פרק ב' באיכה ממשיך בתיאור החורבן, ובשלב זה הקינה פונה אל תגובת הסובבים: העוברים והשבים מזה, והאויבים מזה. בפסוק ט"ו ראינו את עוברי הדרך הסופקים כפיים ומשתאים על גורלה של העיר; ובפסוק ט"ז אנו שומעים את קולם של האויבים עצמם. נעסוק בפסוק זה בהרחבה, על פי המפרשים והמדרשים.
פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ, אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ׃
"כל אויביך" - האיבה שהייתה טמונה בלב
"אויב" הוא מי ששונא בסתר לבו, להבדיל מ"שונא" שמוציא את שנאתו החוצה. האיבה נתונה בפנים, בתוך הלב. עד החורבן הסתירו האויבים את איבתם; משראו את החורבן - "פצו עליך פיהם כל אויביך", פתחו את פיהם לדבר, פתחו חרצובות לשונם, וגילו את איבתם במפורש. אז התגלו כל האויבים, כל אלה שעד עתה לא ראינו את שנאתם. כך מסביר בעל "לחם דמעה".
וזו תמיד הדרך לדעת מי לנו ומי לצרינו. כשטוב לאדם אי אפשר לדעת, שהרי כשטוב לאדם רבים מתיידדים עמו, רבים "חברים" שלו, ורבים חושבים לעצמם: אולי יידבק בי משהו מן ההצלחה שלו. מכאן אין להביא ראיה לכלום. הראיה האמיתית היא: מי נשאר אתך כשאתה נופל. כשכולם תוקפים אותך וכולם נגדך - אם אתה רואה שכולם בורחים כעכברים מספינה טובעת, סימן שהאדם הזה מעולם לא היה חבר שלך, אלא רק כל עוד היה לו משתלם. כפי שהגדיר זאת מישהו: חבר על בטריה. נגמרה הבטריה - נגמרה החברות. כבר אין לו מה לקבל ממני, ומיד: "מי, פלוני? חבר שלי? באמת הגזמת, מדי פעם היינו משוחחים ולא יותר, אל תחבר אותו אליי". אין לו יותר אינטרס - וגמרנו.
אגב, אפשר לראות זאת גם בציבור. היום הציבור החרדי מותקף, ותחת כל עץ רענן כל כתב ולבלר מתבטא בביטויים קשים יותר. כולם פתאום מבינים מה טוב לציבור החרדי, כולם יודעים כיצד לגאול אותם מן העניות, כיצד ללמד אותם לימודי ליבה שלא יהיו מסכנים; הם הרי אינם יודעים, וחייבים ללמד אותם ולעזור להם. אחד מציע לקחת אותם לטאטא רחובות, ואחד ברוב טובו מציע לגייס אותם ולהשפיע עליהם. והנה דווקא עכשיו נבחן מי לנו ומי לצרינו: אלה שנותנים יד לאויבים שלנו - ברור שמראש תמיד היו עם האויבים שלנו; ואלה שבאים עכשיו לדבר טובה על הציבור הלומד תורה ושומר מצוות, אלה שבאמת אכפת להם מכבוד שמים - פניהם מתגלים עכשיו. כשטוב לך אין בזה חכמה; החכמה היא כשלא טוב לך - אז אתה יודע מי באמת אתך ומי נגדך.
האויבים מול עוברי הדרך - ביאור העקדת יצחק
ה"עקדת יצחק" מבאר את הפסוק כנגד הפסוק הקודם. בפסוק ט"ו ראינו את עוברי הדרך: "שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלָ͏ִם, הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ" - הם מתפלאים ומצטערים. כנגדם באים האויבים שהחריבו ואומרים: אנחנו איננו מתפלאים ואיננו שורקים, איננו מצירים כלל. אדרבה - "בלענו", אנחנו החרבנו אותו. ולא זו בלבד שאיננו מצירים, אלא אנו שמחים: "זה היום שקיווינוהו מצאנו ראינו". סוף כל סוף התגשמה תאוותנו. כל כך רצינו להחריב את המקום הזה - ומה אתם שורקים ומניעים ראש? טוב שכך קרה, ויפה שעה אחת קודם. הרי כאן שתי תפיסות: של העוברים המצטערים, ושל האויבים המחריבים ההולכים שמחים ומרוצים מעצמם על חורבן העיר היפה הזאת.
