פתיחה: פסוק של נחמה שאי אפשר לנחם בה
בפרק ב' של מגילת איכה, לאחר תיאור השבר והחורבן, מגיע המקונן לפסוק שכולו זעקה על חוסר היכולת לנחם. זהו פסוק שנראה פשוט, אך בתוכו טמונה הבחנה עמוקה בעצם מהותה של נחמה: מתי דברי ניחומים פועלים את פעולתם, ומתי אין בהם כלום. נעיין בו לאור המלבי"ם, ולאחר מכן בדברי המדרש והמפרשים.
מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַםִ מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ׃ (יג)
איך מנחמים אדם - ולמה כאן זה לא עובד
כשבאים ייסורים על אדם, באים לנחמו. את איוב באו לנחם: באו עליו הייסורים, ובאו רעיו לנחמו. ובמה מנחמים? אומרים לו: דע לך שעוד הרבה אנשים עברו דברים כאלה והשתקמו, צרתך צרת רבים, ואין זה סוף העולם. הנחמה נעשית בדרך כלל על ידי אחרים שעברו את מה שעברת.
אלא שיש תנאי: מתי הניחומים הללו באמת פועלים ומרגיעים את נפש המתייסר? רק אם אותו אדם שנפל היה באותה דרגה שבה הייתי אני. אבל אם אדם היה במדרגה נחותה וירד למדרגה נחותה עוד יותר - היה לו מינוס של מאה אלף שקל בבנק והגיע לחוב של מיליון דולר - ואילו לי היה פלוס של מאה מיליון דולר והגעתי לחוב של מיליון דולר, מה אתה מנחם אותי באותו אדם שהיה לו מינוס ונעשה לו מינוס גדול יותר? כדי לנחם אותי אתה צריך למצוא מישהו שהיה לו מה שהיה לי, וקיבל את המכה שאני קיבלתי. אם מלכתחילה לא היה בדרגתי, אין בכך כל נחמה, ואין בו שום תחושה שצרתי צרת רבים.
שני המינוסים של ירושלים
זה מה שאומר המקונן: "מה אעידך" - כדי לנחמך עליי להעיד בפנייך שיש עוד אנשים שסבלו כמותך. אבל איך אעיד על אחר שסבל כמותך? לא היה בעולם אחד שהיו לו ייסורים כמו שסבלת. וגם אילו הייתי מוצא מישהו שסבל ייסורים בערך כזה - "מה אדמה לך הבת ירושלים, מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון": היה לך מעמד רם ונישא שגם לו לא מצאתי דמיון.
כאן נצטרפו שני מינוסים. נחזור למשל: אם ינחם אותי במישהו שהיו לו מאה מיליון דולר, והיום הוא במינוס של מאה אלף דולר - זה לא ינחם אותי, שהרי אני היום במינוס של מיליון דולר; לא עבר עליו מה שעבר עליי. ואם יביא לי דוגמה אחרת, מישהו שלא היו לו מאה מיליון אלא מאה אלף בלבד, או מינוס מאה אלף, והיום הוא במינוס מיליון - אז אמנם בתוצאה הוא כמוני, אבל הוא לא התחיל כמוני, וגם זה אינו מנחם.
אומר הנביא: אין שום דרך לנחמך, כי אצלך שני המינוסים גם יחד. לא היה אחד שעבר את מה שעברת והיה גדול כמוך, ולא היה אחד - אפילו אם לא היה גדול כמוך - שבפועל קיבל ייסורים כשלך. אצלך גם הגדולה הייתה עוצמתית ביותר, וגם הנפילה עוצמתית ביותר, ואין לי דמיון לא לזה ולא לזה. איני יכול להראות מישהו שהיה בגודל שלך, ואיני יכול להראות מישהו שירד וקיבל ייסורים למדרגה שאליה ירדת את.
וזהו סדר הפסוק: "מה אעידך מה אדמה לך" - למי אדמה אותך ואומר הנה גם הוא עבר כמותך? "הבת ירושלים, מה אשוה לך ואנחמך" - איני יכול להשוות לך ולנחמך. ומדוע? ראשית, מפני שאת "הבת ירושלים", את "בתולת בת ציון" - מעלה ומדרגה עצומה כזו, אין לי אומה שהייתה כך. ואם תאמרי: לפחות תמצא מישהי שירדה למדרגה שאני ירדתי, איזו אומה הידרדרה כך? על כך: "כי גדול כים שברך" - אין לי אומה שגדול כים שברה. התחלנו גבוה מאוד וירדנו נמוך מאוד, ואין לי מישהו שהתחיל גבוה כמוך ואין לי מישהו שקיבל ייסורים כמוך. ואם כן - "מי ירפא לך": התנחומים אמורים לרפא את הנפש, ובאיזו דוגמה אוכל להשוות ולנחם כדי לרפא את נפשך?
