אנחנו ממשיכים בהילוך על סדר הפסוקים של הפרק הראשון. אחרי המשתה הראשון שעשה אחשורוש לשריו ולעבדיו, מספרת לנו המגילה על משתה נוסף. וכאן מתעוררות כמה תמיהות שהמלבי"ם עומד עליהן, ומתוכן מתגלה כל התכנית הפוליטית של אחשורוש.
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ׃
נקדים את השאלות. ראשית, למה צריך עוד משתה? וכי לא שתו די במשתה הראשון? שנית, "לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" - היה די לומר "לכל העם אשר בשושן הבירה"; מה מוסיפה המילה "הנמצאים"? שלישית, ודבר שרובנו כלל לא שמים אליו לב: הביטוי הרגיל בתנ"ך הוא "מקטון ועד גדול", וכאן התהפך הסדר - "לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן". האם זה במקרה? ורביעית, למה חשוב לנו לדעת שהמשתה היה "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ"? לכאורה פרט שולי לגמרי.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו׃
אומר המלבי"ם: אחשורוש פועל כאן בשיטתיות כדי להוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל. המסר שלו הוא: רבותיי, אינני מולך ממלכה מוגבלת; מלכותי בלתי מוגבלת, כולכם נתינים שלי כעבדים, ואני כאן הבוס ואיני עושה חשבון לאף אחד. לכן לא נאמר "בשנת שלוש למלכותו" אלא "לְמָלְכוֹ" - שהמלוכה נובעת ממנו, מכוחו, מן השלב שבו בא למלוך בכוח. בשנה השלישית לאותו שלב עשה משתה, כדי שבו יוציא את תכניותיו מן הכוח אל הפועל.
וכבר בסדר הקרואים הוא מרמז על כוונותיו. תחילה "שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי" - אלה שהוא בעצמו מינה אותם, אנשים שהיו אפסים והוא העלה אותם, וחיל פרס ומדי שמשם התחיל למלוך. ורק אחריהם "הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו" - אלה שהיו פרתמים ושרי מדינות עוד לפני שכבש את המלוכה. אילו היה מושיב את הקודמים בראש, היה מורה בכך שהוא כפוף להם, שמכוחם הוא מלך. לכן הוא מקדים את שריו ועבדיו ומציב את שרי המדינות אפילו אחרי העבדים: פעם הייתם שרים, היום אינכם קובעים כלום, ומבחינת המעלה אתם נחותים אפילו מעבדיי.
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם׃
מלך המולך ממלכה מוגבלת - כל האוצרות וגנזי המלוכה אינם שלו. הם שייכים למדינה, לממלכה, ואין הוא יכול להחליט ולהוציא את כל הכסף, וממילא אין לו במה להתפאר בהם: זה לא שלך. אבל אחשורוש רוצה להשתרר השתררות של ממלכה בלתי מוגבלת, ולכן הוא מוציא את כל אוצרות הממלכה להראות לכולם: יש כאן בעל הבית. אני מולך בכוח, ומי שמולך בכוח - מלכותו בלתי מוגבלת והאוצרות גם הם שלו. "עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" - כאילו העושר אינו שייך למדינה אלא לו לבדו.
ואם תאמר: הרי לכל מלך יש עושר מצד עצמו? לכך מוסיף הכתוב "וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" - אין זה עושר סתם, אלא עושר לפי גודל המלכות; מלך עצום המושל ממשלה כה גדולה, על מאה עשרים ושבע מדינות, אוצרותיו רבים לפי גדולתו. אל תאמרו לי שלכל מלך יש עושר; אני מראה לכם עושר המתאים למי שמושל ממשל רב.
ועוד: לא יום אחד ולא יומיים, אלא "יָמִים רַבִּים" עד מאה ושמונים יום, ובכל יום ויום הראה להם אוצרות חדשים. ומאין כל האוצרות הללו? אלה אוצרות שגנזו המלכים שלפניו. וכשאני מראה לכם אותם יום אחר יום במשך מאה ושמונים יום, תבינו שאני כאן בעל הבית, ושהאוצרות האלה שייכים עכשיו לי.
