בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים לעקוב אחר המהלך הגדול של אחשורוש: לייסד ולברר שלושתי אין שום חלק במלכות, ושהמלוכה שלו היא מצד הכיבוש בלבד - כלומר ממשלה מוחלטת ובלתי מוגבלת. כיצד הוא מתחכם לעשות זאת? הוא מצווה להביא את ושתי לפניו, כדי להראות לכל: לא לקחתי אותה בשביל הייחוס, אלא אך ורק בגלל יופייה החיצוני. מרגע שכבשתי, הייחוס כבר אינו רלוונטי, ואיני זקוק לו. מכוח מה אני מולך? מכוח הכיבוש. ומלוכה מכוח כיבוש היא ממשלה מוחלטת. המלבי"ם מראה כיצד אחשורוש פועל כאן בחמישה מהלכים כדי להוכיח את הנקודה הזאת: אני מלך עצמאי ואיני תלוי בה.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב־הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת־פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃
המהלך הראשון: משלוח הסריסים. אילו הייתה ושתי נחשבת כמי שמולכת בפני עצמה, כלום היו הסריסים מובילים אותה? זה כמו לשלוח שוטר זוטר להביא אותה. השרים היו צריכים לצאת לקראתה - הרי היא מלכה. לפני מלך קמים כל השרים, וכשרוצים לפנות אליו השרים הם הפונים. אם היא מלכה, השרים היו צריכים לגשת אליה ולומר: הוד מעלתך, המלך מבקש לפגוש אותך. אבל לא; הוא שולח כמה חיילים: לכו והביאו את הגברת הזאת. זו דרך ביזיון.
ועוד: גם אם ברצונך להביאה על ידי משרתים, הבא אותה על ידי משרתיה שלה - זו דרך כבוד. אבל כחלק מן המגמה להשפילה ולהראות שאינו תלוי בה, הוא שולח דווקא את "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש". זה הדגש: לא סריסיה שלה, אלא משרתי פניי אני. סריסיה כביכול אינם כלום, איני סופר אותם; העבדים שלי ילכו להביאה. זו השפלה גדולה, כאילו הוא מחשיב אותה כאחת מפילגשיו - לא המלכה שבזכותה יש לי מלוכה, אלא כאחת השפחות. ולכן הכתוב אף מפרט את שמותיהם: תראו את הסריסים הללו, המשרתים לפניי - אותם שלח להביאה, וזה להגדיל ביזיונה.
לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת־יׇפְיָהּ כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִיא׃
ראשית, כתוב "להביא". כך שולחים להביא כלב; אדם - שולחים לקרוא לו. מדוע קוראים לו? מפני שהוא בר דעת להחליט אם ברצונו לבוא. אני קורא לך ומבקש שתבוא. אבל כאן אין הוא מבקש שתבוא: לכו והביאו אותה, כמו שסוחבים בהמה. זה חלק מן ההשפלה, כאחת משפחותיו.
שנית, לא נאמר "להביאה", אלא חזר והזכיר "את ושתי המלכה". הוא מבקש שיביאו אותה באופן שכולם ידעו שהיא "ושתי המלכה" ולא "המלכה ושתי": שכאשר תיכנס, ידעו הכול שמביאים אותה כמי שאין לה מלוכה מכוח עצמה. ושתי התחתנה איתי ונעשתה מלכה, אך אינה מלכה מצד עצמה - ולכן תואר המלכות אינו קודם לשמה.
שלישית, "לפני המלך בכתר מלכות". לכאורה היה צריך לומר הפוך: את ושתי המלכה בכתר מלכות לפני המלך; ומלבד זאת "לפני המלך" נראה מיותר. אלא כאן טמונה חוכמה גדולה: אחשורוש מצווה שלא יביאוה עם הכתר. שתצא מן המשתה בלי כתר, ורק כאשר תעמוד לפני המלך ישימו עליה את הכתר. מה זה משדר לכול? עד שאינה לפני המלך - היא אפס. ברגע שהיא עומדת לפני המלך, שמים לה את הכתר: מכוח מי היא מושלת? מכוחי. איני תלוי בה כלל. וזהו "לפני המלך בכתר מלכות" - לא תלבש את הכתר עד אשר תבוא לפני המלך.
