פרק ב' באיכה הולך ומעמיק בתיאור החורבן, ובשיאו מגיע המקונן אל הפסוק הנורא מכולם - הפסוק שבו הוא פונה כלפי מעלה ושואל: ריבונו של עולם, הבט וראה למי עשית כך. בשיעור זה נעסוק בפסוק אחד, פסוק כ', ובעומק שיש בו: בתיאור ההיסטורי של מה שאירע בפועל, במוסר החינוכי העולה ממנו, ובשאלה הגדולה של רבי ישראל סלנטר על מידה כנגד מידה.
רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם־יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא׃ (איכה ב, כ)
על אותו ילד, בנה של מרים אשת יוסף, אותו ילד ששמו דואג, חיבר רבי ישראל נג'ארה קינה מיוחדת - על הדבר הנורא והאיום הזה. וזהו דבר פלא: דבר שלא היה מעולם ולא שמענו אותו באף אומה, ואף על פי כן התורה חוזה אותו מראש וכותבת אותו בפסוקים מפורשים: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו, ברעב ובמצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך".
לכאורה זו נבואה שאפשר היה לומר עליה שנאמרה על דרך הגוזמה - היעלה על הדעת שאדם יאכל בשר בנו ובתו? והפלא העצום הוא שאת הדבר הזה שמענו גם בבית ראשון וגם בבית שני. "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם" - בדיוק כפי שהתורה כותבת, כך לצערנו נתקיים בנו.
בספר יוסיפון, פרק ל"ט, מתואר הסיפור הזה בהרחבה. ספר יוסיפון חיבר היסטוריון בשם יוספוס פלביוס, אדם שהיה יהודי אך היה מקושר ומקורב לרומאים, והוא היה ההיסטוריון מטעמם. לכן קשה פעמים רבות לקבל את העובדות מפיו כעובדות היסטוריות במאת האחוזים, בפרט בכל הנוגע לשלטונות. הרבה פעמים יש לו תיאורים ורודים על טיטוס ועל כל אותם שמופיעים אצלנו כרשעים גמורים: כמה טיטוס לא רצה להחריב את בית המקדש, כמה לא השאירו לו ברירה, כמה השתדל שבית המקדש לא יישרף - תיאורים שקשה לנו מאוד לקבל, שהרי בחז"ל אנו רואים תיאורים אחרים לגמרי. אבל בעניינים אחרים, שאין לו בהם אינטרס לכתוב דברים כדי למצוא חן בעיני הבוסים שלו, קל הרבה יותר לקבל את דבריו.
וכך הוא כותב: "ותהי בירושלים אישה אחת מבנות הנדיבים והשועים, ושמה מרים, והיא הייתה מעבר הירדן, והייתה אישה עשירה מאוד. ובהתחזק המלחמה בימי אספסיאנוס עלתה אל ירושלים עם העולים אז משם, ותעל עם עבדיה ושפחותיה ועם עושר רב עמה. ויהי בהיות הרעב כבד בירושלים, ויחפשו הפריצים למצוא להם מחיה ומזון מבית לבית".
מי הם אותם "פריצים"? אלה הם אותם בריונים שאנו מוצאים בגמרא בגיטין נ"ז, בכל סיפור החורבן - אותם שהלכו ושרפו את כל האוצרות של היין והשמן והחיטה, כדי להכריח את העם להיות במצור ולהילחם כנגד הרומאים, שלא ישבו שאננים אלא ייצאו להילחם. פריצי עמנו הללו היו רשעים מרושעי בני ישראל, שפעלו שלא על פי השקפת התורה, והם אלה שגרמו בעצם לכל הנזק. ומובא בספרים הקדושים - ומי שירצה יעיין במשנת הגלגולים - שאותם פריצים עתידים להתגלגל בראשי העם, בראשי הציונות, לקראת הגאולה של ביאת המשיח. יש בזה אריכות דברים, ולא ניכנס לכך כאן.
