פתיחה: הקינה על נצחון האויב
פרק ב' באיכה הולך ומתאר את החורבן, ובתוך הקינה מגיע המקונן לנקודה כואבת במיוחד: לא רק שנפלנו, אלא שהאויב עומד מולנו ומתפאר. בפסוק י"ז מונחת התשובה לכך, ומתוכו נפתחים כמה וכמה מהלכים של פשט ורמז, של מוסר ושל נחמה נסתרת.
עָשָׂה יְהֹוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, הָרַס וְלֹא חָמָל, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב, הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ. (ב, יז)
"עשה ה'" - לא כוחי ועוצם ידי
הפסוק הקודם תיאר את הגויים המתפארים ואומרים "בלענו". אנחנו, כוחנו, עוצם ידינו. על כך בא הנביא ומקדים ואומר: אל תטעה. "עשה ה' אשר זמם". לא אתם עשיתם. "הלא כי צורם מכרם וה' הסגירם". אתה אומר: הנה השגתי את זה בידיים שלי. איך בידיים שלך? הקדוש ברוך הוא הסגיר אותו לידיך. "אשר שבית בכוחך"? מה זה שלך? לא ברוב כוחך ולא ביכולתך, אלא ה' הסגירם.
מהו "אשר זמם"
"זמם" פירושו שהדבר תוכנן כבר מראש. זה מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא בתורה: אם יקום העם הזה ויזנה אחרי אלוהים אחרים, מצאוהו רעות רבות וצרות. ועם כל זה התורה מבטיחה שכליה לא תהיה. "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור", וכמו שנאמר בירמיהו "ואותך לא אעשה כלה". יש הבטחה שעם ישראל לא ישבות מהיות גוי לפניו כל הימים, ובחסד ה' הותיר לנו פליטה. אבל הדברים עצמם הם בכלל "אשר זמם": הקדוש ברוך הוא הודיע אותם מראש, שאם נסטה מן הדרך הפורענות ממתינה.
"ביצע אמרתו" לפי דרך זו הוא מלשון אמירה: ביצע את האמירה הקדומה שלו, עשה את מה שאמר למשה מימי קדם, שאם עמך יסטו מן הדרך יקבלו פורענות.
"וישמח עליך אויב" - המפלה הכפולה
הקדוש ברוך הוא הביא את האויב במעשים שעשה לנו, והוא שמח על הצרות שלנו. וזה הרבה יותר קשה. כשיש מפלה, המפלה היא כפולה: מצד אחד אנחנו ניזוקים, סובלים, הרוגים ופצועים. ומצד שני יש את המפלה המורלית, שאנחנו יצאנו קטנים והאויב יצא גדול. חוץ מזה שאנחנו מלקקים את הפצעים, שמחת האויב זורה לנו עוד מלח על הפצעים.
"גברא קטילא קטל" - נפילה ביד ה' ולא ביד האויב
בספר תורת חסד מבאר: "עשה ה' אשר זמם", כלומר מה שזמם האויב לעשות, עשה הקדוש ברוך הוא כבר קודם לכן, וגברא קטילא קטיל. לפי ההסבר שהעושה האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא, "אשר זמם" אינו מוסב על השם אלא על האויב: מה שהאויב זמם, אומר הקדוש ברוך הוא, את זה כבר אני עשיתי. קמחא טחינא טחן, גברא קטילא קטל, שהרי הכול הוא חשבון שלנו עם הבורא.
ותבינו שתמיד זה עדיף. "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה". עדיף ליפול ביד השם. הרי התביעה על דוד הייתה: "ואת אוריה החתי הרגת בחרב בני עמון". שימו לב לסוף הפסוק, זה העיקר. הוא חייב מיתה, מה רוצים ממנו? אלא הטענה היא: אם מגיעה לו מיתה, קח בית דין, דון אותו והוצא אותו להורג. אבל למה בחרב בני עמון? נמצא שיש כאן מעלה: "עשה ה' אשר זמם האויב לעשות", נפלנו ביד ה' ולא ביד החרב הטמאה של בני עמון. בספר משנת הגלגולים הארכתי בנקודה הזאת, מה היה מיוחד בחרב בני עמון, שהיה בה עניין של חקוק עליה נחש, סטרא אחרא, ופגם גדול במי שמת על ידה. כאן אותו עיקרון: נמסרנו ביד ה'. אל תחשוב, אויב, שאתה עשית לי משהו. לך אין כוח כלל.
