בשיעור זה אנו עומדים על פסוק אחד בלבד בפרק ב' של מגילת איכה, פסוק כ', אלא שהוא מן הפסוקים הקשים והנוראים שבמגילה. המקונן פונה כלפי שמיא ומבקש: ריבונו של עולם, הבט וראה למי גרמת את כל זה. סביב הפסוק הזה נסובו דברי המפרשים, ומתוכו נפתח כל הפרק העצום של הריגת זכריה הנביא במקדש, של דמו הרותח, ושל ההכרה בחומרת החטא.
רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם־יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא׃
מבאר ה'לחם דמעה': ריבונו של עולם, ראה והביטה למי עוללת כה. איזו פורענות כפולה הייתה כאן, שסבלו גם הנשים וגם העוללים, אותם עוללים שלא היה בהם עוון כלל. ועם כל זה, "תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים", נשים אכלו את ילדיהן רחמנא ליצלן. זו כוונת "למי עוללת כה": מי הם האנשים הללו? דווקא אלה שלא היו ראויים להתייסר, אלה שאינם בעלי עבירה כלל, התינוקות והעוללים.
ועוד: "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא". גם זו פורענות כפולה ומכופלת. מקדש ה' הוא מקום המשפט, המקום הקדוש ביותר. כהן הוא מדרגה גבוהה בקדושה, ונביא הוא מדרגה עצומה בקדושה, מדרגת שלמות, כדברי הרמב"ם שאין יצרו של הנביא מתגבר עליו בשום דבר שבעולם. ובמקום המקודש ביותר נהרג כהן ונביא. איזה צער ואיזו עוגמת נפש. לכן הטענה היא: ריבונו של עולם, למי עוללת כה? דווקא לאלה שאינם ראויים לאותו עונש.
בספר 'אלון בכות' מדייק בכפל הלשון: "ראה" ו"הביטה". ראייה היא מרחוק, והבטה היא מקרוב, להתבונן בדבר מקרוב. אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיראה כביכול מרחוק את התפנוקים שהיינו רגילים בהם, ויביט מקרוב על השפל הנורא שאליו הגענו. בגלות מצרים לא חסר לנו מזון, וכמו שכתוב "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם", אוכל היה להם. וכאן נאלצו נשים לאכול את פרי טיפוחן, את ילדיהן.
אומר הזוהר הקדוש: בגלות מצרים סבלו פחות, מפני שהיו רגילים בצער. לא כן בגלות בבל, שיצאנו אליה מתוך רווחה. בתחילה היינו במצב של עשירות עצומה, כמרתא בת בייתוס, ותוך זמן קצר ביותר הגענו למצב שאין לה מה לאכול, רעב ומצור. וזהו "ראה ה' והביטה למי עוללת כה": למי מי שמצבו היה כה טוב, להם עוללת כה להביאם למצב כה גרוע? בשבילם המכה קשה עשרת מונים, שכן ירדו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
והרי הגמרא מספרת על מרתא בת בייתוס שהניחה רגלה על גללי בהמה ויצאה נפשה מן המיאוס, לקיים מה שנאמר "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ". מי שבא מדרגה גבוהה של עשירות, עדינות ואיסטניסיות, ונופל פתאום לדרגה כה נמוכה, קשיו גדול שבעתיים. וזו הבקשה: ראה ה' את מעלתנו אז, והביטה על שפלנו עתה, שזה הדבר הקשה מכול, וזה אמור לעורר את רחמי שמיים.
העקידת יצחק מבאר שהפסוק הוא המשך הפנייה לחומת בת ציון. כבר למעלה ביקש המקונן מן החומה שתתפלל:
צָעַק לִבָּם אֶל־אֲדֹנָי, חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל־תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל־תִּדֹּם בַּת־עֵינֵךְ׃
ועתה הוא אומר לה: חומת בת ציון, אמרי לפניו "ראה ה' והביטה למי עוללת כה". ואם תאמר שכבר היה כדבר הזה לעולמים, שנשים אכלו את ילדיהן, הרי מצאנו דוגמה לכך בספר מלכים ב'. בימי הרעב הגדול והמצור בשומרון היה יהורם בן אחאב מהלך על החומה, ובאו לפניו שתי נשים. אמרה האחת: סיכמתי עם חברתי שהיום נאכל את בני ומחר את בנה. מסרתי את בני ואכלנו אותו, ולמחרת, כשהגיע תורה למסור את בנה, העלימה אותו ולא הסכימה להביאו. עתה אתה המלך, שפוט. שמע המלך והזדעזע, וקרע את בגדיו, ואז ראו העם את השק אשר על בשרו מבית, שכן מגודל המצב לבש שק על גופו. ואז נשבע שלא יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו אם לא יתפלל על המצב. בעקבות זה באה נבואת אלישע "מחר כעת סאה סולת בשקל", ואחריה מעשה ארבעת האנשים המצורעים שקוראים בהפטרה.