עוד התחכם אחשורוש: בסוף ימי המשתה לשרים עשה משתה כללי לכל העם היושבים בשושן. מדוע? כדי להראות שאצלו הקטן והגדול שווים. שהרי מלך המולך מחמת העם - יש לו שרים, הם הממנים, הם המועצה, צריך להתייעץ בהם, והוא כפוף להם וליועציו. אבל מלך רב שאינו שואל אף אחד וכובש בכוח - מה ההבדל אצלו בין שר להדיוט? כולכם אפס לפניי, מה שאני אחליט הוא שיהיה, אני יכול מחר להחליט להרוג את כל השרים. אין לשר שום מעלה ושום דעה יותר מהדיוט; אם ארצה להתייעץ - אשאל את מי שארצה.
מכאן הדיוק הנפלא בלשון: תמיד כתוב "מקטון ועד גדול", כלומר הקטן נחשב כגדול. וכאן נהפך הסדר - "לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן": אצלי הגדול כמו הקטן. אל תחשוב שאתה שר ואתה קובע לי משהו; אני כאן המלך, ממשלתי מוחלטת, ובשבילי המון ושרים היינו הך - שניהם כאין וכאפס. ולכן מדגיש הכתוב "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ": דווקא במקום החשוב הזה הוא מכניס את כל העם הנמצאים, גם את העמך וגם את ההדיוטות, להראות שאין אצלו מעמדות.
ואדרבה, בזה הוא מראה עוד דבר: בני שושן, שבה כסא מלכותו, ראוי להם כבוד של שרים. אילו הייתי כפוף למלכים הקודמים, הרי בבל היא עיר הממלכה החשובה, ומי הם בני שושן? אבל אם אני הקובע - בני שושן הם בעלי המעלה, שכן כאן שמתי את ארמוני. אתם, בני שושן, תבואו אליי לתוך חצר גינת ביתן המלך, כי מעלתכם נובעת מכוחי; ואילו שרי המדינות האחרים - כאפס בעיניי.
חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת׃
עכשיו מתאר לנו הכתוב את העושר והיקר והגדולה שבמשתה. כיוון שהמשתה נערך בחצר גינת ביתן המלך, שהוא מקום פתוח - בחורף אי אפשר לשבת מפני הגשמים, בקיץ השמש קופחת, וגם אין נעים לשבת במקום גלוי - לכן הקיף אחשורוש את החצר ביריעות מכל צדדיה, כאוהל ענק, כדי שהמקום יהיה סגור ומוצנע יותר, כדרך שעושים היום אוהל גדול לאירועים מיוחדים.
ואותו אוהל היה יוקרתי ביותר: לא ברזנטים של ימינו, אלא "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת" - מיני בדים יקרים ביותר. גם החבלים שבהם נקשרו היריעות היו "בוּץ וְאַרְגָּמָן", והעמודים שאליהם נקשרו היו עמודי שיש הנשענים על גלילי כסף. המיטות שעליהן הסבו היו של זהב וכסף, והרצפה של בהט ושש, אבנים יקרות ביותר. זהו התיאור הסביבתי.
וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ׃
הכלים ששתו בהם היו כלי זהב. איזה מלך נותן לכל העם הנמצאים בשושן לשתות בכלי זהב? הרי בלי משים יחליק הכוס לתוך הכיס, ואדם יוצא עם הון תועפות. אלא שאחשורוש אינו עושה חשבון, ובלבד שכולם ידעו: אני כאן המלך.
"וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" - מסביר האברבנאל, ומביאו המלבי"ם, שבכל כלי היו קבועים כלים אחרים: קנקן זהב שכל כוסות הזהב תלויות בו מסביב. כלומר לכל אחד היו כל כלי השתייה לפניו; לא היה צריך להמתין שיביאו לו כוס, ולא לקנקן שימזגו ממנו, ולא ליטול מחברו. הכול מלמד על ריבוי הכלים.
