פרק ב' במגילת איכה מתאר את חורבן המקדש והעיר מיד ה' יתברך, ובתוך התיאור הזה יש פסוק אחד שבו נאסף כל הסיפור כולו: מן ההוד של השערים ועד לשפל של גלות מלך ושרים. נעסוק הפעם בפסוק ט', ונראה כמה עומק, כמה מדרש וכמה מוסר גנוזים בכל מילה שבו.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהֹוָה׃
בעל 'אבן שם טוב' מסביר שכאן מתוארת תחילה גדולתו של בית המקדש בעת שעמד על תילו במלוא הדרו. השערים, כשהיו פותחים אותם, כתוב שאת קולו של שער ניקנור היו שומעים עד יריחו. אותם שערים נפלאים היו גם מקום שבו הרביצו תורה והלכה, וזו כוונת הכתוב 'אוהב ה' שערי ציון' - כדברי חז"ל: שערים המצוינים בהלכה. ומול ההוד הזה בוא וראה איזה שפל נורא: 'מלכה ושריה בגויים' - גם המלך וגם השרים גולים אל בין האומות, וגם 'אין תורה' - אבדה כל התורה.
נשים לב שהטי"ת של 'טבעו' היא טי"ת זעירא. תמיד כשאות נכתבת קטנה, בא הדבר לרמז על הקטנת הדבר ועל מיעוט. כך ב'ויקרא' אל משה, שמשה מתוך ענווה היה מוכן לכתוב אל"ף קטנה. וכך 'לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ' - אברהם בכה מעט, שאם יבכה הרבה ייראה הדבר כאילו הוא מתחרט על העקידה, כאומר: חבל שהלכתי, הנה בעקבות זה מתה שרה. ולכן בכה מעט. ועוד טעם לבכייה המועטת, ששרה הייתה צדקת גדולה ו'ותשחק ליום אחרון'. מכל מקום, האות הקטנה מבטאת מיעוט. אף כאן: 'טבעו בארץ שעריה' בטי"ת קטנה, לומר לך שלא טבעו עמוק עמוק אלא טבעו מעט, ואף על פי כן נעלמו מעיני החופרים שביקשו למצוא אותם.
בספר 'אלון בכות' מביא את דברי חז"ל על 'איבד ושיבר בריחיה': בא נבוזראדן והביא עמו שלוש מאות פרדות טעונות פטישי ברזל ששולטים בברזל. מהו ברזל השולט בברזל? זה הברזל המחוסם, החזק ביותר, כמו מקדח שאינו נשחק מן הברזל שהוא קודח בו. את הברזל הזה הביא כדי לפרוץ את חומות ירושלים - וכל הפטישים נשברו על דלת אחת של חומות ירושלים. כל אמצעי הביקוע שאפשר היה להביא, כולם התרסקו על החומה. ביקש נבוזראדן לחזור, יצאה בת קול ואמרה לו: 'קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להיחרב'. הכה מכה אחת ונפתח השער. רגע לפני כן לא הועיל דבר, וכשהגיע הזמן במכה אחת נפתח השער. זהו שנאמר 'איבד ושיבר בריחיה' - הקדוש ברוך הוא בעצמו, ברגע הראוי, איבד ושיבר את הבריחים, ורק אז יכלו האויבים להיכנס פנימה.
'טבעו בארץ שעריה' - אותם שערים שהיו אמורים להיות שערים המצוינים בהלכה, מקום תורה, טבעו בארץ, כלומר לא עסקו בתורה. ומה קורה בעקבות זה? גלות. 'מלכה ושריה בגויים' - למה? 'אין תורה'. אם אין תורה, כיצד יישארו כאן בארץ? כל הזכות שלנו על הארץ היא זכות עסק התורה. וכמו שמביאה הגמרא, שאמר לו: הראה לי את שומרי העיר, והראה לו את אנשי הכוח שבעיר, אמר לו: אינון נטורי קרתא? אינון חרובי קרתא! אלה אינם שומרי העיר אלא מחריביה. הראה לי את העשרה בטלנים היושבים ועוסקים בתורה, שאין עיר נחשבת עיר אם אין בה עשרה בטלנים ממלאכתם העוסקים בתורה - אלה הם שומרי העיר. וכיוון ש'טבעו בארץ שעריה' ונחלש קול התורה, ממילא 'מלכה ושריה בגויים', שהרי 'אין תורה'. וכן 'גם נביאיה לא מצאו חזון מה'', שהרי 'מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', וכיוון שאין תורה ואין ציון, ממילא אין נבואה, שכדי לקבל נבואה צריך תורה וצריך ירושלים.
