בפרק ב' של מגילת איכה, אחרי תיאור החורבן והאבל, מגיע המקונן אל הפנייה המעשית: מה עושים? אין תשובה אחרת מלבד תפילה ובכי. לאחר שאמר "צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי... הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ", ממשיך הנביא ומורה מתי לבכות, כיצד לבכות, ובעיקר - על מה לבכות. בשיעור זה נעמוד על פסוק י"ט, שהוא לב העניין כולו.
ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי בַלַּ֗יְלָה לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כׇּל־חוּצֽוֹת׃
לפי הפשט זהו המשך ישיר של הפסוק הקודם. הפנייה היא אל חומת בת ציון: קומי ורנני בלילה, לראש האשמורות. זמן זה הוא הזמן הראוי לתפילה, שכן אז מתחילים להתנוצץ אורות החסדים. ועוד טעם יש כאן: מהו הזמן שבו תינוק יונק משדי אמו? ראש אשמורות. לכן דווקא בשעה זו - "קומי רוני בלילה", צעקי לפני ריבונו של עולם על עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות. אין זמן עגום וראוי מזה.
המילה "פנים" באה פעמים רבות במקרא בהוראת כעס: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא", "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ". "פני" הוא לשון זעם. לפי זה, "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" פירושו: שפיכת הלב צריכה להיות מכוונת כנגד כעס ה', לשכך את החמה. וכמו שאמר דוד המלך: "כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ". דוד אומר: כל כך רב היה האפר שהתפלשתי בו, עד שהיה לי כלחם ממש, כאדם שאוכל את פתו. ו"שקוי" - היין שלי, "בבכי מסכתי", מלשון למסוך ולערב, שהיה מעורב בדמעותיי. ועל מה? "מפני זעמך וקצפך" - על שהכעסתי אותך. ללמדנו שעיקר הבכי צריך להיות כנגד מה שהכעסנו את הבורא.
ויש כאן רמז נוסף. הכעס מבוטא בין ארבעת היסודות ביסוד האש: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי". רש"י מבאר ש"חרון" הוא לשון שריפה וחימום, כלשון "חרה בנהרים", ומאותו שורש "חרטומים" - אותם שהיו מתחממים בעצמות ומגידים נסתרות בכשפים. "חרון אף" - שמתחמם אפו, כאדם הכועס שיוצאים לו כביכול אדים מאפו. ובמה מכבים אש? במים. זהו הרמז: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - ה"פנים" הם חרון האף והכעס, וכנגדם "כמים" - הלב והדמעות. על ידי שתשפכי את לבך יהיו הדמעות בבחינת מים המכבים את אש הכעס, אותו כעס שהכעסנו את השם יתברך ושניתך בגללו חרון אפו על עם ישראל.
ויש להבין גם את עצם הביטוי "שפכי כמים לבך". התאוות נמשלו במקומות רבים למים, וכבר ראינו ביטויים אלו: "נמשך אחר המים היפים", ומי שגובר בו יסוד המים - גובר בו יסוד התאווה. לפי זה אומר הכתוב: שפכי ורוקני את כל תאוות לבך כדרך ששופכים מים. אדם שיש לו מים ואינו צריך להם - שופך אותם לחוץ ומשליכם. יין אינו שופך לאשפה, אלא מעביר מכלי לכלי. ועוד: אם אשפוך יין או דבש מן החבית, תמיד יישאר בה משהו, שכן הם עבים ולחותם נדבקת. אבל מים אפשר לרוקן לחלוטין בלי שיישאר רושם בכלי. לכן דווקא "כמים": אל תשאירי שום תאווה בתוכך. והלב - הוא המבטא תמיד את התאווה. שפכי את תאוות לבך והסירי אותן כליל, בשעה שכנסת ישראל באה להתפלל לפני ה'.
"שאי אליו כפיך" - ומה תאמרי בתפילה זו? את דברי הפסוק הבא:
רְאֵ֤ה יְהֹוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלְלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃
את הצער הזה הזכירי לפני השכינה הקדושה: ראה ריבונו של עולם איך נתקיימה בנו קללת התוכחה. על זה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. כך מבארים המפרשים.
