פתיחה
אנו עומדים בפרק ב' של מגילת איכה, בקטע שבו המקונן מתאר את זוועות הרעב שפקד את ירושלים בימי החורבן. אחרי שתיאר בפסוק הקודם את העוללים והיונקים המתעטפים ברחובות קריה, בא הפסוק שלפנינו ומצייר את גסיסתם ממש - מה הם אומרים, ולמי, ובאיזה רגע. נעמוד על פשט הפסוק, ואחר כך על כמה דרכי דרוש ומוסר שנאמרו בו.
לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם׃
שני מחזות בפסוק אחד
המקונן מתאר כאן שני מחזות. המחזה הראשון הוא של הילדים הגדולים יותר, אלה שעדיין זוכרים את ימי השובע - את הדגן ואת היין, את הגלוסקאות ואת היין המשובח והישן ששתו בימי השובע. עכשיו, כשבא החורבן ובא הרעב, הם פונים לאימותיהם ושואלים: "איה דגן ויין" - אין לנו אפילו פת קיבר, ומי בכלל מדבר על דגן ויין.
לעומתם ישנם היונקים. היונקים אינם יודעים לדבר, ודגן ויין ודאי אינם אומרים להם דבר. עליהם נאמר סופו של הפסוק: "בהשתפך נפשם אל חיק אמותם" - הם התנפלו אל חיק אימותיהם כדי לינוק, והתברר שאין לאם במה להניקם, ואז השתפכה נפשם, כלומר יצאה נפשם אל חיק אימותיהם.
רבי שם טוב מוסיף ביאור: גם בשעה שנפשם הייתה יוצאת, עדיין היו ממלמלים "איה דגן ויין", לפי שלאימותיהם לא היה חלב להניקם. זהו חיבור שני חלקי הפסוק: "לאמותם יאמרו איה דגן ויין" - מתי? "בהשתפך נפשם אל חיק אמותם", בעת יציאת הנשמה ממש הם עדיין ממלמלים את השאלה הזאת.
ובספר אלון בכות מבאר שהפסוק הוא המשכו הישיר של הפסוק הקודם: "בעטף עולל ויונק ברחבות קריה" - הם אלה שהיו נתונים ברעב נורא והתעטפו ברחובות קריה, כלומר מצטמקים אל תוך עצמם ברחובות העיר מגודל הרעב. ומתוך אותו מצב "לאמותם יאמרו איה דגן ויין" - צעקו אל אימם: היכן יש אוכל שנוכל להשביע בו את רעבוננו.
שלושה "איה" - איה כנגד איה
חשבתי להסביר את לשון "איה דגן ויין" על דרך הבא. בישעיהו ס"ג מובא שעם ישראל פונים לריבונו של עולם ואומרים: "איה קנאתך וגבורתך". ריבונו של עולם, איך אתה נותן שיעשו לנו כך? מדוע אינך מקנא קנאת ה'? למה אינך נפרע מן הגויים המצירים לנו כל כך?
ומה התשובה? אומר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו אתם נזכרים? הרי בירמיהו פרק ב' נאמר "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי". הרי זה "איה" כנגד "איה": אתם שואלים "איה קנאתך" - והכהנים לא אמרו "איה ה'", ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי. אם כן מה השאלה עכשיו "איה קנאתך וגבורתך"?
ומהו העונש? זהו ה"איה" השלישי: "לאמותם יאמרו איה דגן ויין". מתוך שאתם שואלים "איה קנאתך וגבורתך", והתשובה היא "הכהנים לא אמרו איה ה'", התוצאה היא "איה דגן ויין" - איפה יש אוכל, אפילו דגן ויין לאכול אין.
"לאומותם" - היכן התורה שנמשלה לדגן ויין
עוד הסבר על דרך הדרוש: אל תקרא "לאִמֹּתם" אלא "לאומותם" - כביכול מלאכי השרת עונים לאומה הזאת, לעם ישראל: "איה דגן ויין"? היכן התורה והמצוות שנמשלו לדגן וליין? עד שאתם שואלים "איה קנאתך וגבורתך", אני אשאל אתכם: איה דגן ויין?
שהרי התורה נקראת לחם, שנאמר "לכו לחמו בלחמי", וזו בחינת דגן; והתורה נקראת גם יין, שנאמר "ושתו ביין מסכתי". נמצא שהדגן והיין מסמלים את התורה. וכנגד עוזבי התורה - "תופשי התורה לא ידעוני", "הכהנים לא אמרו איה ה'" - המלאכים כביכול אומרים לאומה הזאת: איה דגן ויין, איפה עסק התורה שהיה צריך להגן עליכם? למה לא עסקתם בתורה? כמו שנאמר "על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי", לא העריכו את התורה כראוי, וממילא הגיעו למה שהגיעו.
מי שהרגליו גבוהים - נפילתו קשה
בספר אפיקי יהודה עומד על הקושי: בזמן רעב אין מדברים על יין, מדברים על פת קיבר. אין מדברים על דגן, שהוא פת משובחת, אלא על המינימום שבמינימום. וזה מה שיש להם לומר - "איה דגן ויין"?