והנה, אותם פריצים עצמם חיפשו מזון ומחיה, שהרי גם הם באותה קלחת, גם הם בתוך המצור בירושלים. קל לשרוף את המזון והמחיה, אבל אחר כך צריך לאכול משהו. והם, בריונים שלא עשו חשבון לאף אחד, עברו מבית לבית וחטפו מכל הבא ליד.
"ויקחו את כל אשר לה, מאכל ומזון וכל מחיה, לא השאירו מאומה למחיה מכל אשר עמה. ויהי כי כבד הרעב עליה, שאלה את נפשה למות ולא בא קיצה" - כלומר עדיין לא הגיע קצה, והיא כבר הייתה אומרת: מתי יבוא מלאך המוות. "ותחל האישה ללקט מן הארץ כל תבן וכל קש לאכול, וכל אשר תמצא בדומן הבהמות" - כמו שהגמרא מביאה שחיפשו גרגרי חיטים בתוך צואת בהמתם של ערביים.
"ויהי לה בן אחד, וכאשר ראתה כי חזק עליה הרעב, וירד הרעב אל חדרי בטנה, ויהפכו לאכזריות כל רחמיה. וכשמוע האישה את קול בנה בוכה מתוחלת לחם, ותאמר אליו: מה אעשה לך בני? כי מסביב לירושלים חרון אף השם, ומכל פינה רעב, ומחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. גם הפריצים הגבירו כוחם עלינו מבית וישמידונו" - כלומר באים ולוקחים את כל מה שיש לנו - "ואויבינו מחוץ גברו חיל לכלותנו. והנה שרפה בתוך העיר, והנה מפולת והנה רעב והנה דבר והנה משחית, ואין לאל ידי להאכילך בני".
"ועתה בני, אם תמות ברעב למי אעזובך? ואתה קטן. ואני הייתי מייחלת עליך אשר תגדל ותכלכל את שיבתי ותאכילני ותשקני ותלבישני, וביום מותי בכבוד והוד תקברני. גם לו היית מת לפניי בטובה, הייתי קוברתך בכבוד ובקינה כחוק המשפט אשר על האם לעשות לבן בטנה. ועתה בני מחמד עיני, הינך נחשב כמת, כי אין לי מזון להאכילך, והרעב כבד, והאויבים גוברים מבית ומחוץ. ואם תמות כאשר מתי הרעב, אין קבר טוב לקבור אותך בכבוד כנפשי וכרצוני, אתה תהיה כדומן על פני השדה".
"לכן אמרתי, אבחרה לך קבר את בטני, פן תמות ויאכלוך הכלבים בחוץ, והיה אני לך לקבר, ואתה תהיה לי למזון ומחיה. ותחת אשר היה חוב עליך לכבדני ולכלכלני לו חיית ורבית וגדלת - במקום שאתה תפרנס ותכלכל אותי - האכילני נא עתה את בשרך, וכלכל בו את שיבתי בטרם יאכלך הרעב ויכלה גופך ויבאישהו. ושלם לאימך את אשר נתנה לך, כי ממנה יצאת ושמה תבוא". ראו אילו ביטויים קשים ונוראים: יצא מבטן אימו ויחזור לבטן אימו. "ואביאך אל החדר אשר בו נופחה נשמת חיים באפך. כי אתה הוא בני יחידי מחמד עיני אשר אהבתיך בכל ימיי ובכל מאודי, והיית אתה לאימך לאוכלה, וגם תהיה לפריצים לחרפה ולכובד עוון אשר לקחו את מחייתנו" - כלומר זה יהיה ביזיון לפריצים: הנה ראיתם מה גרמתם, ראיתם איזה אסון נורא הבאתם. "ועתה בני שמע בקול אימך, וסעדת את נפשי ותמכת את חיי, והיה לי למחיה ולמזון. ואתה לך לקץ הנתון לך על ידי, ויהיה גורלך בגן עדן, והיית לי למזון לשובע, ולפריצים לחרפה ולקלון, למען יאמרו: זו אימו הרגתהו ואכלתהו".