בעל "קול יעקב" שם את הדגש על הביטוי "נוכח פני ה'". אדם יכול להתפלל על הגלות מפני שהגלות מצירה לו: בגללה יש לו בעיות כלכליות, בגללה הוא נרדף בידי אויבים. כל זה הוא "נוכח פניי" - אני מתאונן על הגלות מפני שלי יש בעיה איתה. אבל יש דרגה מרוממת הרבה יותר: אדם המתאונן על צער השכינה, על כך שקודשא בריך הוא כביכול שרוי בסבל, שאין לו בית ואין לו כיסא. הוא מתאונן על הגלות אך לא על סבלו שלו; הוא אינו צד בעניין - מה שכואב לו הוא צערה של השכינה.
וכבר סיפרתי בשיעור הקודם על אחד שבא לאדמו"ר וקבל: רבי, מתי כבר יבוא משיח? שאלו האדמו"ר: מה קרה? השיב לו: פלוני פתח עסק מולי ולוקח לי את כל הלקוחות, כמה אפשר לסבול, מתי כבר יבוא משיח? אמר לו האדמו"ר: מצטער לאכזב אותך. המשיח שיבוא אינו המשיח שאתה מצפה לו, והמשיח שאתה מצפה לו לעולם לא יגיע. אתה מצפה למי שיפתור לך את הבעיות הכלכליות; אם ייסגר לאותו אדם העסק, כבר לא תזדקק למשיח, הסתדרת. וכי המשיח בא כדי לסגור לפלוני את החנות? המשיח בא לגאול גאולה רוחנית. צריך לדעת למה אנו מצפים.
לכן אומר הכתוב: שפכי כמים לבך - אך שים לב שיהיה זה "נוכח פני ה'". את משמעות "נוכח" כבר ראינו בתורה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", ופירשו חז"ל שהיה מתפלל עליה - לא עליי אלא עליה, אנא ה' חוס ורחם על אשתי שיהיו לי בנים ממנה. כך גם כאן: לא על הצרות שלך ולא על הבעיות שלך, אלא שפכי לבך על השם יתברך, על צער השכינה ועל גלות השכינה. הדמעות תהיינה "נוכח פני ה'" - על צערו ולא על צערנו.
אומר המגיד מדובנא משל: אדם היה לו ידיד, ואותו ידיד נכלא בבית הסוהר שלא באשמתו. מה עשה? הלך ומשכן את כל כלי ביתו, ובכסף שקיבל שילם ופדה את חברו לחופשי. עתה, כשיוצא החבר לחופשי, אין ספק שהפעולה הראשונה שעליו לעשות היא לגייס כסף ולהחזיר לידידו את כל כלי ביתו. הרי את כל כלי ביתו משכן בשבילי! ואם יאמר "שלום עלייך נפשי, אני בחוץ, הכול טוב, מעתה אתחיל לחיות חיי עצמאות" - אין לך דבר מגונה מזה.
וזה שאמרו חז"ל על הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" - שהקדוש ברוך הוא משכן את המשכנות. למה נקרא משכן? שנטלו הקדוש ברוך הוא כמשכון, כדי שיחזרו ישראל בתשובה ולא תהיה חלילה כליה. מהו המשכון שלנו? בית המקדש. הקדוש ברוך הוא לקח מאיתנו את בית המקדש כמשכון כדי להצילנו מכליה. ממילא כל תפקידנו עכשיו הוא "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - שהרי מה שהשם כביכול שרוי בצער הוא בגללך, משום שאת ביתו משכן עבורך. כיצד תדאג רק לענייניך הארציים ולא לביתו של ריבונו של עולם שמושכן לצרכך? וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים: לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח אלא כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמה, ובאותו הזמן לא יהיה עסק אלא לדעת את ה'. ולכן אנו אומרים בתפילה: עשה למען שמך, עשה למען שכינתך, עשה למען תורתך - הכול למען קודשא בריך הוא, כי בזה עיקר השאיפה.