אלא שככל שהרגליו של אדם היו ברמה גבוהה יותר, וככל שחי יותר על סטייל, כך הירידה והנפילה שלו קשה יותר. מי שמאז ומתמיד היה רגיל לאכול לחם שחור, אם ייאלץ עכשיו לאכול פת קיבר - לא נורא. אבל מי שהיה אוכל רק קרואסונים מייצור עצמי, ופתאום תכריח אותו לאכול פת קיבר, הוא אומר לך: איני יודע מאיזה צד ניגשים לזה, הדבר הזה אינו ניתן ללעיסה. למה? מפני שהרגליו ברמה גבוהה, ואינו מסוגל לרדת מגדולתו.
וזהו שאומר הכתוב: הילדים הקטנים - קטנים, ולא זקנים - אומרים "איה דגן ויין", כלומר אנחנו עדיין זוכרים את הדגן ואת היין. ללמדך שהנפילה הייתה מיידית: זה עתה עוד היו רגילים בדגן וביין, ומיד - "איה דגן ויין". ואם תשאל מה עניינו של יין אצל ילדים, מבאר שגם את הקטנים היו מטעימים יין בקידוש, כמו שאנו עושים היום, ולכן שייך גם ביחס לקטנים לומר "איה היין".
הבקשה האחרונה - דברי היערות דבש
עדיין יש לתמוה: מדובר כאן בילדים המתעטפים כחלל ברחובות עיר, בהשתפך נפשם אל חיק אימותם, במצב של רעב נורא, עטופים ברעב. אדם העטוף ברעב אינו מחפש שמפניה וקוויאר, הוא מחפש לחם יבש - תן משהו, העיקר שנוכל להחזיק מעמד. אם כן כיצד מסתדר "לאמותם יאמרו איה דגן ויין"? זה מה שמעניין אותם עכשיו, דגן ויין?
חז"ל מספרים: מעשה בחסיד אחד שנמסר לסרדיוט (שליח המלך) כדי להיות נידון, והעלוהו לגרדום לדונו במיתה. לפני מותו ביקש שייתנו לו בשר שמן ויין ישן. שאלוהו מה עניינה של בקשה זו. ומה פשר הבקשה האחרונה בכלל? זו הייתה דרכם כביכול לקבל מחילה על כך שנוטלים את חייו של אדם: שיהיה מרוצה ברגעיו האחרונים, שקיבל משהו, וימסור נפשו למיתה. שאלו אותו מה הוא רוצה, אמר להם: בשר שמן ויין משובח.
כמדומני שגם אייכמן, שם רשעים ירקב, כשהביאוהו לכאן ושאלו אותו מה בקשתו האחרונה - ביקש יין משובח. אגב, הדבר היה מקובל מאוד בזמנם: לבקש סעודת פרידה, רגע לפני שאני עוזב את העולם תן לי ליהנות, מה עוד אפשר ליהנות - תביא סעודת פרידה שניהנה רגע לפני הפרידה. היה אחד שביקש שיביאו לו אבטיח. אמרו לו: אבטיח? מה קרה לך, עכשיו חורף. אמר להם: בסדר, איני לחוץ, נחכה, זה לא חייב להיות דווקא עכשיו.
ובחזרה לאותו חסיד: שאלו אותו, מה אתה מחפש לעדן את עצמך רגע לפני מיתתך? עוד רגע אתה מאכל לתולעים, וכי אתה דואג שיהיה לתולעים הרבה מה לאכול? מה אתה מחפש לך עכשיו תענוגות? השיב להם שתיים: ראשית, אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואם אני יכול לעשות לעצמי טוב - למה לא? ושנית, אני מקבל עליי את הדין בשמחה, וכשם שמברכים על הטובה כך צריך לברך גם על הרעה.
אומר רבי יהונתן אייבשיץ בספר יערות דבש: כך גם העוללים והיונקים הללו. "לאמותם יאמרו איה דגן ויין" - רגע לפני מותם ביקשו: אולי יש כאן משהו לאכול כסעודה הגונה, בשר ויין, כדי שנקבל על עצמנו את הדין בשמחה. כדי שנוכל לומר באמת: הריני מקבל עליי דין שמים, אני עושה סעודה לרצון ה', זה מה שה' רוצה, ועל הדבר הזה אני שמח ועל הדבר הזה אני עושה סעודה.
לסיכום:
פסוק אחד קצר מקפל בתוכו את כל אימת הרעב: הילדים הגדולים שואלים את אימם "איה דגן ויין" מתוך זיכרון ימי השובע, והיונקים משתפכת נפשם אל חיק אימותיהם שאין להן במה להניקם - ויש אומרים שעדיין ממלמלים אותה שאלה עצמה ברגע יציאת הנשמה. ומעבר לפשט למדנו כמה מבטים: "איה" כנגד "איה" - מי ששאל "איה קנאתך" נענה ב"הכהנים לא אמרו איה ה'", ועונשו "איה דגן ויין"; המלאכים שואלים את האומה איה הדגן והיין שהם התורה, שעל עזיבתה אבדה הארץ; ככל שההרגל גבוה כך הנפילה קשה, והקטנים שזה עתה טעמו דגן ויין נפלו בבת אחת; ולבסוף, כדברי היערות דבש, גם באותה שעה נוראה ביקשו סעודה אחרונה כדי לקבל את הדין בשמחה - שכשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה.