אנחנו עומדים בפרק ב' של מגילת איכה, בפסוק כ"א. עד כה תיאר המקונן את הפורענות שפגעה בנשים הרחמניות שאכלו את פרין, ב"עוללי טיפוחים", וב"כהן ונביא" שנהרגו במקדש ה'. כעת, אומר בעל 'לחם דמעה', הוא ממשיך ומתאר כיצד גם שאר המון העם לא נוקה מן הפורענות.
שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב, הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ׃
אחרי שאכלו נשים פרין עוללי טיפוחים, ואחרי ששכבו לארץ אותם ילדים כשהם עטופים ברעב - דע לך שגם נער וזקן שכבו לארץ חוצות. והדגש כאן: נער וזקן דרכם לישון על מיטות, שהרי הם החלשים - הנער הוא ילד צעיר, והזקנים כבר אנשים תשושים הזקוקים למיטה נוחה יותר. ועם כל זה שכבו לארץ. ואילו "בתולותיי ובחוריי", שהם החזקים יותר, "נפלו בחרב".
החלוקה בפסוק מדויקת: כנגד הנערים והזקנים, שאינם לוקחים חלק במלחמה, נאמר "שכבו לארץ חוצות נער וזקן" - הם מתו ברעב, ו"שכבו לארץ" הוא בעקבות מיתת הרעב. וכנגד הבחורים והבתולות - שהבחורים הם הלוחמים והבתולות הן המסייעות, מה שקרוי היום תומכות לחימה, שהיו דואגות להם למזון וכיוצא בזה - עליהם נאמר שנפלו בחרב.
בספר 'אלון בכות' מבאר את "שכבו לארץ חוצות" כתיאור ההרוגים שהרג נבוזראדן כדי להשקיט את דמו של זכריה. זהו המשך ישיר לפסוק הקודם, "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" - ובעקבות זה "שכבו לארץ חוצות". כיצד? הביא סנהדרי גדולה, הביא סנהדרי קטנה, והרג אותם. וזהו "נער וזקן": הזקנים הם חכמי התורה, ואף נערים חכמים ויודעי תורה היו ממנים בסנהדרין - ואת כולם הרג.
לאחר מכן הביא את הבחורים ואת הבתולות והרג גם אותם, וזהו "בתולותיי ובחוריי נפלו בחרב" - על ידי נבוזראדן, בגלל שנהרג במקדש ה' כהן ונביא. אחר כך הביא שישים אלף פרחי כהונה והרג גם אותם, וזהו "הרגת ביום אפך". ולבסוף הביא תינוקות של בית רבן והרג גם אותם, וכנגד זה נאמר "טבחת לא חמלת" - שאפילו ממידת הדין, וכל שכן ממידת הרחמים, ראוי היה לחמול על תינוקות, וכאן "טבחת לא חמלת".
בעל 'לחם דמעה' עומד על הדגש שבמילים "הרגת ביום אפך". מהו "יום אפך"? יש יום המיועד לפורענות, יום של אף ושל חמה - הוא יום תשעה באב, יום חרון אף. בו נגזר על אבותינו שימותו במדבר, בו נחרב בית ראשון, ובו נחרב בית שני. ומכיוון שהדבר אירע "ביום אפך", לכן "טבחת ולא חמלת": כיוון שהיום עצמו מסוגל לפורענות, ממילא הפורענות שפגעה הייתה קשה ביותר.
מובא בספר 'להאיר' סיפור שסיפר רבי יחיאל צוקר. אקדים ואומר שזהו סיפור קשה, אבל הוא בא להראות את גדולתם של ישראל, פסגות שאין אנו יכולים לשער ולתאר. סיפר זאת תלמיד שלמד בישיבת 'חידושי הרי"ם' של גור, שהיה מקורב מאוד למשגיח, רבי גדל אייזנר, איש קדוש ועליון, שהיה מוסר שיעורים לפני התלמידים בספר 'שפת אמת'.
באחד השיעורים נאנח תלמיד אנחה גדולה וכבדה. כששמע זאת המשגיח, הקפיד עליו וגער בו: מה האנחה הזאת? חסר לך משהו? אין לך מיטה לישון עליה? אין לך שלוש ארוחות ביום? יש לך עול בית, טרדות, פרנסה? על מה אתה נאנח? ואינך יודע שאנחה של יהודי גורמת צער לשכינה? הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח "עמו אנוכי בצרה", וכשיהודי נאנח - שכינה נאנחת.
