בפסוקים שלפנינו עובר המקונן מתיאור החורבן עצמו אל תיאור הרושם העצום שהותירו חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים בלב כל הרואים. כל מי שעבר וראה - נעצר, הזדעזע ותמה: הזאת העיר שכולם דיברו בשבחה? נעמוד על הפסוק הזה לאורכו, על פשוטו ועל דרשותיו, ומתוכו נלמד מהי ירושלים ומה איבדנו בחורבנה.
סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ.
שלוש לשונות של תגובה יש כאן. "ספקו כפיים" - כמו שמצאנו בבלק: "ויספוק את כפיו", אני לקחתי אותך לקלל ואתה מברך. ספיקת כפיים היא זעקת "אוי", קריאה של צער. "שרקו" - פעם היה מקובל שאדם הרואה דבר מדהים היה שורק שריקת התפעלות: איך קרה דבר כזה? "ויניעו ראשם" - כמו אדם המצקצק בלשונו ומניע ראשו ימינה ושמאלה, צ-צ-צ, אוי ואבוי, איזו צרה גדולה. וכולם תמהים: הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ?
מסביר ה'לחם דמעה': בדרך כלל מדינה מתקנאת בחברתה. יש ויכוח מי יפה יותר, מי מושכת תיירים יותר, מי מיוחדת יותר. אבל בירושלים - "שיאמרו כלילת יופי", כולם אמרו עליה כן. זה היה מוסכם על הכול. כולם שמחו בה, איש לא התקנא בה, איש לא ניסה לטעון "אצלנו יש משהו יפה יותר". כל העולם הודה שירושלים היא כלילת יופי יותר מכל הארץ.
ה'אלון בכות' מפרש "כלילת" מלשון שכלול: מציון ומירושלים נשתכלל כל העולם כולו. מובא במדרש תנחומא, שכל גיד שהיה באדמת ירושלים - היה שלמה המלך יודע לאן הוא מוליך: איזה גיד הולך לכוש, איזה לרוסיה, איזה לאמריקה. והיה זורע בכל גיד וגיד כפי אותו גידול: רצה לזרוע אגוזי קוקוס - היה מוצא את הגיד ההולך לאפריקה, זורע שם, וצומחים אגוזים כמו באפריקה.
ומה פירוש הדבר? שהשפע האלוקי כולו מושפע דרך המקום הזה. ירושלים היא המרכז, טבורו של עולם. ולמה נקרא טבור? כי הטבור משפיע לכל הגוף - תינוק מקבל את מזונו דרך הטבור. כך ירושלים: כל שפע המגיע לעולם יורד דרכה ומשם מתפזר לכל העולם. ומשום כך, מי שיודע לאן מוליכים הגידים התת־קרקעיים אל כל מדינות הגלובוס, יכול לקחת את השפע ממקורו כפי מה שמושפע לכל מדינה, לפי האקלים והשפע הראויים לה, ולזרוע שם ולקבל צמחים כטיב אותה מדינה. זהו "כלילת יופי" - שממנה נשתכלל כל העולם.
כתוב שכל מלך וכל שלטון שלא בנה לו פלטין בירושלים ובארץ ישראל - אין מלכותו חשובה כלום. כל אחד חיפש שיהיה לו בית, מעין שגרירות, בירושלים.
ועוד אומר ה'אלון בכות': "משוש לכל הארץ" בא לרמז על השראת השכינה, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה - וזהו המשוש. בבית המקדש שרתה שכינה, ושלמה התפלל: "וגם אל הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה אל הבית הזה והתפלל אליך - ושמעת ממכון שבתך מן השמים". ואם תאמר: הרי היו בניינים יפים ומפוארים גם ברומי ובמקומות אחרים, וכי רק כאן היו בתים יפים? ודאי שהיו. אבל האם אפשר להשוות זאת למקום שהוא משוש כל הארץ? שמחה אמיתית שייכת דווקא במקום של יראת ה' ועבודת ה'. אבנים יפות תמצא גם במקומות אחרים; אבנים עם תוכן רוחני, בחינת משוש והשראת שכינה - זו רק ירושלים.