"ויהי כדברה אל בנה כדברים האלה, ותיקח את הילד בידיה, ותפן אחור, ותמיתהו במאכלת ותכריתהו, ופניה אחור ועיניה לא ראו את נבלת הילד בצאת נפשו ממנו" - היא סובבה את פניה ושחטה אותו כשאינה רואה את מה שהיא עושה, שכן לא יכלה לשאת את עוגמת הנפש הנוראה הזאת. "ותיקח את נבלת הילד ותנתחהו, ותיקח מבשרו ותצלה ממנו על האש, ויתרו בישלה בכלי. ותאכל ממנו, והנותר ממנו שמרה לה למשמרת".
"וילך ריח בשר הילד ברחוב העיר, ויריחו אותו העם, ויאמרו איש אל רעהו: ראה ריח זה כריח בשר צלי. וילך הריח אל שרי הפריצים ויחושו בו, וילכו אחרי הריח". אפשר לתאר את המציאות: רעב נורא ואיום, חודשים שאנשים כבר אינם זוכרים כיצד נראים גרגרי חיטה, ופתאום מריחים ריח צלי. "ויחושו בו" - מלשון "חושו ומהרו", ולא מלשון תחושה, שהרי זה ביטוי חדיש יחסית.
"ויבואו אל בית האישה בחרון אף, ויאמרו אליה: מה זה? מדוע תאכלי ותחיי ואנחנו נמות ברעב? ותען ותאמר אליהם: אל יחר אפכם על זה באמתכם, כי הנה חלקכם אשר אצלתי לכם הותרתי עימדי. ועתה שבו נא בזה גם אתם, ואערוך חלקכם לפניכם, ותאכלוהו כי בשר טוב הוא. ותערוך להם שולחן, ותגש לפניהם מבשר הילד מבושל, ותאמר אליהם: אכלו, כי הנה יד הילד והנה רגלו והנה יתר נתחיו לפניכם. ואל תאמרו כי ילד אישה אחרת הוא" - שמא תחשבו שהלכתי וגנבתי ילד של מישהו ושחטתי - "אבל הוא בני יחידי אשר ידעתם והכרתם עימי. אנוכי ילדתיו ואנוכי אכלתיו, וגם אני שמרתי לכם חלקכם".
"ותישא האישה את קולה ותבך, ותאמר: בני, בני, מה מתוק היית לי בעודך חי, ועתה במותך ממתקת לי מדבש, כי כילכלתני בבשרך ברעב, ואת נפשי החיית, ותטריפני מזון בשבעתי, וגם הצלתני מחרון אף הפריצים הרוצחים האלה אשר באו עליי בחמה שפוכה על ריח בשרך, ועתה הנם לי לעמיתים, כי ישבו על שולחני, וערכתי לפניהם ארוחה מבשרך".
"ותאמר האישה לפריצים: אכלו ושבעו, ולמה תתעבו את מאכלי אשר הגשתי לפניכם? אנוכי שבעתי ממנו, ואתם למה לא תאכלו ותשבעו מבשר בני? טעמו נא וראו מה מתוק בשר בני כי יערב לכם" - וכל זה היא אומרת בציניות. "ואל יחמרו רחמיכם עתה עליו יותר מלב אישה" - אל תהיו פתאום רחמנים יותר מלב אֵם. "ואם תמאנו לאכול מזבח בני ואני אכלתי ממנו, הלוא חרפה תהיה לכם ביום הזה, כי גבורת לבבי גדולה מגבורת לבבכם" - אני מסוגלת לאכול את בשר בני ואתם אינכם מסוגלים? חרפה היא לכם. "והנה בשולחן נאה ערכתי המאכל הזה לפני אנשים גיבורי מלחמה כמוכם, ולמה זה לא תאכלוהו? והלוא ארוחה טובה היא. והארוחה הזאת אנוכי ערכתיה ולמענכם הכינותיה".