ואם תאמר, הכלים הספיקו מפני שלא היה מספיק יין - שהרי כשחסר יין נראה שיש יותר מדי כוסות, וכשהיין מרובה פתאום מתגלה שאין די כוסות - לכך אומר הכתוב "וְיֵין מַלְכוּת רָב". ראשית, לא יין פשוט של עמך, אלא יין מלכות. ושנית, בכמות: "כְּיַד הַמֶּלֶךְ". אדם עשיר העושה שמחה עושה אותה ברווחה, ומלך על אחת כמה וכמה. אדם פשוט מקמץ: אל תפתח את השולחן הזה, נמתין ונראה אם יבואו עוד אורחים, ועל שולחן של שישה מושיב תשעה - ובצדק, שהרי הוא מקמץ. אבל המלך עושה ברווחה, וריבוי "כיד המלך" הוא ריבוי בלי גבול. ולפעמים היין מרובה אבל טעמו אינו משהו; לכך נאמר "יין מלכות" - היין המשובח ביותר, שמחמת טעמו ומתיקותו שתו ממנו בכמויות גדולות, ואף על פי כן לא חסר יין ולא חסרו כלים.
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ׃
אומר המלבי"ם: כשהכלים אינם מספיקים, נאלצים לדחוק באדם - אדוני, סיים נא לשתות, יש ממתינים לכוס. אבל כאן הייתה כמות כה גדולה של כוסות, שלא היה צורך לאנוס אדם למהר בשתייתו כדי שאחר ישתמש בכוסו. זהו "והשתיה כדת אין אונס".
ועוד עניין: מנהג בני פרס היה לכבד את הגדול בשתייה. הגמרא אומרת "הני פרסאי בסדר הסיבה בקיאי טפי מינן" - כל סדר ההסבה על השולחן, והכיבודים מן הראשון עד האחרון, טקס שלם, והפרסיים היו בקיאים בו יותר מאיתנו. ובכל מקום הדרך הייתה שהגדול שותה ראשון ורק אחריו האחרים. אבל כאן "אין אונס": כל אחד שתה כדרכו, מתי שרצה, בלי להקדים את כבוד הגדול, וכמה כוסות שרצה מזגו לו.
וכדי שלא ייחשב הדבר לביזיון - הרי אתה יושב עם הגדול ומוזג לך כוס שלישית בעוד הגדול באמצע הראשונה, או מוזג לעצמך בטרם מזגו לו - לכך מודיע הכתוב "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ": גם הגדולים שבביתו נצטוו לנהוג כך ולמחול על כבודם, ולומר לכל אחד: בבקשה, שתה אתה ראשון. וממילא שוב אין בהקדמה זו ביזיון, שהרי המלך עצמו ציווה על כל רב בביתו "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ".
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃
לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא׃
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ׃
נקדים את שאלות המלבי"ם. למה ושתי עושה משתה נשים בנפרד, ולא משתה משותף עם המלך? ולמה בכלל להודיע לנו על משתה עצמאי שלה, שלכאורה אינו נוגע לעניין? די היה לספר שהמלך ביקש להביאה בכתר מלכות ולא באה. ועוד: למה חשוב היכן היה המשתה - "בֵּית הַמַּלְכוּת"? ולמה להוסיף "אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ", וכי יש בית מלכות אחר?
שינוי נוסף שעומד עליו המלבי"ם, ועמדו עליו עוד מן המפרשים, ואף הגאון מווילנא כיוון וקדם לו בביאור דומה: בתחילה נאמר "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" - ושתי ואחר כך המלכה; וכן בפסוק י"א "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה". ואילו בפסוק י"ב מתהפך הסדר: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי". ואחר כך, כשהמלך מבקש לעשות דין, אף הוא אומר "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" - כלשונה. ממה נובע השינוי?
ועוד תמיהה גדולה, לשון המלבי"ם: איה סכלות גדולה מזו, שמושל אדיר כזה יצווה להביא את אשת חיקו להראותה לפני המון גויים ולאומים כי יפת מראה היא - ולקבלת חז"ל אף ציווה להביאה ערומה. זה פלא עצום. גם אם תאמר ששתה הרבה יין ונתבלבלה דעתו, אדם מבולבל עדיין בגבול ההיגיון; אבל שיצווה להביא את אשתו בצורה כה מבזה ומשפילה - אין לזה שכל ואין לזה היגיון, ואי אפשר להבין את הדברים כפשוטם.
