פרק ב' של איכה ממשיך בתיאור החורבן, אלא שכאן הדגש הוא על יד ה' שהחריבה. בקטע שלפנינו נעמוד על פסוק אחד שממנו נפתח שער שלם להבנת דרכי ההנהגה: מה כוחו של דיבור הקללה, ומדוע דווקא כאן לא הועיל הדיבור למנוע את המכה בפועל. ומשם נמשיך אל הכותל המערבי, אל השערים שטבעו בארץ, ואל סוד ההתחלה שממנה ייבנה הבית השלישי.
חָשַׁב יְהֹוָה לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, נָטָה קָו, לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ׃
אומר המדרש באיכה רבתי על הפסוק: "לא מן כדין אלא מעלמא", שנאמר "כי על אפי ועל חמתי הייתה העיר הזאת". כלומר: אל תחשוב שהמחשבה להשחית התחילה רק מעכשיו, מכוח החטאים שבדור החורבן; "מעלמא" - מעולמי עולמים, מאז ומעולם, כבר מזמן. והראיה: "כי על אפי ועל חמתי הייתה העיר הזאת".
הארכנו בזה בעבר: הכוונה היא לשעה שבה בנה שלמה המלך את בית המקדש, ובאותו זמן עצמו היו נישואיו עם בת פרעה, ושמחת הנישואין העיבה על שמחת בית המקדש. ואז ירד מלאך ונעץ קנה בים, ועלה שרטון, ועליו נבנה כרך של רומי - אותה רומי שבעקבותיה חרב בית המקדש. את פנימיות הדברים כבר ביארנו במקום אחר, בשיעורים בעין יעקב. אבל היסוד ברור: החורבן לא התחיל עכשיו. "חשב ה' להשחית" - כבר מעלמא, כבר מעת הבנייה עצמה הייתה תוכנית להחריב את הבית.
כדי להבין מדוע חשוב להדגיש את הנקודה הזאת, נביא רעיון נפלא של בעל "שואל ומשיב". כתוב בתורה: "והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי... לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה". המפרשים תמהים: מהפסוק משתמע שדווקא בעקבות שמיעת הקללות האדם מגיע לרגיעה - "בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי". וכי שמיעת אלה מרגיעה אדם? אדרבה, מי שמאיימים עליו בקללות נחרד ולא נרגע. כיצד כאן הוא נרגע דווקא אחרי ששמע את דברי האלה?
הדברים יובנו על פי מה שכתב האלשיך הקדוש בפרשת נח, בשם אחד הגדולים, על הפסוק "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". דרכו של אב רחמן הכועס על בנו: בטרם יוציא בשפתיו את מה שברצונו לומר, בפנימיותו אש להבה. הוא רותח, הוא כועס, והדברים לוחצים לצאת. וכשהוא פוגש את הבן ויש לו סוף סוף אפשרות לשחרר את הקיטור - הוא משחרר, ואומר את כל מה שיש לו לומר, וכועס ומתרתח ומאיים בעונשים. ומה קורה לאחר מכן? הוא נרגע. בפועל הוא אינו מיישם את העונשים כלל. אותה רתיחה שפרק והוציא בעת זעמו באמירה ובדיבור - היא עצמה יצרה אצלו רגיעה ומנוחה. ועכשיו הילד יודע: אבא כבר לא יעשה לי דבר; אבא השתחרר, כל כעסיו יצאו, ומכאן ואילך העסק נרגע.
זה שאומר הכתוב "וינחם ה' על הרעה" - ומדוע? "אשר דיבר לעשות לעמו". משום שכבר דיבר. וכשדיבר, הוציא כביכול את החרון אף. מובן שאין מדברים כאן בבשר ודם, אלא במושגים שלנו: הקדוש ברוך הוא כביכול הוציא את כל מה שהיה לו לומר, ואחר שיוצא החרון אף, המכה כבר חלשה, ואפשר לומר שכלל אינה באה - שהרי כל מה שהיה לומר לי, כבר יצא בחרון אף שבדיבור. "וינחם ה' על הרעה" - כי "דיבר לעשות לעמו": משדיברת, הדבר שוב אינו יוצא אל הפועל.
לפי זה, אומר בעל "שואל ומשיב", מתבאר גם פשט הפסוק שלנו. הרשע שומע את דברי התוכחה, שומע את החרון אף, שומע "יעשן אף ה'" ודברים קשים. ומה הוא מסיק? הרי ה' כבר דיבר את דברי האלה, וכשמדברים - מוציאים את הכעסים, וכשמוציאים את הכעסים אין עוד מכה בפועל. "שלום יהיה לי". שמעו כמה מתוחכם אותו רשע: הוא מרגיע את עצמו שהקדוש ברוך הוא כבר אמר את כל מה שהיה לו לומר, את כל הכעס הוציא בדיבור, ומכאן ואילך אין מה לדאוג. יש כזאת הנהגה, שעל ידי הדיבור יוצאת כביכול חמתו, ואם כן - הכול רגוע, שום דבר לא יקרה.