עוד מסביר ה'לחם דמעה' שיש כאן גינוי לנביאי השקר. הם היו מנחמים את העם ואומרים: "כלילת יופי משוש לכל הארץ" - את זה הקב"ה יחריב? איך אפשר להעלות דבר כזה על הדעת? עיר כל כך יפה, כל כך מושלמת, משוש כל הארץ - ה' לא יחריב אותה. ולאחר החורבן היו העוברים ושבים תמהים: הזאת העיר שעליה אמרו נביאי השקר "כלילת יופי משוש לכל הארץ", בשעה שהיתה מלאת עוונות? ראו מה סופה! על זו פיארו כל כך? מה שהנביאים הביאו כהוכחה שלא תיחרב - הפך לקושיה. כנראה שיופיה היה חיצוני, ובתוכה היתה אכולה מעוונותיהם.
עוד אומר ה'לחם דמעה': כל עיר שנחרבת, יש תקווה שיבנו אותה בשלב כלשהו. ובפרט כפי שהסברנו בעבר, שבזמנם היו ממהרים לבנות עיר שנחרבה, מפני שלעיר קיימת כבר יש תשתיות, ואילו לבנות עיר מן המסד ועד הטפחות הוא הרבה יותר מורכב ומסובך. מה שאין כן בירושלים, שנאמר בה "ערו ערו עד היסוד בה". ולכן היה כל עובר אומר: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי" - בלשון עתיד: וכי על עיר כזאת אתם עדיין אומרים שתהיה כלילת יופי? עיר שהרסוה מן המסד וערו עד היסוד - עוד אתם מצפים שתיבנה? זה היה תימהונם: לעולם כבר לא ייצא ממנה כלום, לעולם לא תיבנה.
ועוד הסבר ב'לחם דמעה': יש עיר המתפארת בבתים המיוחדים שבה, ויש עיר המצטיינת ברחובותיה היפים. ירושלים הצטיינה בכול, בכל מכל כל, בלולה מן הכול. לא רק ביופי אלא גם במזונות: מקור השפע היה כאן, והיא היתה משפיעה לכל העולם - "משוש כל הארץ", המשמחת את כל הארץ בשפע היוצא ממנה. ושים לב לראשי התיבות: "שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם" - אותיות "עושר", לומר לך שהעיר הזאת היתה מלאת עושר, ומעושרה היה לכל הארץ.
מובא באיכה זוטא: בוא וראה מה בין ירושלים לשאר ארצות. שאר ארצות משבחות את עצמן - הן רוצות להתפאר, ואין מי שישבח אותן, ולכן הן מפארות את עצמן. צור אמרה: "אני כלילת יופי". סנחריב אמר: "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" - מתפאר שארצו כארצכם, ארץ מיוחדת. אלה מתפארים בעצמם. אבל ירושלים - אחרים משבחים אותה. כל העולם קראו לה "משוש כל הארץ" והיו מצפים לראותה. ו"כלילת יופי" בגימטריה "ירושלים", לומר לך שזהו התואר הראוי וההגון לה.
הרב מגרמייזא מביא מדרש: אמר רבי יוחנן בן אלעזר, מעשה בפרקמטיוט אחד - סוחר - שהלך לירושלים למכור את סחורתו. ישב שם ולא מכר. אמר: זוהי שאומרים עליה משוש לכל הארץ? היא משמחת את כל העולם? לאחר שעה מכר את כל פרקמטיה שלו. אמר: יפה נוף משוש כל הארץ! יפה מה שאומרים עליה.