אם כן, על הדבר הראשון אפשר לומר שכבר היה לעולמים. לכן שואל המקונן שאלה אחרת: "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא"? דבר כזה מעולם לא אירע. כביכול חומת בת ציון כוננת עצמה לפני ה' ואומרת: ריבונו של עולם, אם על הראשון תאמר שכבר היה, הרי השני ודאי לא היה מעולם. איך ייתכן שייהרג במקדש ה' כהן ונביא? איזה צער ואיזו עוגמת נפש.
התרגום מתרגם: ראה ה' והבט מן השמיים, למי גרמת כה, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים. "עוללי טיפוחים" פירושו עוללים שהיו מטופחים, עטופים במשי. עד כאן טענתה של כנסת ישראל. והנה, הפסוק הזה הוא בעצם ביטוי של שני דוברים: הדובר הראשון הוא כנסת ישראל המקוננת "למי עוללת כה", ומידת הדין עונה לה: "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא"? אתם שואלים שאלות? וכי טבעי בעיניכם שייהרג במקדש ה' כהן ונביא? איך עשיתם דבר כזה? ואם הריגת כהן ונביא במקדש אינה מוקשה ומופרכת בעיניכם, אל יהיה מוקשה בעיניכם "אם תאכלנה נשים פרים". במילים פשוטות: אתם משלמים את המחיר על המצב הנורא והאיום שיצרתם.
הכוונה היא להריגת זכריה. יש להעיר שבמעם לועז נפלה טעות, שכתוב שם "זכריה בן עידו", וזה שיבוש. שני זכריה היו: זכריה הנביא מתרי עשר, וזכריהו בן יהוידע הכהן. והנהרג במקדש ה' הוא זכריהו בן יהוידע, שהיה כהן גדול וגם נביא ה', ונרגם באבנים בבית המקדש על שהוכיח את ישראל על מעשיהם ואמר להם שייחרב בית המקדש. הם לא הקשיבו לו, ולא די שלא שמעו לו אלא שנרגם במצוות המלך, מפני שאמר דברים שלא היו נעימים לאוזניו, שעם ישראל עתידים לגלות, ודברים קשים כנגד המלך.
כך מובא בדברי הימים ב' כ"ד: "ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם ויאמר להם: כה אמר האלוקים, למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם. ויקשרו עליו וירגמוהו אבן במצוות המלך בחצר בית ה'. ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו". וכי מה היה אותו חסד? כשעתליה הרגה את כל בני המלוכה, ניצל יואש על ידי שהחביאו יהוידע בתוך קודש הקודשים. ובעקבות זה, כשבאו ואמרו לו: כהן גדול נכנס לשם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים ואתה שרדת שם, עשה עצמו עבודה זרה. ואותו יואש, שאביו של זכריה הצילו, שלח להרוג את בנו המתנבא. וברגע מותו אמר זכריה: "ירא ה' וידרוש", כלומר יראה הקדוש ברוך הוא את מה שאתם עושים בי וידרוש את דמי מכם.