שואל 'אלון בכות': מדוע השערים לא נהרסו אלא רק טבעו בשלמותם? מסביר, לפי שהשערים הללו היו מעשה ידי דוד, ודוד מלך ישראל חי וקיים - וכיוון שכך, גם השערים חיים וקיימים. שהרי אין הקדוש ברוך הוא מבטל מעשה הצדיקים, כמו שהתפלל שמואל שלא תתבטל משיחת שאול בחייו. ויש אומרים שהכותל המערבי נבנה על ידי דוד, ולכן הוא קיים לעולם. וזו גם הסיבה שלא רצה הקדוש ברוך הוא שיבנה דוד את בית המקדש: שאילו היה נבנה על ידי דוד לא היה נחרב לעולם, ואילו לא היה נחרב - כיצד יכלה ה' חמתו בעצים ובאבנים? חלילה היה צריך לכלות את עם ישראל. ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד 'אתה לא תבנה את ביתי'. ומכאן גם מובן מדוע לא נפתחו שערי המקדש עד שאמר שלמה 'זכרה לחסדי דוד עבדך', שהרי השערים תוצר מעשהו של דוד המלך הם.
ועוד טעם: השערים חלקו כבוד לארון, שנאמר 'שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד'. הם נפתחו לכבוד הארון, ולכן שילם להם הקדוש ברוך הוא שכרם ולא שלטה בהם יד האויב, אלא 'טבעו בארץ שעריה'.
ועוד טעם, הקשור לפרשת קורח: השערים טבעו בארץ כדי שבשעה שיוציא הקדוש ברוך הוא את השערים מן הארץ, יעלו עמהם גם הבלועים. אומר המדרש משל לשפחה שנפל לה כד של חרס לתוך המים והתחילה לבכות. אחר כך באה בת המלך לשתות ונפל גם כדה, כד של זהב, לתוך המים - והשפחה התחילה לשמוח. שאלו אותה: מה השמחה? אמרה להם: עכשיו שנפל כדה של בת המלך, ישלחו אנשים להעלות את כד הזהב היקר מן הבאר, וכשיהיו שם למטה יעלו גם את כדי שלי. אבל מי ישלח שליחים להעלות כד חרס זול מתוך הבאר? כך 'מזמור לבני קורח' - למה מזמור? מפני ש'טבעו בארץ שעריה', ועל ידי שיוציא הקדוש ברוך הוא את השערים, יוציא עמהם גם את הבלועים. כך מקשרים התוספות את הדברים זה בזה.
בעל הטורים דרכו לחפש במסורה כמה פעמים מופיע ביטוי בתנ"ך, שהרי כשביטוי חוזר בכמה מקומות יש קשר בין הדברים. וכאן: 'טבעו בארץ שעריה' מול 'טבעו גויים בשחת עשו'. הגויים באו והחריבו את בית המקדש והטביעו בארץ את שעריה, אומר הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה: 'טבעו גויים בשחת עשו' - באותו מעשה מושחת שעשו, אני אוציא את השערים ואתכם אטביע שם. ו'שחת' הוא גם לשון קבר וגיהינום, כלשון 'לא יראה השחת'. באותו מקום שבו נקברו השערים, שם יקבור הקדוש ברוך הוא את הגויים על מה שעשו לעם ישראל.
בספר 'תורת חיים' (חודש של חסד) מביא שמפסוק זה מצאו רמז שלא לקבל רבנות מטעם השלטון. באירופה היה מצוי מאוד שהממשלה ממנה את הרבנים, והיו לה דרישות שרוב הרבנים לא עמדו בהן, למשל ידיעת שפת המדינה על בוריה. יהודים לא דיברו את שפת המדינה אלא יידיש, ומי שידעו שפות היו בעיקר המשכילים ההולכים לאוניברסיטאות. חכמים ודאי לא ישבו להתעסק בלימוד שפה, ובפרט שפת גויים, מלבד בודדים שידעו שפות לצורך התנהלות מול השלטונות. וכיוון שכך, מי שמונה בפועל היו 'רבנים מטעם', כאלה שאינם גדולי תורה אמיתיים אלא אנשי ייצוגיות ומומחים להצגות. היחס אליהם היה בהתאם, והיו מזלזלים בהם מאוד, ויש כל מיני בדיחות על הבורות שלהם ועל חוסר ידיעתם בהלכות בסיסיות. מכאן למדו שלא לקבל מינוי של רבנות מן השלטון, שהרי השלטון ממנה את מי שיעשה את הדברים כפי שהוא מבין אותם.