ואמרו: כל המטבעות היו יוצאות בירושלים. יש מקומות שאתה מגיע עם מטבע מסוים ואומרים לך "לא סחיר". אבל ירושלים, שהכול היו באים לסחור בה, היתה מטרופולין - כלשון חז"ל - כלומר מקום מרכזי. ארץ ישראל יושבת בציר בין־יבשתי, וירושלים היתה קשורה לכל הארצות, וכולם באו לסחור בה. "יפה נוף משוש לכל הארץ": כל אחד, עם כל מטבע שהגיע, בירושלים הוא עובר לסוחר.
חז"ל אומרים: עשרה ניסים נעשו לאבותינו בירושלים. מעולם לא הסריח בשר הקודש; לא הפילה אישה מריח בשר הקודש; לא ניזוק אדם בירושלים ולא נפגע; לא הזיק נחש בירושלים; לא נכשל אדם בירושלים מעולם; לא נפלה דליקה בירושלים מעולם; לא היתה מפולת בירושלים; לא אמר אדם לחברו "לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים".
וכמה פסחים היו צולים שם? פעם אחת עשה אגריפס מניין וספר את הכליות, והגיע למספר של מיליון ומאתיים אלף. ומקובלנו שעל כל פסח היו נמנים לפחות עשרה. איפה בתוך ירושלים אתה צולה מיליון ומאתיים אלף פסחים? ומעולם לא אמר אדם "לא מצאתי תנור". איך? דרך נס. כשם שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, כך גם כאן. ועוד: מעולם לא אמר אדם לחברו "לא מצאתי מיטה לישון עליה בירושלים" - שנים־עשר מיליון איש מגיעים, ולא אמר אדם שלא מצא מיטה. איך? זה נס, וכשיש נס לא שואלים שאלות. ומעולם לא אמר אדם לחברו "צר לי המקום שאלין בירושלים" - לא הוצרך איש לקפוץ ללון בעיר אחרת; בירושלים היה מקום לכולם.
ורבי יוחנן אמר: כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב היה הולך לשם - שלא יחשב בירושלים ויצטער, לפי שנאמר "משוש לכל הארץ". שמעו איזה דבר נפלא: אדם צריך לשבת עם פנקס החשבונות שלו ולהתעמק בו. אומרים לו: אדוני, לא בירושלים. זה מקום של שמחה. חשבונות עלולים לצער אותך - אתה רואה פתאום כמה הפסדת וכמה אתה צריך להוציא. לך אל הכיפה שמחוץ לעיר - כיפה היינו מעין בית או אולם - ושם יתיישבו כל מבקשי החשבונות המרובים. שם תבדוק את דפי החשבון שלך ותראה את כל מה שמצער אותך. יש אדם שאמרו עליו שדפי מינוס נושרים מחיקו, כל דפי החשבון עם המינוסים שבבנק - וזה מביא את האדם לצער. את זה תחשב בירושלים? צא החוצה וחשוב שם, לפי שנאמר "משוש לכל הארץ".
וכל השבח הזה למה? שהיא קריית מלך רב. ומשחרבה ירושלים - ערבה שמחה. וכשיבנה ה' את ירושלים הוא מחזיר את השמחה, שנאמר: "ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'", וההמשך: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". אותה עיר שהיא משוש כל הארץ תחזור להיות מקום של ששון ושמחה. כך אומר מדרש רבה.
והטעם שהיו יוצאים חוץ לירושלים: בירושלים הדעת נתונה לעניינים רוחניים. ההתבוננות של האדם שם היא בעבודת ה', שכן זהו מקום השראת השכינה ומקום של קדושה, ובזה יש שמחה, וזהו המשוש. אבל אם אתה מטריד את עצמך בחשבונות אחרים, אתה מסיח דעת מן הקדושה ומעבודת ה' - וממילא אין זה המקום לכך.
"כלילת" - אומרים חז"ל - מלשון "כל": כל היופי שלה הוא. עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. דבר אחר: כל יופי שבעולם נמצא בה. וזהו שאומרים "הכול מעלין לירושלים" - כל דבר טוב ומשובח מעלין לירושלים.