ועוד מפליא: שימו לב ללשון "בְּיַד הַסָּרִיסִים". אומר המלבי"ם, הוא שולח את עבדיו שלו - לכו והביאו אותה. כך מביאים את אחת הנבלות, כך מביאים עציר לבית המעצר; לא כך מביאים מלכה. את המלכה מביאים בדרך של כבוד, על ידי נערותיה וסריסיה שלה, ולא בכוח קומנדו של סריסי המלך.
ולמה בכלל נמנים שמות הסריסים? מה לי ולשמותיהם, עוד מעט נכתוב גם מספר תעודת זהות ומספר נעליים. חז"ל מחמת הקושי הזה דרשו דרשות ונתנו הסברים בכל שם על דרך הדרש, אבל המלבי"ם כדרכו מבקש להבין את פשוטם של דברים.
ועוד: "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת" - היה לו לומר "להביא את ושתי המלכה בכתר מלכות לפני המלך", שהרי היא באה בכתרה ממשתה הנשים שלה. מלשון הכתוב משמע כאילו את כתר המלכות תשים רק כשתהיה לפני המלך. מה הרעיון שבזה?
ועוד: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים" - משמע שזו סיבת ההתנגדות; אילו לא כן, די היה לומר שמיאנה לשמוע בקולו. ולבסוף, מה ההבדל בין "וַיִּקְצֹף" לבין "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ"?
התשובה מונחת במה שהסברנו: לאחשורוש יש תכנית פעולה - להוכיח לכולם שהוא מלך המושל מלכות בלתי מוגבלת. לשם כך עשה את המשתה והראה את העושר כולו כשלו, כאדם השולט ברכושו הפרטי. וחלק מאותה תכנית הוא השפלתה של ושתי.
שהרי בתחילת מלכותו היה זקוק לושתי: אני הדיוט, אומנם עשיר אך הדיוט, ומושל בכוח. כיצד אצור לעצמי דמות ממלכתית? על ידי שנשאתי את נכדת נבוכדנצר. הנישואין נותנים לי לגיטימציה - אני מקושר אל המלכות.
וכך מצינו בהורדוס, שרצה להתחתן דווקא עם מרים מצאצאי החשמונאים. וכי חסרו לו נשים, והרי מלך היה? אלא שאם אני נשוי לבת של החשמונאים שהיו מלכים, יש לי לגיטימציה למלכותי; ואם לאו, תמיד יזכירו לי שאני עבד, ומה לך ולמלוכה. והיא עלתה על הגג, קפצה והתאבדה, ואמרה: תדעו לכם, כל מי שיאמר "מזרע דחשמונאים קאתי" - עבד הוא, הורדוס עבד.
וכיוצא בזה סיבב הקדוש ברוך הוא אצל דוד, לבסס את מלכותו: דאג ששאול ייתן לו את בתו. אין אני אדם אנונימי, אני נשוי לבת שאול המלך. וזו גם טענת אחימלך בן אחיטוב מנוב עיר הכהנים, כששאלוהו מדוע בגדת במלך ועזרת לדוד אויב המלך - והוא השיב: והלוא חתן המלך הוא, חלק מן הממלכה. אף אחשורוש רצה בתחילה להראות: אני חתן המלך, אני נשוי לושתי.
אבל בפעולה זו, אומר המלבי"ם, הוא כביכול יורה לעצמו ברגל. שהרי אם אני ממשיך המלוכה ומתקבל כמלך סטנדרטי ולא כמושל בכוח - מלכותי מוגבלת; אני כפוף לעם ולשרים, העושר אינו שלי, ואיני יכול לשנות חוקים. וזה אינו עומד בתכניותיו ובציפיותיו של אחשורוש. פתאום הוא מבחין שאותו גלגל נוסף שהביא להועיל לו בתחילת המלכות נעשה אבן נגף: עצם היותי נשוי לושתי מסמל שמלכותי מוגבלת ובאה מכוח מלכות אחרת. מה עושים? מסלקים את אבן הנגף, כדי לאפשר מלוכה חזקה של מושל בכוח, מלכות בלתי מוגבלת.