כך בזמנו סגרה גולדה 'דיל' עם הרב גורן: שיתיר את הממזרים - סוגיה קשה שהייתה אז בצה"ל בעניין משפחת שליט - ובתמורה יתמנה לרב ראשי. וכך אכן היה, ובעקבות זה יצאו כנגדו גדולי ישראל בצורה חריפה ביותר, עד שאמרו שפסקיו אינם פסקים. היום הכל הולך עם דילים, ואין ממנים רב בלי דיל: אמור לי מה הדיל שלך ואומר לך מי אתה. רב מטעם הוא בעייתי מאוד, משום שהוא מקבל הוראות ממישהו. וזהו 'מלכה ושריה בגויים' - אם המלך והשרים, היינו החכמים, מקבלים את מינוים מן הגויים, ממילא 'אין תורה', שהרי הוא ידאג לעשות את מה שהבוס רוצה ואת מה שדורשים ממנו.
מספרים על אחד מרבני הקריות, יהודי זקן ותלמיד חכם גדול, ששימש כרב המקום. באו אליו והציעו לו לקבל משכורת מטעם הרבנות. אמר להם: לא, אינני רוצה משכורת מן הממשלה. אמרו לו: למה, מה אכפת לך? אתה חושש שנתערב לך בתכנים ובהלכות? תפסוק איך שאתה רוצה, אנחנו לא נקבע לך דבר. אמר להם: מה אתם חושבים, שכשתשלמו לי אתם תקבעו לי מה לעשות? כשתשלמו לי - אני כבר אבוא לשאול אתכם מה לעשות. אדם המקבל כסף ממישהו, אותו אדם נעשה הבוס שלו והקובע עבורו, והוא צריך למצוא חן בעיניו ולעשות דברים המתאימים לו. ואם נוח לשלטון לגייר סיטונאית, ימנו מישהו שלא יפריע. פעם חשבו שלרב צריך להיות זקן, ראו שרב עם זקן עושה בעיות - החליטו למנות רב בלי זקן. והזקן הוא רק סימפטום של המחלה; שמעו אותו מדבר בענייני הלכה, מותר שירת נשים, הכל מותר, מותרים לכם, שרויים לכם, מחולים לכם, תורה חדשה מאיתי תצא. תגיד לי רק מאיזה כיוון בא התלוש - ומה שתרצה אפסוק לך. כשיש מינוי על ידי כוח חיצוני הדואג לך, אתה בבעיה רצינית מאוד.
אגב, זו גם הסיבה שההשגחות הטובות אינן מוכנות שמשגיח כשרות יקבל את משכורתו מבעל המסעדה או מבעל המפעל, אלא מן הבד"ץ. אם אתה עובד של בעל המסעדה או של בעל המלון, אתה יודע היטב מאיזה צד רשום התלוש, ואתה משתדל להחליק עניינים. אבל אם אני עובד של הבד"ץ, איני כפוף לבעל המקום; יפטר אותי - הבד"ץ יעביר אותי למפעל אחר, איני זקוק לו. וכשאדם כפוף, רוב הסיכויים שירצה או לא ירצה יעשה באיזשהו מקום את הדברים שינעמו למעסיקו, כדי שלא להסתכסך. וזהו 'מלכה ושריה בגויים אין תורה' - במצב כזה מתבטלת התורה, כשהגויים הם הממנים את החכמים.
