אנחנו ממשיכים בפרק ב' של מגילת איכה, ומגיעים לפסוק י'. הפרק כולו מתאר את מידת הדין שפגעה בציון, ופסוק זה מצייר את תמונת האבלות של גדולי ישראל ושל בנות ירושלים לאחר החורבן. נעמוד על פשוטו של מקרא, על מדרשי חז"ל שנדרשו בו, ועל הרעיונות המוסריים העולים ממנו.
יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת־צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"זקני בת ציון" - מסביר בעל 'שם טוב' - הם החכמים. הם נוהגים אבלות על ירושלים ויושבים לארץ, ואינם מסתפקים בכך אלא "העלו עפר על ראשם חגרו שקים". יש כאן סולם של ביטויי אבלות. ישיבה לארץ היא עדיין ביטוי מינורי; העלאת עפר על הראש היא כבר שיאה של האבלות. מי העלה עפר על ראשו? איוב, כאשר החלו ייסוריו. וכדאי להיכנס לימי בין המצרים מתוך לימוד ענייני איוב, כדי להתחבר לנושא.
וגם לאחר שעברו ימי האבל, הם המשיכו באבלם. "הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים" - אותן בתולות ירושלים שהיו נאות ביופיין, הורידו את ראשן לארץ מרוב צער על חורבן בית המקדש.
יש כאן גם המשך למה שראינו לעיל. מכיוון שאין תורה, ומכיוון שהנביאים היו שרויים בעצבות, נאמר "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" - שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות. ועוד, אין נבואה שורה בחוץ לארץ. יחזקאל אמנם התנבא בחוץ לארץ, אך זאת משום שהתחיל את נבואתו כאן בארץ, וגם נבואתו הייתה לצורך ארץ ישראל. משכך, ממילא "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" - אין עוד נבואה, אין מוצאים חזון מה', ואין שכינה.
זו גם הסיבה לבריחתו של יונה. וכי יונה הנביא סבר שאפשר לברוח מן הקדוש ברוך הוא? אלא יונה חשב: הנבואה שורה רק בארץ ישראל. אם אצא לחוץ לארץ, לא ניתן יהיה למסור לי נבואה; ואם לא תימסר לי נבואה, אי אפשר יהיה לשלוח אותי בשליחות לנינווה; ואם לא אלך לנינווה, לא יחזרו בתשובה ולא יהיה קטרוג על עם ישראל. כל מגמתו הייתה אפוא לצאת מחוץ לארץ.
על פסוק זה דורשים חז"ל באיכה רבתי: אמר רבי אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו. אל תזלזל בענייני נדרים, ובוא וראה איזה נזק גדול ונורא נגרם בעקבות נדר אחד.
ומה היה המעשה? כשגלה יכניה, מינה נבוכדנצר את צדקיהו על חמישה מלכים, כמו שכתוב בירמיהו כ"ז: "ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון, ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה". צדקיהו היה יוצא ונכנס בביתו של נבוכדנצר בלא ליטול רשות קודם כניסתו.
פעם אחת נכנס צדקיהו לביתו ומצאו תולש ואוכל בשר ארנבת בעודה חיה. לכאורה, איזה טעם יש בדבר? לקחת ארנבת חיה, לראותה מפרפרת, ולנגוס בבשר חי עם הפרווה ועם הדם - וכי יש בכך תענוג? הפשט הוא שהיה להם עניין גדול מאוד להראות עוצמה, אכזריות ואבירות לב. הם התייחסו בזלזול לאנשים המתרגשים, העדינים והרכרוכיים, ומושא הגאווה שלהם היה דווקא האדם האכזרי. כמו שאנו רואים אצל דאעש: מוריד למישהו את הראש, וזה אצלם ביטוי של עוצמה וגבריות. אנחנו היום מעריכים דווקא את עדיני הנפש, אבל בזמנם העריכו את האדם ככל שהיה יותר בהמי ויותר עשוי לבלי חת, בריון מצולק. הם אף עשו פעולות מיוחדות כדי לפתח בעצמם את הטבעים האכזריים הללו, שלא ייבהלו ולא ייחתו - וחלק מ"אימונים" אלה היה לקחת ארנבת, לקרוע אותה ולנגוס בה. כל זה נועד לפתח בו את האכזריות ואת העוצמה, שלא ייבהל מקצת לכלוך או דם.