אגב, חז"ל למדו שביקש ממנה לבוא בחוסר צניעות, ומניין? ממה שנאמר "בכתר מלכות" ולא "בבגדי מלכות" - משמע שבקשתו הייתה בכתר מלכות בלבד, כדי להראות את יופייה. וזה מתאים עוד יותר לביאור המלבי"ם, שהוא נוהג בה כאחת הנבלות: לקחתי אותה רק בגלל יופייה, ומלבד זה אין לה כלום. אין לה ייחוס - שהרי אם אתה לוקח אישה מצד הייחוס, מה עניין היופי? היופי דבר שפל וחיצוני, ואינו קשור לייחוס. הייחוס הוא המלוכה. וכי משנה אם המלך מכוער? ומה מועיל יפה תואר שהוא עני ודל ומסכן? המלוכה היא מצד הייחוס. אלא שאחשורוש אומר להם: דעו לכם, היא אינה קשורה למלוכה כלל; לקחתי אותה מפני שאני, בתור מלך, חיפשתי כלי יפה.
ובזה שהוא מראה את יופייה הוא מבזה למעשה את כל השרים ואת כל היושבים לפניו, כאומר להם: אני כאן מלך בכוח, איני תלוי בכם ואיני תלוי בה. שהרי אם אני תלוי בכם, פירושו שאני תלוי בה; אם קיבלתי את המלוכה ממישהו שקדם לי, יש לי תנאים ויש לי הגבלות. אבל לא - אין לי תנאים ואין לי הגבלות כלל. כבשתי בכוח, וכתופס בכוח הכול נתון תחת ידי. כל זה נעשה כדי שיוכל למלוך מלכות בלתי מוגבלת.
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ׃
כל התוכניות נפלאות עד מאוד - עד שבאה ושתי וטורפת לו את הקלפים. שימו לב ללשון: "ותמאן המלכה ושתי". כאן התואר קודם לשם, שכן לדעתה היא "המלכה ושתי". מהי ה"ושתי" שעליה הוא מדבר? אני בת מלכים, והוא שכח את ההיסטוריה - הוא מלך בעקבותיי. אני קודם כל מלכה, ואחר כך ושתי.
ומדוע היא ממאנת? שתי סיבות מונחות בכתוב. האחת: "לבוא בדבר המלך" - הוא מצווה אותי כציווי וכהוראה, ושאלבש את הכתר רק לפניו; את ההשפלה הזאת איני מוכנה לעבור. השנייה: "אשר ביד הסריסים" - וכי הוא שולח לאסוף אותי כאחת הנבלות ביד הסריסים? שולח את חייליו: לכו והביאו את הגברת הזאת? נמצא שבזה היא הרסה את כל תוכניתו והפרה את כל עצתו: הוא רצה להחזיק במלכות מצד עצמו, והיא אומרת לכולם - טעות, כל המלכות אינה אלא מכוחי.
מי שיש לו תוכניות נפלאות והן נופלות בסופו של דבר - כועס. "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו". שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין קצף לחימה? הקצף הוא בגלוי - הרי הוא כקצף על פני המים, יוצא החוצה, ולכן אף אדם הקוצף יוצא לו קצף מפיו; זהו כעס שרואים אותו, גלוי וחיצוני. לעומת זאת "חמתו בערה בו" - זהו דבר פנימי שאוכל אותו מבפנים. ומדוע מדגיש הכתוב שהיה כאן גם קצף חיצוני וגם חימה פנימית?
לפי מה שהסברנו הדבר נפלא. הקצף החיצוני: ציוויתי מישהו לבוא, ולעיני כולם היא מצפצפת עליי. איזה ביזיון, בפרהסיה - ודאי שאני מתרתח. אבל יש כאן גם בערה פנימית: כל הסעודה כולה נועדה להראות שאני שליט על; הוצאת הכסף והזהב - להראות אני שליט על; כיבוד השפלים ככיבוד החשובים - להראות אני שליט על; והתוכנית להביא את ושתי בצורה מבזה ומשפילה - להראות אני שליט על, אני מושל ממשלה בלתי מוגבלת. ופתאום הכול נהרס, וכל התרחיש שטרחתי בו היה לריק, שהרי עכשיו היא אומרת לכולם שהוא אינו שליט על כלום, והמלכות כאן מכוחה.