אמרו חז"ל: אם יאמר לך אדם 'חכמה בגויים' - תאמין, דכתיב 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'; 'תורה בגויים' - אל תאמין, שנאמר 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'. ומהו 'תורה בגויים אל תאמין'? תורה פירושה הוראה. התורה אינה ספר חוקים אלא ספר הוראות כיצד יתנהג האדם בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום, כיצד ישפר את מידותיו, את הנהגתו, את יראת השמים שלו ואת מעשיו. ייתכן בהחלט שגוי יידע תנ"ך, ואפשר אף לבחון אותו במבחן סיכה והוא יהיה בקי עצום; היו כמרים שהיו בקיאים בש"ס ויצאו להתווכח עם חכמי ישראל. אבל דבר שישנה אותו ויהפוך אותו לאדם טוב יותר - זה אין. חכמה יש, והוא לומד זאת כחכמה גרידא. מי שלומד אלגברה באוניברסיטה אינו נעשה דומה לשמונה, ומי שלומד הנדסה אינו נעשה דומה למשולש; לפי אותו היגיון גם לומד התורה לא אמור להשתנות - אבל אנו יודעים שאין הדבר כן. אדם שלמד תורה ולא שינתה אותו, הרי הוא חמור נושא ספרים. תורה אמורה לשנות אותך, ביחסך לחברך וביחסך לבורא, ולהפוך אותך לאדם אחר.
מספרים שפעם אמרו לרמב"ם: אתם היהודים אומרים 'תורה בגויים אל תאמין', ולא ייתכן לדעתכם שגוי יתקן את מידותיו. בוא ואראה לך בדואי במדבר שהוא ענוותן ושפל ברך, שאין כמותו. הלך הרמב"ם לראותו, והתארח אצלו כשבוע, ובחן את הליכותיו, והנה הפלא ופלא: שיא הענווה והשפלות, אין לשער ואין לתאר. כשנפרד ממנו אמר לו הרמב"ם: אומר לך את האמת, יש לי קושיה גדולה. הרי כתוב בתורה שלא היה אדם ענוותן כמשה מכל האדם אשר על פני האדמה, ואתה מהווה פירכא גדולה על הפסוק הזה, שהנה אני רואה כאן אדם ענוותן יותר ממשה. אמר לו אותו בדואי: לומר לך את האמת? גם אני כבר זמן רב הולך עם הקושיה הזאת... אמר לו הרמב"ם: תודה רבה, זה הספיק לי. הבינו איזה 'ענוותן' הוא: הוא מתהלך עם קושיה כיצד ייתכן שמשה נחשב עניו ממנו, שהרי אין עניו ממנו בעולם. מידות בגויים אל תאמין. אבל אם יאמרו לך שיש בהם חכמה, שהגוי משכיל וממציא המצאות ועורך מחקרים מדעיים - תאמין. אין לנו ציווי לחשוב שהגוי בער וסתום; ייתכן מאוד שהגוי יודע. אבל תורה במובן של חכמה המשנה את האדם - זה אל תאמין.
אומר מדרש אגדה: 'טבעו בארץ שעריה' - לפי שחלקו כבוד לארון, שנאמר 'שאו שערים ראשיכם', לפיכך לא שלטה בהם בריה. ולכאורה מה עניין טביעת השערים לסוף הפסוק 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'? מבאר האלשיך הקדוש ביאור נפלא. אם נבין שכוונת המקונן להתאונן על שבעת הגלות לא הייתה להם אפשרות לעסוק בתורה, היה לו להתאונן הרבה יותר על כך שגם בעת שלוותם לא עסקו בתורה. שהרי כשהם בין הגויים אפשר לומר 'מה כבר יוכל לעסוק בתורה, על צווארנו נרדפנו ולא הונח לנו'; אבל כשישבו כאן בנחת, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדוע אז לא עסקו בתורה? והרי חז"ל בירושלמי בחגיגה אומרים שסיבת החורבן הייתה עוון ביטול תורה, ואם כן עיקר הטענה צריכה להיות על ימי השלווה.
אלא, אומר האלשיך, פסוק זה הוא קינתם של ישראל, הבאים וטוענים: למה אנו גרועים משערי ירושלים? הנה 'טבעו בארץ שעריה' ולא שלטה בהם יד האויב, ואילו 'מלכה ושריה' נלקחו לבין הגויים - למה נשתנו אלו מאלו? ותשובת רוח הקודש מפורשת בפסוק עצמו: השערים טבעו בארץ ולא הוגלו, לפי שנתנו כבוד לתורה ונפתחו לפני ארון ברית ה'. ואילו 'מלכה ושריה בגויים' - מדוע? 'אין תורה', שלא עסקו בתורה. זה ההבדל, ולכן זה נענש בזה.