שואלים: כיצד זה אנו מחכים דורות על גבי דורות ומשיח בן דוד אינו בא? רמזו זאת בכתוב "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי... אֶל הַלָּחֶם" - מדוע לא בא בן ישי? מפני שכל תפילותינו אינן אלא "אל הלחם". ריבונו של עולם, תן פרנסה; ריבונו של עולם, תן בריאות; ריבונו של עולם, תן זיווגים הגונים - תן ותן ותן, כלשון הזוהר: ככלבים המנבחים הב הב. רק צועקים "תן", ואין צועקים על גלות השכינה ועל צערו של השם יתברך. ועל זה באמת ראוי היה לנו לקונן.
ועוד מבארים במשל: עשיר אחד היה לו בן סורר ומורה, שהתחבר לנערים שאינם הגונים, מהמר ועושה מעשים שאינם ראויים - בעייתי ביותר. חשש האב לעצמו ואמר: כל רכושי יירש, ותוך זמן קצר יאבד הכול. מה עשה? בנה בית גדול, ובקירותיו הטמין שטרות כסף ומטבעות ושכיות חמדה, ולא גילה זאת אלא למתי מעט מאנשי סודו. וכוונתו הייתה: יודע אני שיאבד את כל ממוני בהימורים ובשאר מרעין בישין, ויגיע לשלב שלא יהיה לו מה לאכול ויירד לעניות קשה ונוראה. אז יגלה את האוצרות ויאמר: הנה אתחיל מחדש, אחדל מכל ההבלים שעשיתי, חסדי ה' שאבי שמר לי תקווה והחביא לי אוצרות בקירות הבית.
והנה יום אחד נפלה דליקה בבית, וכל הבית על קירותיו ועל שכיות חמדתו עלה בלהבות. כל מי שראה אמר: חבל, ארמון כה יפה ומיוחד, כמה חבל שמקום נפלא כזה נשרף. הבן, שהכיר את הבית מבפנים, הצטער יותר - שהרי ידע שלא רק הבית שווה מיליונים, אלא גם הרהיטים שבתוכו שווים מאות מיליונים. אבל האב ואנשי סודו, שידעו מן האוצרות, לא הצטערו רק על הבית ולא רק על הרהיטים, אלא על אוצרות העתק שהוטמנו בקירות ואבדו בשריפה. צערם היה גדול לאין ערוך. הרי לך שאותו מאורע עצמו - כל אחד מצטער בו בדרגה אחרת, לפי מידת הבנתו.
כך הן הדרגות במקוננים על חורבן בית המקדש. האומות לא ידעו כלל מהו בית המקדש ומה סגולתו. ראו בניין יפה עולה בלהבות ואמרו: כמה חבל.
סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כׇּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכׇל־הָאָֽרֶץ׃
עיר כזאת, בעלת פוטנציאל תיירותי, עולה בלהבות - כמה חבל. ועל כך משיבים ישראל: "לוא אליכם כל עוברי דרך". אתם עוברי דרך בלבד, ואינכם מבינים על מה יש להתאונן ומה הפסדנו כאן. אינכם מבינים את התפארת הפנימית, את כלי השרת שהיו בתוכו, את החשיבות הרוחנית העליונה שהייתה כאן, שהרי "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
וכן מובא בירמיהו שקונן על החורבן, ופגשו אפלטון ושאלו: על מה אתה מקונן? אמר לו: על הבית הזה שחרב. אמר לו: וכי מתאים לאדם משכיל כמוך להתאונן על חורבן של עצים ואבנים? אמר לו ירמיהו: יש לך שאלות כלשהן במושכלות? אמר לו: כן. אמר לו: שאל. שאל אפלטון, ועל כל שאלה השיב לו ירמיהו תשובה. אמר לו: תדע לך, כל החכמה שינקתי - מן הבית הזה ינקתי. וכי סבור אתה שעל עצים ואבנים אני בוכה? הגוי רואה כאן בית נאה שחרב, אבל המשכיל, איש המעלה והנביא, רואה כאן את ההשגות הרוחניות, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. נמצא שעם ישראל, המכירים במעלת הבית, ראוי להם להתאונן הרבה יותר - כבן המלך שהכיר גם את פנימיות הבית.