שנה במדויק לאחר מכן דרש ה' את דמו: באותו יום עצמו עלה חיל ארם על ירושלים והשחית והרג בהם. וחלפו שנים ארוכות, ונכנס נבוזראדן שר הטבחים לעזרה וראה דם מבעבע ורותח. היה זה דמו של זכריה, שכל מה שניסו לשטוף ולגרוף לא הועיל כלום, ומיד היה הדם חוזר ומבעבע. מאתיים שנה רתח הדם הזה בעזרה. שאל נבוזראדן מה הדם הזה, ואמרו לו תחילה שהוא דם זבחים. הביא כל מיני בהמות ובדק, ולא היה דומה לאותו דם. אמר להם: אם לא תספרו לי אהרוג את כולכם. אמרו לו: נביא היה בינינו שהוכיח אותנו במילי דשמיא, ולא שמענו לו והרגנוהו, ועתה דמו רותח. אמר להם: אני ארצה אותו. התחיל והרג עליו את זקני העם ואת הסנהדרין, בחורים ובתולות ותינוקות של בית רבן, מיליונים הרג על אותו דם, עד שהזדעזע מכמות הדם הנוראה. ואז התחנן לזכריה ואמר: טובים שבהם הרגתי, רצונך שאהרוג את כולם? ורק אז נח הדם מרתיחתו. ובעקבות המעשה נרעש והלך והתגייר.
סיפורים רבים מסופרים על האיש שהיה הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא. בספר 'הצדיק רבי שלמה' מסופר על בחור שנכנס בו דיבוק. אותו בחור היה מסתובב בין אנשים ומפרט להם את עוונותיהם, ומחבק ומנשק אותם. האדם היה נבהל מכך שמזכירים לו את עוונותיו ומתחיל לעשות תשובה, ומיד כשהיה מהרהר הרהורי תשובה היה הדיבוק בורח ממנו ואומר לו: אני שונא אותך, איני יכול להישאר לידך. מרוב רשעותו היה מתחבר לבעלי עבירה, ומי שהרהר בתשובה לא היה יכול לעמוד בקרבתו. לפעמים היה אומר לו: מה לך ולהרהורי תשובה? ומשלא הועיל, היה בורח. כששאלו אותו מדוע נכנס בבחור זה, סיפר שהוא היה הראשון שזרק את האבן על זכריה הנביא, וכבר יותר מאלפיים שנה הוא נע ונד ואין לו מנוחה, על שהיה הראשון שגרם להריגתו של הנביא. גם במחיצת תלמידי חכמים לא היה יכול לעמוד: רשעים היה מחבק ומנשק, ומתלמיד חכם היה בורח ומתרחק.
הרב מפוניבז', רבי שלמה כהנמן, נכנס פעם בשבת לחדר האוכל וראה שולחנות שאינם מכוסים במפה, כנהוג בשבת. אמר לבחורים: אספר לכם סיפור. מקובל אצלי שאת הדיבוק מנובהרדוק, הוא אותו דיבוק שדיברנו בו, הכניסו פעם בכוח בשבת לביתו של רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה, קודש קודשים. באותו בית לא הייתה לו מנוחה, והחל לרוץ מימין לשמאל ומחפש מקום. מרוב הקדושה שבבית, ביום שבת, אצל איש קדוש כרבי חיים מוולוז'ין, לא יכלה הרוח לסבול. עד שמצא פינה של שולחן שהמפה התקפלה מעליה, והתכופף וחיבק את אותו מקום ונח שם. אין לו אחיזה אלא במקום שאינו מכוסה. ומכאן, אמר להם, הקפידו לכסות את השולחן בשבת, כי מקום שאין בו כיסוי לשולחן הוא מקום שנאחזים בו החיצונים והסטרא אחרא.
ומסופר שפעם איימו על אותו דיבוק שייקחו אותו אל הגאון מווילנה, ואמר: איני מפחד ממנו כלל, אין לו עסק איתנו. וכידוע, כמובא בהקדמה לספרא דצניעותא, הגאון מווילנה לא התעסק עם דיבוקים כלל, וזה היפך שיטת האר"י הקדוש, שהשתדל מאוד להתעסק בתיקון כל הנשמות שעד דורו. ואף פעם אחת הלך הגאון לבית הקברות ביארצייט של אמו, וכל ימיו הצטער על כך, מפני שהנשמות התוודעו לגדולתו והיו באות ומטרידות אותו יומם ולילה שידאג לתיקונן, והיה לו מכך צער ועוגמת נפש גדולה, ומאז לא הלך עוד. עוד מסופר ששאלו את הדיבוק מי הם ל"ו הצדיקים שבדור, ומנה שמות רבים, ובהם שמות לא ידועים, ובכללם גם את הגאון מווילנה, אך לא בין הראשונים. שאלו אותו: והרי הגאון אינו מן הראשונים? אמר להם: לא, מפני שהגאון מווילנה קצת מפורסם. ומכאן שהפרסום מזיק.
