פתיחה
בפרק ב' של מגילת איכה עובר המקונן מתיאור החורבן הכללי אל הצער האישי שלו עצמו. לאחר שתיאר את חורבן המקדש, את אבל הזקנים והבתולות, הוא פונה לתאר את מה שהצער עשה בגופו שלו. בקטע שלפנינו (פסוקים י"א-י"ב) אנו לומדים על עוצמת האבל, על כוחה של דמעה, ועל השורשים ההיסטוריים של הגזרות שנגזרו עלינו.
כלו בדמעות עיני - מניין המומים
כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה.
אומר ה'לחם דמעה': כאן מתחיל המקונן למנות את כל המומים הקשים שנגרמו לו בעקבות הצער והבכי. ונשים לב לדבר מופלא: כל המומים הללו הם סימני טרפה. כלומר, בוא וראה עד כמה קשים המומים שנגרמו לו.
המום הקשה ביותר הוא העיוורון - "כלו בדמעות עיני", וסומא חשוב כמת. וזה מה שקרה לאיוב: "ותכה מכעס עיני" - מרוב כעס וצער על מה שאירע לי כהתה עיני, מרוב דמעות ומרוב צער כבר איני רואה. אלא שאצל איוב מדובר בעין אחת, "עיני", ואילו כאן "כלו בדמעות עיני" - שתי העיניים התרוקנו לגמרי.
"חמרמרו מעי" - המעיים האדימו מרוב בכי וצער. "חמרמרו" לשון אדמומית, כמו "חמרא" שהוא אדום, וכשהמעיים מאדימים זהו סימן טרפה. "נשפך לארץ כבדי" - אם הכבד נתבטל ולא נשאר בו כזית, גם זה סימן טרפה; מרוב צער נשפך לארץ כבדי.
בעטף עולל ויונק - מהי עטיפה
מסביר הרי"ד: "עטף" הוא לשון עטיפה. כאשר אדם נמצא בצרה וברעב, הוא מצטנף ומתכווץ, כאילו מתעטף בעצמו. להבדיל מאדם שרוי בשמחה ובשובע - ראה אדם שסיים ארוחה ונוח לו, הוא מתיישב ומתרווח, ידיים ורגליים לכל הכיוונים. כשאדם מרגיש טוב הוא נפתח, וכשאדם מרגיש רע הוא מצטנף ומתכווץ. כך גם כאן: "בעטף עולל ויונק" - מרוב רעב היו עטופים בעצמם, מתכנסים לתוך עצמם, מכסה את גופו בגופו, כלשון "עמקים יעטפו בר".
שלוש דמעותיו של נבוכדנצר
מסביר ה'לחם דמעה' בדרך צחות: ידוע שבזכות שלוש דמעות שהוריד נבוכדנצר נתן לו הקדוש ברוך הוא שלטון על כל העולם. וזהו שאומר הכתוב: "כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי" - בגלל אותן דמעות חמרמרו מעי. "כלו בדמעות" - מכוח מה כלו? מכוח הדמעות. שהרי נבוכדנצר, כיצד הגיע למלוך? מכוח שלוש הדמעות שהוריד. על הדמעות האלה אנחנו בוכים, והן שגרמו ש"חמרמרו מעי, נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי".
כשאין כוח לבכות - הצער אוכל מבפנים
עוד אומר ה'לחם דמעה': ידוע שאדם המזיל דמעות ובוכה, מוציא את הצער מבפנים החוצה, וממילא איבריו הפנימיים לפחות אינם נפגעים. לעומת זאת, אדם שאינו יכול לבכות - זהו הגרוע מכל, שכן הדבר הנורא ביותר הוא כשאדם אוכל את עצמו פנימה. אם אדם עוד יכול להחצין את רגשותיו, יש בזה תהליך של התנקות; כשאדם בוכה הוא נרגע. אבל כשאדם אינו יכול לבכות, הדבר אוכל אותו מבפנים, וזה הרבה יותר גרוע. וכבר אמרנו לא פעם את מה שאומרים מביני דבר: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. רע מאוד כשאדם טוחן בתוכו ואינו מסוגל להוציא.