אבל למעלה מכול - הקדוש ברוך הוא בעצמו, היודע את מעלת בית המקדש, את תכונותיו הפנימיות, את השראת השכינה שבו ואת הסודות העצומים הגנוזים בו. מי שיעיין יראה כמה סודות יש כבר במידותיו של בית המקדש - באורכו וברוחבו; בעניין הכרובים, השולחן והמנורה. הכול סודי סודות נפלאים, ורק חלק מהם אפשר להשיג מתוך כך שהתורה חוזרת פעמים רבות על מעשה המנורה: גביעיה, כפתוריה ופרחיה. וכי מישהו חושב שהעניין הוא "תעשה גם פרחים שיהיה יפה"? זו קטנות, כך לומדים בגן. אדם משכיל מבין שבכל אלו סודות עמוקים ונפלאים, ואין איתנו יודע עד מה. ומי כן יודע? קודשא בריך הוא. ואם כן, כיצד מצטער הקדוש ברוך הוא על חורבן הבית - הוא היודע גם את הנסתר שבו, את האוצרות הרוחניים שהיו בתוכו ואבדו. זהו צער גבוה הרבה יותר מצערו של הגוי, וגבוה הרבה יותר מצערו של היהודי.
וזהו שכתוב "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי", ואמרו חז"ל: מקום יש ושמו מסתרים, ששם כביכול השכינה בוכה. לפי דברינו הדבר מבואר נפלא: אומר הקדוש ברוך הוא, הבכי שלי הוא בדרגה גבוהה הרבה יותר, שכן אני בוכה על מה שנסתר בתוך הבית, על העוצמות הרוחניות האדירות שאפילו לא השגת אותן. וזהו "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'": אל תישאר ברמה שלך ואל תבכה לפי רמת ההשגה והתפיסה שלך, אלא לפי רמת תפיסתו של קודשא בריך הוא. הבן שהיה כאן הרבה מעבר להשגתך, ועל כך הקדוש ברוך הוא בעצמו מצטער - קל וחומר שעליך להצטער. אל תישאר בתפיסה הילדותית שהיה כאן בניין יפה וחרב, אלא "נוכח פני ה'" - כפי שהקדוש ברוך הוא רואה את בית המקדש, כפי הדברים הנסתרים והפנימיים שבו. כנגד אלו צריך לקונן, ואז קוננת ובכית בדרגה הראויה על מקום כה נפלא.
וכך אכן היה בשיבת ציון. כשחנכו את בית המקדש השני, הצעירים ראו ושמחו והיו מרקדים ועולצים, והזקנים בכו. שאלו אותם: נבנה בית המקדש, מדוע אתם בוכים? אמרו להם: אתם לא ראיתם את הבית הראשון. אילו ראיתם אותו, הייתם מבינים שבית זה כאין וכאפס לעומתו. ולא רק מצד יופיו החיצוני, שבית ראשון היה כולו מצופה זהב, אלא בעיקר מצד הניסים והנפלאות שאין לשער ולתאר, שכבר לא היו בבית שני. בבית שני חסר ארון, וחסרו עוד דברים רבים שהיו בראשון. הזקנים הביטו ואמרו: זהו בית מקדש של עניים לעומת הבית המקורי.
וכך גם היו מן השבים שנגאלו ושמחו: חזרנו אל השדה, חזרנו אל המטעים, אפשר לעבד את הארץ. זו שמחה ברמה של עם הארץ כפשוטו - אדם שעסקו בארציות. ברוך ה', היה לי בית וחזרתי אליו. וכי זה מה שאנו מצפים לו בגאולה - לבית? לשדה? רק אדם ברמה רוחנית ירודה ישמח בכך. אבל מי שרמתו גבוהה יותר יצפה לראות כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם בשירם ובזמרם וישראל במעמדם; לראות שאין הרוח מנידה את עמוד עשן הקטורת; לראות את הניסים - שלא נראתה זבוב בבית המטבחיים, שלא כיבו גשמים את אש המערכה. קרבת אלוקים - זו השאיפה הרוחנית הגבוהה. וזהו "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'": כפי שראוי לבכות על פי השקפתו של בורא עולם, ולא על פי השקפה ארצית גשמית וחומרית.