ולכאורה הרשע אינו מדבר שטויות; לפי העיקרון שהסברנו זו באמת ההנהגה, ויש לו על מה לסמוך. אם כן מדוע כתוב "כי אז יעשן אף ה'... ורבצה בו כל האלה"? משל למה הדבר דומה: אב שאיים להעניש את בנו בעונשים קשים, ואנו אומרים שאחרי האיומים כבר הוציא את כעסו. אבל כל זה נכון רק כאשר הבן חטא, ואז האב איים בעונשים - אז אתה אומר שהאיום פרק את הכעס. אבל מה תאמר כאשר הבן עדיין לא חטא כלל, והאב מזהיר אותו בעונשים חמורים אם יחטא? האם יש מקום שהבן יאמר: אבא כבר הוציא את כעסיו באיומים, ולכן לא יעשה לי דבר? ודאי שאין לכך שום מקום. הרי עדיין לא התעורר כל חרון אף, ואין מה להפיג. זה נכון רק כשחטאת, והתעורר חרון אף, ואז הדיבור מפוגג את החימה.
וזו בדיוק כוונת התורה. "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" - הוא חישב לעצמו שה' הוציא חמתו בדיבור. אך טעותו הייתה שבשעת אמירת הקללות עדיין לא היה שום עוון; זה היה לפני החטא, ובאותה שעה לא היה כל חרון אף שיצא בדיבור. על מה? עדיין לא היה חטא! לכן כתוב "כי אז יעשן אף ה'" - רק עכשיו, לאחר שחטא באמת, יתחיל החרון אף. צרור הקללות שנאמר בתוכחה היה איום מוקדם, ובאיום מוקדם אין הוצאת חרון אף. ומעתה, כשעשית עבירות חמורות ויש עליהן חרון אף גדול שלא נאמר בדיבור, הקדוש ברוך הוא ייפרע מיד. דיבור שבא לאחר שהתעורר החרון אף - מוציא את החרון; דיבור שקדם לעבירה - אינו אלא איום מוקדם, ואינו מוציא כלום. נפלא מאוד.
ועכשיו נבין את דברי המדרש אצלנו. "חשב ה' להשחית חומת בת ציון, נטה קו, לא השיב ידו מבלע" - קשה היה למדרש: מדוע לא הוסר חרון אף ה' בעצם זה שהקדוש ברוך הוא קרא ודיבר כנגדנו? הרי עברנו עבירות, והתעורר חרון אף, ובעקבותיו באו הדיבורים הקשים והאיומים - ולפי הכללים שלמדנו היה צריך להיות שהצרה לא תבוא בפועל, שהרי את החרון אף הוציא כבר באמירות הקשות, כמו "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". מדוע כאן זה לא עבד?
על זה בא המדרש ואומר: "לא מן כדין אלא מעלמא". אתה סבור שהחרון אף כאן בא בעקבות החטא? לא כך. כאן היה חרון אף שקדם לחטא - שהרי עוד בזמן בניין בית המקדש, עוד לפני שעם ישראל עשו צרות, כבר אמר הקדוש ברוך הוא "על אפי ועל חמתי הייתה העיר הזאת". וחרון אף ואיומים שבאו לפני החטא אין בהם הוצאת קיטור, ואין בהם הבטחה שלא יבוא עונש בפועל, שהרי אינם מבטלים את העבירות שנעשו לאחר מכן. זו הסיבה שלא היה די באף ובחימה שהוציא הקדוש ברוך הוא בפיו כדי להסיר מעלינו את הצרה, והיינו צריכים חלילה לקבל את הצרה בפועל - בדיוק כאותו רשע שהתברך בלבבו לאמר "שלום יהיה לי", ולא לקח בחשבון שמדובר בחרון אף שקדם לעוון, ואין בו כדי להסיר את העונש. כך מבאר ה"שואל ומשיב" ביאור נפלא ומתוק מדבש.
"חשב ה' להשחית חומת בת ציון" - ואומרים חז"ל: הכותל המערבי לא נחרב לעולם, "הנה זה עומד אחר כותלנו", נשבע לו הקדוש ברוך הוא לכותל המערבי שלא ייחרב לעולם. וכבר דיברנו על כך: הכותל המערבי בנה דוד, ולפיכך לא נחרב לעולם.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהֹוָה׃
ומה עוד בנה דוד? את השערים. ולכן נאמר בהמשך "טבעו בארץ שעריה" - ולא שנחרבו ונשברו, אלא טבעו בארץ בשלמותם; כיוון שאף אותם בנה דוד, וכל מה שדוד בנה אינו נחרב לעולם.