נבוכדנצר לא ציפה שמישהו יראה אותו: דברים כאלה היה עושה בחדרי חדרים ולא בפרהסיה, כדי שלא ידברו עליו. אך צדקיהו, שהיה נכנס אצלו בביתו ללא רשות, ראה בדיוק את מה שעשה. אמר לו נבוכדנצר: השבע לי שאין אתה מפרסם דבר זה. ונשבע לו צדקיהו. ובמה השביעו? אומר המדרש: במזבח הפנימי - כדרך שמצינו בגמרא שהיו נשבעים "העבודה", בעבודת בית המקדש.
היו חמישה מלכים יושבים לפני צדקיהו, ולועגים ומרכלים על נבוכדנצר. והחניפו לו לצדקיהו ואמרו לו: לא לזה נאה המלוכה אלא לך, שאתה מזרע דוד המלך. וראו עד כמה אדם, כשמחניפים לו, מקבל זאת במהירות. נלכד צדקיהו בערמתם והחל אף הוא לדבר בגנותו של נבוכדנצר: אתם חושבים שאתם יודעים עליו? אני אספר לכם דברים שאיש מכם לא ידע ולא שמע, דברים שרק אני ראיתי - ראיתיו תולש בשר ארנבת ואוכל. הבינו באיזו בהמה מדובר, וכי ראוי זה להיות מלך?
כיוון ששמעו כך מפיו, מיד באו לפני המלך ואמרו לו: יהודי זה הנכנס ויוצא בביתך מספר שראה אותך אוכל ותולש ארנבת. ראו איזה מלכים "נחמדים": עם צדקיהו הם רכלו על נבוכדנצר, ולאחר שדיבר, הלכו אל נבוכדנצר לרכל על צדקיהו. זהו "רוכל" כפשוטו: כרוכל הסובב בעיירות, קונה מזה ומוכר לזה, וקונה מזה ומוכר לזה. לכן תמיד יש להיזהר מבעלי רכילות: אמנם אליך הוא נחמד ומספר לך סיפורים על האחר, אבל אינך נמצא אצל האחר כדי לשמוע אילו סיפורים הוא מספר עליך. זו חרב פיפיות, וכדאי להתרחק מאנשים כאלה.
וזהו שכתוב "וימרוד צדקיהו במלך בבל". במה מרד? בשבועה שהשביעו, שהלך וביזה אותו וגילה את מסתריו. מיד בא נבוכדנצר מבבל וישב בדפנה של אנטיוכיה, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיוון שראה אותם שכולם בני אדם של צורה ואנשים נכבדים, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבם בכבוד. אמר להם: דרשו לי את התורה, למדוני מעט, מה כתוב אצלכם. מיד היו קוראים פרשה ופרשה ומתרגמים אותה לפניו לשפתו, שיבין.
כיוון שהגיעו לפרשת נדרים, "איש כי ידור נדר" - זו הייתה הנקודה שאליה חתר מלכתחילה. וכי מה עניינו של נבוכדנצר בדברי תורה? מה איכפת לו מהלכות? אלא הנה הגיעו לנקודה. אמר להם: "איש כי ידור נדר" - הנודר והנשבע ורוצה לחזור בו, האם יכול או לא? אמרו לו: ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. הוסיף ושאל: ואם נדר לחברו, צריך שיתירו לו בפניו או שלא בפניו? אמרו לו: צריך שיתיר לו בפניו. אמר להם: דומה אני שאתם התרתם לצדקיהו את השבועה שנשבע לי; ואיך התרתם לו והדבר לא נעשה בפניי? הרי לי נשבע, והייתם צריכים להביאני כדי לראות אם אני מסכים שתותר השבועה. מיד גזר והורידם לארץ - וזהו שכתוב "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון".
"העלו עפר על ראשם" - לאות אבלות וצער. ודורש המדרש: התחילו מזכירים זכותו של אברהם, דכתיב "ואנכי עפר ואפר". כלומר, הם מתחילים להעלות מן ההיסטוריה זכויות, כי הבינו שהסתבכו קשות בתור מורדים במלך: הלכת להתיר שבועה של מי שפעל נגד המלך, סייעת לו נגד המלך, והתרת שבועה שאסור היה להתיר.
