החלק הזה? היינו יכולים לפתוח את המגילה מפרק ב' - "אחר הדברים האלה" כששככה חמת המלך והוא מחפש מלכה, והמלכה היא אסתר, אחות לנו בבית המלך, באה גזירה קשה והיא מוציאה אותנו מן הצרה בחסד ה'. נפלא מאוד: הקדוש ברוך הוא הקדים תרופה למכה. אבל מה אנחנו צריכים לדעת את כל המשתה, את המריבה עם אשתו, את הריגתה וכל הסיפור הזה, שלכאורה הוא מיותר? ולא זו בלבד, אלא שנתחייבנו לקרוא אותו בפורים כאילו גם הוא שייך לסיפור הנס.
הטעם הראשון: זו התשתית לכל המגילה
אומר המלבי"ם, וזה אצלו הטעם העיקרי: כל הסיפור הזה הוא היסוד והתשתית להמשך המגילה. אילולא התאמץ המלך למלוך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה ייתכן שייקח את אסתר. שהרי אסתר לא רק שלא הייתה חשובה, אלא בת בלי שם: מי היא, מה היא, מהיכן הביאו אותה, ואינה מגדת עמה ומולדתה - מבחינת אחשוורוש היא אפילו אסופית מן השוק. ואם המלך היה כפוף לשרים, וכי היו מסכימים שייקח אישה כזו למלכה, ועל אחת כמה וכמה אחת שאין יודעים מי עמה ומולדתה?
ועוד: בהמשך "גידל המלך אחשוורוש את המן" ורוממו על כל השרים. וכי השרים היו מסכימים שיושיבו שר אחד מעליהם? אדוני, יש קבינט, תעביר את זה בקבינט - ולא היה עובר. וכן הגזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים: וכי הייתה עוברת בקבינט? בשום אופן לא. השרים היו אומרים: איזה שיגעון הוא זה, ללכת ולהרוג עם שלם מפני ש"לא שווה להניחם"? היום היהודים, מחר עם אחר - זה מערער את כל הממלכה. לכן אנו חייבים את פרק א', שיספר לנו שהמלך קיבל ממלכה בלתי מוגבלת וקיבל את המפתחות לידיו לעשות הכל.
"אלמלא איגרות ראשונות לא נתקיימו איגרות אחרונות"
וזה מה שאמרו חז"ל: אלמלא איגרות ראשונות לא נתקיימו איגרות אחרונות. פשטות הדברים: באיגרות הראשונות כתב "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", ואדם קורא ואומר - וכי עד היום לא נתתי הוראות בביתי? ואל תשכחו שמדובר במלך של ארצות המזרח ולא באירופה, ושם השלטון בבית מוחלט בלי צורך בהודעות. מכאן הבינו שיש להם מלך משובש. ולכן כשהגיעו האיגרות האחרונות, שאומרות להרוג את כל היהודים, אמרו: הרי הוא לגמרי משובש - ולא נתבטלו, כלומר לדבריו כבר לא היה תוקף.
אבל ראו איך המלבי"ם מסביר את המימרא הזאת: אלמלא יצאה הדת הראשונה שהמלך הוא השליט על כולם, שהוא המחוקק, אין עוד מלבדו ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל - לא היה ייתכן שיצאו האיגרות האחרונות. איגרות אחרונות אומרות להשמיד ולהרוג את כל היהודים: מי היה שומע? איזה שר היה מסכים לאיגרות כאלה? ורק מפני שהאיגרות הראשונות קבעו שמהיום המושכות בידי המלך לבדו ואין עוד תוקף לשרים, נתקבלו האיגרות האחרונות והיה אפשר להוציאן לפועל.
הטעם השני: להראות שאין כאן שום דבר על טבעי
הטעם השני שמביא המלבי"ם: התורה הקדימה את כל סיפור המלכות הבלתי מוגבלת והריגת ושתי, כדי שתדע שבנס הזה לא היה שום דבר על טבעי. ייחודו של נס פורים הוא שכולו בתוך הטבע, וכן עמדו רבים מן המפרשים על נקודה זו: תככים בארמון, המלך הורג את המלכה, מביא אחרת, ובמקרה יש לה קשר לעם שנגזרה עליו גזירה, והיא מדברת על לבו ומבטלת את הגזירה. איפה הנס? זו לא קריעת ים סוף ולא אבני אלגביש היורדות מן השמים.
ולכן אומרים בדרך רמז "מגילת אסתר" - הסתר, שמלכות השם יתברך בכל המגילה היא בהסתר ואין לה ביטוי גלוי. מגילת אסתר היא הספר האחרון שנחתם, והיא כהוראה לדורות: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם". גם אם לא תראה את יד ה' פועלת בגלוי, לא כספר יהושע שבו ניסים גלויים, דע לך שמכאן ואילך אנו עוברים לפאזה אחרת, להנהגה של מגילת אסתר, שבה הקדוש ברוך הוא משדד את כל המערכות מתחת פני הקרקע. המסתכל בצורה רגילה יאמר שאין כאן שום נס - וזה הלימוד העיקרי של המגילה.