ובעל 'נתיבות המשפט' בספרו 'פלגי מים' מסביר שגם כאן מוסיף הנביא ומתאר שעיקר התביעה הייתה על כך שלא עסקו בתורה כשהייתה להם אפשרות, בשעת הרווחה, כשהגויים עדיין לא הצרו להם. וזו כוונת סוף הפסוק: 'אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה''. כלומר, על איזו תקופה אני מדבר כשאני אומר שאין תורה? על התקופה שעוד לפני שבאו הנבואות הקשות הפותחות ב'חזון', כשהנביאים עדיין לא שמעו נבואות של פורענות. באותו זמן של שקט ונחת - גם אז 'אין תורה'. ובזה תגדל התביעה עליהם עשרת מונים.
דבר נפלא כותב ה'בני יששכר' (הרב מדינוב) במאמרי חודש אב: כשילמד האדם איזה לימוד ואינו מבין - קורא ושב וקורא ואינו יורד לעומק העניין בדברי הראשונים או האחרונים - יהרהר בתשובה, ויתמרמר על הגלות, ויתפלל על הגאולה, ועל ידי זה תתעורר דעתו להתבונן ולהשיג מה שלא ידע. ומוסיף: בזה תשכיל ותדע מה שאמרו חז"ל בירושלמי ביומא, 'כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו'. ולכאורה קשה: רבים וכן שלמים, יסודי עולם, הלכו למנוחות ולא נבנה בית המקדש בימיהם, וכי נאמר עליהם שכאילו נחרב בימיהם? אלא באמת הצדיקים בכל זמן בונים בימיהם חלק מבית המקדש, כל אחד את החלק השייך לנשמתו. ומי שלא נבנה בית המקדש בימיו - היינו שחלק נשמתו שבבית המקדש לא נבנה בימיו - כאילו נחרב בימיו.
וביאור הדברים: בית המקדש עתיד לרדת בנוי מאש, אך כל מה שקם בעולם נעשה מכוחנו, בדרך של אתערותא דלתתא, שהדברים חייבים להתחיל מלמטה. אין הקדוש ברוך הוא מקיים מצוות במקומנו ואינו בונה בית מקדש במקומנו. וכיצד אפוא נבנה בית המקדש כביכול על ידי הקדוש ברוך הוא? התשובה היא שזה אנחנו. יש שיאמר: כבר קוננו על החורבן דורות ואלפי שנים, בוכים ומזילים דמעות, ועברו אלפיים שנה, 'עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו', וכבר כלו כל הקיצים הכתובים בספרים הקדושים (מי שירצה יוכל לשמוע בשיעורינו בסוף ספר דניאל סדרה שלמה של קיצים שנמסרו מן הקדמונים), ואם כן מה יועילו עוד בכי ועוד דמעה? זו טעות גמורה. בכל בכי ובכל דמעה נבנה עוד נדבך בבית המקדש של מעלה, וכל דמעה מקרבת את הגאולה. ולכן 'כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו' אינו נאמר על המתאבל על החורבן, שהרי בעבודתו הפרטית הוא בונה את בית המקדש למעלה, ומצדו בית המקדש בנוי. הדברים אמורים במי שאינו עושה שום פעולה לבניין הבית: אינו כואב את החורבן, אינו מצר, אינו צם ואינו מקונן - אדם כזה לא נבנה בית המקדש בימיו, ועליו אומרים: אתה סיבה לחורבן.
ומכאן, אומר הבני יששכר, כאשר אין האדם מבין עניין בלימוד התורה, הסיבה היא שחלקו שלו בבית המקדש עדיין לא נבנה, כנגד חטאיו. ואם ייבנה חלקו שם למעלה, יזכה להבין את התורה. ולכן ישוב אל ה' על עוונותיו ויתפלל על הגאולה, ותתחזק דעתו ויראה פלאות מה שלא ידע עד עתה. שהרי כל השפע וכל מקור החכמה מן הבית הזה הם. וכמו שמביאים על ירמיהו ואפלטון, שאמר לו אפלטון: וכי ראוי לבכות כל כך על בניין אבנים? אמר לו ירמיהו: שאל אותי כל שאלה שיש לך. שאל, ועל הכל ענה לו בטוב טעם. אמר לו אפלטון: חכמה אדירה כזו, מהיכן היא לך? אמר לו: הכל מן האבנים הללו. בית המקדש היה מקור החכמה, ומי שהשלים את חלקו בבניין בית המקדש של מעלה יזכה לקבל את חלקו בתורה בהבנה שלמה ומלאה; ואם לאו, כל עוד הבית חרב, גם ההבנות והתפיסה קשות עלינו.