ביאור ה"תורת חסד": שבר שאין לו רפואה
עוד הסבר אומר ה"תורת חסד": "מה אעידך" - איזו נחמה אני יכול לבשר לך אחרי שהצרה שבאה עלייך גדולה כל כך? עוללים ויונקים ראינו שעולפו בראש כל חוצות. מי ישיב את נפש עוללייך? מי ירפא את שברך? זהו שבר שאין ממנו רפואה. אם אדם חולה - יש מקום לנחמו ולומר לו שיבריא. אבל לאחר שאתה מדבר עמי על מצב של "כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה", שכבר מתו בניהם, "בהשתפך נפשם" - שיצאה נפשם אל חיק אמותם - על זה במה אנחם אותך? מי ירפא את זה? האם אבטיח לך שיחזרו? איני יכול להבטיח כדבר הזה. "מי ירפא לך", מי ירפא את שברם.
דרשות המדרש על "מה אעידך"
אומר המדרש: "מה אעידך" - רבי אומר: כמה נביאים ניבאו לך? נביא אחד בשחרית ונביא אחד בין הערביים. רבי נתן אומר: שני נביאים בבוקר ושני נביאים בין הערביים. כלומר "מה אעידך" - איזה נביא עוד אשלח לך שיעיד בך ויתרה בך? שלחתי לך נביאים בוקר וערב, שניים בבוקר ושניים בערב, והעידו בך ולא הועיל.
עוד דרשה במדרש: "מה אעידך" מלשון עֲדִי - כמה קישוטים קישטתי אתכם, איזה עדי מיוחד היה לך, וראי לאן הגעת. ויש מפרשים: "מה אעידך" - כמה ביזות נתתי לכם, מלשון "בבוקר יאכל עַד", שפירושו ביזה.
דבר אחר: "מה אעידך" - כמה יעודים נועדתי לכם: באוהל מועד, ובגלגל, ובשילה, ובנוב, ובגבעון, ובבית עולמים שניים, כל המקומות שבהם היה המשכן. אומר הקדוש ברוך הוא: כמה פעמים נועדתי עמכם, כמו שכתוב "ונועדתי לך שם מבין הכרובים". "ומה אדמה לך" - לאיזו אומה דימיתי אתכם? היש עוד אומה שעשיתי לה ניסים ונפלאות כמותכם? לאיזו אומה קרעתי את הים? לאיזו אומה נתתי תורה? לפי דרשה זו, "מה אעידך ומה אדמה לך" בא לומר: ראו באיזו מדרגה גבוהה הייתם, ולכן אל תתפלאו מדוע אתם מתייסרים כך. וכי יש עוד מי שזכה למה שזכיתם וקיבל מה שקיבלתם? ואם עם כל זה סרחתם, אל תתמהו על שהקדוש ברוך הוא נפרע מכם.
רמזים ב"כים שברך" וב"מי ירפא לך"
"כי גדול כים שברך" - יש כאן רמז: "כים" בגימטריה שבעים, וזו בדיוק הגלות, שבעים שנה. הדברים נאמרו לפני גלות בית ראשון, והנביא אומר לה: כמה גדול יהיה השבר? "כים" - בשיעור של שבעים שנה. כל זה מתאים לבית ראשון. ומה נאמר על בית שני? על בית שני נאמר "גדול כים שברך" לא בכ"ף אלא בקו"ף: "גדול וקיים שברך", השם יצילנו - שבר המתקיים והולך שנים ארוכות, ועדיין לא נושענו.
ועוד רמז: "מי ירפא לך". עם ישראל נשברו בדור החמישים, הגלות הייתה בדור החמישים, ו"לך" בגימטריה חמישים. ומשיח אף הוא נולד בדור החמישים, שהרי כתוב שבאותו יום שחרב בו הבית נולד המשיח, ואם כן גם הוא בדור החמישים - והוא ירפא לך.
האלשיך: למה דווקא "כים"?
רבים עוסקים בשאלה מהו "גדול כים שברך" - מדוע מדמה את השבר ואת הצרה דווקא לים? כשאומה מאומות העולם אובדת, מה חסר בעולם? אחד חלקי שבעים: שבעים אומות היו, אבדה אחת, נשארו שישים ותשע. לעומת זאת עם ישראל נחשבים כעולם כולו - "בראשית", בשביל ישראל שנקראו ראשית - ואם עם ישראל אובדים, אין טעם לעולם כולו. וכן דרשו: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" - כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, שעולם בלא רוחות יתלהט וירתח ויתבשל ולא יוכל להתקיים, והרוחות הן המצננות אותו, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.