בסיום השיעור נכנס אותו תלמיד אל המשגיח, ובתמיהה מסוימת שאל: האם הרב אינו יודע שהבחור הזה נמצא בשידוכים כבר תקופה ארוכה ולא קל לו, ולכן הוציא אנחה? אולי הרב דן אותו ברותחין. ענה לו רבי גדל אייזנר: אספר לך סיפור שמעולם לא סיפרתי אותו לאיש.
"הייתי במחנות האימה באושוויץ. הנאצים ימח שמם רצחו את אשתי ואת כל בני משפחתי, ונשארה לי רק בת יחידה, שריד אחרון של המשפחה, ואין לי עוד צאצאים. את הנערה הזאת חנן הקדוש ברוך הוא ביופי מיוחד, דבר שהביא אותי שבעתיים להקפיד ולשמור עליה מכל משמר. לכל מקום שהלכתי לקחתי אותה עמי, ולא הסרתי ממנה את עיניי אף לרגע.
לאחר מספר חודשים הפרידו בינינו בכוח, ולמזלי העבירו אותה למחנה הנשים שהיה צמוד למחנה שלנו. באופן קבוע הייתי הולך ועומד ליד הגדר ומסתכל אל עבר מחנה הנשים, לראות מה עם בתי, במעקב צמוד. אנשים תמהו לפעמים מדוע אני מסתכל לעבר מחנה הנשים, וזה נראה מוזר בעיניהם, אך לא היה אכפת לי - ראיתי בזה עניין נשגב, לשמור עליה מכל משמר.
יום אחד עבר שם מפקד גרמני ימח שמו, ראה את בתי וביקש לקחת אותה אל מעבר לגדר, בשל יופייה. והיא אחזה בגדר בכל כוחה והחלה לצרוח. אני עמדתי מן הצד השני, וברור היה לקראת מה הוא לוקח אותה. היא החלה לצעוק: אבא, אבא, מה עושים? הגרמני שלף סכין ואמר לה: אם אינך עוזבת את הגדר - אני שוחט אותך עכשיו. והיא צועקת: אבא, מה עושים? אמרתי לה: זו אחת משלוש העבירות, שכתוב עליהן ייהרג ואל יעבור. והיא לא עזבה את הגדר. ולמול עיניי הוא שחט את בתי היחידה שנשארה לי מכל משפחתי."
וסיים לו המשגיח: וגם אז לא הוצאתי אנחה מפי. וגם אז לא הוצאתי אנחה מפי. ואתה בא ואומר לי על בחור בשידוכים שנאנח? יש לך על מה להיאנח? צער השכינה מועט בעיניך?
נורא הדבר למתבונן. "ראה ה' והביטה" - ריבונו של עולם, ראה: בתולותיי ובחוריי נפלו בחרב. מי יכול להאמין באמונה כזאת, בדבקות כזאת? וזהו שנאמר בשיר השירים: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה" - את הדבר היקר לו ביותר נתן באהבה, מרוב אהבתם של ישראל לקדוש ברוך הוא.
והאדם מתלונן ומתאונן, יש לו קושיות ויש לו שאלות: למה כך, ולמה לא יכול להיות יותר טוב, ולמה פה עשו לי, ופה לקחו ממני, ופה לא קיבלתי. והוא אינו שם לב על מה הוא מתאונן - על שטויות. זה מה שמטריד אותך? זה מה שמפריע לך?
קראתי מאמר שהובא ב'הדברות', שכתב מחנך כיתה ח' בחטיבת הביניים 'קלמן' ברמת השרון: שיחה דמיונית בין חיה ארליך, בחורה מברלין של שנת 1940 - בעיצומם של ימי גזירות הנאצים - לבין איתי נאור מתל אביב של שנת 2015. ברור שזו שיחה דמיונית, אבל שמעו אותה.
חיה: היי, אתה נראה מדוכדך מאוד. איתי: כן, ימים קשים עוברים עליי. חיה: אולי אוכל לעזור? איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל על? חיה: מה זה אל על? איתי: חברת תעופה ישראלית גדולה. חיה: יש חברת תעופה ישראלית? איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה אחת לפחות, אז גם למדינת ישראל. חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא? איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון. חיה: זו לא ארץ התנ"ך? ארץ החלומות? איתי: חלומות באספמיה, הכול שם מתנהל על הפנים.