והדברים מתאימים מאוד למה שאומר האר"י הקדוש, שכאשר יש קושי בהבנת סוגיה ואיננו מצליחים לרדת לעומק העניין, הסיבה היא שהקליפות חופפות על הפרי. הפרי הוא חלק התורה, והקליפות מונעות מן האדם לגשת אל גוף הפרי, כקליפת אגוז קשה שאינך מצליח לפצחה ואינך מגיע אל התוך, ולכן אתה יושב בחושך ומנסה להבין ועומד בקושיה גדולה. לפי המקובלים, קושיות פירושן קליפות החופפות על העניין ומונעות את הגישה אליו.
לפי זה מובן דבר מעניין בגמרא: פעמים רבות כשהגמרא מקשה סתירה, היא מתרצת תחילה 'תברא, מי ששנה זו לא שנה זו', כלומר שבור את הדבר לשניים, זה שנה חכם אחד וזה שנה חכם אחר, ואין מקשים מחכם לחכם. ובדרך כלל אחר כך ממשיכה הגמרא ומוצאת יישוב נוח יותר: שבאמת אחד אמר את שניהם, וכאן מדובר במצב אחד וכאן במצב אחר, ואין סתירה. ולכאורה קשה: הגמרא תמיד ממעטת במחלוקות ומחפשת להתאים את המשניות זו לזו, ורק כשאין ברירה אומרת 'מי ששנה זו לא שנה זו' - אם כן למה נתקעה מלכתחילה בתירוץ הדחוק, בשעה שיש בכיסה תירוץ טוב הרבה יותר? אלא כשהרגישו החכמים שיש כאן קושי גדול, הרגישו שיש כאן קליפה קשה מאוד על העניין, ולכן היו חייבים להחליש אותה בכל דרך. וכיצד עשו זאת? אמרו 'תברא' - שברו את כוח הקליפה, שמצד האמת אין כאן קושיה כלל. ולאחר ששברו את הקליפה החופפת על השאלה, פתאום מגיעה הגמרא ליישובים הגיוניים ומתקבלים על הדעת, בלי צורך בחילוקים קיצוניים של שתי דעות חלוקות. נמצא שהדרך להגיע אל התירוץ האמיתי היא דווקא על ידי החלשת כוח הקליפה. וכשיש לחכם קושי, סימן שקליפות רבות יושבות על העניין, והדרך לשברן היא כדברי הבני יששכר: יהרהר בתשובה, יתמרמר על הגלות, ויתפלל על הגאולה - ואז ייבנה חלקו למעלה, ומכוח בית המקדש יישברו הקליפות ויתיישבו לו כל הדברים הקשים.
פסוק אחד, 'טבעו בארץ שעריה', פורש לפנינו את כל מהלך החורבן: שערים שהיו מצוינים בהלכה שקעו בארץ, וכיוון שנחלש קול התורה - 'מלכה ושריה בגויים', 'אין תורה' ואין חזון. הטי"ת הזעירא מלמדת שטביעה מועטת הייתה, והשערים עצמם ניצלו בזכות שחלקו כבוד לארון ובזכות דוד שעשאם, ועתידים לעלות ולהעלות עמהם את הבלועים. ומולם מלך ושרים שלא עסקו בתורה - הוגלו. מכאן שתי הוראות גדולות: שלא להעמיד תורה בידי מי שתלוי בשולחנם של אחרים, שהרי 'תורה בגויים אל תאמין' ותורה עניינה הוראה המשנה את האדם; ושהתביעה הגדולה היא דווקא על ימי השלווה שבהם לא עסקו בתורה. ומצד התיקון: כל דמעה וכל תפילה על הגאולה בונות נדבך בבית המקדש של מעלה, שוברות את הקליפות החופפות על התורה, ומביאות את האדם לראות נפלאות במה שלא ידע עד עתה.