פרק ב' של מגילת איכה הוא קינה על החורבן עצמו: על החומות שנפרצו, על המקדש שנשרף ועל העם שנמסר ביד אויב. בשיעור זה נעמוד על פסוק אחד שבו נעוץ עומק שלם - פסוק ח', שבו מגלה לנו המקונן שהחורבן לא היה פרץ זעם רגעי, אלא מחשבה שקדמה לו, ותכנית שנלוותה אליה. נלמד את הפסוק על פרטיו, ונביא את דברי המדרשים והמפרשים על 'נטה קו'.
חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, נָטָה קָו, לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ׃
אומר המקונן: 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון'. כבר מקדמת דנא, כבר זמנים רבים מראש, כביכול הקדוש ברוך הוא הולך עם המחשבה הזאת ומתכנן את התכנית הזאת - להשחית את חומת בת ציון. וכמו שכתוב: 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירה מעל פני'. ומי יודע מה פירוש 'על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת' - ממתי? נורא נוראות מה שאומר המדרש: משעה שבנו אותה. 'למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני'. ועל איזה בניין אנו מדברים? על בניינו של שלמה.
וזהו שנאמר 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון' - ממתי? מאז שנבנתה. ומאז כבר 'נטה קו' - קו המשקולת והמשפט, כביכול הטה עליה את המאזניים להשחיתה. 'לא השיב ידו מבלע' - לא די לו שהחריב את החומה, אלא לא השיב את ידו אחור מלהמשיך ולבלוע, אלא המשיך: 'ויאבל חל וחומה יחדיו אמללו'. 'חל וחומה' - יש מפרשים מלשון חילה והמונה, שהכוונה לאנשים; ורש"י מביא את התרגום: 'שורא ובר שורא' - היינו שהיתה חומה גבוהה והיתה חומה נמוכה יותר כנגדה. החומה היא הגבוהה, והחֵל הוא החומה הקטנה שכנגדה.
והדבר תמוה באמת. בניין בית המקדש היה שמחה גדולה: שלמה המלך סוף כל סוף בונה בית לשם ה', השערים נפתחים, חטאו של דוד מתכפר, וחגיגות גדולות עד שאפילו ביום הכיפורים אכלו ושתו. שמחה עצומה על בניין הבית. ואיך אומר הקדוש ברוך הוא שהעיר הזאת היא על אפו ועל חמתו 'למן היום אשר בנו אותה'?
אומרים חז"ל: מחשבה זו עלתה לפני הקדוש ברוך הוא עוד מיום שנשא שלמה את בת פרעה, והיה קול שמחת בת פרעה יוצא כקול המשוררים בבית המקדש. חתונת בת פרעה עשתה רעש כקול שמחת בית המקדש - והדבר הזה כבר אז עורר את חמת ה', עד ש'חשב ה' להשחית חומת בת ציון' כבר מיום שבנה אותה. אלא שהקדוש ברוך הוא תלה להם ונתן להם עוד שנים ארוכות, עד שלבסוף נחרב הבית לאחר ארבע מאות ועשר שנים. אבל מראש אומר הקדוש ברוך הוא: כבר מאז היה בדעתי להחריב את הבית.
בעל 'לחם דמעה' מבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל: כיוון שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר לבוא ולהשחית את בית המקדש, מה עשה? בא וישב בדופני של אנטיוכיה, ושלח את נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים. ועשה שם שלוש שנים ומחצה מצור - שלוש שנים וחצי ולא הצליח לכבוש את ירושלים. ביקש לחזור, נתן הקדוש ברוך הוא בלבו והתחיל למדוד בחומה. יש אומרים - ולא ראיתי לזה מקור - שאחד החיילים תקע יתד בחומה ותלה עליה את מעילו, ופתאום ראה שהמעיל הולך ונמוך, נמוך יותר ונמוך יותר. ומה זה אומר? שהחומה הולכת ושוקעת. ואולי זה מה שהביא אותו למדוד. לקח מידה והתחיל למדוד, וראה שכל יום שוקעת החומה טפחיים ומחצה, עד ששקעה כולה - ובעקבות זה נכנסו השונאים לירושלים.
