פרק ב' במגילת איכה מגיע לשיאו בקריאה גדולה אל בת ציון: לקום בלילה, לשפוך את הלב לפני הקב"ה ולהתחנן על הבנים. בשיעור הזה נעמוד על פסוק אחד - "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" - ונשאל בו שלוש שאלות: למה דווקא בלילה, למה דווקא בלשון רינה, ומה הקשר בין הרינה שבלילה לבין הבקשה על נפש העוללים.
ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי בַלַּ֗יְלָה לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כׇּל־חוּצֽוֹת׃
המדרש אומר: "קומי רוני בלילה" - איזה לילה? ליל תשעה באב, שתזכרי אותו בכל שנה ושנה. ו"רוני" כאן אינו לשון שמחה אלא לשון מספד, כמו שנאמר "וַתַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" - שנאמר על מיתתו של אחאב, כאשר נשפך דמו על המרכבה ורחצו הזונות בדמו, כמסופר באריכות בנביא. יש מפרשים שם רינה מלשון שמחה, שהרי שמחו שנפטרו מרשע גדול כאחאב, אבל פשט המילה הוא לשון רינון ודיבור, ושם היא משתמעת לשון הספד. כך גם כאן: "קומי רוני בלילה" - ליל תשעה באב הוא הלילה שראוי לקונן ולהספיד בו.
נשים לב שהכתיב הוא "בליל" והקרי "בלילה". אומר הזוהר הקדוש: עד חצות נקרא "ליל", ומחצות ואילך נקרא "לילה". עיקר הלימוד של הלילה הוא מחצות ואילך, שאז הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן. לכן נכתב "קומי רוני בליל" - כלומר התחילי כבר לפני חצות; ונקרא "בלילה" - כי הכוונה גם להמשך, שנמשיך לרנן גם לאחר חצות הלילה.
כתוב שכל המתפלל בלילה כאילו שכינה כנגדו, והטעם: הלילה מסוגל יותר, שהלב פנוי, אדם אינו מהרהר בצורכי העולם הזה ומתפלל בכוונה. יש כוללי חצות שיושבים ולומדים כל הלילה, ומלבד כל המעלות המיוחדות של לימוד תורה בלילה - שיש ספר שלם העוסק רק בשבחו - אמרתי שיש בו מעלה נוספת: אין טלפונים בלילה. אין מי שיתקשר ויבקש להביא קילו עגבניות בדרך, ואין מי שיודיע שצריך לאסוף את הילד מהגן מוקדם. מי מתקשר בשלוש לפנות בוקר? לא נשאר לך אלא ללמוד.
בשולחן ערוך כתוב: ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. אמנם זה לאו דווקא בלילה, אלא גם ביום - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - אבל בלילה יש סגולה מיוחדת. והזכרתי כבר את השאלה: מהו הביטוי "ראוי לכל ירא שמים"? וכי אומרים "ראוי לכל ירא שמים להניח תפילין" או "ראוי לכל ירא שמים לשמור שבת"? אלא שמי שאינו ירא שמים - ראוי לו קודם להיות מיצר על חורבנו הפרטי, ואחר כך יבכה על חורבן בית המקדש. מי שכבר מושלם ביראת שמים, לו נשאר לבכות על חורבן הבית. ומכל מקום אל תבינו לא נכון: מזה ומזה אל תנח ידך. אדם צריך להיות מיצר גם על חורבנו וגם על חורבן בית המקדש.
בגמרא בברכות אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו ושמר לי על הפתח והמתין עד שסיימתי. אמר לי: שלום עליך רבי. אמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה? אמרתי לו: להתפלל. אמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות". אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "אמן יהא שמיה רבא מברך", הקב"ה מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו כך בביתו, ומה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
למדנו מכאן שהקב"ה מצטער בכל יום ובכל פעם מחדש על גלות ישראל. ואם כן, למה דווקא בחורבה שמע רבי יוסי את הבת קול? כיוון שבחורבה הרגיש יותר בחורבן: כשאדם עומד בתוך מקום חרב, הוא חש יותר שגם ביתו של הקב"ה חרב, ולכן זה היה הזמן המסוגל ביותר שישמע את הבת קול המקוננת.