חיה: מה למשל? איתי: מה לא? במשטרה יש מלא פרשיות, אל תשאלי. חיה: משטרה? מי השוטרים? שוטרים יהודים? איתי: בטח, אלא מי? חיה: מה זאת אומרת אלא מי? הנאצים, הפולנים, ההונגרים, הרומנים, קבוצות האס-אס - מה חסר שוטרים? איתי: מה פתאום, מה את מדברת, זו הארץ שלנו. מה אני אגיד לך - מערכת המיסים כאן מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך. חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה? איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, מיישבים את הארץ. חיה: אז מה רע בזה?
איתי: שזה יקר מאוד לחיות פה. הכול במדינת ישראל יקר - הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו לחנות את הרכב בעיר עולה כסף. חיה: יש לך רכב אישי? איתי: ברור, שני רכבים, אחד לי ואחד לאשתי, שנוכל לקחת את הילדים לחוגים ולהצגות. חיה: פששש, נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש. איתי: יידיש? זה פאסה מזמן, רק עברית. חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי ממש צמרמורת.
איתי: צמרמורת? תראי איזו צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס לחוץ - זה סיוט. חיה: מילואים? תסביר. איתי: גיוס של כמה שבועות לצבא. חיה: יש לכם צבא? מרשים לכם להילחם? איתי: את צוחקת, מי צריך להרשות לנו? חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה, הקאפו. איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים, הכול יש לנו. אבל לא קל פה, בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.
חיה: ממשלה? יש לכם פרלמנט משלכם? איתי: פרלמנט? הצחקת אותי - אנשים שיושבים ומחממים כיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב. חיה: בוחרים בהם? יש אפשרות לבחור אצלכם הנהגה? זו לא דיקטטורה? איתי: דמוקרטיה, גבירתי, דמוקרטיה, וזו בדיוק הבעיה - שהרוב כופה דעתו על המיעוט הצודק. חיה: פששש, אז יש לכם ארץ תנ"כית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה וגם רכב פרטי. אם היה לי דבר אחד מכל זה, הייתי מודה לאלוקים בכל יום. איתי: תעזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח ומכיל, בלי עומס, משהו סטרילי, בלי אויבים בכל פינה. חיה: לאן תלך? איתי: חשבתי על ברלין שבגרמניה. המילקי שם הרי יותר זול.
אתם מבינים? אז על מה אתה נאנח? על מה אתה בוכה? אינך צריך לחזור אלפיים שנה אחורה - קח שבעים שנה אחורה, ראה מה אנשים עברו, ותבין שכל הצרות שלך וכל הבעיות שלך וכל מה שאתה עובר - הכול אפס, הכול מתגמד, זה לא שום דבר. קום כל בוקר ואמור: תודה ריבונו של עולם. תודה שאני חי במקום שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה, שאני יוצא מביתי בלי פחד, שאני יכול ללכת ללמוד, ולהתפלל, ולעבוד את הקדוש ברוך הוא, ויש לי פרנסה, ובית, ואישה, וילדים, ויש לי הכול. ונכון, יש בעיה פה ויש בעיה שם - אבל וכי זו חזות הכול? על כך אתה נאנח?
בספר 'עלי מרורות' של הגאון הצדיק רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל מובא סיפור מחריד, המתאר את הימים הקשים והנוראים שעברו על עם ישראל, ונותן לנו תזכורת ל"בתולותיי ובחוריי נפלו בחרב".
בתקופת חג השבועות, באביב, העבירו הנאצים את היהודים ממקום למקום, ובדרך שבה עברו כבר גדלו פירות. ביציאה מן המחנה טיפס נער צעיר על אחד העצים וקטף שני תפוחים קטנים, בוסר. שם הנער היה פודמבסקי. כשהבחין בכך הגרמני, בלי מחשבה, בלי טענות ומענות, פשוט ירה בו - וכך היה מקובל שם.