"שרקו" - קיום נבואת שלמה
בלשון "שרקו" יש רמז אל הנבואה שאמר ה' לשלמה המלך. כששלמה בנה את בית המקדש נאמר לו שאם לא ישמעו ישראל בקול ה' - "כל עובר עליו יישום ושרק", כמובא במלכים א'. ועתה התקיים הדבר: "כל אויביך שרקו ויחרקו שן", האויבים לאות בוז חורקים שן כנגד ירושלים ומחריבים אותה. מה שהתרה הקדוש ברוך הוא אז - מתקיים כעת.
"אמרו בלענו" - חודש שמזלו אריה
האלשיך הקדוש מסביר: האויבים בחרו דווקא בחודש אב, שמזלו אריה. האריה בולע הכל, ואין חיה שיכולה לעמוד כנגדו. ולכן אמרו "בלענו" דווקא בחודש הזה. הם גם ידעו שזמן זה מועד לפורענות, זמן צרה - תשעה באב. וזהו שאמרו: "אך זה היום שקיווינוהו" - הנה זה היום שקיווינו שבו נצליח, והצלחנו. ולמה דווקא היום הזה? כי ידענו שהוא מועד לפורענות מקדמת דנא. ו"מצאנו ראינו" בכפילות: מצאנו בבית ראשון, ראינו בבית שני, שהרי גם בית שני נחרב בדיוק בתשעה באב. הם ידעו שזה היום, ולכן כיוונו את מעשיהם ליום הזה.
מדוע הוקדמה פ' לע'?
נשים לב לדבר מעניין שחז"ל כבר עומדים עליו. הפסוק הקודם - "ספקו עליך כפיים" (ס'), פסוקנו - "פצו עליך פיהם" (פ'), והפסוק הבא - "עשה ה' אשר זמם" (ע'). לפי סדר האלף בית, שעל פיו בנויה מגילת איכה, היה צריך לבוא אחרי הס' את הע' ואחר כך את הפ'. אבל כאן הפכו האותיות: אחרי "ספקו עליך כפיים" קפץ לפ' - "פצו עליך פיהם", ורק אחר כך חזר לע' - "עשה ה' אשר זמם". יש על כך ביאורים רבים ביותר.
א. כנגד נביאי השקר - האלשיך
האלשיך הקדוש מסביר: ראינו שנביאי השקר התנבאו דברים שאין בהם ממש - "ויחזו לך משאות שוא ומדוחים". כנגד זה גם האויבים פצו פיהם על מה שלא עשו, ואמרו "בלענו". וכי אתה בלעת? הרי בהמשך נראה בבירור שמי שעשה את החורבן הוא השם יתברך; אותו הכעסנו והוא זה שהחריב, וכל מה שעשה הגוי הוא "קמחא טחינא טחן" - קמח טחון כבר טחן. אלא שהיות ואתם אמרתם נבואות על מה שלא ראיתם, גם הגוי יתהדר במעשים שלא עשה. אמרו בלענו - וכי אתה בלעת? לא. אבל אתה ראית את הנבואה? לא, וסיפרת מה שלא ראית. אם כן גם אני אדבר על דברים שלא עשיתי. זהו "הקדימו פ' לע'": הקדימו את פיהם לעיניהם, אמרו בפיהם נבואות שלא ראו בעיניהם. הרי הנביא נקרא "חוזה" ונקרא "רואה", "מחזה שדי יחזה" - זו נבואה אמיתית; ואם הוא רק מדבר ולא ראה, זה נביא שקר. ולכן כנגד זה גם כאן הוקדמה פ' לע'.
ב. מי באמת שרף את בית המקדש
ובאמת לא הם שרפו את בית המקדש. כך מובא במדרש בילקוט ירמיה: השונאים ישבו ונטלו עצה כיצד לשרוף את בית המקדש, מהיכן להתחיל ובאיזו דרך. עד שנמלכו ביניהם - ירדו ארבעה מלאכים וארבעה לפידי אש בידיהם, ונתנו בארבע זוויות ההיכל ושרפוהו. לפי המדרש, מי ששרף את בית המקדש אלו המלאכים, ויד הגויים לא חלה ולא נגעה בבית המקדש. וכפי שהסברנו גם בעבר, בית המקדש עצמו "עלה באש" - כלומר עלה לשמים, ומה שהגויים שרפו היה סתם בניין אבנים. אפשר להבין כך את דברי המדרש: המדרש אינו מדבר על הבית הפיזי הגשמי, שאותו ייתכן שהגויים אכן שרפו, אלא על הפנימיות, על החלק הרוחני. את זה מי שרף? את זה אנחנו שרפנו במעשינו, ולזה שלח השם מלאכים ששרפו כביכול בידיהם. ומה שעשה הגוי הוא מה שנשאר בחוץ - קמח טחון, האריזה החיצונית, שום דבר. ואם כן, כשם שאתם אמרתם דברים שלא ראיתם, כך הגויים יתהדרו בדברים שלא עשו, ויאמרו "אנחנו שרפנו" - בשעה שנשרף בידי מלאכי השרת.