"אמרתו" מלשון בגד: השלמה שבה חקוקים הרוגי המלכות
חז"ל דורשים "אמרתו" לא מלשון אמירה אלא מלשון אימרה של בגד, ו"בצע" הוא לשון קריעה: "בזע פורפירא דיליה", קרע את הבגד שלו. מסביר בספר אלון בכות: הקדוש ברוך הוא כשברא את העולם התעטף כביכול בשלמה של אור, ובשלמה הזאת היו חקוקים כל נשמות הצדיקים העתידים להיהרג על קידוש השם. זהו הבגד שהקדוש ברוך הוא מתעטף בו. ואילו היה לובש את השלמה הזאת בשעת החורבן, היה מתכפר בה עוונם של ישראל. מה עשה? "בצע אמרתו", קרע את הבגד מעליו, כי דרך הבגד הזה הקדוש ברוך הוא זוכר: "ויז נצחם על בגדי", דם הצדיקים כביכול על בגדיי ואיני שוכחו לרגע, "ונקיתי דמם לא נקיתי", על דמם איני מוחל. בגד שכזה, שהוא לבוש בו, אי אפשר לשכוח ממנו. אז איך בא החורבן? "בצע אמרתו", קרע והסיר אותו מעליו, ורק אז יכלה הפורענות לבוא. אבל אם הבגד היה עליו כביכול, לא היה נותן שייחרב בית המקדש.
החלוק של ה"אז" ורמז "אשר זמם"
הרוקח, הרב מגרמייזא, מביא בשם מדרש אבכיר, שהוא מדרש קדום: כשאמרו ישראל שירה על הים, לבש הקדוש ברוך הוא חלוק שיש בו כל "אז" שבתורה ובנביאים. "אז ישיר משה", "אז תשמח בתולה במחול", "אז ידלג כאיל פסח". ובחורבן הבית "בצע אמרתו", בזע פורפירא דיליה, קרע את הבגד הזה. וזה רמוז כאן: "אֲשֶׁר זָמָם" ראשי תיבות "אז", לומר לך שה' ביצע וקרע את הבגד שעליו כתוב "אז". שהרי ה"אז" תמיד מבטא כמיהה אל העתיד, אל הגאולה, אל ביאת המשיח ואל העולם הבא: "אז ימלא שחוק פינו". אפשר לומר בדרך רמז שכל ההנהגות הן כפי מה שעתיד להיות לקראת הגאולה, ואילו באותה שעה קרע הקדוש ברוך הוא את הבגד ואמר: עכשיו מגיע להם עונש. לא להסתכל על העתיד, אלא על המצב כפי שהוא כעת.
"בנפול אויבך אל תשמח" - ולמה לא נפלו?
האלון בכות מסביר כאן דבר נפלא. כתוב "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". מי ששמח במפלת חברו, הקדוש ברוך הוא מסיר את אפו מן האויב ומביאו על השמח. אם כן, הגויים ששמחו על מפלתנו היו צריכים ליפול. ואיך זה שהם שמחו בנפילתנו והשם לא הפילם? זה מה שהוא אומר: "וישמח עליך אויב" - והתוצאה הייתה צריכה להיות שיפלו. ובמקום זה "הרים קרן צריך". שבר על שבר. אילו הדבורה שעקצה אותי הייתה מתה, עוד הייתי מתנחם. אבל כשאני רואה שהדבורה שעקצה אותי עוד מוסיפה כוח, זה מצער הרבה יותר. לא די שהוא שמח, אלא שהשם עוד רומם את קרנו.