בספרים הקדושים כתוב שכל התפילות שבחוץ לארץ עולות תחילה דרך ארץ ישראל. וכך אנו אומרים בעצמנו: הריני מתפלל כנגד ארץ ישראל, וכנגד ירושלים עיר הקודש, וכנגד בית המקדש, וכנגד קודש הקודשים, מבין שני הכרובים אשר שם, מקום השראת השכינה. קודם כול רואים מכאן שעבודת ה' היא בהדרגה - אין אומרים "אני ישר אל בין שני הכרובים", לא קופצים ישר לכרובים. ועוד רואים שהתפילה הולכת ועולה בשלבים עד שהיא מגיעה אל המרכז, אל המקום שבו שורה השכינה.
וכך ראה יעקב אבינו. היכן שכב? בדיוק כנגד קודש הקודשים. ומה אמר על אותו מקום? "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ואמר: אילו ידעתי שהמקום הזה כה קדוש, לא הייתי ישן בו. אף שנגלו לו מלאכי אלוקים, היה מוכן לוותר על כל זה - אבל לישון במקום קדוש כזה? וגם שלמה המלך אמר: "והתפללו אליך דרך ארצם" - התפילה עולה דרך ארץ ישראל. ומשולש בכתובים: דניאל - "וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם", חלונות פתוחים לו בעליית הגג במקום שבו היה עומד ומתפלל, כנגד ירושלים. הרי שהתפילה עולה כנגד ירושלים. זו העיר שהיא כלילת יופי משוש לכל הארץ - שהכול עולה ומושפע דרכה.
אומר הרב מגרמייזא: "ויניעו" כתוב חסר יו"ד, ובא לרמז לעשרה דברים הכתובים בפרשת ניצבים. שם כתובה הנבואה: הנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה יראה את מכות הארץ ואת תחלואיה, והגויים ישרקו וישומו ויאמרו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה". ואם נשים לב, יש שם עשרה דברים: "וראו את מכות הארץ ההיא" - אחד, "ואת תחלואיה" - שניים, "גפרית" ו"מלח" - ארבעה, "לא תיזרע" "ולא תצמיח" "ולא יעלה בה כל עשב" - שבעה, "כמהפכת...", "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת", "מה חורי האף הגדול הזה" - הרי עשרה. אלו עשרה דברים שהאומות תמהים עליהם.
ומדוע חסרה היו"ד? כי באמת אינם מצטערים. עשרה ניסים היו בירושלים, וכעת נעדרה אותה יו"ד; ותחתיה יש להם יו"ד אחרת - עשר המכות שמנינו על ירושלים. והם עושים עצמם כאילו הם מצטערים: אוי ואבוי, איך קיבלה ירושלים עשר מכות. אבל "ויניעו" חסר יו"ד - באמת אינך מצטער. הגוי עומד כביכול תמה ואומר "כל כך חבל", ובלבו אומר: ברוך ה' שנחרבה כבר העיר הזאת, ברוך ה' שעם ישראל סובלים. הוא שמח על צרותינו, ולכן היו"ד חסרה.
בפשטות משתמע שספיקת הכפיים והשריקה והנעת הראש הן לאות צער: אוי, זאת העיר הנכבדה והמיוחדת? אבל ה'לחם דמעה' מביא בשם רבו פירוש אחר, שלפי היכרותנו עם הגוי הוא מתאים יותר. כשהגוי רואה את שברנו הוא אינו מוריד דמעה; במקרה הטוב זה אינו מזיז לו נימה בלב, ובמקרה הגרוע הוא אף שמח, ששוב מישהו עשה עבורו את העבודה.