לפי זה מתפרש הפסוק כמין חומר: 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון' - באיזו דרך? בדרך הזאת, שהלכה החומה ושקעה. 'נטה קו, לא השיב ידו מבלע' - מה קרה לחומה באדמה? נבלעה. 'ויאבל חל וחומה יחדיו אמללו' - החל והחומה יחדיו נכנסו פנימה לתוך הארץ. וזהו גם מה שנאמר בפסוק הקודם: 'הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ' - החומות הלכו ונבלעו; לא נפלו ביד האויבים ממש, אלא הוסגרו בתוך האדמה מפני האויב.
יש כאן רמז למידת הרחמים, נטיית קו לטובה, כמו שכתוב בזכריה 'וקו ינטה על ירושלים'. מה פירוש הדבר? שהקדוש ברוך הוא אמנם לכאורה החריב את בית המקדש, אבל אומרים לך: דע לך שבאותה שעה עצמה הוא כבר נטה קו כדי לבנות אותו מחדש.
מהו 'נטה קו'? כשרוצים לבנות מקום - מה הדבר הראשון שמביאים? מודד. מביאים מודד שימדוד את השטח, שיראה מאיזה כיוון ומה וכיצד. עברתי פעם במקום בראשון לציון שעומד בו שלד כבר זמן רב, ושאלתי קרוב משפחה שגר באזור מדוע אין בונים שם. אמר לי: אדם הוציא תכניות, הכל תוכנן, התחילו בבנייה - וכשהגיעו לשלב שאחרי השלד הראשוני, עוד לפני שעלו מעל הקרקע, התברר שהקבלן החזיק את התכנית הפוכה. חזית הבית, שהיתה אמורה לפנות לרחוב, יצאה לפי אופן אחיזת התכנית כגב הבית לרחוב. מכאן אתה למד: כשרוצים לבנות, הדבר הראשון הוא מודד, שקובע היכן החזית, היכן הגב, היכן הצד. זה 'נטה קו'.
נמצא שאף שחשב ה' להשחית חומת בת ציון, כבר מאז נטה קו ומדד כדי לבנות מחדש. ומה זה אומר? שבחורבן טמון הבניין. שכן אם זהו חורבן על מנת להרוס, אתה מותיר אדמה חרוכה והולך; אבל אם זהו חורבן על מנת לבנות - אין כאן מטרה לבטל את בית המקדש, אלא ליצור ריחוק זמני שירפא את ישראל, כמו שהסברנו, וסופו להביא את התשובה השלמה, את הגאולה השלמה ואת בניין הקבע. וכבר דיברנו פעם שהמילה 'חורבן' עצמה מוכיחה כן: חלק אותה לשניים - 'חר' תחילת 'חרון אף', ו'בן' תחילת 'בנייה'. אמנם חרון, אבל חרון לשם בניין; לא חרון לשם השחתה ולא חרון לשם כליה, אלא חרון שמטרתו לבנות מחדש.
פירוש נוסף: אדם שרוצה לחתוך עצים או לעשות שיפוץ צריך לדעת היכן לחתוך, ולשם כך נוטים קו. אתה אומר לפועל: כאן תשבור חצי קיר - והוא אומר: המתן, אקח גיר ואסמן לך עד היכן. זהו 'נטה קו', הסימון היכן צריך לחתוך. ואם כן, כשנוטים קו משמע שאין משחיתים את הכל, אלא עד כאן ותו לא. בא המקונן ואומר: בוא וראה, אף שנטה קו - 'לא השיב ידו מבלע', חל וחומה יחדיו אומללו. כביכול היה חרון אף כה גדול, שהמשחית כבר בא וכבר החל לבלוע, ולא החזיר ידו לאחוריו, אלא הרס לחלוטין.
ונשים לב שהדבר לא נעשה באופן מיידי. מי שיקרא בדקדוק יבחין: 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון' - ויש פסק. ומה בא הפסק לומר? שבין ה'חשב' לבין ה'להשחית' עשה הקדוש ברוך הוא הפסקה: אולי תחזרו בתשובה, אולי תשנו את דרכיכם, אולי משהו ישתנה. בין המחשבה להוצאה לפועל היה פסק - אלא שלא ניצלנו אותו, ועם ישראל המשיך בדרכו.