וכמה הוא חלקו של הים בעולם? מקובל על פי הקדמונים שהים הוא שני שלישים והארץ שליש, וכמו שנאמר "וכל בשליש עפר הארץ" - מדד בשליש את עפר הארץ, ששיעורו שליש. נמצא, שכאשר שני שלישים מעם ישראל אובדים, כאילו אבדו שני שלישי העולם - וזה הים. ויחזקאל מתנבא על אובדן שני שלישים: "שלישיתיך בדבר ימותו... והשלישית בחרב יפלו סביבותיך, והשלישית לכל רוח אזרה" - שליש בלבד נשאר מפוזר לכל רוח, ושני שלישים אבדו. וביחס לעולם, שני שלישים הם הים. אם כן אובדנם של ישראל שקול כאובדן הים: כשם שהעולם בלי ישראל אינו יכול להתקיים, וכשם שעולם שחסרים בו שני שלישים - כביכול בלי הים - אין לו קיום. וזהו שאומר האלשיך הקדוש: "גדול כים שברך", כי שני שלישים אבדו, וזהו שיעורו של הים.
"פלגי מים": הים סופג ואינו מתמלא
הסבר נוסף מביא בעל "נתיבות המשפט" בספרו "פלגי מים": המקונן מבקש כאן ליצור הבחנה בין הצרות שעל עם ישראל לבין הצרות שעל האומות. כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, הפירעון הוא פירעון של אובדן - הוא מאבד אותן. אצל עם ישראל, לעומת זאת, יש הבטחה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם". עם ישראל לעולם לא יאבדו, ויש ברית שעם ישראל יהיו קיימים לעולם.
כתוב: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". אומרים חז"ל, זהו טבעם של ישראל, שהם סופגים את כל הייסורים ואינם מתבטלים. וכן דרשו על "חצי אכלה בם" - חצי כלים והם אינם כלים: החצים של הקדוש ברוך הוא כביכול כלים, ועם ישראל נשארים קיימים. כמו הים, שכל מה שנכנס לתוכו מוסיף ומוסיף והים אינו מתמלא, כך עם ישראל מיוסרים ומיוסרים ולעולם אינם אובדים.
לעומת זאת האומות, כאשר גדשה סאתן - מתבטלות. יש אומות קדומות שכלל איננו יודעים מה עלה בגורלן, אינן מוכרות ואינן ידועות לנו, והן היו אומות חשובות ומפוארות ומכובדות בהיסטוריה - ומי מכיר אותן היום? ואפילו יוון: מי זוכר שפעם הייתה יוון אימפריה? היום היא נטל על גוש האירו, ואין יודעים מה לעשות עם הבעיה הזו הקרויה יוון. אלה הם "יוונים נקבצו עלי", אותם ששלטו בעולם - ומה נשאר מהם? כלום. למעשה, מה שנראה היום כאומה אצל הגויים - היום ישנם ומחר אינם. אצל עם ישראל אין דבר כזה; הם קיימים לעולם. וזהו "גדול כים שברך": מחד יש לנו שבר, אך השבר שלנו הוא כמו הים - כמה שיהיה גדול, לא יגמור את עם ישראל לחלוטין, ועם ישראל יישארו קיימים.
"ידין בגויים מלא גויות" - ואצלנו ראש אחד
מעין זה מסבירים את הכתוב בתהילים פרק ק"י: "ה' על ימינך מחץ ביום אפו מלכים. ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה". "ה' על ימינך" - הקדוש ברוך הוא הוא השומר על עם ישראל ומגן עליו, והוא לימיננו. "מחץ ביום אפו מלכים" - כאשר יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא, הוא מוחץ מלכים וממלכות. אך שים לב להבדל בין ישראל לגויים: "ידין בגוים מלא גויות" - כשהקדוש ברוך הוא עושה משפט בגויים, ההרוגים רבים: צונאמי אחד - מאות אלפים; רעידת אדמה - מאות אלפים. אבל אצל עם ישראל - "מחץ ראש על ארץ רבה": הקדוש ברוך הוא לוקח צדיק אחד, והצדיק הזה נלקח כנגד ארץ רבה, במקום אנשים רבים.
לסיכום: "מה אעידך מה אדמה לך" - אין בעולם נחמה לירושלים, משום שבה נצטרפו שני קצוות: גדולה שאין לה דמיון ונפילה שאין לה דמיון, ואין מי שהתחיל גבוה כמותה ואין מי שירד כמותה. ה"תורת חסד" מוסיף שזהו שבר שאין לו רפואה, שהרי אין להשיב את נפש העוללים. המדרש דורש "מה אעידך" על הנביאים שהעידו בוקר וערב ולא הועילו, על העדי והביזות שניתנו לישראל, ועל היעודים במשכן ובמקדש - ללמדך שמגודל המעלה נובע גודל התביעה. "כי גדול כים שברך" נדרש ברמז על שבעים שנות גלות ועל שבר "קיים" בבית שני; לאלשיך - כנגד שני שלישי העולם שהם הים, שאבדנם של שני שלישי ישראל כאבדן העולם; ולבעל "פלגי מים" - כטבעו של הים הסופג ואינו מתמלא, שעם ישראל סופגים ייסורים ואינם כלים, שלא כאומות העולם הכלות ונעלמות. ועל הכל חותם המקונן ב"מי ירפא לך" - שברמז נרמזה בו הרפואה עצמה, בדור החמישים שבו נולד המשיח שהוא ירפא לנו.