בספר 'שומר אמונים' מובא שאותו דיבוק הגיע בסופו של דבר גם למגיד מקוז'ניץ. וכיצד הגיעו הדברים משני מקומות רחוקים כנובהרדוק וקוז'ניץ? סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין, רבה של רמת השרון, שלפי הידוע לו היו באים רבים אל הדיבוק כדי לשמוע על עונשי שמיים ולהתחזק בעבודת ה'. אין לך חיזוק גדול ביראת שמיים מאדם המתאר לך את העוונות שעשה ואת העונשים שהוא מקבל. אלא שהדברים הגיעו לממשל, והממשל חשש שמסתובב מכשף בין היהודים, ובאירופה היו הורגים מיד כל מי שנחשד בכישוף. משנשקפה סכנה לחייו של הבחור, לא הייתה ברירה אלא להבריחו משם, והבריחוהו לקוז'ניץ, אל המגיד.
רבי משה הולצברג, ראש ישיבת קרלין סטולין, סיפר לרבי יעקב אדלשטיין, כפי שעבר אצלם איש מפי איש, מה אירע כשהגיע הדיבוק לקוז'ניץ. ומהו דיבוק? רוח משוטטת המוצאת מנוחה בתוך גופו של אדם, שכן כל עוד היא בגוף אדם חי, כוחות הטומאה והסטרא אחרא שאמורים לייסרה אינם יכולים לפגוע בה, והרי זו כעיר מקלט עבורה. אלא שהאדם החי נשלט על ידה ויש לו מכך צער נורא. בתחילה ניסה המגיד להוציא את הרוח בשמות וייחודים והשבעות, כדרך שהיו גדולי ישראל מסירים דיבוקים. שמעה הרוח והחלה לצחוק בקולי קולות. ידוע שהדיבוק היה מדבר מתוך גרונו של האדם, אך בקולו שלו ולא בקול האדם. אמר לו: אתה חושב שתפחיד אותי בייחודים אלו? בדור שלנו, בדור הנביאים, ילדים היו מכוונים את הכוונות שאתה מכוון עכשיו, וכי אתפעל מזה?
שאל אותו המגיד מקוז'ניץ: מה הדרך לתקן אותך? והרי היה זה תלמיד חכם גדול, שהיה מדבר בלימוד עם תלמידי חכמים עצומים. השיב לו: מאז מותי אני מתגלגל למעלה ממאה פעמים ואין לי מנוחה, ומעולם לא היה תלמיד חכם שלימד עליי זכות. אם יימצא תלמיד חכם שילמד עליי סנגוריה בפה מלא, זה יביא לתיקוני. חשב המגיד ואמר לו: יש לי זכות ללמד עליך, אבל בתנאי שתראה לי את המדרגה הרוחנית שלך. שהרי מדובר בנפש מתקופת בית ראשון, תקופת הנביאים, ואין לנו בה השגה כלל. הגאון מווילנה אומר שאיננו יכולים להשיג מה היה סנדלר בתקופת הנביאים, על אחת כמה וכמה מה היה תלמיד חכם באותו דור. אמר לו: אראה לך, אבל לא כאן אלא מחוץ לעיר. התעטף המגיד, הוציאו אל מחוץ לעיר, ולימד עליו זכות. ואז נראה לפניו עמוד אש מן הארץ ועד לרקיע, ועוד דברים ראה שאותם לא רצה לספר. ורק אז יכול היה להשיג באילו עוצמות אדירות של דרגה רוחנית מדובר.