ג. נאה דורש ונאה מקיים - "שערי חיים"
בספר "שערי חיים" מסביר על דרך צחות: מי שמלמד תורה לאחרים צריך קודם כל לקיים ואחר כך ללמד, שיהא נאה דורש ונאה מקיים. לא ייתכן שיאמר "צריך לשמור שבת" והוא מחלל שבת, או "צריך להיזהר בלשון הרע" והוא מדבר לשון הרע חופשי, וכן בכל דבר ודבר. צריך שהוא עצמו יקיים את מה שהוא אומר; ואם הוא רק מדבר ואינו מקיים - זה דבר מגונה. וזהו "הקדים פ' לע'": היו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם - החכם היה אומר לאחרים לעשות, והשומע מסתכל ואינו רואה את החכם עושה כן בעצמו. אתה אומר אסור לגנוב - ואתה גונב; אתה אומר אסור לדבר לשון הרע - ואתה מדבר. זהו "אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם": העם שומע ממך שכך צריך לעשות, אבל רואה שאצלך זה הפוך.
ד. כנגד עוון המרגלים
עוד הסבר מדוע מקדים המקונן פ' לע': בגלל עוון המרגלים. גם עליהם מובא שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם - תיארו כל מיני תיאורים דמוניים על הארץ ועל המצב הנורא שם, והכל היה סיפורים, כידוע. כך גם כאן: האויבים פצו עלינו פיהם קודם ש"עשה ה' אשר זמם". אתה הקדמת פ' לע' - גם הגוי מקדים ומתאר את מה שהוא עתיד לעשות עוד לפני שעשה זאת השם.
ה. תאוות הגוף לפני ההשגה הרוחנית - "אלון בכות"
ספר "אלון בכות" מסביר: "הקדימו פ' לע'" - רדפו רק אחרי התאוות, תאוות האכילה והשתייה, ולא השתוקקו להשגה הרוחנית. ההשגה הרוחנית נקראת "עין", שנאמר "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"; ו"פה" מבטא את החלק הגשמי, מה שאדם אוכל. והם הקדימו פ' לע'. הרי מובא על דור החורבן שהיו שותים במזרקי יין, היו להם כוסות מיוחדים, והיו שקועים בבתי מרזח ובענייני תאוות והנאות העולם הזה. במקום להתעסק ברוחניות, הקדמת והתעסקת בגשמיות.
ו. הושוו קטן לגדול
עוד חשבתי להסביר על פי דברי חז"ל בשבת קי"ט: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול". פשט הדברים - שלא היה יחס של כבוד לגדול, לא היה יחס של כבוד לתלמיד חכם, אלא התייחסו אל הקטן כמו אל הגדול. אפשר לומר שלזה רומז הקדמת פ' לע': הרי לפי הסדר קודמת ע' ואחריה פ', והפ' היא מדרגה נוספת על הע', דרגה מעליה. ואילו הקינה מסדרת פ' לפני ע' - לרמוז שגם אצלכם הושוו קטן לגדול והפכתם את הסדר. במקום קטן ואחריו גדול שיבשתם את הסדר, ולפיכך גם כאן נשתבש הסדר והוקדם פ' לע'.
ז. קלקול הדין ועדות שקר
עוד אפשר לומר על פי דברי חז"ל בתנחומא: "לא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין". מה הוא קלקול הדין? שהיו מעוותים את הדין, וחלק מעיוות הדין הוא עדות שקר - שאדם מעיד בפיו מה שלא ראה בעיניו. וזה מה שנרמז כאן: יודעים אתם למה חרבה ירושלים? פ' קודמת לע'. הקדמתם את הפה למראה העיניים, העדתם בלי שראיתם את הדברים תחילה - וזה עד שקר. ולכן הקדים כאן פ' לע', לרמוז על העניין הזה.