כאן נאמר שהבת קול "מנהמת כיונה", ובמקום אחר נאמר "שאוג ישאג על נוהו" - משמע ששואגת. אלא שהתשובה היא כך: בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנצר, שנמשל לאריה - "עלה אריה מסובכו". לכן על הבית הראשון נאמר "שאוג ישאג על נוהו", שהבת קול כביכול שואגת כנגד הנמשל לארי שהחריב את הבית. לעומת זאת בבית שני - "היינו כיונה פותה", כיונה המתפתה - ולכן שם הבת קול נמשלת ליונה המנהמת על החורבן.
על זה בא הכתוב ואומר: קומי רוני בלילה לראש אשמורות - על חורבן בית המקדש וכמה צער יש לשכינה; "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ועל ידי זה "שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות". ומה העניין דווקא בעוללים? כיוון שדברים אלו מעוררים עוגמת נפש מרובה: עוללים שוכבים בחוצות עטופים ברעב - וכבר הסברנו ש"העטופים" הוא כאדם המתעטף - על זה ראוי לבכות ולקונן, ועל ידי זה יתעוררו רחמי ה' יתברך על אותם מסכנים.
ובכל זאת נשארו לנו שלוש שאלות: למה דווקא בלילה, למה דווקא בלשון רינה, ומה הקשר בין הרינה שבלילה לבין הבקשה על נפש העוללים.
אומר המהר"ל צינץ בספרו "מלוא העומר": חז"ל אומרים שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי. הרי שהלילה הוא זמן צערו של הקב"ה על חורבן הבית, ולכן ראוי לכל ירא שמים לקום ולקונן בעוד לילה על גלות השכינה - זהו עניינו של תיקון חצות.
ומכאן גם "נוכח פני ה'". "נוכח" פירושו למול, כמו שנאמר ביצחק "לנוכח אשתו" - הוא בזווית זו והיא בזווית זו, זה מול זה. כלומר: דעי לך שכנגד בכייתך כאן, למול פניך, גם הקב"ה כביכול בוכה ומקונן שם למעלה.
וכאשר אדם מקונן ומצטער על צערא דשמיא, על חורבן בית המקדש, הוא מתמלא ביטחון שהקב"ה לא ייטוש את עמו. משל למה הדבר דומה: אדם שאיבד דבר מה, ואני רואה אותו כל הזמן מקונן והולך ומחפש ומבקש אותו - אני יודע שיש סיכויים רבים שישיגו בחזרה. אבל אדם שאיבד דבר ואינו מחפשו, ואומר "טוב, כפרת עוונות, הלך ונגמר" - מה הסיכוי שימצא אותו שוב? וזה בבן אדם שאינו בעל יכולת; ואם אני רואה שהקב"ה, שהוא בעל היכולת, עדיין מקונן ומצטער על גלות ישראל - הרי זה אומר שבוודאות יגאל אותם, כי הוא ממשיך לבקש את הקשר הזה באופן תמידי.
ועל ידי זה מה שהיה קודם בבחינת תפילה הופך להיות רינה. כי כשאני עומד נוכח פני ה' ורואה שגם הוא כביכול בוכה על הריחוק - זו כבר רינה, לשון שמחה: יש תקווה, תהיה גאולה. אבל אילו היה נאמר שאין זה "נוכח פני ה'", שכביכול התייאש מעם ישראל, לא הייתה זו רינה אלא קינה, שהרי אז באמת היה על מה לבכות - שאין סיכוי להיגאל.
נותר לנו להבין מה עניין הרינה הזאת ל"נפש עולליך". אומרת הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב, שתים עשרה שעות הוי היום. שלוש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה; שלוש שניות יושב ודן את כל העולם כולו; שלוש שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו; שלוש רביעיות יושב ומשחק עם לווייתן.
ודרך אגב, צריך להבין ש"משחק עם לווייתן" מדבר במושגים רוחניים עליונים. די אם נרמוז בכך שהצדיקים עתידים לישב בסוכת עורו של לווייתן - וכי מה המעלה המיוחדת בסוכת עור? אלא ודאי שאין מדובר כאן בדג הנקרא לווייתן, אלא "לווייתן" לשון לוויה, כמו שכתוב שהצדיקים עתידים להתלוות לקב"ה בגן עדן ולעשות מחול לצדיקים. שאיפת הצדיקים, כמבואר בספרים הקדושים, היא להיות קרובים אל ה' ולהתחבר לקודשא בריך הוא, וזוהי בחינת לווייתן. וכן "סעודת לווייתן" - סעודה שבה אנו מתלווים לקודשא בריך הוא. שהרי וכי שייכת שם אכילה ושתייה למעלה? ולמה דווקא לווייתן? אלא ודאי שהכול רמז לעניינים רוחניים גבוהים של לוויה, חיבור וקירוב אל הבורא.