ואת זה אחשורוש אינו יכול לומר. אין הוא יכול לגלות צפונות ליבו ולהכריז: עשיתי את כל זה כדי להראות שאני המושל. לכן זה נשאר פנימי ואוכל אותו בתוכו - "וחמתו בערה בו". ומה רואים כולם? שציוויתי לומר למלכה שתבוא והיא לא באה, וזה באמת מרגיז - זהו הקצף החיצוני. הם רואים דבר אחד, והוא מסתיר עוד אלף, את כל מה שקורה בפנים, שכל התוכנית נהרסה בעקבות מעשה ושתי.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי־כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כׇּל־יֹדְעֵי דָּת וָדִין׃
וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת׃
כְּדָת מַה־לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא־עָשְׂתָה אֶת־מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים׃
נקדים את השאלות: מיהם "החכמים" ומיהם "יודעי העיתים"? ואם כבר היו לנו חכמים ויודעי עיתים, מדוע נכנסים כאן חדשים - "יודעי דת ודין"? מה ההבדל ביניהם? מהו "והקרוב אליו", ולמי הוא מנוגד? מדוע כופל הכתוב שלושה תארים - "שרי פרס ומדי", "רואי פני המלך", "היושבים ראשונה במלכות" - ואין די באחד מהם? ומדוע מודגש "ביד הסריסים"? הלוא די בכך שלא עשתה את מאמר המלך, מה צורך להדגיש באיזו דרך נשלחה אליה ההודעה?
אומר המלבי"ם: מתוך דברי המלך אפשר לראות בבירור שעם כל הכעס הנורא והגדול, חיפש המלך דרך מילוט, חיפש סולם לרדת בו מן העץ הגבוה שעלה עליו - דרך שלא להוציאה בסופו של דבר להורג. ומדוע? כי על כל פשעים תכסה אהבה. כנראה הייתה יפת תואר ביותר, כפי שהוא עצמו אמר, וליבו היה קשור בה. אומנם רצה להשפילה כדי להראות לכול שהוא שליט על, אבל לא התכוון ללכת עם זה עד הסוף, לא לאבד אותה ולא להורגה. ולכן בכל הפסוקים הבאים אנו רואים כיצד המלך תופר תוכנית שבסופה תצא ושתי נקייה מן הסיפור. אף שחמתו בערה בו ויש לעשות דין, אין הוא מתכוון להגיע למחוזות הללו, והוא משדר לאנשיו: רבותיי, בעדינות בעניין הזה, אל תשברו את הכלים.
יש הבדל בין משפט שדנים בו בין המלך לאחד מעבדיו, ובין משפט שבין שני הדיוטות. משפט המלך - לצורך זה היו קבועים שופטים מיוחדים, והם הנקראים "יודעי העיתים". מדוע? מפני שמלבד בקיאות בחוקי המדינה ובחוקי המשפט, עליהם לדעת גם את העיתים. אין דומה הפושע במלך היושב על כיסא מלכותו לפושע במלך בשעה שהוא עורך סיור באחת ממדינותיו - אין זו אותה דרגה ואותה חומרה. ואין דומה הפוגע במלך בשעה שהשרים יושבים לפניו לפוגע בו כשהוא לבדו, בפורום אישי; הפוגע בו לעיני היושבים לפניו - ביזיונו גדול הרבה יותר. לכן צריך "יודעי העיתים", היודעים לפסוק על פי העת.
אבל משפטים שבין אדם לחברו נידונים לפני "כל יודעי דת ודין": כל מי שיודע קצת חוקים ראוי לשפוט בהם. שם אין נכנסים לכל הניואנסים - מתי פגע בו, מתי גזל אותו - אלא בודקים דבר אחד: מה החוק. מי שביזה את חברו כך עונשו, ומי שהזיק את חברו כך דינו. די בכך ביודעי דת ודין, ואין צורך ביודעי העיתים.
ראה המלך: אם אצווה לדון משפט זה על ידי החכמים יודעי העיתים, נמצא שאני מחשיב אותה כהדיוט שפגע במלך, ולא כשני שווים. שני שווים - בין שהם הדיוטות ובין שהם מלכים - נידונים לפני יודעי דת ודין. אבל אם אביא זאת לפני יודעי העיתים, פירוש הדבר שאני דן אותה כהדיוט הפוגע ומעליב את המלך, ואז עונשה חמור ביותר ואין לה סיכוי לחנינה - היא עומדת לצאת להורג. ואחשורוש אינו מתכוון להוציאה להורג.