ח. "נעשה ונשמע" - הקדמת פ' לע' על דרך החיוב
בשם השל"ה הקדוש, כמדומני, ראיתי שמביאים שעם ישראל הקדימו פ' לע' על דרך החיוב - במעמד הר סיני. שהרי אמרו תחילה "נעשה": וכי מיד אתה מסכים? בוא תראה קודם מה רוצים לתת לך! לא ולא - עוד לפני שראיתי דבר, עוד אין ע', אני עדיין לא רואה כלום, ובפי אני אומר מיד שאני מוכן לעשות. זוהי הקדמת פ' לע'. ואם היה כתוב "אוזן" לא הייתה קושיה, אבל היות וכתוב "עין", מסבירים בדרך רמז: הקדימו בפיהם עוד לפני שראו בעיניהם. עוד לא ראית אילו מצוות רוצה השם לתת לך, ועוד לפני שראיתי מה יאמר השם - אני מקבל. פה לפני עין. שם היה זה על דרך החיוב, וכאן בחורבן בית המקדש הקדימו פ' לע' על דרך השלילה.
"אך זה היום" - עשרים ואחד ימים
ואז אומרים הגויים "בלענו, אך זה היום שקיווינוהו מצאנו ראינו". מהו "אך"? בגימטריה עשרים ואחד. וכמה ימים יש בין המצרים? עשרים ואחד ימים. אלו הם הימים שקיוו לראותם - ימי ה"אך" שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב.
"בלענו" - את עצמנו
הגויים יודעים שעוד יבוא יום והקדוש ברוך הוא ייפרע מהם על כל מה שעשו לעם ישראל. הם יודעים שכל שמחתם תיהפך לתוגה, ושבמעשיהם הם מזיקים בעצם לעצמם. מספרים על גר הצדק הגרף פוטוצקי, שכאשר לקחוהו הכמרים להוצאה להורג, למוקד, אמרו לו: אנו יודעים שכעת אנו צוחקים עליך, אבל שם למעלה אתה תשחק עלינו ותיפרע מאיתנו. אמר להם: מה שאתם אומרים מגוחך בעיניי. זכור לי שכשהייתי ילד הייתי בונה ארמונות בחול, והיה בא חבר מרושע והורס לי אותם. ואמרתי לעצמי: כשאגדל אראה לו מה זה; יהיה לי מעמד ושררה ואז אפרע ממנו על כל מה שעשה לי. וכי אתם חושבים שכשגדלתי עשיתי משהו? כשגדלתי הבנתי שאלו ארמונות בחול, ועל מה בכלל מדובר? כשאתה כבר גדול אינך מסתכל על דברים כאלה. ואתם חושבים ששם למעלה אתם תעסיקו אותי, שאני אחשוב עליכם? מי שזוכה שם למעלה לראות פני שכינה כמי שמת על קדושת השם - יחשוב איך להיפרע מאיזה כומר? זה ממש אינו מדבר אליי.
אדם נמצא כאן בעולם כאותו כומר: הוא הולך ועושה רע ויודע שבסופו של דבר הוא עתיד להיענש על כך. וזהו "אמרו בלענו" - את מי בלענו? את עצמנו. הגויים ההולכים ומייסרים את עם ישראל אומרים בלענו: אני יודע שאני מבליע את עצמי, אבל זה אינו מונע ממני ואינו גורם לי להפסיק. כי "אך זה היום שקיווינוהו מצאנו ראינו" - זה היום שחיכיתי לו כל כך להיפרע מעם ישראל. נכון שאתה תשלם - אבל יהיה לי תענוג יום אחד, ודי לי בכך. אני יודע שבסופו של דבר אני בולע את עצמי, יודע שזה יגרום לי הפסד, אבל העיקר שעכשיו עשיתי והצלחתי; אפילו אם זה רק היום - די לי, זה כבר נותן לי תחושה טובה, ואחר כך יהיה מה שיהיה. וזהו "אך": הם יודעים שכל ה"בלענו" שלהם יהיה "אך זה היום", ואחר כך - אוי ואבוי, בלענו את עצמנו, אחר כך אני אינזק. כדבורה העוקצת ויודעת שבזה היא מאבדת את חייה, ובכל זאת עוקצת ובכל זאת מתה. כך הגוי. ומי שירצה יראה זאת אצל הישמעאלים בצורה ברורה מאוד: אין להם כל בעיה ללכת ולהתאבד ולעשות את הדברים הנוראים ביותר, גם מתוך ידיעה שהם עומדים להפסיד. אני יודע שזה רק עכשיו, אבל על כל פנים אני מוכן, על מנת כן.
"ויחרקו שן" - אכזבת האויבים
חריקת שיניים מבטאת בדרך כלל שאיפה שלא התגשמה, תקווה שלא יצאה לפועל. אדם רואה משהו וחורק שיניים: הוא חשב שיהיה אחרת, ויצא הפוך, ואינו יכול לעשות דבר. יש פסוק בתהילים: "שיניו יחרוק ונמס, תאוות רשעים תאבד" - יש לו תאווה, הוא רוצה דבר מה, אבל הוא נמס וחורק שיניים ותאוותו אובדת ואינו מקבל את מבוקשו. נמצא שחריקת שיניים מבטאת שאיפה ורצון שלא התממשו.