ואני מדבר אפילו על המתוקנות שבאומות. איני מדבר על גרמניה, אלא גם על אמריקה: כאשר שלח הרב וייסמנדל תוכניות מפורטות כיצד להפציץ את הקרמטוריום שעבד במלוא עוזו באושוויץ ובעוד מקומות - הם ממש לא התעניינו בכך, אף שמטוסיהם עברו בקרבת מקום. הפצצת המשרפות יכלה לגרום לעיכוב של חודש בהוצאה להורג, ומי יודע כמה נפשות היו ניצלות. אבל כל העניין עניין אותם כשלג דאשתקד. ואולי אף שמחו בתוך תוכם שיש מי שעושה עבורם את העבודה ופותר את "הבעיה היהודית" - וכי הם רוצים כאן גל מהגרים? הרי ידוע שהמהגרים הרבים הגיעו לאמריקה; כאן בארץ אנחנו מיעוט, והרוב נמצא שם. מצד עצמם הם לא ממש הצטערו על מה שקורה לנו.
לכן, אומר ה'לחם דמעה', "כל עוברי דרך" - אלו הגויים, שהם העוברים על דרך התורה. הקב"ה קבע דרך, והדרך היא דרך התורה, והם עוברים עליה. וכשראו את מה שקורה לעם ישראל - שמחו, "ספקו כפיים", מחאו כפיים. ומה עושים הריקים והפוחזים כשרוצים לבזות מישהו? שורקים לו שריקות בוז - וזהו "שרקו". שריקות של שמחה ושל בוז, שמחה על מצבנו, כאילו: איזה יופי, יש מי שמטפל בנו ופורע מאיתנו.
לפי זה מסביר הרב דוד הכהן זלצר בספר 'ויכתוב מרדכי' את הפסוק בדרך נוספת. בגמרא ביומא נ"ג מבואר שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה מוסיף בקשה מיוחדת בבית החיצון בצאתו: שלא תתקבל תפילתם של עוברי דרכים בעניין הגשם. ומדוע? כי בחורף, כשקר וגשום ומלא בוץ, אנשים בעגלה או הולכי רגל מתלכלכים בבגדיהם ועלולים לחלות, ולכן הם עומדים ומתפללים: ריבונו של עולם, שירד גשם - אבל עוד שעתיים, עוד יומיים, רק תן לי להגיע למחוז חפצי. וכל אדם דואג לעצמו. במצב כזה לא ירד גשם לעולם, שהרי תמיד יש מישהו בדרך המבקש לדחות את הגשם. ולכן עמד הכוהן הגדול והתפלל שלא תבוא לפני ה' תפילתם של עוברי דרכים.
והעירו: וכי הכוהן הגדול מגייס ארטילריה כבדה נגד זבוב? איזה יהודי פשוט עומד ומתפלל שלא ירד גשם, ומולו הכוהן הגדול, ביום הקדוש בשנה, במקום הקדוש, עומד ומבקש על כך? אלא שכאן אתה רואה את כוחה של תפילה היוצאת מן הלב. הכוהן הגדול נצרך לגייס את כל הנשק הכבד, מפני שאותו אדם הנמצא בדרך והגשם ניתך עליו מתפלל מעומק הלב - הוא סובל עכשיו. וכדי לבטל תפילה כזאת דרוש הנשק הכבד ביותר: תפילתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו מקודש הקודשים.
ומכאן לפירוש הפסוק: כל זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים. אבל בימינו אין לנו כוהן גדול שיעמוד ויבקש על כך, אין כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובדוכנם וישראל במעמדם. נמצא שתפילתם של עוברי דרכים מסוכנת - היא עלולה להועיל. וזהו "ספקו עליך כפיים כל עוברי דרך": כששמעו עוברי הדרך שבית המקדש נחרב, ספקו כפיים כפירוש ה'לחם דמעה' - מחאו כפיים משמחה. איזה יופי, עכשיו אין דאגות; אפשר להתפלל שלא ירד גשם והתפילה תתקבל, שהרי אין כוהן גדול שינטרל אותה. ודאי שצריך לסייג: זה נאמר בדרך צחות, וחס ושלום שנחשוב שמישהו יאמר שייחרב בית המקדש כדי שלא יתלכלך בבוץ. אבל על דרך הווארט הרעיון נאה.