וכאן הנקודה כולה, במשפט הבא: "ואתם הסיבותם לי לערוך לפניכם את השולחן ולסדר לפניכם הארוחה הזאת". כלומר: מה פתאום אתם כעת איסטניסים שאינם מסוגלים לגעת בדבר? הארוחה הזאת היא על שמכם. מי הביא אותי אליה? אתם - בכך ששרפתם את אוצרות השמן והיין, ובכך שגזלתם ממני את כל מזוני והבאתם אותי לחרפת רעב. "ולי היה נאה לחמול רחמים על בני יותר מכם, ולמה יחמרו רחמיכם עליו יותר מרחמיי? והלוא אתם הם אשר שללתם את ביתי, ולא השארתם לי ולבני מאומה ממחיה ומזון. ואתם חייבתם לי לארוח אתכם בארוחה הזאת, מפני כובד הרעב אשר הבאתם עליי. ועתה למה לא תאכלו ממנה? ואתם עזרתם לי לעשות את המעשה הזה".
"וישמעו היהודים את הדבר הזה ויתאבלו מאוד מאוד. וגם שרי הפריצים נכנעו על הדבר הזה, כי גדול שוברו בעיניהם. וישאלו העם איש את נפשו למות, כי נבהלו מפני הרעב אשר היה בהם. ויצאו רבים מהעם הדל עם כל אשר להם לילה מירושלים, וילכו למחנה הרומיים, ויגידו לטיטוס את דבר האישה ודבר בנה. ויבך טיטוס על ככה, וירע הדבר בעיניו מאוד מאוד". את ההמשך, שבו מתואר כיצד טיטוס מתנצל כביכול שאין זו אשמתו ומתפלל להשם, איננו מקריאים, שכן אנו מקבלים אותו בערבון מוגבל ביותר: טיטוס רחוק היה מלהיות אדם רחמן, אלא היה אכזרי ומושחת ביותר, וכל תיאוריו של יוספוס פלביוס על רחמנותו ובכייתו ועל דמותו האנושית - אינם מקובלים כלל על דברי חז"ל.
אבל על כל פנים אנו רואים עד כמה נורא היה הדבר, כמה עוגמת נפש וכמה צער. ומי שרוצה להבין עד כמה צריך להתאבל על החורבן, ראוי שיקרא ויעיין בתיאורים כאלה על מה שסבל עמנו במציאות הנוראה ההיא, ואז יבין כמה ראוי לנו לקונן וכמה ראוי להצטער בימים הללו - ימים שבהם אנו אמורים לזכור את כל אשר עבר על אבותינו, ולהתפלל לעתיד טוב יותר, לבניין בית המקדש, ולכך שהקדוש ברוך הוא לא יקים עלינו פעמיים צרה.
"רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה". מהו "כֹּה" זה? ילקוט הגרשוני מסביר על דרך החידוד, על פי מה שכתב בספר וידבר משה. כתוב: "כה תאמר לבית יעקב", ואומר המדרש: למה לנשים תחילה? כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה. "בית יעקב" אלו הנשים, ואיתן צריך לדבר תחילה, כי מי שבאמת מחנך את הילד לתורה - זו האם.
אלא שפעמים רבות, במקום לחנך את הילדים לתורה, האישה הרכה והענוגה אומרת: לא חשוב, תן לילד, קשה לו, הוא לא מסוגל, תרחם עליו. "נשים רחמניות בישלו ילדיהן". אם שהיא רחמנית יתר על המידה לעולם אינה תובעת, אינה מבקשת, אינה מציבה בפניו אתגרים ואינה דורשת ממנו. תמיד: לא חשוב, לא שטפת כלים? לא חשוב, אני אשטוף. הכול במקום הילד. כך הופכים ילדים לסבונים, לעשויים מסוכר. אף פעם לא דורשים ולא תובעים מהם, כביכול מתוך רחמנות, אבל אינן מבינות שהנשים הרחמניות הללו בישלו ילדיהן - את הורסת את הילד, את מקלקלת את הילד.
וזהו שאנו אומרים: "ראה השם והביטה" - ריבונו של עולם, התבונן - "למי עוללת כה": בוא וראה מה פעל ומה עולל אותו "כה" של "כה תאמר לבית יעקב", שהטלת על הנשים שהן תנהגנה ותחנכנה את הילדים. ומהי התוצאה? "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים" - על ידי שריחמו עליהם ולא ייסרו אותם כדי להביאם ללמוד תורה, על ידי שלא לימדו אותם ולא הביאו אותם לתורה - בישלו ילדיהן. ומה שאת מבשלת, זה מה שאת אוכלת. אלה התוצאות שבסופו של דבר את צריכה לשאת.