"חגרו שקים" - התחילו להזכיר זכותו של יעקב, שנאמר "וישם שק במתניו" בהתאבלו על יוסף. אך הזכויות הללו לא הגנו עליהם. מה עשו להם? קשרו את שערם בזנבי סוסיהם, והיו מריצים אותם מירושלים עד לוד. וזהו שכתוב "הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים" - אותם גדולי ישראל, הסנהדרין, נגררו על האבנים מירושלים ועד לוד. מיתה משונה, השם יצילנו.
כתוב על צדקיהו שהיה משונה בצדקתו מכל בני דורו, כך כותב רש"י בירמיהו פרק ל"ח. ובסנהדרין דף ק"ג נאמר שכל העולם כולו התקיים בזכות צדקיהו. מדובר באדם בעל עוצמות אדירות, שנאמר עליו שהיה צדיק גמור. ועם כל זה, מכיוון שנשבע לנבוכדנצר שלא יגלה את סודו, והסנהדרין התירו לו בדוחק את השבועה - ואף שבדיעבד חל ההיתר - בכל זאת נאמר עליו "חילל רשע נשיא ישראל": גם רשע וגם מחלל. ולא עוד, אלא שמכאן למדו חז"ל שרשעים בחייהם קרויים מתים. אתה מדבר על צדיק עצום, ומצד אחד כל העולם קיים בזכותו, ומצד שני אומרים עליו שהוא בכלל הרשעים שבחייהם קרויים מתים. עד כמה חיי האדם תלויים כחוט השערה, ואין בין גן עדן לגיהינום אלא כחוט השערה. אדם יכול להיות צדיק גמור, ובסטייה קלה יעשה מעשה שייכתבו עליו דברים חמורים ביותר.
נתבונן: מדוע הזכירו החכמים דווקא את זכותו של אברהם ואת זכותו של יעקב? המהר"ם לועז מביא שאברהם היה זהיר בשבועה, שהרי נאמר בו "הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון", ונשבע "אם מחוט ועד שרוך נעל" - ועמד בשבועתו וקיימה. ואתם לא נזהרתם והלכתם להתיר שבועה שהיה אסור לכם. לכן נטלו דוגמה ממי שיש לו זכות זו של זהירות בשבועה. ולמה יעקב? שאף בו כתוב "וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך... והאבן הזאת יהיה בית אלוקים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - וגם הוא עמד בנדרו ובשבועתו.
אלא שהדבר עדיין טעון הבנה: מדוע תפסו את דוגמתו של יעקב דווקא בעניין השק? מה הקשר בין עמידתו של יעקב בנדריו לבין השק ששם במותניו באבלו על בנו שנלקח?
בעל 'בית הלוי' מבאר ביאור נפלא. כאשר הגיע העונש על שהתירו לצדקיהו את הנדר, התחילו הסנהדרין לעשות חשבון נפש: כיצד ייתכן שהם נענשים? הרי היה כאן מקום להתיר - היתר לדבר מצווה, כמובא בנדרים ס"ה, או מחמת שמצוות המלך צדקיהו הייתה חזקה עליהם. ואף שגם לדבר מצווה צריך להתיר דווקא בפניו, מכל מקום ראו לעצמם חיסרון וחטא מחמת חילול השם. שהרי מה קורה כאן? המלך אומר לעצמו: לי הוא נשבע, ואתם הלכתם והתרתם לו? ולא קראתם לי לשאול אם אני מסכים להתרה? חילול השם נוצר כאן בעקבות הדבר. הם מבינים שיש כאן חטא, והם מחפשים לו תיקון.
וכאן בואו ונשמע דבר נפלא. ליעקב אבינו היה צער עצום כאשר יוסף איננו. ומה היה עיקר הצער? ודאי שלא היה צערו כצערו של אדם המצטער על אובדן בנו. אדם כזה, גזירה על המת שישתכח מן הלב, וסופו להתנחם. לא ייתכן שיעקב אבינו ילבש שק ויתאבל עשרים ושתיים שנה ויאמר "ארד אל בני אבל שאולה" רק מחמת אובדן בן. ובפרט שראינו בהיסטוריה אנשים שאיבדו לא אחד ולא שניים אלא שנים עשר ילדים ויותר, ולא ראינו אותם בצרה ובאבלות כזו. ודאי שמדובר כאן באבלות מסוג אחר לגמרי.