עוד מבארים את הפסוק על פי מה שכתוב בתהילים: "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ". אנו בגולה נחשבים כשיכורים, כמו שכתוב "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן". והנה השיכור אינו יכול לעשות קניין ואינו יכול לבצע שום פעולה משפטית אלא בבוקר. מדוע? כי בלילה הוא צמוד לבקבוק ועדיין מתדלק; בבוקר, אחרי שינה - שהיין קשה שינה מפיגתו - ברגע שלפני שמצא שוב את הבקבוק, יש שעה שהוא בשפיות. אם ברצונך לסגור עמו עסקה, עשה זאת אז, שכן אחר כך אין עם מי לדבר. ואם אתה תלוי בו, שאת הנכס אתה רוצה לקנות דווקא ממנו, אין לך ברירה אלא להמתין לבוקר.
וזהו שכתוב "מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר". מהו "שומר"? ממתין ומצפה, כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", שפירש רש"י: המתין וציפה לראות כיצד יתקיים הדבר. ואין הכוונה כשומר העומד על משמרתו וממתין לבוקר - אין זה פשט הכתוב - אלא "מן הממתינים לבוקר". ולכן נכפל הלשון פעמיים: גם השיכור צריך להמתין עד שיתפכח, וגם זה הרוצה לעשות עמו עסקה נאלץ להמתין, שהרי אין לו עם מי לסחור מלבדו.
ומהו הבוקר שלנו? ראש השנה. כל השנה אנו כשיכורים מפאת הגלות, ובראש השנה מתחיל האדם להתעורר. וכמו שכותב הרמב"ם: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה - עורו עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן. תחילת השנה היא זמן של התעוררות. וזהו "ה' בוקר תשמע קולי, בוקר אערוך לך ואצפה" - בראש השנה. ואילו כל השנה כולה: "כי לא אל חפץ רשע אתה" - איני יכול לעמוד ולהתפלל לפניך כראוי, שאין אתה חפץ בתפילת רשע; "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" - אין ההולל והשיכור יכול להתייצב ולהתפלל. על כן: אנא ה', המתן לבוקר, ואז נתפלל כראוי ביום ראש השנה.
וזהו שאומר המקונן: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות" - עכשיו! הנה תמוז, וזמני התשובה ממשמשים ובאים; אב - ראשי תיבות "אלול בא", או "אלול בפתח"; ואלול - "אני לדודי ודודי לי". זהו "ראש אשמורות", לקראת הבוקר שלפני ראש השנה, הזמן שבו מתחילה ההתעוררות לתשובה. אז צריך לקום ולרנן, כי אז הקדוש ברוך הוא יקבל את תפילותינו.
פסוק י"ט מלמד אותנו מתי לבכות, כיצד ועל מה. "לראש אשמורות" - בשעה הראויה לתפילה, שעה שבה התינוק יונק ושבה מתנוצצים אורות החסדים, ובזמן שבשנה שבו מתחילה ההתעוררות לקראת ראש השנה. "שפכי כמים לבך" - מים המכבים את אש חרון האף, ומים המרוקנים את הלב מכל תאווה בלי להשאיר רושם. "נוכח פני ה'" - לא על צערנו אנו, אלא על צער השכינה ועל ביתו של ריבונו של עולם שמושכן בעבורנו; ולא לפי תפיסתנו הקטנה שחרב כאן בניין יפה, אלא לפי תפיסתו של הקדוש ברוך הוא, הבוכה "במסתרים" על האוצרות הרוחניים הנסתרים שאבדו. מי שכך מקונן - קונן כראוי, ותפילתו תתקבל.