פרק ב' של מגילת איכה הוא קינה על מידת הדין שנשפכה על ציון, ובאמצעו עומד פסוק אחד שהוא כעין תמצית הכאב כולו. המקונן מחפש מילים לנחם, ואינו מוצא, כי השבר אינו שבר רגיל: "כי גדול כים שברך". בשיעור זה נעמיק בפסוק הזה לבדו, ונראה בו כמה וכמה שערי ביאור, מדברי חז"ל באיכה רבה ועד דברי האחרונים.
מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.
אומר המדרש באיכה רבה על "מי ירפא לך": מי שירפא שברו של ים, הוא ירפא לך. והדברים תמוהים מאוד: מהו "שברו של ים"? מה נשבר בים, ומה יש לרפא אצלו? על מה בדיוק מדובר כאן? נבאר כמה דרכים.
חז"ל אומרים: לא פירשו מים התחתונים ממים העליונים אלא בבכי, שנאמר "מבכי נהרות חיבש". כשברא הקדוש ברוך הוא את ההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים, בכו המים התחתונים והיה להם צער בדבר. ומה הייתה סיבת הבכי? אומרים חז"ל: המים התחתונים הצטערו על ריחוקם מאת הבורא. אותנו השאירו כאן למטה, ואילו המים העליונים נותרו סמוכים לקודשא בריך הוא.
לכן אנו רואים שהים כל הזמן משליך את משברי גליו כלפי מעלה. לאן הם רוצים להגיע? גבוה, ועוד יותר גבוה, אולי להתקרב קצת לקודשא בריך הוא, עוד קצת ועוד קצת. יש בהם שאיפה תמידית לשוב אל מקורם העליון, למצב שלפני שהפרידו אותם והורידו אותם לארץ. וזהו שנאמר: "בשאון גליו אתה תשבחם" - כשגלי הים שואפים להתנשא ולעלות למעלה, אדרבה, שבח להם, כדברי המהר"ל מפראג: זהו שבחם, שהם נמשכים ומתקרבים לחזור אל מקורם העליון.
וזהו שאומר הכתוב: "גדול כים שברך". גם אם הצרות של עם ישראל תיפסקנה, עדיין נותר לנו שבר גדול, והוא כשברו של ים: הריחוק מקודשא בריך הוא. גם אם נתרפא מן המכות, עדיין נשארנו רחוקים מן השם. ועל כן אומר המדרש: מי שירפא שברו של ים, הוא ירפא לך. ומה כתוב לעתיד לבוא? "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם. יהיה מצב שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו בארץ, וכשישרה שכינתו בארץ ירווח גם למים התחתונים: הרי השם איתנו כאן, כמו אצל המים העליונים. אז יירפא שברו של ים, ואז יירפא גם שברנו - לא נהיה עוד במצב שחטאנו, ואפילו אם השם מוחל לנו עדיין אנו מרוחקים, אלא יחדש ימינו כקדם להיות קרובים אליו ומחוברים אליו, כשם שיהיה הים קרוב ומחובר לקודשא בריך הוא בעת שירפא השם את שברו.
ביאור נוסף אומר בעל "שואל ומשיב". חז"ל אומרים בירושלמי עבודה זרה פרק ו', וכן בבראשית רבה: הכל מודים שעל הים אינו שולט אלא הקדוש ברוך הוא. אומות העולם היו כופרים בהשגחה, אבל יש דבר אחד שגם הם מודים בו - שהים נתון ומסור להשגחת השם. ומכאן גם מה שאמרו שכל הספנים חסידים: אדם הנמצא בספינה רואה את עצמו על קליפת אגוז המיטלטלת על מים רבים, חייו תלויים בין שמים לארץ, ובכל רגע הוא עלול להיות מאכל לדגים. מה יעשה אם לא יצעק אל השם? כך מצינו בספר יונה, שהמלחים כולם החלו לצעוק. אדם שנמצא תמיד בין חיים למוות צועק אל השם באופן תמידי.