הורה אומר: איני יודע למה יצא הבן בצורה כל כך נוראה, למה יצא כזה מופרע, כזה אגואיסט - הרי נתתי לו הכול. וההורה אינו מבין שבעצם ענה בעצמו על שאלתו: למה? כי נתת לו הכול. אילו היית פעם דורש ממנו ולא רק נותן לו, היה לילד חוט שדרה, והוא היה מבין שיש לו תפקידים בעולם. אבל "תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים" - מה שטיפחת ומה שעוללת לעצמך, את הפרי שגידלת, אותו תאכלי.
ואחר כך האם מתלוננת: הילדים אינם מתחשבים בי, אינם מוכנים לעזור לי. נכון - ולמה שיעזרו? הילדה יודעת שאם היא לא תשטוף כלים, את תשטפי; אם לא תתלה כביסה, את תתלי; אם לא תשטוף את הרצפה, את תעשי. את הפירות האלה היא תאכל, ובסוף תמצאי את עצמך עושה הכול לבד. אבל אילו ידע הילד שמה שלא יעשה היום יחכה לו למחר, היה עושה זאת היום. ואילו ידעה הילדה שאם לא תעשה היום בתורה, תעשה גם מחר כשאין זה תורה, ותצטרך לשטוף כלים יומיים - אז הילד יבין: אני שותף בבית, אני לא פרזיט, אינני נהנה מהכול בלי לנקוף אצבע. בית אינו מסעדה, שבאים ומזמינים "תוכנית כבקשתך" ואחר כך מנקים ושוטפים אחריי. הוא מבין שבבית יש גם דרישות, ושהוא שותף. מה שאתה מבשל - זה מה שאתה אוכל. וזוהי כביכול התלונה: ריבונו של עולם, "למי עוללת כה" - למה באותו "כה תאמר לבית יעקב" נתת את חינוך הילדים דווקא ביד הנשים שהן רחמניות.
כבר הסברנו לעיל ש"ראייה" היא מקרוב ו"הבטה" היא מרחוק. ומסביר הלחם דמעה: אנו אומרים כביכול לפני הקדוש ברוך הוא - אם אתה עדיין בקרבנו, אזי "ראה"; ואם כבר אינך בקרבנו, דהיינו נסתלקה השכינה, אז לפחות "הביטה" - שלא תגרע עינך מאיתנו. אם אנו קרובים, הראייה קרובה ודאי; ואם אנו רחוקים, לפחות מרחוק שמור עמנו על קשר עין, "הביטה", ראה מה קורה עם עם ישראל.
מסביר המשך חכמה שכאן תמה המקונן על הנהגת הקדוש ברוך הוא עם עמו. אדם המכה את זולתו על דבר שלילי שעשה, על חטא או על תכונה רעה, עושה זאת כדי לשרש את אותו מעשה רע מן המקולקל. וכך גם הנהגת הקדוש ברוך הוא: כשהוא בא להכות, זה כדי לתקן וכדי לשפר.
ועל זה מקונן הנביא ואומר: ריבונו של עולם, "אם ייהרג במקדש השם כוהן ונביא" - אתה בא להכות אותנו על כך שהרגנו במקדש השם כוהן ונביא, וצריך אפוא להכות אותנו בעונש שיתקן אותנו. ומה עשית? הבאת עלינו את האויבים, ומה גרמו לנו האויבים? "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים". האם זה תיקן אותנו או קלקל אותנו עוד יותר? קלקל עוד יותר. זהו שהנביא מקונן: אתה רוצה לתקן אותנו על החטא שרצחנו את נביא השם, ומה אתה מביא עלינו? שמחמת המצב נרצח גם את ילדינו. "ראה והביטה למי עוללת כה" - איך אתה עושה לנו כדבר הזה, שבמקום עונש שיתקן אותנו, אתה מביא עונש שעוד מקלקל ומוסיף בנו חטא.