עיקר צערו של יעקב היה על כך שנחסר שבט משבטי י-ה. שנים עשר שבטים הם, ואם חסר אחד - חסרה שלמותו של כלל ישראל. ואם יוסף איננו, פירושו שלא השלמתי את תפקידי בעולם, ואין מיטתי שלמה; ואם אין מיטתי שלמה, כל מה שעשיתי אינו שווה כלום, שהרי הוטל עליי להביא שנים עשר שבטי י-ה. לכן כשאמר יעקב ללבן "הבה את אשתי ואבואה אליה", כותב שם רש"י שאפילו קל שבקלים אינו מדבר כן - אבל הכול תלוי במי אתה. אם אתה יעקב, פירוש דבריך: כדי שיהיו לי שנים עשר שבטי י-ה, שיש לי תפקיד וייעוד בעולם. כאדם האומר לחברו "תן לי תפילין, אני רוצה להניח" - וכי יש לו להתבייש? וכתוב שהובטח לו שאם יהיו לו שנים עשר שבטי י-ה לא יראה פני גיהינום. וכי יעקב אבינו זקוק להבטחות? הוא זקוק, ומכאן שיש לו תפקיד. וזה היה הבכי שלו. על דבר רוחני ראוי באמת להצטער: על אובדן אדם קרוב אנשים מתנחמים, אבל הפסד רוחני הוא הפסד לנצח נצחים. ואולי היה בי חיסרון, ששלחתי אותו בדרך לא ראויה למקום סכנה, ובגללי נחסר שבט מישראל.
בזה מתבאר מדוע לא התייחס יעקב כלל להצעת ראובן. ראובן בא ואמר: את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך, ונאמר שם "בכור שוטה הוא זה", ולא היה מוכן לשמוע ממנו כלל; ורק מיהודה שמע. בפשטות אפשר לומר שכשראובן הציע עדיין לא היה יעקב רעב, וכשיהודה הציע כבר תם האוכל - והמומנטום חשוב מאוד. אבל לפי דרכנו יש הסבר אחר: כשראובן בא ואמר קח את בניי והמת, אומר לו יעקב - אינך מבין כלל על מה אני מדבר. אתה סבור שאני מדבר על אובדן בן, ולכן אתה מציע לי שני ילדים תמורתו? אני מדבר על אובדן תפקיד בעולם, תפקיד נצחי. ואילו יהודה בא ואומר "וחטאתי לאבי כל הימים" - הוא משלם במטבע רוחני, נצחי. אומר לו יעקב: איתך אני יכול לדבר, אתה מבין שמדובר כאן בנצח, בתפקידו של עם ישראל ובעתידו, ועליך אני יכול לסמוך.
ומכאן מקשה בעל 'בית הלוי' קושיה שכבר מופיעה במדרש, והיא פלא עצום: אם התפקיד הוא להעמיד שנים עשר שבטים, מה מנע מיעקב לשאת אישה נוספת שתלד לו בן ותשלים את המניין? אומר המדרש: יעקב היה מנוע מלעשות כן, שכן לבן השביעו "אם תקח נשים על בנותי", וכל זמן שאחת מן האימהות קיימת - וכל ארבע האימהות היו בנותיו של לבן, אלה מאישה ואלה מן השפחות - אין הוא יכול לשאת אישה נוספת.
ועדיין יש לשאול: מה הבעיה שיתיר את השבועה? אלא שיעקב אבינו ירא מאוד מחילול השם שייגרם כלפי לבן: ראו את יעקב הצדיק, נשבע לי, ולאחר מכן הלך והתיר את שבועתו ונשא אישה אחרת. חילול השם נורא יהיה בדבר. ואומר בעל 'בית הלוי' שניסיון זה היה ליעקב אבינו קשה כמעט כניסיון העקידה. יוצא שכל יגיעותיו וכל מאמציו כל ימיו, לרעות את צאן לבן ולהעמיד את השבטים, יהיו כביכול לחינם, שהרי חסר שבט - ואף שאפשר לפתור זאת בקלות, הרי יש כאן שבועה, ויהיה כאן חילול השם. ויעקב אבינו בסופו של דבר אינו מתיר את השבועה, מפני שקשה עליו לעשות דבר שיש בו חילול השם. עשרים ושתיים שנה שם שק ואפר, ובלבד שלא להתיר את השבועה.