והגמרא אומרת שלמאן דאמר שמשחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב"ה, נשארה משמרה אחת שאיננו יודעים מה נעשה בה. ומשיבה הגמרא: יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב". ומפרש רש"י: תינוקות של בית רבן שמתו כשהם קטנים. יש לקב"ה למעלה חדר לתינוקות של בית רבן שמתו בקטנותם, ואותם הוא יושב ומלמד. ושואלת הגמרא: זה ביום, ובלילה מה הוא עושה? ומשיבה: מעין יממא - כמו שעושה ביום. נמצא שגם בלילה הקב"ה יושב ומלמד תינוקות של בית רבן באחת ממשמרות הלילה.
לפי זה אומר ה"מלוא העומר": "קומי רוני בלילה" - בלילה קמים ומתפללים נוכח פני ה', ואז "שאי אליו כפיך על נפש עולליך". למה דווקא עכשיו? כיוון שכעת הקב"ה יושב ולומד עם תינוקות של בית רבן שמתו בקטנותם, וזהו זמן של רחמים וחסד כלפי תינוקות של בית רבן. שאי אליו כפיך שבנייך לא יגיעו לשם, שלא ילמדו בישיבה של מעלה, אלא יישארו כאן.
ואוסיף כאן תוספת: לכאורה הדבר אינו מסתדר עם לשון הכתוב "לראש אשמורות", שהרי הלימוד עם תינוקות של בית רבן הוא במשמרה הרביעית, בסוף האשמורות. ויש שתי אפשרויות ליישב. האחת: "לראש אשמורות" היינו מתי תתחילי - מראש האשמורות, ותמשיכי עד סופן, ובסוף האשמורות תגיעי לסוף הפסוק, "על נפש עולליך העטופים ברעב". והשנייה: הרי אמרנו שהלילה מעין יממא, ובאשמורה האחרונה של היום הקב"ה לומד עם תינוקות של בית רבן; נמצא שבראש אשמורות הלילה זה עתה הסתיים אצלו אותו לימוד, ולכן מיד בראש אשמורות מבקשים: ריבונו של עולם, אחרי שלמדת עכשיו עם תינוקות של בית רבן שם למעלה, השאר לנו את עוללינו העטופים ברעב, שלא יגיעו לתלמודי תורה שלמעלה אלא יישארו ויתקיימו כאן.
כבר ראינו לעיל שכאשר הפריד הקב"ה בין המים התחתונים למים העליונים, בכו המים התחתונים ואמרו: רצוננו להיות לפני מלכנו. למה הפרידו אותנו והשליכו אותנו למטה, והמים העליונים קרובים לקודשא בריך הוא - "אדירים משברי ים", והבאנו על זה כמה ביאורים באריכות.
לפי זה מסביר האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג את הכתוב כאן: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - איך תשפכי? כמו המים, שהמים שפכו את לבם. ועל מה שפכו המים התחתונים את לבם? על "נוכח פני ה'" - למה לא זכינו להיות נוכח פני ה'. אנו רגילים להבין "שפכי כמים לבך" - הורידי דמעות כמים; ולפי דבריו הכוונה: שפכי את לבך כמו שהמים שפכו את לבם, ועיקר כאבם היה על הריחוק. ויש כאן מסר: אם אדם צריך להתאונן ולבכות על דבר מה, שיבכה על ריחוקו מהבורא יתברך. לא על חוסר ברווח כספי ולא על תועלת כלכלית או קשיי פרנסה - אלא "נוכח פני ה'", כמו המים שכל בכיים היה על היותם מרוחקים מקודשא בריך הוא.
מסביר בספר "שער בת רבים": בעת הגלות יש שני תחומי תפילה. יש תפילה על כבוד ה' - על כך ששכינתא איהי בגלותא ושהקב"ה כביכול בצער; ויש תפילה על בקשותינו הפרטיות, על הצרות והעניינים האישיים שלנו. ושואל: מה קודם למה?