ולכן מבאר המלבי"ם את הפסוק בדרך חדשנית: "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים" - אומר להם המלך שאין המשפט הזה ראוי לבוא לפניכם. אלא מי ידון? "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין" - את מה שאירע כאן נדון לפני יודעי דת ודין, ולא ידונו בזה יודעי העיתים. אין זה הדיוט הפושע כנגד מלך, אלא מלכה שפשעה כנגד מלך; וכשם שהדיוט מול הדיוט די לו ביודעי דת ודין, כך גם מלך מול מלכה. והיות שגם היא מלכה מצד ייחוסה, והם מלך ומלכה, יכולים יודעי דת ודין לשפוט זאת כשאר המשפטים שבין איש לאשתו. וכבר כאן נשמעות מנגינות אחרות, מתוך החשש שמא יוציאוה להורג.
ומדוע "יודעי דת ודין" ולא "יודעי דין" בלבד? מבאר המלבי"ם: כאשר "דת" ו"דין" נכתבים יחד, "דין" הוא מה שנוגע לבין אדם לחברו - דברי ריבות ודינים; ו"דת" עניינה ההנהגות המוסריות או הדתות האלוקיות, מה שאנו קוראים היום דת. כשאומרים על אדם שעבר על דת, הכוונה לעבירה על ההלכה, או על הנימוסים האלוקיים והמוסריים; וכשאומרים שעבר על הדין, הכוונה לעבירה שבין אדם לחברו.
ועתה, בבקשתו להביא את ושתי ולהראות את יופייה לפני עמים רבים: מצד הדין ודאי יש לחייבה. שכן בזמנם - וכלשון המלבי"ם, כמו עד היום בארצות המזרח - האישה משועבדת לבעלה וצריכה להיכנע לעשות רצונו, ואם תעבור ענוש תענש. ובזה שלא עשתה את רצונו, דינה מיתה. אם אביא זאת לפני יודעי דין בלבד - הדין הוא מוות.
אבל, אומר להם אחשורוש, יש כאן היבט נוסף - היבט של דת, עניין מוסרי והלכתי. הרי שנינו במשנה על הפרסיות והמדיות, ובגמרא: הערביות יוצאות רעולות, המדיות פרופות - היו להן גדרי צניעות, והן היו לבושות בצניעות מחמירה על פי כל התקנים. וכאן מגיע אחשורוש ומבקש ממנה לפרוץ את צניעותה, וזה דבר המנוגד לדת. לכן הוא רומז לשופטים: אני רוצה שישפטו אותה יודעי דת ודין. שאם ידונוה יודעי דין בלבד - אוי ואבוי, דינה יהיה קשה; אבל הביאו גם יודעי דת, כי על פיהם יש סיבה לחון אותה - כיצד מבקשים מאישה צנועה וחסודה כושתי לבוא בדרך כזאת?
ולכן מדגיש הוא: "כְּדָת מה לעשות במלכה ושתי" - השקיפו יותר על ההיבט הדתי והמוסרי, ותראו שבקשתי לא הייתה לגיטימית, ושביקשתי ממנה לעבור על דת, וממילא התנגדותה לגיטימית. כל זה במגמה להשאיר את ושתי בחיים.
לאחר שהקדים שאין הוא מבקש לדון את משפט המלך אלא משפט שבין איש לאשתו, בא אחשורוש להציע את המשפט לפני שבעת השרים. ומדוע דווקא הם? ארבעה טעמים בדבר.
האחד: "והקרוב אליו". האנשים הללו יושבים קרובים אליי. אם אוציא זאת לבית משפט אחר, יהיו כותרות בעיתונים ופרסום וביזיונות. לא ולא - דלתיים סגורות. הקרובים אליו הם אלה שכבר ממילא ראו את הביזיון ואת כל הבושות שהיו לי בעניין הזה, ואין טעם לתת לזה פרסום נוסף. נשאיר את הדבר בסוד, ואתם תדונו.
השני: "שבעת שרי פרס ומדי" - שרים חשובים הם, וראוי שישפטו את המשפט הזה כפי מעלתם.
השלישי: "רואי פני המלך". ביאור נפלא יש כאן: הם נמצאים תמיד לפני המלך, וכשאדם נמצא עם חברו באופן תמידי הוא קולט על פי הבעת פניו, על פי קריצותיו ותנודות שפתיו - הוא קורא את שפת הגוף שלו. לכן אני רוצה דווקא את רואי פני המלך: הם כבר קראו את דעתי שברצוני להוציאה זכאית, והם יבינו. אבל בית דין אחר לא יבין רמזים, ויכול להיות שיוציאה להורג; אדרבה, יאמר: פגיעה במלך? ומי שרוצה למצוא חן בעיני המלך יגזור עליה מיתה ועוד בייסורים. לכן אני מביא זאת לפני אנשים שרואים פני המלך ויודעים לקרוא אותי ולהבין את רמיזותיי שברצוני לזכותה.