הנער התבוסס בדמו, גוסס, אך עדיין חי. לקחו אותו בחזרה אל המחנה. כששמע זאת מפקד המחנה, הורה להכניסו לחדר הרחצה ולא לגשת אליו כלל: לא לעשות לו מאומה ולא להגיש לו שום עזרה. ושם, אם אתה ממרה את פי המפקד, גם אתה מקבל כדור בראש - אין בתי משפט ואין דין ואין דבר.
במשך יממה שלמה בקעו מחדר הרחצה קולות נוראים ואיומים, קולות שהרעידו את הלבבות. באישון לילה סיכנו את עצמם, הלכו, לקחו מעט מים והגישו לו. למחרת, כשראה המפקד שהנער מסרב למות, ציווה לירות בו ירייה נוספת - והמדהים הוא שהנער המשיך לחיות.
המפקד, שראה את הנער עדיין מפרפר, השתומם, וקרא לעשרות נשים גרמניות מן העיר להזמינן אל המחנה כדי לחזות בפלא המעניין: נער שקיבל שני כדורים ועדיין חי ומפרפר. ולא ייאמן - באיזו אדישות הביטו אותן נשים גרמניות מכובדות, מעודנות ואינטליגנטיות, בנער בן שש עשרה מתבוסס בדמו ונאבק על חייו, והדבר לא העלה אצלן אפילו קמט אחד. כאילו: נו, עוד יהודי מתפגר, כמו שרואים ג'וק הפוך על גבו ומפרפר.
עוד באותו יום נרצחו ארבעה יהודים נוספים בעוון חטאים דומים, שניסו לקחת פירות בדרך במחנה העבודה. חמש הגופות הועמסו על עגלה, והם נשלחו לקבור אותן בבית העלמין הנוצרי. בהתחלה חפרו קברים לכל החמישה, שכן חשבו שהנער כבר מת. ארבע גופות קברו, ואז שמו לב שהנער עדיין מפרפר, ואף צועק לעברם: "מה אתם עושים? אמא, ראי מה עושים לי!"
הם ידעו שעל פי ההלכה, אם יקברו אותו - זה רצח, ואסור לעשות זאת, שהרי אין מעצימים את עיני הגוסס, וזה נקרא שופך דמים. סיכמו ביניהם: ויהי מה, גם אם יאמרו לנו שאם לא נקבור אותו כל אחד מאיתנו יקבל כדור בראש - נקבל כדור בראש ולא נקבור אותו. ייהרג ואל יעבור.
ומה קרה שם? באותו זמן עבר במקום קצין בכיר, שמע את העניין, שלף את רובהו, פרם את כותונתו של הנער וירה לו ישירות בלב. ובאותה שעה שפרם את הכותונת - ראו שהיה עליו ציצית. ואז הבינו גם כן חלק מן השמירה שהגנה עליו כל כך. הנער הזה היה תלמידו של הרב לוונטל מאוניו. בזה נסתיים הסיפור, ואז יכלו להביאו לקבר ישראל.
פסוק כ"א מתאר את הפורענות שפשטה בכל שכבות העם: נער וזקן, החלשים שדרכם לשכב על מיטות, שכבו לארץ ומתו ברעב, ובחורים ובתולות - הלוחמים ותומכי הלחימה - נפלו בחרב; ולפי ה'אלון בכות' זהו תיאור הריגת סנהדרי גדולה וקטנה, הבחורים והבתולות, שישים אלף פרחי כהונה ותינוקות של בית רבן בידי נבוזראדן, להשקיט את דם זכריה. "הרגת ביום אפך" - ביום המסוגל לפורענות, תשעה באב, שבו נגזרה מיתת המדבר ונחרבו שני הבתים, ולכן "טבחת לא חמלת". ועל זה אנו אומרים: "ראה ה' והביטה" - ריבונו של עולם, ראה מה עבר על עמך ישראל, ראה את גבורתם ואת דבקותם שאין לשערן, וחוס ורחם עליהם. וגם אם נגזרו עלינו גזירות קשות, ומלחמת גוג ומגוג וכל מה שיהיה - עם ישראל כבר שתה את כוס התרעלה עד תומה. שתינו ומצינו, ומה שנשאר עכשיו הוא רק הגאולה השלמה. ועד אז, מכל זה נלמד להפסיק להיאנח על מה שאינו כלום, ולקום כל בוקר ולהודות לריבונו של עולם על הכול.