למה הרים ה' את קרן הצרים
בספר אהבת ציון מסביר "הרים קרן צריך", שהקדוש ברוך הוא נתן את כל העולם בידו של נבוכדנצר. ולמה דווקא ביד מלכות חשובה? כבר דיברנו בעבר על כך שכאשר הקדוש ברוך הוא מוסר את ישראל, אינו מוסרם ביד אומה שפלה אלא ביד אומה חשובה, ו"כל המיצר לישראל נעשה ראש", כדי שלא ניפול ביד אומה שפלה. להגיד שארגון גרילה הכניע את מדינת ישראל, זו בושה גדולה. אבל אם ארצות הברית מכניעה, מה רצית? מה הגודל שלנו ומה הגודל שלה, איזו השוואה יש כאן בכלל. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא הרים את קרן הצרים כדי שיוכל להיפרע מעם ישראל בלי ביזיון של נפילה ביד אומה שפלה.
ושימו לב מה קרה כאן: האויב מרוצה פעמיים. פעם אחת שהוא מכה בנו, ופעם שנייה שהוא עצמו נעשה גדול, שהרי כדי להכות בנו הוצרך כביכול להיעשות גדול. "הרים קרן צריך" הביא את "וישמח עליך אויב": הוא בטוח שזה בשבילו, איזה יופי, ה' אוהב אותי, ראית איך רומם אותי. טיפש, לא בשבילך רומם אותך, אלא רק כדי שלא יהיה ביזיון לעם ישראל.
למה נכתב שם הוי"ה ולא שם אדנות
לפי זה שימו לב לדקדוק בפסוק: היה ראוי לכתוב "עשה אד-ני", ובפועל כתוב שם הוי"ה. ההבדל ידוע: אדנות כולל בתוכו לשון דין, ואילו שם הוי"ה הוא מידת החסד והרחמים. וכאן, כיוון שהרמת קרן הצרים הייתה לטובתנו, שלא ניפול ביד אומה שפלה, יש בזה מידת חסד ורחמים, ולכן נכתב שם הוי"ה. לעומת זאת בשאר הפסוקים במגילה הכתיב הוא שם אדנות, משום שהם מדברים על דין ולא על מצב של חסד ורחמים.
"אמרתו" בסגול - רמז לשלושת בתי המקדש
עוד דקדוק: הניקוד הוא "אֶמְרָתוֹ" בסגול, שלוש נקודות, לרמוז לשלושת בתי המקדש: שניים שחרבו והשלישי שלא ימוט לעולם. ולפי זה "הרס ולא חמל": "הרס" על בית ראשון, "ולא חמל" על בית שני, "ערו ערו עד היסוד בה". "וישמח עליך אויב" זה נבוכדנצר, שהחריב את הבית הראשון. "הרים קרן צריך" מכוון לבית שני, שהרי אמרו חז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כשירושלים נחרבה, נתרוממה קרנם של צריך.
האלשיך: "אשר זמם" ולא "אשר אמר"
המקונן מתאונן כאן שהקדוש ברוך הוא עשה לא רק את מה שכתב בתורה, אלא גם את מה שזמם בלבד ולא נכתב, בבחינת מחשבה בלבד. לכן אומר האלשיך הקדוש: לא נאמר "עשה ה' אשר אמר", שהרי "אשר אמר" הוא מה שנכתב בתורה, אלא "אשר זמם", לומר שכביכול עשה יותר ממה שאמר, ואפילו מה שרק חשב קיים בנו.
ובאה רוח הקודש ומשיבה כנגדו: טעות בידך. "בצע אמרתו", ו"בצע" הוא מלשון לבצוע, לחלוק לשניים, כבציעת הפת. כלומר לא זו בלבד שלא עשה יותר ממה שאמר, אלא אפילו מה שאמר לא עשה בשלמות אלא רק חציו. שהרי מה נאמר בתורה? "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה יעלם ה' עליך עד השמדך". אילו היה מקיים את כל אשר ציווה מימי קדם, לא היה משתייר לשונאיהם של ישראל שריד ופליט. אלא שהקדוש ברוך הוא "בצע אמרתו", עשה רק חצי, ולכן ישראל קיימים.