לכן, כאשר נכשלו הסנהדרין ונלכדו בעוון התרת נדרים, איזו זכות הם מזכירים? חטאנו, אבינו, פשענו - לא דאגנו לחילול השם שייצא מכאן, לא דאגנו למה שיאמר נבוכדנצר אחר כך. אנא ריבונו של עולם, בזכות יעקב אבינו עשה עמנו, שיעקב אבינו התייסר עשרים ושתיים שנה בייסורי נפש נוראים על כך שתפקידו בעולם לא יצא אל הפועל, ולא הלך להתיר את השבועה שנשבע ללבן - והכול מפני חילול השם. אנחנו נכשלנו בזה, זכור לנו לפחות את זכותו של יעקב שכן עמד בזה. ועתה מובן מדוע "חגרו שקים" - התחילו מזכירים זכותו של יעקב דכתיב "וישם שק במתניו": זו בדיוק זכותו המיוחדת של יעקב בעניין הנדרים, ששם שק במותניו ולא התיר את השבועה שיכלה לפתור לו בעיות קשות, מחשש לחילול השם ולכבוד שמיים שיוזל בעיני לבן.
בעל 'דברי שאול', מובא בילקוט הגרשוני, מבאר את הפסוק בדרך המוסר. האדם בנוי מחיבור של שני כוחות הפועלים בו בכיוונים מנוגדים: הכוח הגשמי, שמקורו מן העפר, והצורה. הגוף הוא החלק החיצוני, והצורה היא החלק הפנימי: השכל הרוחני, הראש, העיקר שבאדם, המוחין והתבונה שבו, חלק הנשמה. כשאדם נפטר נוצר פירוד בין שני הכוחות: הגוף ישוב אל הארץ אשר לוקח משם, והנשמה תשוב אל המקור העליון ממנו חוצבה.
מה קרה ברבות השנים? אנשים הלכו ושעבדו את הכוח השכלי אל הגוף. הקדוש ברוך הוא נתן לך גוף ונתן לך נשמה, והמשל הידוע הוא רוכב וסוס: הגוף הוא הסוס, והנשמה, החלק הצורני הרוחני שבאדם, היא הרוכב. האדם אמור לנווט את הסוס לאן שצריך, להשתלט על הגוף, על רצונותיו, תאוותיו, חשקיו והנאותיו, למשול בהם ולהוליכם למקום הנכון. אך מה קורה בפועל? במקום שהסוס ישועבד לרוכב, הרוכב משועבד לסוס. הסוס צוהל למראה דשא - מיד הרוכב מפנה אותו לשם; הסוס רואה סוסה נאה, כלשון חז"ל - מיד הרוכב מטה לשם. במקום שאתה הרוכב תנווט, הסוס נעשה בעל הבית והוא נותן לך הוראות לאן להוליכו. נמצא ששעבדנו את הכוח השכלי אל החלק הגשמי והגופני, ובעקבות זה ירד עם ישראל לשפל שהביאו לידי גלות, ייסורים וסבל.
וזהו שאומר הכתוב: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" - מה גרם לחורבן שהביאם לשבת כך בדומיה? "העלו עפר על ראשם". האדם מורכב מראש ומעפר, ואתה, במקום לתת לראש לנהל את העפר, לקחת את העפר והעלית אותו על הראש. העפר נעשה הקובע לראש מה לעשות: הגוף דורש את תאוותיו ומשתמש בשכל, ובמקום שהשכל יהיה השופט מה טוב ומה רע, הוא נעשה עורך דין של הגוף ומייצג כל מה שהגוף רוצה: אני מתיר לך, יש בזה היגיון, כך צריך לעשות. לקחת את העפר, החלק המגושם שבך, והעלית אותו מעל הראש. ולמה שמו לך את הראש למעלה? כי בראש נמצאים המוחין, הנשמה וכוח החשיבה - כדי שתשליט אותו על הגוף. האדם צריך ללכת עם הראש כלפי מעלה, שיהיה הוא המחליט, ולא לעשות "עמידות ראש". והם מה עשו? העלו את העפר והגשמיות על ראשם. לכן "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" - זה מה שגרם לחורבן, לאבל ולכל אותה גלות.