ובאיכה רבה מובא: מעשה בדואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאימו, והייתה מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לשמיים בכל שנה ושנה (ויש מדרש שאומר בכל יום ויום). כלומר הייתה מודדת את גובהו ונותנת זהב כמשקלו לבית המקדש. וכיוון שהקיפה המצודה את ירושלים, כאשר צרו סביב העיר ולא היה מה לאכול - טבחתהו אימו בידיה ואכלתו. אותו ילד שאהבה כל כך, אימו טבחה אותו ואכלתו. והיה ירמיהו מקונן לפני המקום ואומר: "למי עוללת כה, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים", ורוח הקודש משיבתו: "אם ייהרג במקדש השם כוהן ונביא" - זהו זכריה בן יהוידע. ירמיהו מקונן: ריבונו של עולם, למה הבאת כך על עם ישראל? ומשיב הקדוש ברוך הוא: ואיך הרגו את זכריה בן יהוידע? כלומר יש כאן מידה כנגד מידה.
שואל רבי ישראל מסלנט בספרו אור ישראל, באגרת המוסר: היכן כאן המידה כנגד מידה? אתם הרגתם את נביא השם, ולכן נשים ייאלצו לאכול את ילדיהן? הרי אנו יודעים שכאשר הקדוש ברוך הוא נותן עונש, אופי העונש הוא מאותו טיב ומאותו סוג של העוון - אבל היכן כאן ההתאמה בין רציחת הנביא לבין "תאכלנה נשים פרים"?
ומסביר רבי ישראל: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על האדם, אין לאדם להתלונן, שהרי הייסורים ממרקים. הם נועדו למרק את עוונותיו, וכשיגיע לעולם האמת יבוא נקי וזך מכל חטא. וכמו שאומר הגר"א, שאלמלא הייסורים לא מצאנו ידינו ורגלינו לעולם הבא. הייסורים הם הדבר שנותן לנו עוד פתחון פה למעלה.
וכבר הבאנו את מה שסיפר תלמידו של הרב יגן: לאחר פטירתו בא אליו רבו בחלום ואמר לו - דע לך, מגיע לי בשמיים שכר רב על האנשים שהחזרתי בתשובה, אבל דע לך שכל זה אינו מגיע לאפס קצהו של מה שמגיע לי על הייסורים שקיבלתי (והרי היה חולה במחלתו כחמש שש שנים). הזיכוך של הייסורים הוא עצום הרבה יותר.
וכן סיפרנו פעם על החפץ חיים, ששמע שאישה נפטרה בעירו ראדין, וביקש שיודיעו לו מתי יוצאת ההלוויה שכן רצה ללכת. שאלוהו: מה פתאום הרב? אמר להם: אישה צדיקה הייתה. שאלו: וכי הכיר אותה הרב? אמר: לא. ומאין אפוא יודע הרב שצדיקה הייתה? השיב: כיוון שהאישה הזאת הייתה מדוכאת בייסורים במשך שנים ארוכות, ואין לך דבר שמנקה ומזכך את נפש האדם כמו ייסורים. ולכן חז"ל אומרים: חביבים ייסורים.
אבל אם הייסורים לא רק שאינם ממרקים, אלא גורמים לאדם להוסיף חטא על פשע - על ייסורים כאלה באמת ראוי להתאונן. מה הרווחתי בהם? במקום שיזככו אותי, הם מביאים אותי לחטוא. "דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו": הקדוש ברוך הוא מביא על האדם דקדוקי עניות, וייסורים אלה טובים הם - אבל אם מה שעשית איתם הוא שהלכת וגנבת, הרי אלו ייסורים שלא הועילו לך אלא הזיקו לך, שהפכו אותך לרשע עוד יותר. על ייסורים כאלה ראוי להתאונן.
