פתיחה: מן הקינה אל הצעקה
אנו מגיעים בפרק ב' של מגילת איכה לנקודת מפנה. עד כאן תיאר המקונן את החורבן ואת מידת הדין שפגעה בעם ובעיר, וכעת הוא פונה אל כלי הנשק האחרון שנותר בידי הכלל: הצעקה והדמעה. בפסוק אחד קצר טמונים כאן יסודות גדולים בעבודת התפילה, ולכן נעמוד עליו באריכות.
צָעַק לִבָּם אֶל־אֲדֹנָי, חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל־תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל־תִּדֹּם בַּת־עֵינֵךְ. (ב, יח)
"צעק ליבם" - צעקה שאין בה מילים
המקונן אומר "צעק ליבם אל ה'". אומר הזוהר הקדוש: זוהי צעקה שאדם צועק ואינו אומר כלום. מה היא צעקה? "אוי" - אדם צועק ואינו מוציא בפיו מילים כלל, אלא צועק מנהמת ליבו בלבד.
אמר רבי יהודה: הלכך גדולה צעקה מכולם. ומדוע? כי דיבור ואמירה הם בפה, וזה דבר חיצוני. ואילו הצעקה - מהיכן היא באה? מן הלב. זהו דבר פנימי, צעקת הלב, כמו שכתוב "צעק ליבם אל ה'". צעקה וזעקה דבר אחד הן, אלא שהיא קרובה אל הקדוש ברוך הוא יותר מן התפילה ויותר מן האנחה, שנאמר "והיה כי אם צעֹק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו" - לא נאמר "אם יתפלל", אלא "אם יצעק", משום שהצעקה היא מעומק הלב.
אמר רבי ברכיה: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך", מה כתוב? "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה". אומר המדרש: הניח את הכל ולקח צעקה. עזב את כל שאר כלי הנשק, את כל סוגי התפילות - ויש עשרה לשונות של תפילה - ונטל דווקא את הצעקה, שהיא הנשק הכבד, נשק יום הדין, משום שהיא קרובה לקדוש ברוך הוא יותר מכולם. וזהו שנאמר "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי" - הצעקה של ישראל היא שהגיעה לפני הקדוש ברוך הוא. לא תפילה, לא אנחה, לא פילול ולא אחד משאר לשונות התפילה, אלא דווקא הצעקה. ולכן שנינו שאחד מארבעה דברים שמקרעין גזר דינו של אדם - שינוי השם, שינוי מעשה וכיוצא בהם - הוא הצעקה, שיצעק אל הקדוש ברוך הוא.
"הורידי כנחל דמעה" - בכי בלא הפסק
מכאן פונה המקונן אל חומת בת ציון ואומר לה: "הורידי כנחל דמעה יומם ולילה". בתחילת המגילה נאמר "בכה תבכה בלילה" - הבכי היה בלילה בלבד; וכאן הוא פונה ואומר שתבכה יומם ולילה. "כנחל דמעה" - כל דמעה ודמעה תהיה בשיעור ובכמות של נחל. "אל תתני פוגת לך" - לשון הפוגה: אל תיתני מנוחה לבכיותייך, אל תפסיקי. ואפילו אם יהיה הכרח להפסיק לרגע - "אל תידום בת עינך": שתהא ההפוגה קצרה כל כך עד שהעין לא תספיק להתייבש בינתיים, אלא תישאר תמיד לחה. כלומר גם אם תפסיקי, אל תהיי דוממת לגמרי, ולא תיבש העין.
האלשיך הקדוש: פנייה אל רחל אמנו
מסביר האלשיך הקדוש שיש כאן גם פנייה אל רחל אמנו. על רחל נאמר "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". ולכן אומר המקונן: "צעק ליבם אל ה', חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה" - מי היא אותה חומת בת ציון שאליה הוא פונה? זו רחל אמנו, שתוריד כנחל דמעה על בניה, על עם ישראל שיצאו לגלות.
והרי אמנם צעקו האבות, ואף על פי כן רק כאשר קפצה רחל ואמרה: ריבונו של עולם, כנגד מי אתה מתקנא? כנגד עבודה זרה זו שאין בה ממש? והלוא אני הכנסתי צרתי לתוך ביתי ולא נתקנאתי בה - מיד אמר לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ושבו מארץ אויב", "ויש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". הרי שכל ההבטחה באה בעקבות מעשיה של רחל.