הרביעי: "היושבים ראשונה במלכות" - זמן רב הם יושבים כאן, כבר בחנו את הימים ואת הזמנים, ישישים הם ומומחים בדין. אין זה שופט שקם אתמול לשפוט ואינו בקיא בדינים.
שימו לב לשינוי הלשון: קודם אמר "ושתי המלכה" - אני המלך, ורק מכוחי היא מלכה. ועכשיו הוא אומר: "כדת מה לעשות בַּמלכה ושתי" - היא שוות ערך לי, מלכה מצד עצמה, ולכן משפטה לפני יודעי דת ודין. אל תשכחו, זו המלכה ושתי; היא הייתה מלכה עוד לפניי, ומעלתה שוות דרג למעלתי.
ובסיום: "על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים". ראשית, מאמר ולא דיבור; ושנית, ביד הסריסים - וזה באמת אינו מכובד. אפשר להבין את סירובה, אפשר להזדהות עם פגיעתה ולהבין מדוע לא הגיעה, וממילא תדונו אותה בחסד וברחמים.
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל־כׇּל־הַשָּׂרִים וְעַל־כׇּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכׇל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃
מה כוונת ממוכן באומרו שעוותה "על כל השרים ועל כל העמים"? אם החטא הוא שהנשים יבזו את בעליהן, מה ההבדל אם נשי השרים יבזו את בעליהן או נשי העמים - היינו הך. ולמה הכפילות? אמור "על כל העמים", וזה כולל ממילא את כולם.
כִּי־יֵצֵא דְבַר־הַמַּלְכָּה עַל־כׇּל־הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאׇמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא־בָאָה׃
וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס־וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף׃
ועוד שאלות: מהו "כי יצא דבר המלכה" - מה משמעות הביטוי? מהו "והיום הזה" - מה הדגש על היום הזה, וכי מה אכפת לנו אם יאמרו היום או מחר? ועוד: לא נאמר כלל מה תאמרנה שרות פרס ומדי - "תאמרנה... לכל שרי המלך", ומה יאמרו? ומהו "וכדי בזיון וקצף", שנראה ככפילות מיותרת.
אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר־מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס־וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא־תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה׃
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְּכׇל־מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכׇל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן׃
וכאן השאלות רבות, וכל קורא מתקשה בהן. מהו "יצא דבר מלכות מלפניו"? ועוד: "ויכתב בדתי פרס ומדי" - דתי פרס ומדי הם ספר החוקים, ואיזה מין חוק הוא זה, לכתוב בספר החוקים "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה"? זהו סיפור מעשה: פעם אחת לא באה ושתי, והמלך הרגהּ - וכי זה חוק? ומהו "ולא יעבור", שהחוק לא ישתנה? ומהו "ונשמע פתגם המלך... כי רבה היא" - מה הדבר הגדול שאדם הלך והרג את אשתו? הרי אם מלך אתה, יש בכוחך לעשות הכול; מה המיוחד כאן? ועוד: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" - משמע שזו כל המטרה, שתהרוג אותה וכל הנשים ילמדו לכבד את בעליהן; וכי בשביל ללמד את כולן לכבד את בעליהן הולך אדם והורג את אשתו, וכי זו סיבה מוצדקת? ולבסוף: "למגדול ועד קטן" - הרי הסדר הרגיל הוא מקטן ועד גדול, ולמה כאן השתנה הסדר?
אומר המלבי"ם: כאן מתחיל ממוכן לפרש את דבריו ולהראות שהחטא שחטאה ושתי כנגד המלך אינו חטא פרטי, אלא חטא הנוגע לכל הממלכה ולכל העמים; אין זה דין ודברים שבין איש לאשתו, אלא פגיעה אנושה במלך.
שהרי אצל ושתי היו רק שרות פרס ומדי, והן היו מודעות לגוף הוויכוח שבין אחשורוש לושתי. הן ידעו שלא רצתה לבוא לפניו כדי שלא יושפל מעמדה: לבוא בלי כתר, לבוא בדרך ביזיון, לבוא על ידי הסריסים. הן ידעו את הסיבות לסירובה, ולכן אין חשש שהן תבזינה את בעליהן - הן מבינות שמה שביקש אחשורוש לא היה לגיטימי, וממילא סירובה לגיטימי; אין זו סיבה שבגללה תתחיל שרה לבזות את בעלה.