ומצד הטבע, אומר המלבי"ם, אין פלא שהיפה בנשים תשנה את רצון המלך: כשאישה יפה ביותר, הדבר גורם לה תחושת ביטחון בלתי רגילה, ואם יצווה עליה בעלה תאמר מי הוא שיצווה עליי. וכמו שמביאה הגמרא על רבי מני תלמידו של רבי יצחק בן אלישיב, שביקש מרבו לפני שאשתו אינה מקובלת עליו לפי שאינה נאה, ואמר רבו "תצא חנה משחרוריתה", ונעשתה יפת תואר ביותר. לאחר זמן ראה את פניו נפולות, שאלו מה קרה, אמר לו: עד היום הייתה לי אישה שעושה רצוני, ומהיום היא מתגדלת עליי - פתאום היא מרגישה מלכת יופי, ומה לה עם זה שלידה. הרי שזה טבעי ביותר שאישה יפה אינה עושה רצון בעלה.
אבל אם נתבונן בפרטים, מוסיף המלבי"ם, נראה שמה שקרה כאן לא כל כך טבעי. אמנם באופן טבעי אישה נאה כנועה פחות לבעלה, וזה יכול להתאים למלך קטן שהיפה מרשה לעצמה לבזותו - אבל לא למלך המושל ממשל רב. והנה ארבעה פרטים שהקדימה לנו הפרשה: ראשית, מלך המושל על מאה עשרים ושבע מדינות, שאינו מוגבל וביכולתו לקחת את היפות שביפות - מדוע תחשוב שיחשבן אותה כל כך? שנית, הראה לנו המלבי"ם שכבש את כולם בזמן קצר ביותר, הרי זה מלך חזק ביותר. שלישית, מלך שעושה משתה כזה יש לו עושר רב, ומול עושר כזה גם היפה בנשים מקפלת זנב. רביעית, ראינו איך הוא מתחכם בתחבולות להסיר את ראשי ההנהגה ולקחת לעצמו הנהגה בלתי מוגבלת - וגם היפה בנשים לא תמרה פי מלך בלתי מוגבל שיכול במילה אחת להוציאה להורג.
וראו את אסתר, כמה היא חוששת לבוא לפני המלך אשר לא נקראה, עד "וכאשר אבדתי אבדתי" - וכל זה רק לבוא לפניו בלי שקרא לה, לא לסרב לדבריו. זו ממלכה בלתי מוגבלת. באמת אין לנו השגה מה זה מלך: מלך בזמנם - חיוך לא במקום, תנודה לא ראויה, ועל המקום מוציא להורג. פחד פחדים. אם כן, עם כל יופייך גברת, לא הגיוני מה שושתי עשתה.
אהבת הטוב, המועיל והערב
ועוד בא המלבי"ם להראות לנו: טבעו ותכונתו של אחשוורוש היו שאהב את ושתי אהבה עזה עד מוות, ואף על פי כן, מחמת החשש שמא הנשים יבזו את בעליהן, הרג אותה. הקדמונים דיברו בשלושה סוגי אהבה: אהבת הטוב - אני אוהב את הדבר מפני שהוא טוב; אהבת המועיל - אין הוא טוב במיוחד, אבל יש בו תועלת; ואהבת הערב - איני מבקש בו לא טוב ולא מועיל, אלא שהוא נעים ומהנה. סטייק הוא כולסטרול, אבל תעזוב, זה טעים. וכך בסיגריה, בסמים ובכל דבר.
ושימו לב: מפני אהבת הטוב - שהנשים לא יבזו את בעליהן, ומפני אהבת המועיל - שיהיה לו ממשל רב, ביטל אחשוורוש את אהבת הערב והרג את אשתו שאהב עד מוות. אם כן, האם אהבתו העזה לאסתר תיתן לה כוח לבטל את דבר המלך להרוג את היהודים? לא ולא. כל הכבוד לך אסתר, אבל את בגדר הערב, ומלך זה מוותר על הערב בשביל הטוב והמועיל. ואם יראה טוב ותועלת בהריגת היהודים, אין סיבה שישמע לך. מכאן אתה רואה שמה שקרה כאן אינו טבעי - אבל, כפי שאמרנו, זו אי-טבעיות שבתוך גדר הטבע, ולא נס על טבעי של אבנים היורדות מן השמים.
לסיכום:
נאום ממוכן אינו עצה של יועץ נפגע אלא תוכנית שלמה: להפוך את סירוב ושתי להזדמנות, לקבוע שדבר מלכות יוצא מלפני המלך בלבד, להציג את הסירוב כאילו המלך הוא שסירב, ולתקן את הקלקול בעם על ידי הריגתה. שני החוקים הראשונים - "מדבר כלשון עמו" ו"כל איש שורר בביתו" - מבטאים בדיוק את שני התיקונים: מלכות שאינה תלויה בממלכה ובלשונה, ונשים שלא תבזו את בעליהן. ומדוע הוצרכנו לכל זה? מפני שזו התשתית לכל המגילה: בלי מלכות בלתי מוגבלת לא הייתה אסתר עולה למלוכה, לא היה המן מתגדל ולא הייתה יוצאת גזירה - "אלמלא איגרות ראשונות לא נתקיימו איגרות אחרונות". ומעבר לזה, כל הפרק בא ללמדנו את סוד נס פורים: נס עטוף בטבע, בהסתר פנים, שבו הקדוש ברוך הוא משדד את המערכות מתחת לפני הקרקע, ומי שמסתכל במבט רגיל כלל אינו רואה נס.