משל לאדם שנתפס ונכלא בבית הסוהר במקום נידח, שאין בו לא שר ולא מושל. נודע לאותו אסיר שבעיר שבה מתגורר השר נערך יריד, וכל הסוחרים נוסעים לשם. הוא בבית הסוהר ואין בידו לדבר עם השר, אך עתה הוא יודע שיש סוחרים הנוסעים לעירו של השר ואולי יבואו עמו בדברים שירחם עליו וישחררו. פנה אליהם וביקש: כשתגיעו ליריד, דברו עם השר שאולי ישחררני. הבטיחו לו: אל תדאג, נבוא עמו בדברים.
כשהגיעו ליריד, כל אחד היה עסוק - זה קונה, זה מוכר, זה סוחר - וכולם שכחו ממנו לגמרי. אלא שהיה שם אחד שכבר סיים את מסחרו והתכונן לשוב לעירו. פנו אליו כל בני החבורה ואמרו לו: עשה טובה, גש ודבר עם השר, לך הרי יש זמן. אתה כבר עומד לחזור, ואילו אנחנו עוד באמצע מסחר, ואם נלך עכשיו ייגמר היריד ולא נספיק לקנות ולמכור כראוי. לך יש את האפשרות - אתה תדבר עם השר.
והנמשל: כולם חייבים לזכור את ירושלים, להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, לזכור את בית המקדש בתפארתו ולהצטער על חורבנו. אלא מה לעשות, העולם הזה הוא יריד שאנו טרודים ועסוקים בו עד למעלה מראשנו: בעיות פרנסה, בעיות בריאות, חינוך ילדים, שלום בית ומה לא. למי יש זמן להעלות את ירושלים על ראש ענייניו, לזכור את החורבן, לקונן עליו ולומר תיקון חצות? לאדם רגיל כביכול אין פנאי מחשבתי אפילו לכך. וכל זה נכון כשאדם צעיר; אבל כשהזדקן, וכבר יצא לגמלאות, ואין לו עוד מסחר, ועתותיו בידיו - מדוע עתה אינך זוכר את חורבן בית המקדש? מדוע אינך מקונן על גלות השכינה? ואדרבה, אתה כבר עומד לשוב לעיר, אתה כבר מריח את הפרחים מן השורש - נו, לפני שאתה חוזר לעיר, עשה טובה, נסה לדבר עם השר, עשה איזה מאמץ להביא את הגאולה.
וזה שאומר הכתוב "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון": עיקר התביעה היא על זקני בת ציון. למה אתם דוממים? למה אינכם מקוננים על חורבן בית המקדש? למה אינכם מבקשים את בניינו? לפחות זקני בת ציון צריכים להעלות עפר על ראשם, לחגור שקים, להתאונן ולבקש את בניין בית המקדש. שכן הזקנים כבר עומדים לשוב, והיריד כבר פחות מעניין אותם, ולכן דווקא עליהם להתמקד בבקשת הגאולה, בבקשת משיח צדקנו ובבקשת בניין בית המקדש.
פסוק י' מצייר את אבלם של זקני בת ציון ושל בתולות ירושלים בדרגות עולות של צער: ישיבה לארץ, עפר על הראש, חגירת שקים והורדת הראש. מעבר לפשט, למדנו מן המדרש שהפסוק מכוון לסנהדרי גדולה שנהרגו בעוון התרת שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר, וממנו נצטווינו שלא תהא פרשת נדרים קלה בעינינו, וכן להתרחק מחנופה ומרכילות. "העלו עפר" ו"חגרו שקים" הם הזכרת זכות אברהם שנזהר בשבועתו וזכות יעקב, שלפי 'בית הלוי' נשא עשרים ושתיים שנה שק ואבל ולא התיר את שבועתו ללבן מחשש חילול השם, אף במחיר שתפקידו בעולם לא יושלם. ועוד למדנו את מוסרו של ה'דברי שאול': כשהעפר עולה על הראש, ובמקום שהשכל ימשול בגוף הוא נעשה עורך דינו, זהו שורש החורבן. ומשל היריד מלמד שהתביעה מופנית בעיקר אל הזקנים, שידם פנויה מן המסחר, שיקוננו ויבקשו על בניין בית המקדש במהרה בימינו.