וזה שאומר כאן המקונן: "חומת בת ציון" - את, רחל אמנו, שהנך בגדר חומה לציון ולעם ישראל, "הורידי כנחל דמעה". ולכן הוא פונה אליה בלשון "בת", שרחל היא בחינת נקבה; ומעבר לכך, בלשון הקבלה פרצוף רחל הוא בחינת נוקבא כנגד זעיר אנפין, וזעיר אנפין והנוקבא הם בחינת בנים לאבא ואמא, לחכמה ולבינה - ולפיכך היא נקראת כאן בגדר "בת". "הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך, אל תידום בת עינך".
וזהו "צעק ליבם אל ה'": כל כך היו מדוכאים עד שלא היו מילים בפיהם, ולא יכלו להוציא מילה מן הפה כדי לבטא את צערם. מה נותר להם לעשות? רק לצעוק. ומתוך הצעקה - וצעקה אינה שבה ריקם - זו המלצת המקונן: הורידי כנחל דמעה יומם ולילה וצעקי אל ה', ועל ידי שתצעקי תוכלי להינצל מן הגלות ומן הצרה.
ספר "לחם דמעה": מדוע דווקא עכשיו?
בספר "לחם דמעה" לרבי שמואל די אוזידא מובא שעם ישראל כבר הרבו בתפילה - "צעק ליבם אל ה'" - וכבר החלו לשוב בתשובה, שהרי "צעק ליבם" היינו תשובה מתוך הלב ולא דבר חיצוני. וכעת הם פונים אל חומת בת ציון ואומרים לה: "הורידי כנחל דמעה יומם ולילה" - אם אנו חטאנו, את במה חטאת? הורידי דמעה יומם ולילה.
ושואל: לכאורה מדוע דווקא עכשיו? רק לאחר ש"צעק ליבם אל ה'" הם פונים לחומת בת ציון ומבקשים שתבכה ותתפלל שלא תיחרב. מדוע לא קודם לכן? והתשובה פשוטה: לפני שעם ישראל שבים בתשובה, ממי אמור הקדוש ברוך הוא להיפרע? מעם ישראל עצמם. וכיוון שלא רצה הקדוש ברוך הוא לעשות כליה בישראל, מה עשה? כילה חמתו בחומת בת ציון, כילה חמתו בעצים ובאבנים. אם כן, לפני התשובה אי אפשר היה לומר לחומת בת ציון "הורידי כנחל דמעה" כדי שלא תינזקי - שהרי מה אנו מבקשים בכך? שהפורענות תבוא עלינו? אדרבה, מוטב שתיחרב חומת בת ציון ולא יכלו ישראל.
אבל עכשיו, לאחר ש"צעק ליבם אל ה'", לאחר שעשו תשובה, ותשובה מן הלב, כעת הם יכולים לבוא ולבקש מחומת בת ציון: אל דומי לך, אלא הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך. מדוע? מפני שכבר חזרנו בתשובה, ואם כן מדוע שתיחרב חומת בת ציון? מראש, קודם שצעק ליבם אל ה', לא היה מקום לבקש שהחומה לא תינזק - שאם היא לא תינזק, אנו ניזוקים. אך לאחר ששבנו בתשובה, וכבר אין נזק מגיע לנו כביכול, אנו פונים אל חומת בת ציון ואומרים: עתה כן תוכלי להתפלל שהקדוש ברוך הוא באמת לא יפגע בך, שהרי כבר עכשיו רואים שעם ישראל שבו בתשובה.
לסיכום:
פסוק זה מלמדנו את כוחה של הצעקה: אין היא אמירה שבפה אלא זעקת הלב, והיא הקרובה אל הקדוש ברוך הוא יותר מכל לשונות התפילה, עד שהיא אחת מן הדברים המקרעים גזר דינו של אדם. המקונן פונה אל חומת בת ציון - ולדברי האלשיך אל רחל אמנו, שבכייה הוא שהביא את ההבטחה "ושבו בנים לגבולם" - שתוריד דמעה כנחל יומם ולילה בלא הפוגה ובלא שתיבש העין. ולפי "לחם דמעה", דווקא לאחר ש"צעק ליבם אל ה'" ושבו ישראל בתשובה שלמה מן הלב, אפשר כבר לבקש שלא תיחרב החומה, שהרי כל החורבן בעצים ובאבנים בא רק כדי שלא תהיה כליה בעם ישראל.