לכן פעמים רבות רצוי מאוד ללכת למישהו - אפילו אדם זר, אפילו לשלם, אפילו פסיכולוג - כדי לספר לו ולדבר איתו. עצם הדיבור משחרר. "דאגה בלב איש ישחנה" - ודרשו חז"ל: ישיחנה לאחרים. עצם זה שאדם מדבר על הדברים עוזר לו להשתחרר. והרבה מאוד מפעולת הפסיכולוג היא עצם המסוגלות להקשיב: הוא מנחה אותך בשאלות, אבל בעיקר יש מישהו שמקשיב לך, והוצאת את מה שהיה לך על הלב. ואין זה ביטוי מטאפורי בלבד אלא כפשוטו - הוצאת, פירושו הוצאת. וכשהוצאת, הרבה יותר קל לך מבחינה נפשית להתרפא. אבל מי שאינו יכול להוציא - זה אוכל אותו מבפנים ושורף לו את המעיים.
וזו בעצם תלונתה של כנסת ישראל: "כלו בדמעות עיני" - כבר אין לי אפשרות להוציא החוצה, יבש מקור דמעה ואיני יכולה עוד לבכות. ומה גורם הדבר? שהצער והקושי נותרים בפנים ואוכלים אותי מבפנים - "חמרמרו מעי", "נשפך לארץ כבדי". כמו דם הנוזל מן הכבד מחמת האש, כך מחמת אש הצער שבתוכי נשפך לארץ כבדי.
שורשי הגזרה: מיעקב ועשיו ועד דור המדבר
ספר 'אלון בכות' מסביר שכאן מרומז עונשם של ישראל על מה שעשה יעקב לעשיו. המלחמה בין יעקב לעשיו לא נסתיימה, והיא מלחמה תמידית עד ביאת הגואל, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה". אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה עמלק, ועמלק הוא נכדו של עשיו. המלחמה כנגד עשיו היא המלחמה האמיתית שתישאר עד שיבוא הגואל, ושורשיה עמוקים והיסטוריים. ועתה נראה כיצד שילמנו מחיר על אותו קרב שהחל כבר אז בין יעקב לעשיו.
"כלו בדמעות עיני" - אומרים חז"ל, בשעה שנטל יעקב את הברכות מעשיו, הוריד עשיו שלוש דמעות. מדוע כלינו? בגלל הדמעות, אותן דמעות שגרם יעקב לעשיו. "חמרמרו מעי" - כנגד מה שאמר עשיו לאביו "יקום נא אבי", ואמר לו יצחק "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל" - כלומר המעיים כבר אכלו ממה שהביא יעקב; כנגד זה נגזר "חמרמרו מעי".
"בעטף עולל ויונק" - יעקב השתחווה לעשיו, "עד גשתו עד אחיו", וראינו שהייתה תביעה כנגד יעקב על כך שהשתחווה לעשיו. וכנגד זה נגזר "בעטף עולל ויונק ברחובות קריה", שהרי כפי שהסברנו, "בעטף" עניינו אדם המתכנס לתוך עצמו, וזהו סוג של השתחוויה והתכופפות.
דבר נוסף: הפסוק מכוון גם כנגד חטאי דור המדבר. מה היה חטאם? בכייה של חינם - "אתם בכיתם בכייה של חינם, אקבע לכם בכייה לדורות". כנגד אותה בכייה נאמר "כלו בדמעות עיני": ממה אני סובל? מאותה בכייה, והיא המביאה לנו בכייה כעת. כנגד מה שקצו במן ואמרו על הלחם הקלוקל הזה שהוא מתנפח במעיים ועוד יבאיש ויסריח, וכי יש אדם שאוכל ואינו מוציא - כנגד זה נאמר "חמרמרו מעי", שבאמת נשרפו מעיהם. וכנגד מה שאמרו על העלייה לארץ: אתה מוסר אותנו ביד אומות גיבורות וחזקות, נפילים בני ענק, "ונשינו וטפנו יהיו לבז" - כנגד זה נגזר "בעטף עולל ויונק ברחובות קריה", שבאמת יהיו העולל והיונק לבז.
שיעור לדמעה
חז"ל אומרים: שיעור ניתן לעין להוריד דמעה, ואם הורידה יותר מדי - מיד נמסית, כלומר מתמוססת ונפגעת. וכך הוא אומר, כמו שכתוב "ושבו העבים אחר הגשם" - זה מאור עיניו של אדם שהוא שב וכלה מפני הדמעות. יותר מדי גשם מזיק לעין, ומהו הגשם? הדמעות. וזה שנאמר כאן "כלו בדמעות עיני" - על ידי ריבוי הדמעות כלו עיני, שראייתן נפגמת ומתמוססת מחמת הבכי הרב.