מכאן, אומר בעל "שואל ומשיב", מובן דבר נוסף. הרי אין השכינה שורה בחוץ לארץ, מפני טומאת ארץ העמים, ואין הנבואה נמסרת לנביא מחוץ לארץ. ומיד נשאלת השאלה: כיצד נתנבא יחזקאל על נהר כבר? יש לכך כמה תשובות: נביא שהתחיל להתנבא בארץ ישראל יכול לקבל נבואה גם בחוצה לארץ; נביא המתנבא לצורך ארץ ישראל יכול להתנבא גם בחוצה לארץ. והתשובה שאנו מבינים כעת היא שהים מקום טהור הוא, שהרי אין שולט עליו אלא הקדוש ברוך הוא.
והים אכן מקום טהרה הוא: הוא המקווה הגדול שבעולם. דבר מעניין מאוד מצאנו במסכת אהלות, בפרק האחרון, שבשעה שהמשנה עוסקת בטומאת ארץ העמים מובא שעל הים לא גזרו טומאה - לא גזרו עליו טומאת ארץ העמים. וכן שנינו במסכת כלים: "כל שבים טהור", כלומר כל מה שנעשה מדברים שבים אינו מקבל טומאה, שלא כמו כלים העשויים מדברים שביבשה. הרי לפנינו ייחודיות: לים יש גדר של טהרה. ומשום כך יכול היה יחזקאל להתנבא בים, שהוא מקום ששולט בו הקדוש ברוך הוא ואין בו טומאה.
וכשבאה מלכות רומי, מה עשתה? הפיצה כפירה בעולם, הפיצה חוסר אמונה בהשם. ואז התערערה גם אצל האומות אותה ידיעה ברורה שעל הים שולט קודשא בריך הוא. המלכות הכפרנית, שדגלה רק ב"כוחי ועוצם ידי" ורק בנוי החיצוני ובכל הכרוך בו, הצליחה לערער גם אצל הגויים את האמונה שהקדוש ברוך הוא הוא השולט בים.
ורמז לדבר בדברי חז"ל: כאשר נשא שלמה המלך את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה עליו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. הקנה עומד במים, המים זזים ומזיזים עפר, מן העפר נוצרת תלולית, מן התלולית גבעה, מן הגבעה אי, ועליו נבנה כרך של רומי. ודאי שאין הדברים כפשוטם, שהרי כרך של רומי כבר היה קודם לעניינו של שלמה ונשיאת בת פרעה. ואגב, אסור היה לו לשאת את בת פרעה, שגם כגיורת אסורה, שהרי "דור שלישי" נאמר במצרי; והוא נשאה והביאה, וכתוב שגדלה שמחתה יותר משמחת חנוכת בית המקדש, ועל כך נאמר "כי על אפי ועל חמתי היה לי העיר הזאת", וכבר דיברנו בעניין זה בעבר.
אלא מהו הרמז שבדברים? לפי מה שביארנו: גם הים, שעוד היה מקור אמונה אצל הגויים לדעת שקודשא בריך הוא משגיח עליו, נעצה בו רומי קנה והפכה אותו ליבשה, עשתה בו שרטון, והצליחה כביכול לייבש את הים. לא את כולו, אבל ליצור גם בעניין זה ערעור באמונה אצל הגויים. וזהו "שברו של ים": אותה מחשבת כפירה שהפיצה רומי בעולם.
לעתיד לבוא תיעקר הכפירה ותיעקר העבודה זרה, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכולם ידעו אותי. אותה מחשבת כפירה תתבטל, ואז "מי שירפא שברו של ים, הוא ירפא לך": השם יבטל את הכפירה ואת מלכות הכפירה, את מלכות רומי.
וכבר אמרו: לא נבנתה ירושלים אלא מחורבנה של צור, ולא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים - "אמלאה החרבה". הסברנו בעבר שהגויים וישראל הם ככף מאזניים: לא ייתכן ששניהם למעלה ולא ששניהם למטה. כשאנחנו יורדים, בהכרח הכף שכנגד עולה; כשהם יורדים, בהכרח ישראל עולים. ומי שקובע את המטוטלת הזאת הם ישראל - הם הקובעים אם להוריד או להעלות. יוצא אפוא: כאשר תתבטל מלכות הרשעה ותתבטל הכפירה, יכירו הכל מחדש שלקדוש ברוך הוא שלטון מוחלט בים ושלטון מוחלט בכל העולם; כף המאזניים של רומי תרד, ודרגתם של ישראל תעלה, ותתמלא ישראל מחורבנה של רומי. ובאותה שעה עצמה, מי שירפא שברו של ים הוא ירפא גם את שברם של ישראל.
הסבר נוסף אמרתי בדרך צחות. ידוע שלחולה עושים "מי שברך", וכל עניינו של אותו מי שברך הוא שהחולה יבריא. ומניין שהמי שברך באמת מועיל לחולה להבריא? הרי זה כתוב כאן אצלנו: "כי גדול כים שברך מי ירפא לך". קח את המילים "שברך מי" והפוך אותן: "מי שברך ירפא לך". כלומר, גם אם גדול כים שברך, גם אם החולה חולה מאוד - "מי שברך" ירפא לך. תאמר עליו מי שברך, והשם יעזור ותהיה לו רפואה שלמה.
הסבר נוסף אומר בעל "לחם דמעה" על "שברו של ים". יש הבדל גדול בין שבר שנעשה בים לבין שבר שנעשה ביבשה. אסון שאירע ביבשה נשאר ניכר שנים ארוכות: את מגדלי התאומים לקח כמה שנים רק לפנות, והאסון ניכר עוד זמן רב. ואם התנגש מטאוריט, נותרים מכתשים אף לאלפי שנים מאותו נזק. נזק ביבשה מותיר את רישומו לדורות. לעומת זאת, נזק שקורה בים נמחה מיד: רגע אחרי טביעת הטיטאניק חזר הים לשקטו, ואינו מספר לך מה נבלע בתוכו. אולי צפים עדיין חפצים כאלה ואחרים, אך אין דבר שמעיד על מה שהיה שם. השבר שבים נמחק במהירות ואין לו עדויות, ואילו השבר שביבשה מותיר אדמה חרוכה שאפשר לראות בה שנים ארוכות את הצרה ואת האסון.
ועל פי זה אומר המקונן: "גדול כים שברך" - גורלו של עם ישראל דומה לאסון של ים. כל הצרות וכל האסונות נשכחים במהירות. מי זוכר מה היה? מי זוכר את חמלניצקי וחבריו? מי זוכר את גזירות ת"ח ות"ט ואת האינקוויזיציה? מי זוכר את גלות מוזע שעברו בני תימן? מי זוכר את גלות יהודי אנגליה? וכן הלאה על זה הדרך. מי שיסתכל בהיסטוריה יראה שדרכו של עם ישראל רצופה בדם, ואדמת אירופה טובלת בדם. ואנחנו איננו זוכרים את כל זה, והאומות כבר שכחו.
והרי הדברים נראים לעין גם בימינו. הולכים ועושים הסכם עם איראן, שתוכל להמשיך ולפתח צנטריפוגות ולייצר פצצת אטום, ומה שעד עתה לא הייתה לו לגיטימציה - מקבל עתה גם לגיטימציה. ומבטיחים לנו שעשר שנים יהיה שקט; והאיראנים אינם מוכנים אפילו לביקורת, ואם תהיה ביקורת צריך להודיע להם מראש: תנו לנו להתארגן, מה אתה רוצה להפתיע? הגזמת, בהפתעה אולי אחביא משהו. תודיע מראש, נתארגן, ונגיד לך מה לראות ולאן לבוא, ואז תבוא ותראה שאין שום בעיות. והם ממשיכים להכריז שישמידו את עם ישראל. ויש בחוזה סעיף שלפיו האומות אמורות לסייע להם אם ייתקפו מתקני האטום: אם ישראל תוציא וירוס שישבש להם את הצנטריפוגות כפי שהיה לפני כמה שנים, האומות מתחייבות לעזור להם; ואם ייתקפו במהלך כלשהו, האומות יסייעו להם אף לשקם את הכורים. מי יכול להבין דבר כזה? אדם מכריז ללא כחל ושרק שכוונתו להשמיד את עם ישראל, וכולם ממשיכים כרגיל. האומות שכחו מהר מאוד את הרדיפות ואת הצרות של עם ישראל, וההסכמים שהובילו בשעתם לכניעה מוחלטת לגרמניה חוזרים ונשנים גם היום. וזהו "גדול כים שברך": עוברות עלינו צרות, עוברים אסונות, ומי זוכר אותם? חוזרים ומפטירים כאשתקד וממשיכים להתנהג בדיוק כבתחילה.
עוד הסבר אומר בעל "לחם דמעה" על "מי ירפא לך". ידוע ש"מי" רומז לספירת הבינה, חמישים שערי בינה. והיכן רואים ש"מי" רומז לקדוש ברוך הוא? "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" - מי הוא קודשא בריך הוא. ואם כן הכתוב אומר לך: אתה יודע מי יכול לרפא אותנו? רק "מי", רק הקדוש ברוך הוא. הוא לבדו יכול לרפא את שברם של ישראל, שלא בדרך הטבע כלל.
ולפי זה הסברתי שהדבר יובן על פי מה שלמדנו בעבר במאמר "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים". האמירה הזאת תמוהה מאוד: האם אנחנו מטהרים או שמישהו מטהר אותנו? יש שרצו לומר: תחילה "אתם מיטהרים", ואחר כך "מי מטהר אתכם" - צריך להתחיל באתערותא דלתתא כדי שתבוא אחריה אתערותא דלעילא. אבל הבאנו פעם הסבר נפלא: אדם שהגיע לחמישים שערי טומאה אינו יכול לצאת משם מכוח עצמו. מי יכול להוציאו? רק קודשא בריך הוא, שאין עוד מלבדו, ובסוד הנהגת הייחוד הוא יכול לשלוף אותו אף מחמישים שערי טומאה. אבל האדם מצד עצמו, בחמישים שערי טומאה אין לו כוח ואין לו תקנה. וזה היה מצבם של ישראל לפני הגאולה: הם היו במ"ט שערי טומאה, שאילו הגיעו לחמישים לא היו יכולים עוד להשתחרר מכוח עצמם ומכוח זכותם.
וזהו שאומר המאמר: אשריכם ישראל, כל עוד אתם "לפני מי", כלומר לפני החמישים, "אתם מיטהרים" - אתם יכולים עדיין לטהר את עצמכם ולשוב בתשובה. אבל אם הגעתם ל"מי", אם אתם כבר בחמישים שערי טומאה, אז רק "מי מטהר אתכם" - אתם צריכים שקודשא בריך הוא יטהר אתכם, שמצד עצמכם כבר אין לכם כוח.
ולפי זה מבארים את הפסוק: עם ישראל הגיעו לדרגה שהיא כבחינת חמישים שערי טומאה. אומנם לא הגיעו ממש לכך, אך הם כמי שנמצא שם, שכדי להוציאם צריך את קודשא בריך הוא בעצמו. וזהו שאומר הכתוב "מי ירפא לך": במצב שירדנו לדרגה של "מי", רק "מי" ירפא לך. ולמה? "כי גדול כים" - כמה עולה "ים"? חמישים. השבר שלכם והנפילה שלכם הם כים, כחמישים. וכיוון שגדול כים שברך, כמו חמישים, שוב אין בכוחנו להוציא את עצמנו, ורק "מי", רק הקדוש ברוך הוא, הוא שיכול להוציאנו מן הצרה הזאת ולרפא לנו.
פסוק אחד, "כי גדול כים שברך מי ירפא לך", פתח לפנינו חמישה שערים. שברו של ים הוא צערם של המים התחתונים על ריחוקם מן הבורא, ורפואתו כשתמלא הארץ דעה את ה'; שברו של ים הוא הכפירה שנעצה רומי כקנה בים, ורפואתו בביטול מלכות הכפירה ובעליית כף המאזניים של ישראל; בדרך צחות - "מי שברך ירפא לך"; ובדרך המוסר - אסון שבים אינו מותיר סימן, וכך נשכחות צרותיהם של ישראל מן העולם ומן האומות, וחוזר הדבר חלילה. ולבסוף: "ים" בגימטרייה חמישים, ומשירדנו לעומק כזה אין בכוחנו להיחלץ מעצמנו, ורק "מי" - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו - הוא שירפא לנו ויחדש ימינו כקדם.