ברית אברהם: מידת הדין שעלתה במחשבה תחילה
רבי אברהם מזבארוב, בעל ברית אברהם, מביא את דברי רש"י בבראשית, שבתחילה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במידת הדין, ולכן לאורך כל הבריאה כתוב "אלוקים", שהוא דין. ולאחר מכן נאמר "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים", כי ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין לבדה, ושיתף עמו מידת רחמים, שם הוי"ה, כדי שיהיה קיום לעולם. על כך מקונן הנביא: בוא וראה שבעת החורבן נהג עמנו הקדוש ברוך הוא במידת הדין, לא כפי שעלה במחשבה לאחר בריאת העולם לשתף את מידת הרחמים, אלא כפי שעלה במחשבה לפני כן, כשהיה רק דין. וזהו "עשה ה' אשר זמם": מחשבתו המקורית לקיים את העולם בדין, אותה עשה, והנה נפרע מאיתנו במידת הדין.
על פי זה הסברנו גם את הידוע אצל רבי עקיבא. כשהראה הקדוש ברוך הוא למשה את תורתו של רבי עקיבא, ביקש משה: הראיתני תורתו, הראני שכרו. הראהו שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל. נבהל משה ואמר: זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. וכולם שואלים מה פשר הביטוי הזה, שנשמע כמו "אל תשאל שאלות", ותמוה שכך עונה הקדוש ברוך הוא למשה. אלא שזו תשובה מדויקת: יש צדיקים גדולים שיכולים להתקיים גם במציאות שבה העולם עומד כפי התוכנית המקורית, על פי מידת הדין, ובמצב כזה סטייה קלה גוררת עונש נורא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רבי עקיבא הוא אחד מהם, כך עלה במחשבה לפני לברוא את העולם כולו במידת הדין, ורבי עקיבא חי לפי מה שעלה במחשבה מקדמת דנא. וגם כאן אנו מתלוננים: ריבונו של עולם, "עשה ה' אשר זמם", עשה בנו דין כפי שזמם בתחילה.
ברכת שמעון: "ביצע" מלשון פשרה
בספר ברכת שמעון מביא את מדרש תנחומא בפרשת ראה: כשחטאו ישראל אמר הקדוש ברוך הוא, התניתי עמהם להביא עליהם קללות, ויודע אני שאין בהם כוח לעמוד בהן, אלא פשרה אני עושה עמהם. וזהו "בצע אמרתו", עשה עמהם ביצוע, כלומר פשרה.
ונבין את המושג. מראש יש מצווה על הדיין לעשות ביצוע, שהוא פשרה, מלשון לבצוע לשניים. שניים באים לדין, ולפני שאני אומר יקוב הדין את ההר, אני שומע את הטענות ומציע: אתה טוען כך, ואתה טוען כך, בואו נעשה פשרה, אתה תשלם לו כך וכך. מצב כזה עדיף. והיום למעשה כל בתי הדין עושים פשרה. מה שבתי הדין עושים אינו דין תורה ממש אלא קרוב לדין תורה, מכמה סיבות שהסברנו בעבר, וזה יותר בגדר פשרה. לכן גם חותמים הצדדים מראש על הסכם שהם מקבלים ומאשרים את הפשרה שאליה יגיע הדיין, ועל פי חוקי המדינה זה נקרא בורר או מגשר.
על פי זה מסביר בברכת שמעון את הכתוב "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר". חז"ל אומרים שדי במליץ אחד מני אלף, כלומר שכל המעשה שלילי ביותר ו-999 מלמדים חובה, ויש רק זכות קטנטנה, מיקרוסקופית, שטלסקופ החלל לא יראה אותה, ואף על פי כן "פדעהו מרדת שחת". ותמהים: היכן שמענו דבר כזה, ומה ההיגיון בו? הרי תמיד הולכים אחר הרוב, ו-999 מוכיחים חובה.