בעל 'נחל אשכול', וכן מביא רבי חיים פלאג'י בספרו 'תנופה לחיים': "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת" - סופי תיבות "תורתי". ומה פירוש הדבר? חז"ל דרשו "וזהב הארץ ההיא טוב" - אין תורה כתורת ארץ ישראל. וכשהיו מתפעלים היו אומרים: הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי? ומה כלילת היופי שבה? התורה. אין תורה כתורת ירושלים, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
וידועה שיטתו של הרב עובדיה יוסף, שמנהג ירושלים הוא המחייב את כל הארץ ואת כל העולם. בעניינים רבים שבהם התאחדו היום כל הספרדים, המנהגים הם על פי פסיקותיו, שהנהיג את מנהג ירושלים: בעניין הנחת תפילין בתשעה באב בבוקר, ובעניינים רבים נוספים. וכן באכילת בשר: רוב הספרדים נהגו להימנע החל ממחרת ראש חודש, ואילו הרב עובדיה הנהיג כמנהג ירושלים שרק בשבוע שחל בו, וכך נוהגים היום רוב הספרדים - "ודבר ה' מירושלים".
רואים שיש בירושלים כוח מיוחד, ויש בארץ ישראל כוח מיוחד. הגמרא מספרת על רבי זירא, שכשעלה לארץ ישראל ישב ארבעים תעניות כדי שישכח את תורת בבל ויתחיל ללמוד מחדש את תורת ארץ ישראל. מי מבין מה זה? אנחנו הלוואי שנתענה כדי לזכור תורה, והוא התענה כדי לשכוח - כדי שמעתה יתחיל ללמוד ולא תבלבל אותו תורת בבל, שהרי תורת ארץ ישראל גבוהה יותר וברמה רוחנית מעולה יותר.
וזה אפשר לראות גם היום: גדולי תלמידי החכמים הם בארץ ישראל יותר מאשר בחוץ לארץ. הרב עובדיה יוסף לא הניח כמותו בחוץ לארץ, הרב אלישיב לא הניח כמותו בחוץ לארץ, ועוד גדולים מן הדורות האחרונים, שחכמי ארץ ישראל היו מעולים בכמה וכמה דרגות ביחס לחכמי חוץ לארץ שבאותו דור. ואגב, ודאי שגם בחוץ לארץ היו גדולים וענקים - רבי משה פיינשטיין, רבי אהרן קוטלר, רבי יעקב קמינצקי. ואיני מדבר על התקופות הקדומות שכולם היו בחוץ לארץ, אלא על הדור האחרון. ועדיין אנו רואים שאין תורה כתורת ארץ ישראל. זהו "הזאת העיר שיאמרו כלילת" - סופי תיבות "תורתי": כלילת היופי היא הייחודיות שבתורתה של ארץ ישראל.
פסוק אחד, "ספקו עליך כפיים כל עוברי דרך", פותח לנו חלון אל גדולתה של ירושלים ואל עומק אבדנה. היא היתה כלילת יופי בהסכמת כל העולם, מקום שממנו נשתכלל הכול ודרכו ירד כל השפע, טבורו של עולם; היא היתה משוש כל הארץ - עיר של השראת שכינה ושל שמחה, שאפילו חשבונות מצערים הוציאו מתוכה; עיר של עשרה ניסים, של עשרה קבין יופי, שדרכה עולות כל התפילות, ושבה תורה שאין כמותה. משחרבה ירושלים ערבה שמחה, והעוברים תמהו אם עוד תיבנה. ואילו הגויים, שהם "עוברי דרך" העוברים על דרך התורה, ספקו כפיים ושרקו לא מתוך צער אלא מתוך שמחה לאיד - ולכן "ויניעו" חסר יו"ד. ואנו מצפים להבטחה: "ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה", וישוב ויתקיים בה "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".