אלא מה החשש אצל השרות? שתלכנה ותספרנה לבעליהן: אתה יודע איזה ביזיון היה היום? אתה יודע מה ביקש אחשורוש ומה השיבה לו ושתי? ומה תהיה התוצאה? לא ביזוי בעליהן, אלא שכולם ידעו מעתה שאחשורוש מולך מלכות מוגבלת. והראיה: אשתו המלכה סירבה. אמר לה בואי, ואמרה לו איני שמה עליך. כלומר אין הוא שליט על; שלח סריסים להביאה, ואמרה איני רוצה, בת מלך אני. אם כן מלכותך מוגבלת, ורק מחמת ושתי אתה מלך - ובזה ייפגע כבוד המלכות.
אבל נשי העמים לא היו שם. מה הן תשמענה? שאחשורוש קרא לושתי והיא לא באה. באיזה אופן קרא לה, ואם היה בזה ביזיון בשבילה, ואם לא יכלה למחול על כבודה - כל זה לא ידוע לנשות העמים ולעם הפשוט. מסקנת הסיפור אצלן היא אחת: אחשורוש קרא לושתי וושתי לא הגיעה. אם ושתי מרשה לעצמה לצפצף על אחשורוש בעלה, ילמדו גם הן קל וחומר ממנה.
וזהו "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים": המעשה הזה יתפשט ויתפרסם וייִשמע איש מפי איש, והשומעים לא ידעו את כל סיפור המעשה. לא יתפרסם מיד - ייקח כמה ימים - אבל הדבר יקבל תהודה, ולאט לאט "יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן". כאשר יצווה הבעל את אשתו: הכיני לי כך, עשי לי כך, נקי כך - תעיז פניה כנגדו ותאמר: "המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה". שימו לב: "ושתי המלכה" ולא "המלכה ושתי" - היא מלכה רק מכוחו, והוא השפילהּ בפניו. ועוד: "לפניו" בלבד - רק לבוא לפניו, דבר קטן; לא ביקש ממנה עבודות ולא מאמץ גדול - ובכל זאת לא באה. קל וחומר אתה, שאינך מלך, ואני איני מלכה בזכותך ולא קיבלתי מעמד מחמתך; וקל וחומר שאינך מבקש ממני לבוא לפניך בלבד, אלא לקרצף ולשטוף ולנקות ולכבס ולבשל - מלאכות קשות. קל וחומר שאיני צריכה לשמוע בקולך.
ועל ידי זה יחדלו הנשים מלשמוע בקול בעליהן, והסיפור של המלך יהפוך למשל ולשנינה בפי כל העמים. אם כן, אדוני המלך, האם יש כאן פגיעה אישית במלך בלבד, או פגיעה בכל מעמד המלכות אצל כל הממלכות? כולם יסיקו את המסקנה שאת המלך הזה אפשר לבזות. שהרי פשוטות העם לא תדענה את הסיפור הפנימי שהיה כאן, אלא ישמעו רק שהמלך קרא לאשתו והיא לא באה - וממילא יש כאן פגיעה בכבוד המלכות כולה.
ראינו כיצד כל מהלכו של אחשורוש - שליחת הסריסים דווקא, הלשון "להביא", הסדר "ושתי המלכה", והציווי שהכתר יונח עליה רק "לפני המלך" - נועד להוכיח שמלכותו מכוח עצמו ובלתי מוגבלת, ושושתי אינה אלא יפת מראה שנשאה. סירובה של ושתי, שלדעתה היא "המלכה ושתי", הרס את כל התוכנית, ומכאן הכפל "ויקצוף... וחמתו בערה בו": קצף חיצוני על המרידה הגלויה, וחימה פנימית על התוכנית שקרסה. אלא שהמלך, שליבו קשור בה, חיפש דרך מילוט: הוציא את הדיון מידי "יודעי העיתים" ומסרו ל"יודעי דת ודין" כמשפט שבין שני שווים, רמז ב"כדת" שיש לשקול את ההיבט המוסרי שבו בקשתו לא הייתה לגיטימית, ובחר דווקא בשבעת השרים הקרובים אליו, החשובים, רואי פניו והיושבים ראשונה - שידעו לקרוא את רצונו לזכותה. ממוכן, לעומתו, הפך את הדיון על פיו: לא עוול פרטי כאן אלא פגיעה בכל המלכות, שכן דבר המלכה ייצא לכל הנשים שלא ידעו את פרטי המעשה, ומהן יילמד קל וחומר לבזות את בעליהן ואת כבוד המלכות.