הגלות נקראת לילה. "רוני" הוא גם אחד מעשרה לשונות של תפילה, כמו שכתוב "ויצר להם בשומעו את רינתם". ובא הכתוב ללמד: "קומי רוני בלילה" - התפללי בגלות; ומה בראש? "לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - קודם כל בכה על חילול השם, על גלות השכינה, על כך שהשכינה בגלותא מאז שחרב הבית. ורק בשלב השני - "שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב", תבקשי על שלך. אבל תחילה על כבוד שמים ועל מלכות שמים.
ספר "קול יעקב" מביא על זה משל נפלא. אדם נכלא בבית האסורים ונגזר עליו גזר דין מוות. שמע על כך איש חסד גדול והחליט בכל מחיר לפדותו. לא היה לו סכום כסף מספיק, ולכן משכן את ביתו, את בגדיו ואף את תכשיטי אשתו, ועשה כל מאמץ להוציאו לחופשי. ואכן בסופו של דבר יצא האיש לחירות בזכות פעילותו האינטנסיבית של אותו איש חסד.
ומה הדבר הראשון שעל אותו אדם לעשות ביציאתו? אחרי שהוא מודה לו - ובתודה, כידוע, אין משלמים במכולת - הדבר הראשון הוא לחפש עבודה ולעשות כל דרך כדי לפרוע את חובות מצילו, להשיב לו את משכונותיו ולהוציא בחזרה את ביתו שמושכן לצורך פדיונו. תארו לעצמכם שאותו אדם ישכח לגמרי מכל מה שנעשה עבורו, ויתחיל לעבוד, לקנות שטח ולבנות לעצמו וילה. אין לך בושה? האיש ההוא נמצא ברחוב, הוא משכן את ביתו בשבילך, ואתה עסוק בבניית הווילה שלך? הרי ראוי שקודם כל תסייע למי שהשקיע את כל הונו למען חירותך, שיחזור למצבו הקודם. ואם לא - הרי זה משלם רעה תחת טובה, ועליו אמר שלמה: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו".
אומר המגיד מדובנא: עד כמה שהדברים נוראים, עם ישראל לצערנו אינו שונה כל כך מאותו כפוי טובה. הרי כתוב "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ושואלים חז"ל למה נכפל "המשכן משכן", ומשיבים: רמז לבית המקדש שנתמשכן בעוונותיהם של ישראל. הקב"ה משכן את המשכן; שפך חמתו על העצים ועל האבנים והחריב כביכול את ביתו כדי שאנו נתקיים. כדי להוציא אותנו לחופשי הוא משכן את ביתו.
ומה מתחייב אפוא מצד ההגינות? שכל מעיינינו יהיו נתונים לבניין ביתו של קודשא בריך הוא. את ביתי משכנתי למען קיומך - ואתה עסוק בבניית הווילה שלך? בכל רגע ורגע היה עם ישראל צריך להיות עסוק בבניין בית ה', להתפלל על בניין בית המקדש ועל גלות השכינה; זה היה צריך להיות בראש מעיינינו.
כבר אמרנו: כל בקשותינו סובבות סביב הלחם. שיבוא כבר משיח - למה? בשביל הפרנסה. "אל הלחם". וכמו שסיפרתי על אותו אדם שבא אל הרב ואמר: אוי רבי, איזה צרות, צריך כבר משיח, צריך כבר משיח. שאל אותו הרב: מה קרה? אמר לו: מינוס בבנק, נושים, וכן הלאה. אמר לו הרב: אני מאוד מצטער לאכזב אותך, אבל המשיח שאתה מחכה לו לעולם לא יבוא; וגרוע מזה - המשיח שיבוא הוא אחד שמעולם לא חיכית לו. שאם אתה סבור שהמשיח יבוא לפתור את בעיותיך הכלכליות מול מנהל הבנק - טעות בידך. משיח יבוא לגלות ולתקן עולם במלכות שד-י, וממילא "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", אבל אין עניינו לפתור את הבעיה הפרטית שלך. נמצא שבמקום לבקש על עניינים רוחניים ועל הגאולה השלמה, אדם מבקש רק על בעיותיו הפרטיות.