אלא שיש לשאול: הרי כל בית המקדש חרב, והכותל המערבי אינו אפילו חלק מבית המקדש עצמו אלא כותל החצר החיצונה - ואם הכול חרב, מדוע דווקא הוא נשאר? מהו הרעיון? התשובה נעוצה בבית השלישי. כתוב בחז"ל שהבית השלישי ייבנה על פי נס, וכמו שמביא רש"י במסכת סוכה דף מ"א, שבית המקדש ירד בנוי באש. כך שמי שמוטרד מן השאלה איך יפנו את מסגד אל־אקצא, ואולי צריך טיל לאו או אמצעים אחרים - אינו צריך להיות מוטרד כלל. כשבית המקדש ירד בנוי באש, הכול יימחק שם מאליו. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לבנות אותו למעלה: בתפילות שלנו, בהתעוררות שלנו, בעבודת ה' שלנו. כך מביאים את הגאולה, ולא על ידי טילים ומחתרת יהודית; צורת חשיבה כזאת אינה יהודית.
אלא שידוע שאין הברכה שורה על דבר ריק. ולכן, אומר בעל "שואל ומשיב", כדי שהקדוש ברוך הוא כביכול יבנה את בית המקדש, צריך שיהיה דבר ראשוני שממנו יתחיל הכול, שהרי אין הקדוש ברוך הוא יוצר כאן יש מאין. לצורך זה השאיר את הכותל המערבי - שהכותל יהיה ההתחלה של הדבר הבא, ההתחלה של הבית הבא.
ובאמת מובא בספרים הקדושים שעניינו של הכותל המערבי הוא מעין מה שמובא בזוהר הקדוש בנוגע לעצם הלוז. מהי עצם הלוז? אותה עצם שבעורף האדם, ויש אומרים שהיא במקום קשר התפילין, ועליה נאמר שאין היא מתקלקלת לעולם. כתוב שמכים אותה בסדן - והסדן מתפרק ונשבר, והיא אינה נשרפת ואינה נהרסת. אין לנו היום מושג איזו עצם היא בדיוק, ויש אומרים שהדבר תלוי גם בזכויותיו של האדם, ולא ניכנס לזה. מי שירצה יוכל לשמוע על עצם הלוז ועל עיר לוז וכל הקשור בה בשיעורים על ספר שופטים בתחילתו.
בזוהר הקדוש כתוב שכשאדם מת נותרת בו עדיין "קיסטא דחיותא" - מעט רושם של חיות. והיכן יושבת אותה קיסטא דחיותא? בעצם הלוז. ולמה היא נצרכת? כדי שבעת שיגיע הזמן והנשמה כולה תרד ותתלבש בחזרה בגוף, וממנה ייבנה הגוף מחדש, יהיה לה מקום להתחבר אליו. כלומר נשאר כאן משהו, ואותו משהו הוא המושך את כל הנשמה כולה להתלבש בגוף ולבנותו מחדש.
כך הדבר גם בבית המקדש. מהי הקיסטא דחיותא, מהי עצם הלוז שנשארה מן הבית, שממנה יקום כל הגוף הזה מחדש ויתכונן וייבנה? על מה יחול הנס? על אותה קיסטא דחיותא שיש בכותל המערבי. שהרי השכינה בשלמותה הייתה בבית המקדש, עם עשרה ניסים; כאן אין שכינה ברמה כזאת, אבל קיסטא דחיותא - שכינה יותר מכל מקום אחר בעולם - כן יש שם. נשאר מעט חיות, כדי להבטיח שמתוך כל זה ייבנה הבית מחדש. בזוהר הקדוש נקרא הדבר גם "הבלא דגרמי", הבל העצמות: אותו מעט חיות שנותר בעצם, שאליו ישוב הכול. קיסטא דחיותא והבלא דגרמי - אחד הם.
"חשב ה' להשחית חומת בת ציון" - והמדרש מלמד ש"לא מן כדין אלא מעלמא": המחשבה קדמה לחטא, כבר מימי בניין הבית. ומכאן, על פי ה"שואל ומשיב", מובן מדוע לא הועילו כאן האיומים למנוע את הצרה: דיבור הבא לאחר שהתעורר חרון אף - מפיג את החרון, אך חרון אף שקדם לעוון הוא איום מוקדם בלבד, ואין בו כדי לבטל את העונש על העבירות שנעשו אחר כך. זו טעותו של הרשע "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי". ומן החורבן עצמו נותרה נקודת תקווה: הכותל המערבי והשערים שבנה דוד לא נחרבו, והכותל הוא ה"קיסטא דחיותא" וה"הבלא דגרמי" של הבית - אותה עצם לוז שממנה ייבנה הבית השלישי בנס. ותפקידנו לבנותו למעלה, בתפילה, בהתעוררות ובעבודת ה'.