ומה היה אותו לימוד זכות? סיפר רבי משה הולצברג לרבי יעקב אדלשטיין, שהמגיד מצא סברה הלכתית שהיה לו כביכול היתר לרגום את הנביא באבן. לא שהיה היתר באמת, אלא שהיה צד לטעות ולחשוב שמותר. שהרי נבואה לרעה יכולה להשתנות, וכל עוד לא יצאה הנבואה מפי הנביא היא עדיין ניתנת לשינוי, שהרי לא נמסרה ואין לדבר קיום. אם כן, הייתה לו תביעה כלפי הנביא: למה באת ודיברת? ואם תאמר שהוא חייב להוציא את הדברים ואסור לו לכבוש נבואתו, ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה, יאמר לו: היית צריך למסור נפשך למיתה ולא להביא על עם ישראל אסון וצרה כזאת, שהרי במסירת הנבואה אתה מביא עליהם רעה. באמת הדבר מופרך, שכן אם ה' שלח אותו לדבר, סימן שהדרך להציל את ישראל אינה בשתיקה אלא בדיבור ובהחזרתם בתשובה, שאחרת עלולה לבוא חס ושלום כליה גדולה יותר. אבל די היה בלימוד זכות זה כדי להביא לתיקון אותה נשמה.
עוד מביא רבי אליהו לופיאן, שביום שנפטר הגאון מווילנה השמיעה אותה רוח צעקות נוראות. שאלו אותה למה, ואמרה שמלאכים רבים ירדו לקבל את פני הגאון מווילנה. ואז הבינו בנובהרדוק שבווילנה נפטר הגאון. עוד לפני סוכנויות ידיעות ומהדורות חדשות, לפני קרוב למאתיים וחמישים שנה, ידעו מפי הדיבוק. ועוד סיפר רבי אליהו לופיאן, שהיו מכניסים לפניו ספרים עטופים והיה יודע להבחין היכן יש ספר קודש והיכן לא. פעם הכניסו לפניו שני ספרים עטופים, ומאחד החל לרעוד וצעק הוציאו את זה, ואילו לשני לא הגיב כלל והיה רגוע. והתברר שהיו אלה שני כרכים של הדפסת הזוהר: כרך אחד הודפס בדפוס סלאוויטא בקדושה ובטהרה, והשני הודפס על ידי מחללי שבת. בכרך השני לא הרגיש שום קדושה, ואילו הראשון, שהודפס בידי יראי אלוקים, עורר בו פחד ורעדה. כמו ספר תורה שכתבו כופר שאין בו קדושה, וספר תורה שכתבו ירא שמיים שיש בו קדושה. אנחנו איננו מרגישים, אבל הרוח הרגישה.
ועוד מעשה: אברך אחד, בנו של גביר מופלג, מתמיד עצום שכל ימיו עסק אך ורק בתורה. יום אחד הגיע הקיסר לעיר קראקא וכל העיר המתה, והוא ישב ולמד בביתו כדרכו. כששמע את הרעש וההמולה הלך לחלון ופתחו כדי לברך "שחלק מכבודו לבשר ודם". כשסגר את החלון נפלה אבן מן הקיר והתגלגלה סמוך לקיסר. מיד התעורר חשד שמישהו ניסה להתנקש בחיי הקיסר בזריקת אבן כבדה מלמעלה. עלו השוטרים, ראו שהאבן נפלה מביתו, ועצרו אותו. כל הניסיונות לשכנע שאין הדבר שייך אליו ושזו טעות לא הועילו, וגזרו את דינו למוות. אמרו שאם רב העיר יבוא וילמד עליו זכות ויפעל לפני ראשי המלוכה, אפשר שיועיל. פנו אל הרב, אך הוא אמר שהדין דין אמת ואותו אברך חייב מיתה, ולא רצה לעשות מאומה. בסופו של דבר הוציאוהו להורג, ובעקבות זה התחילו רינונים בעיר: כיצד עשה הרב כדבר הזה, הרי היה אפשר להצילו.
בלוויה ביקש הרב להכניס את המיטה לתוך בית הכנסת, דבר שאין עושים אלא לצדיקים. הכניסו את המיטה, ואמר הרב אל המת: אני גוזר עליך ומצווה עליך בגזירת התורה, קום ועמוד ויוודע לעם סיבת מיתתך, למען לא ירננו העם, והשיקות מעליי את תלונות בני ישראל. לפליאת הכול התיישב המת על המיטה ואמר: אני הוא הראשון שזרק את האבן על זכריה הנביא, ולכן שולחתי לכאן לעולם, וכבר פעמים רבות הגעתי ולא זכיתי לתיקון. ובגלגול הזה זכיתי להגיע לתיקוני, והרב שידע זאת חשב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח, ודאג שתגיע נפשי אל מקומה בגן עדן העליון, ולכן לא פעל להצלתי. סיים את דבריו, חזר ונשכב, ושוב יצאה רוחו. ואז התברר שמה שעשה הרב עשה על פי הדין וההלכה. אותה רוח חוזרת ומתגלגלת וחוזרת ומתגלגלת, ויש עוד סיפורים רבים, ודי בזה כדי להבין כמה גלגולים עברו על מי שהיה הראשון להרוג במקדש ה' כהן ונביא.