וכבר סיפרנו על אותו אדם שהתארח אצל איכר פשוט. באמצע הלילה שמע מן החדר הסמוך - הקירות קירות עץ - "אוי, אוי, אוי". אמר בלבו: הנה, זה רק נראה אדם פשוט, ובאמת הוא צדיק גדול; ראו איך הוא קם בחצות הלילה לקונן על גלות השכינה, ממש כקדמונים, מתוך בכיות. לאחר כמה אוי-אוי בוקעי לב שמע את אותו איכר אומר לאשתו: מיידלה, בפעם הבאה אל תכיני לי חמיצה לפני השינה, זה עושה לי צרבת כזאת... אוי, אוי. מתברר שהאיש בוכה על הצרבת שלו ולא על גלות השכינה. וזה בדיוק המצב שלנו: בוכים על הצרבת, לא על גלות השכינה.
אבל באמת על מה צריך לבכות? "קומי רוני בלילה, שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - קודם כל על הבית שהקב"ה משכן כדי שאנו נתקיים; שנתאמץ תחילה להשיבו, ורק אחר כך נבקש את התועלת שלנו. וזהו "מזמור לאסף" - שהקב"ה שפך חמתו על העצים ועל האבנים כדי שיתקיימו ישראל; ולכן הדבר הראשון שעלינו לעשות כאות הכרת הטוב הוא לבקש על העצים ועל האבנים, לבקש על בניין בית המקדש.
ספר "חוות יאיר" מביא פירוש דומה על הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". מי הוא העני? הרי נאמר על מלך המשיח "עני ורוכב על חמור". ומהו "יעטוף"? מלשון "והיה העטופים ללבן" - מאוחרים. נמצא: "תפילה לעני כי יעטוף" - ריבונו של עולם, למה מתאחר המשיח, אנו רוצים שייבנה בית המקדש. ורק אחר כך "ולפני ה' ישפוך שיחו" - שיחו הפרטי, בקשותיו האישיות: זיווגים הגונים לילדים, פרנסה בשפע, יציאה מן הצרות. השיח הפרטי בסוף, ובתחילה - "לעני כי יעטוף", למה לא בא משיח, למה עדיין שכינתא בגלותא.
והזכירו כאן שיש אדם שכל ציפייתו לביאת המשיח היא ראשי תיבות: "משיח" - שהוא ישלם חובותיו. זהו המשיח שלו: מי שיבוא ויפרע את חובותיו. הוא אינו מבין שיש לצפות לגאולה ולסיום גלות השכינה.
"קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". הנביא אומר לעם ישראל: עד עכשיו ייתכן שדי היה בתפילות ובתחנונים, ולא היה צריך לשפוך דמעות; אבל עכשיו כבר אין ברירה - תפילה לבדה לא תועיל, צריך דמעות, צריך לשפוך את הלב. על ידי שפיכת הדמעות ייפלו כל המחיצות, ייפתחו כל השערים ויתקבלו התפילות.
ואם תשאלו: אם שערי דמעה לא ננעלו, למה בכלל צריך שם שערים? התשובה היא - כנגד דמעות תנין. מהו מקור הביטוי? כשהתנין עולה מן המים נקווים מים בעיניו, וכשהוא עולה מתחילים המים לזלוג מעיניו, ולמי שמסתכל מן הצד נדמה שהוא בוכה. זהו מה שקרוי היום "דמעות בצל" - לא דמעות אמיתיות. כנגד דמעות כאלה יש שערים, ובהן אכן השערים נסגרים. אבל "שערי דמעה לא ננעלו" נאמר על הדמעה של "שפכי כמים לבך", כשהבכי בא מן הלב והוא באמת כמים - בכי כזה, שעריו אינם ננעלים לעולם.
"קומי רוני בלילה" - הלילה הוא זמן הקינה, שכן בו יושב הקב"ה בכל משמר ומקונן על חורבן ביתו; "נוכח פני ה'" - בכייתנו עומדת מול בכייתו כביכול, ומתוך כך הקינה נהפכת לרינה, שהרי מי שעדיין מחפש את אבידתו סופו למצאה, ובוודאי תבוא הגאולה. "שפכי כמים לבך" - כבכיית המים התחתונים שכל כאבם היה הריחוק מן הבורא; ו"שאי אליו כפיך על נפש עולליך" - בשעה שהקב"ה מלמד למעלה תינוקות של בית רבן, נבקש שיישארו בנינו כאן. וסדר התפילה קבוע: תחילה על כבוד שמים ועל ביתו שנתמשכן בעבורנו, ורק אחר כך על צרכינו הפרטיים - שלא נהיה כאותו נפדה שבנה לעצמו וילה ושכח את מי שמשכן את ביתו למענו.