אומר הרב חיד"א בספר "נחל אשכול" בשם האר"י הקדוש, וכן מביא האלשיך, שזהו ההסבר כאן. הנביא מדבר בלגלוג אל האומות: הייתה להם שאיפה, והשאיפה לא התממשה. מה רצו? להחריב את בית המקדש, לשרוף אותו במו ידיהם. ומה עשה הקדוש ברוך הוא? "ממרום שלח אש", כמו שראינו בפרק א' פסוק י"ג. מי החריב את בית המקדש? קודשא בריך הוא. וכשהגיעו הגויים לבית המקדש התברר להם: קמח טחון טחנת. ועל כך חרקו שן - אכזבה נוראה: חשבתי שאני מחריב, ומתברר שמישהו שרף אותו לפניי, מישהו הקדים אותי.
זה מעין מה שידוע אצל אנשי מלחמה, שיש להם ציאניד מוכן למקרה שייתפסו או שיוציאום להורג, כמו שעשו ברזני וחברו בכלא עכו - להתאבד רגע לפני. ומה זה נותן? איני בא לשפוט אותם, אבל נדע שיש בזה עניין: לא מצד העינויים, שהרי התכוונו להוציאם להורג מיד, אלא מצד "לא אתה תהרוג אותי, לא אתן לך את התענוג להרוג אותי". כך גם אחד מן הנידונים במשפטי נירנברג התאבד; וכך גם היטלר, לפי הדעות שאומרות שהתאבד - שלח יד בנפשו כדי לא לתת לאחר את התענוג לשים לו כדור בראש או להעמידו לדין. ואצל שאול המלך היה יותר עניין שלא יתעללו בו, וגם עניין של כבוד המלוכה. על כל פנים אנו רואים שיש באדם עניין שלא לתת לאויב את התענוג להרוס.
והתענוג הזה נלקח מן הגויים. הם חשבו: אנחנו נעשה, אנחנו נשרוף - ופתאום התברר שקמחא טחינא טחן. "ממרום שלח אש", הוא בא ופתאום רואה את בית המקדש בוער. לא הייתה להם הנקמה שחשבו לנקום. וכשלאדם יש תאווה שאינה יוצאת אל הפועל - "שרקו ויחרקו שן", הם חורקים שיניים.
וזהו שאומר הנביא: "אויביך שרקו ויחרקו שן" - הייתה להם אכזבה. "אמרו בלענו": אומנם החרבנו את בית המקדש, אבל "זה היום שקיווינוהו", היום שחיכינו לו כל כך להחריבו בפועל בידינו - "מצאנו ראינו": הגענו ופתאום מצאנו וראינו שהדבר כבר נעשה מאליו. פתאום אני מוצא שהיום שכל כך ציפיתי לו - כבר מצאתי וראיתי שגם בלי מגע ידי כבר קמח טחון אני טוחן ומקדש שרוף אני שורף. הדברים כבר נעשו מעצמם. ועל זה עיקר כעסם וחריקת שיניהם: הוא חשב שהוא יעשה זאת, ופתאום מתברר לו שאין הדבר נתון בידו כלל, אלא יש כאן חשבון בינינו לבין קודשא בריך הוא, והוא זה ששרף מקדשנו וכילה חמתו על העצים ועל האבנים.
לסיכום: פסוק ט"ז מתאר את רגע התגלותם של האויבים: איבה שהייתה טמונה בלב פורצת החוצה בשעת החורבן, כדרך שנבחנים אוהבים ואויבים דווקא בשעת המשבר. האויבים מתהדרים ב"בלענו" ובחודש שמזלו אריה, ושמחים ביום שקיוו לו מקדמת דנא; והקדמת פ' לע' רומזת לחטאים שהביאו לחורבן - נביאי שקר שדיברו מה שלא ראו, דורשים שאינם מקיימים, עוון המרגלים, הקדמת התאווה להשגה הרוחנית, השוואת קטן לגדול, ועדות שקר בקלקול הדין - לעומת "נעשה ונשמע" שבו הקדימו ישראל פה לעין על דרך החיוב. ובסופו של דבר, ה"בלענו" של האומות הוא בליעת עצמן, ואף התענוג שביקשו נלקח מהם: לא ידם החריבה את הבית, אלא ממרום שולחה אש, וקמח טחון הם טחנו - ועל כך חרקו שן.