אלא שבדין תורה הולכים אחר הרוב, ולכן אין בית דין שקול: צריך שלושה, עשרים ושלושה או שבעים ואחד, כדי שתהיה הכרעה על פי רוב. אבל בפשרה, כמבואר בתוספות בסנהדרין דף ו', אין הולכים אחר הרוב. אם ישבו הדיינים והחליטו על פשרה, אפילו עשרים דיינים הסכימו ואחד אומר שאין כאן צדק והפשרה אינה הוגנת, אין עושים פשרה. אפילו שבעים אמרו כן ואחד אמר לא, אין עושים. פשרה צריכה הסכמה של כל בית הדין וכל הצדדים. ולפי זה מובן נפלא: אילו היה הקדוש ברוך הוא דן את האדם במידת הדין לא היה מתקיים, ולכן כדברי המדרש הוא עושה עמהם פשרה, וזהו "ביצוע". ובפשרה צריך שכולם יסכימו. אם יש אחד מני אלף המלמד זכות, אין כאן הסכמה פה אחד לחובה, ודי באותו אחד שאינו מסכים לפשרה כדי לומר "פדעהו מרדת שחת". בדין היה מספיק רוב המלמדים חובה, אבל כאן מדובר בפשרה.
רבי יונתן אייבשיץ: ה' חתך את הפסוק באמצע
רבי יונתן אייבשיץ באלון בכות מסביר שהמקונן טוען כאן שהקדוש ברוך הוא נהג עמנו שלא על פי דרכו. הרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו": מי ששמח במפלת אויבו, הקדוש ברוך הוא מסיר את אפו מן האויב ומביאו על השמח, וכבר הסברנו פעם את פשר ההנהגה הזאת. אם כן, מה היה ראוי שיקרה? שיסיר וישיב מעלינו את אפו, שהרי המקונן מעיד "וישמח עליך אויב", האויבים שמחו במפלתנו. ואף על פי כן "הרים קרן צריך". במקום שקרננו תתרומם וקרנם תיפול, נתרוממה קרנם.
ואני אמרתי להסביר לפי זה גם את תחילת הפסוק. "בצע אמרתו אשר ציווה מימי קדם" מדבר על הפסוק הזה עצמו. חציו הראשון: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", וזה אכן התקיים, האויב שמח על מפלתנו. אבל את החצי השני, "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", לא קיים. נמצא ש"בצע אמרתו", חתך באמצע את האמירה שאמר מימי קדם, שהרי אילו היה מקיים את כל הפסוק היה מקיים גם "והשיב מעליו אפו", ומחיל את אפו על אויבי ישראל.
לסיכום: פסוק אחד, "עשה ה' אשר זמם", נושא בתוכו את כל הקינה ואת כל הנחמה. הוא מוציא את הגאווה מפי האויב, שכן לא כוחו עשה זאת אלא ה' הסגירנו בידו, ואף מה שזמם האויב כבר נעשה מידו של הקדוש ברוך הוא, וטוב ליפול ביד ה' ולא ביד אדם. הוא מגלה שהבגד שבו חקוקים הרוגי המלכות נקרע כביכול כדי שתבוא הפורענות, ושקרן הצרים הורמה רק כדי שלא ניפול ביד אומה שפלה, ולכן נכתב כאן שם הרחמים. והוא מגלה שאפילו את אשר ציווה מימי קדם לא עשה בשלמות אלא "ביצע", חצה ופישר, שהרי בפשרה די במליץ אחד מני אלף להצילנו. זו הנחמה הגדולה שבתוך החורבן: הדין נעשה, אך הוא נעשה בידו של אבינו שבשמים, ובתוכו שמורה ההבטחה שלא יעשה אותנו כלה.