כותב הרמב"ן בשער הגמול: כל ייסורי איוב אין בהם די לעונשה של אחת מן העבירות. לכאורה הדברים נראים כגוזמה. אדם שעבר עבירה אחת, דיבר לשון הרע או אפילו עבר עבירה קלה יותר, וכי כל ייסורי איוב אינם מספיקים לה? אבל בוא וראה כאן כמה עלתה עבירה אחת: נהרגו טובים שבבניה של ירושלים, סנהדרין ותינוקות של בית רבן, חכמים וצדיקים, והדם עדיין לא נח. זו עבירה אחת בלבד, וכמה נהרגו עליה. ושמונים אלף פרחי כהונה ולא נתכפר החטא. מכאן אנו מתחילים להבין שהדברים מדויקים: על כל עבירה ועבירה, כל ייסורי איוב אין די בהם.
אלא שיש להבין: נבוזראדן אמר "טובים שבהם הרגתי, רצונך שיהרגו כולם", ובאמירה זו נח הדם מרתיחתו. ולכאורה אינו מובן, ממה נפשך: אם תם החטא, הדם היה צריך לנוח מאליו; ואם העוון עדיין מפעפע ותובע עוד הריגה ועוד דין, כיצד הועילה אמירה בעלמא להפסיק את רתיחת הדם? מה קרה ברגע ששאל נבוזראדן את שאלתו?
אומר רבי חצקל לוינשטיין, בעל 'אור יחזקאל', משגיח ישיבת פוניבז': מכאן רואים עד כמה גדולה ההכרה האמיתית. העיקר אינו המעשה אלא ההכרה. כשאמר נבוזראדן: זכריה, האם רצונך שאמחה את כולם, במה הכיר? הכיר בכך מה גורם החטא. ראה שבעקבות אותה רציחה הדם רותח, והבין שחטא כזה אמור לגרור מיתה לכלל ישראל. "רצונך שאהרוג את כולם" פירושו: אני מבין שעל חטא כזה ראויים כולם למות. וזה בדיוק מה שנדרש מן השמיים, שיכיר האדם מהו החטא ומה עושה העוון. ברגע שהגיע להכרה הזאת, נח הדם מרתיחתו.
נמצא שההכרה חשובה הרבה יותר מן המעשה, שכן המעשה יכול להיות חיצוני גרידא, מעשה קוף בעלמא. אבל ההכרה היא ההבנה מהו קלקול, מהו חטא, ועד כמה החטא קשה. ואם הגיע האדם להבנה ולהכרה הזאת, כבר די בכך. ודאי שגם המעשים החיצוניים נצרכים, אבל העיקר הוא כמה הכרה פנימית יש לאדם בחטא, בקלקול ובחיסרון. זה מה שנדרש ממנו.
פסוק כ' הוא זעקת "ראה ה' והביטה למי עוללת כה": ראייה מרחוק על מה שהיינו, והבטה מקרוב על מה שנעשינו. כנסת ישראל טוענת על הפורענות הכפולה שפגעה בחפים מפשע, בנשים ובעוללים, ומידת הדין משיבה: וכי הריגת כהן ונביא במקדש אינה מופרכת בעיניכם? מכאן נפתח כל עניינו של זכריהו בן יהוידע, דמו שרתח מאתיים שנה, נבוזראדן שהרג עליו רבבות ולבסוף התגייר, ושרשרת הגלגולים של האיש שזרק את האבן הראשונה. מכל אלה למדנו כמה חמורה עבירה אחת, עד שכל ייסורי איוב אינם מספיקים לה, ולמדנו גם את הצד השני: הדם נח מרתיחתו לא בכוח מעשה אלא בכוח ההכרה. העיקר הנדרש מן האדם הוא ההכרה הפנימית בחומרת החטא ובקלקול שהוא גורם.