לכן זה המסר שהוא רוצה להעביר: ושתי אינה צאצאית מלוכה שנשאתיה וכוחי נובע מכוחה; אני כבשתי כאן את המלוכה, ומתוך שכבשתי - כבשתי גם אותה, שבוית חרב. אל תחשבו שיש לה מעלה מצד עצמה ושאני בא מכוח מעלתה. וכי אני זקוק לייחוסה? זקוק לנבוכדנצר? אני מלך המושל ממשל רב מפני שמשלתי בכוח, וכולכם נתיניי. ולמה נשאתיה? מפני שהיא יפה, ואין הרבה נשים יפות כמותה. זהו שהוא קורא "וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה": היא ושתי מצד עצמה, ורק משנישאה לי נעשתה מלכה.
וושתי אינה מסכימה להגדרה זו: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" - טעות בידך; אני המלכה מפני שאבי מלך, לא מכוחך. "שפל שבאנשים, סייס" - כך שלחה לו; שתית קצת, עלה לך היין לראש, אני בת מלך. הוא שידר: היא אפס, היא ושתי ובעקבות נישואיה לי נעשתה מלכה. והיא השיבה: מה פתאום, אני קודם כל מלכה, ורק אחר כך ושתי, ורק אחר כך אשתך.
ראו כמה נפלא: אומר הגאון מווילנא שכל המהלך רמוז בטעמים. בפעם הראשונה, "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים" - המילים מוטעמות בזקף קטן, כטענת אחשורוש: אני זקפתי אותך כשהיית קטנה; מי את בכלל, ושתי ואחר כך מלכה.
אחר כך "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" - הטעמים דרגא תביר: כל הצעד הזה נועד לשבור את דרגתה. את חושבת שאת מלכה? דרגתך שבורה.
אבל המלכה אינה נכנעת בקלות, ובפסוק שאחריו "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" - הטעמים מונח רביעי: אני דור רביעי לנבוכדנצר המלך; ומאידך רמז שהיא עומדת להסתלק מן המלוכה ולהיות מונחת.
וכשאחשורוש מבקש עצה מן השרים - "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי", והרי כאן הוא כבר חוזר בו וקורא לה "המלכה ושתי" - הטעמים טפחא אתנחתא: כביכול הוא מבקש מהם קצת אתנחתא, אל תמהרו, אל תחליטו מיד להורגה, עדיין אני זקוק לה.
אבל ממוכן אינו מוותר: "לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" - שם הטעמים מונח אתנחתא: אני ממליץ להניח לאתנחתא, בלי אתנחתות. התחלת מהלך - סיים אותו; האישה הזאת אינה בסדר, וצריך לחרוץ את דינה.
ולבסוף, "אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" - הטעם קדמא ואזלא רביעי: תקדים ותלך מכאן, ומי? הרביעי - אותה שהיא רביעית לנבוכדנצר תקדים ותסתלק.
כעת מובן האות הראשון להוכיח לכולם את ההיררכיה וסדר המעמדות - המשתה. אילו הייתה ושתי נחשבת ליורשת העצר, ואילו היה הוא מלך מכוחה, ראוי היה שגם היא תעשה משתה לשרים, שהרי היא חשובה כמותו והיא העיקר בממלכה. ולא עוד, אלא שראוי היה שהמשתה ייערך בבית המלכות שלה, שהרי גם למלכה היה בית מלכות - כדרך ששלמה המלך בנה ארמון לבת פרעה. אבל לא כך היה כאן.
לכן נאמר "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" - שהוא החליט שהיא קודם ושתי ורק אחר כך מלכה - "עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים": גברת, אינך עושה משתה לשרים, אין לך מגע עם השרים כלל. מי את שיהיה לך קשר עם השרים? את תעשי משתה לנשים. השרים, הפרתמים ושרי המדינות - הם לפניי, הם קשורים אליי. מי את בכלל? אספתי אותך מן הרחוב בגלל יופייך, ואיני זקוק לייחוסך כלל.
ומכאן גם התוספת "בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ": את עשית את משתך בבית המלכות שלי, לא בבית המלכות שלך. אין לך מעמד עצמאי, אין לך שררה, אינך יורשת עצר ואין לך בית מלכות בפני עצמך - כי אני כאן בעל הבית, אני מושל ממשל רב בכוח, והמלוכה לו לבדו יאתה.