לאמותם יאמרו איה דגן ויין
לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן, בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם.
ראיתי הסבר יפה בשם המהרש"ם מברז'אן, בעל 'תכלת מרדכי', סבו של ר' שלום שבדרון, המבאר את הפסוק על דרך הדרוש ומקשר את "כלו בדמעות עיני... בעטף עולל ויונק ברחובות קריה" אל הפסוק הבא, "לאמותם יאמרו איה דגן ויין".
אנו יודעים שאחד הדברים הקשים הגורמים לנטישת בתי המדרש הוא עניין הפרנסה: הרצון להתקדם כלכלית ולעמוד על הרגליים. ובשביל זה עוזבים אנשים, ואפילו בגיל צעיר. אילו בעיות כלכלה יש לך? אינך אמור לפרנס אישה וילדים, שב ולמד, אתה בישיבה הקדושה, למה תחפש לך שטויות? אלא שמכניסים לו לראש שהוא זקוק לפרנסה ושעליו ללמוד ענייני מסחר או עניינים אחרים, כדי שיהיה לו מה לאכול וממה להתפרנס בעתיד.
על זה אומר הכתוב: "כלו בדמעות עיני" - על הנערים הללו כלו בדמעות עיני, "בעטף עולל ויונק ברחובות קריה" - אתה רואה אותם מסתובבים ברחובות קריה במקום להיות בבית המדרש. ואם תשאל למה, הרי "לאמותם יאמרו איה דגן ויין" - יאמרו לך שזו הסיבה: הוא זקוק לפרנסה, צריך למצוא דרך להתפרנס. ולכן הם ברחובות קריה, כי אם לא כן - מניין יהיה לנו דגן ויין? אלא שאדם צריך לדעת לבטוח בהשם, שהשם ידאג לו וימציא לו פרנסתו, "ולא ראיתי צדיק נעזב".
אמונה - בכל חוץ מזה
מספרים על ר' אליהו לופיאן, שפעם בא אליו תלמיד בישיבה ואמר שברצונו לעזוב את הישיבה וללכת ללמוד סופרות סת"ם. שאל אותו הרב: למה אתה חושב לעזוב את הישיבה? אמר לו: בעזרת השם, ברצות השם, אני אתחתן ו... אמר לו הרב: רגע, תתחתן? מי אמר שתתחתן? אמר לו: חס ושלום, מה הרב מדבר? בעזרת השם אני אתחתן, כולם מתחתנים וגם אני אתחתן. ובעזרת השם יהיו לי גם ילדים... אמר לו הרב: רגע, מי אמר שיהיו לך ילדים? אמר לו: חס ושלום, איך הרב מדבר? בעזרת השם, לכולם יש ילדים וגם לי יהיו ילדים. ואחר כך אצטרך גם לפרנס אותם. אמר לו הרב: תראה, אני פשוט מתפעל ממך - אתה בעל אמונה גדול. אתה מאמין שתתחתן, אתה מאמין שיהיו לך ילדים, אתה מאמין שתמצא פרנסה במקצוע שאתה לומד. בכל זה אתה מאמין. ורק להאמין שהקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותך ויפרנס אותך אם תהגה בתורתו - בזה אינך מאמין. בכל השאר אתה מאמין, ובזה אינך מאמין.
זהו "לאמותם יאמרו איה דגן ויין". תאמין בהשם ותבטח בו, שהקדוש ברוך הוא אין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.
לסיכום: בפסוקים אלו מונה המקונן את מומי הצער שפגעו בו - עיניים שכלו, מעיים שהאדימו וכבד שנשפך, כולם סימני טרפה, להורות על עומק השבר. למדנו שדמעה היא פורקן, ושהגרוע מכל הוא כשאין כוח לבכות והצער אוכל את האדם מבפנים; לכן טוב שאדם ישיח את דאגתו לאחרים. עוד ראינו כיצד מכוונים הפסוקים כנגד דמעותיו של עשיו והשתחוויית יעקב, וכנגד בכיית דור המדבר, תלונתם על המן ואמירתם "נשינו וטפנו יהיו לבז". ולבסוף, על דרך הדרוש: "בעטף עולל ויונק ברחובות קריה... לאמותם יאמרו איה דגן ויין" - אזהרה שלא לנטוש את בית המדרש מחמת דאגת הפרנסה, אלא לבטוח בהשם שאין מעצור בידו מלהושיע.