ועתה, אחר הקדמה זו, נתבונן במה שכתוב כאן. אימו של דואג בן יוסף - בנה היה חביב עליה ביותר, אהבה אותו בכל ליבה, מדדה אותו ונתנה משקלו זהב לבית המקדש. וכשגבר האויב, שחטה את בנה ואכלה אותו. היעלה על הדעת לתאר איזה צער ואיזו עוגמת נפש הייתה לה באותה שעה? ואחרי יום או יומיים שוב חזר הרעב והציק לה, והפעם כבר אין לה ילד, ובסופו של דבר מתה היא ברעב. נמצא שהיו לה ייסורים קשים ונוראים, וייסורים אלה היו אמורים להעלותה מזוככת. אבל מה עוד יתבעו אותה בשמיים? איך שחטת את בנך. ודאי שאין דנים חשבונות שמיים ואין אנו יודעים מה שייך לתבוע מאדם, אבל אם התורה אומרת "לא תרצח" - גם כשאתה בחרפת רעב, גם אז לא תרצח. הרי שהייסורים שהיו אמורים לזכך אותה, גרמו לה לשחוט את בנה, ויתבעו אותה בשמיים על רצח.
וזהו שאומר הנביא: "ראה השם והביטה" - ריבונו של עולם, ראה אילו ייסורים הבאת עלינו, ייסורים שלא די שלא זיככו אותנו, אלא הוסיפו לנו חטא על פשע, שהנה תיתבע עתה גם על שפיכות דמים. ומה משיבה רוח הקודש? "אם ייהרג במקדש השם כוהן ונביא". אומר הקדוש ברוך הוא: אילולא שלחתי לכם נביא להוכיח אתכם, הייתם נשארים עם עוונותיכם בלי תיקון ובלי תשובה. ברוב רחמיו שלח הקדוש ברוך הוא נביא להחזירכם בתשובה, ולא די שלא חזרתם, אלא עוד הוספתם חטא על פשע ורצחתם את הנביא. נורא נוראות. אילולא בא הנביא, היה טוב יותר - שהרי משבא, לא זו בלבד שלא תיקן אתכם, אלא הביא אתכם לרצוח אותו, חטא בל יכופר, חמור הרבה יותר מכל מה שהיה עד אז.
וזו המידה כנגד מידה: אתה שואל, ריבונו של עולם, הבאת עלינו ייסורים והייסורים מביאים אותנו לחטאים חמורים יותר? משיב הקדוש ברוך הוא: וכי לא זה מה שעשיתם? הבאתי עליכם נביא לתקן אתכם כדרך שהייסורים מתקנים, ואתם עשיתם דבר חמור יותר ורצחתם אותו. אם כן, על מה תתלונן שהבאתי עליך ייסורים שאינם מתקנים אלא מביאים אותך לדבר חמור יותר, לרצוח את ילדיך? נורא למתבונן, אומר רבי ישראל סלנטר, ונמצא שהייסורים והעונש כאן הם ממש מידה כנגד מידה.
פסוק כ' בפרק ב' הוא שיא הקינה: "ראה יהוה והביטה למי עוללת כה". ראינו בו את קיום נבואת התורה "ואכלתם בשר בניכם" כפשוטה, בתיאור המצמרר שבספר יוסיפון על מרים ובנה, ואת אשמתם של הפריצים שהביאו את ירושלים לחרפת רעב. ראינו את חידודו של ילקוט הגרשוני ב"כה תאמר לבית יעקב" - שהאם היא המחנכת, ושרחמנות יתר היא קלקול: "נשים רחמניות בישלו ילדיהן", ומה שאתה מבשל הוא מה שאתה אוכל. ראינו את הלחם דמעה - "ראה" מקרוב ו"הביטה" מרחוק, שלא תגרע עינך מאיתנו. וראינו את המשך חכמה ואת רבי ישראל סלנטר: ייסורים עניינם למרק ולזכך, וכשהם עצמם מביאים לידי חטא חמור יותר יש על מה לקונן - ועל כך משיבה רוח הקודש שכך בדיוק עשינו אנו לנביא שנשלח לתקננו. מכאן נלמד עד כמה ראוי לנו לקונן ולהצטער בימים הללו, ולהתפלל לבניין בית המקדש ולכך שלא תקום פעמיים צרה.