ובפירוש נוסף מבואר ש'ויאבל חל וחומה יחדיו אמללו' רומז גם לחורבן בית שני. יוספוס מזכיר שבבית שני הוסיפו חומה נוספת מלבד החומה שהיתה בנויה. הם היו בטוחים שבית ראשון נכבש מפני שהחומה לא היתה חזקה דיה, והחל היה נמוך, ולכן יוסיפו חומה שתמנע מן האויבים להיכנס. אבל אם ה' לא יבנה בית - שווא עמלו בוניו, ואם ה' לא יבנה חומה - שווא עמלו בוניה. ואם ה' רוצה להחריב, לא יועיל מאומה: 'ויאבל חל וחומה יחדיו אמללו' - לא יעזור החל ולא תעזור החומה, שכן משנגזרה גזרה שניהם ייפרצו ברגע שיעלה הרצון לפניו.
נחזור ל'נטה קו', שהוא הביטוי התמוה שבפסוק. בדרך כלל 'נטה קו' הוא ביטוי של בנייה: נוטים קו ואומרים מקו זה ועד קו זה יהיה המסד, ומכאן ועד כאן יעמוד קיר פלוני, ומכאן ועד שם תהיה החצר. אדם יושב ומצייר קווים היכן בדיוק ייבנה הבית. וכאן תמוה: 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון, נטה קו'? להשחית אין נוטים קו! מביאים קבלן הריסות והוא הורס הכל. אין מוציאים תכניות להריסה. אמנם היום, כשרוצים להרוס בניין שלם, אכן מוציאים תכניות: באיזו דרך, עם מטעני חבלה, בצורה מבוקרת ודינמית. אבל בדרך הרגילה, בית ישן פשוט הורסים. אז מהו 'נטה קו' לשם השחתה?
משל למה הדבר דומה, אומר האלשיך הקדוש: למלך בשר ודם שהיה לו בן יקר וחביב, ומתוך אהבתו בנה לו בית מפואר, פאר היצירה. לימים סטה הבן מן הדרך והכעיס את אביו, עד שנגזר עליו משפט מוות - הרבה להרשיע ולא היתה ברירה. מתוך הכעס, ומאידך מתוך שחמל עליו, ביקש המלך לכלות את כעסו על הבית המפואר, ובזה יסור כעסו מן הבן.
אלא שהמלך נרתע מלהוציא את זממו אל הפועל, אף שהבן היה ראוי לכך. ראשית, הבית שימש גם את המלך עצמו: כשהיה רוצה לבקר את בנו - היכן היה מבקרו? בביתו. נמצא שאין זה פשוט להרוס את בית שעשועיו של הבן, שהוא גם בית שעשועיו של המלך, המקום שבו הוא נועד עם בנו. שנית, ידע האב שכאשר ישמעו שונאי הבן על הדבר, ישמחו שמחה גלויה ובלתי מוסתרת, ויהרסו את הבית בששון - ואת התענוג הזה לא רצה לתת להם. כיצד יוצאים מן הפלונטר?
תיכן המלך עצה: לפני שיהרוס את הבית יעשה פעולה אחת שתפתור את כל הבעיות. זימן אדריכלים, מהנדסים, מתכנני בנייה ובעלי מלאכה - אנשים שיודעים לבנות - וביקש מהם שיכינו לו תכנית לבית משוכלל עשרת מונים מן הבית הקיים. והם הכינו תכניות כראוי, שהבית הקיים מתגמד לעומתן. אז אמר המלך: רבותי, כדי לבנות בית כזה, מה צריך לעשות לבית הקודם? להרוס אותו. אם כן, עכשיו, כשהתכניות בידינו, נהרוס את הבית הישן כדי לבנות כאן בית חדש ומיוחד.
ובזה נפתר הכל. וכי לא יהיה למלך מקום להשתעשע עם בנו? יהיה לו מקום משובח הרבה יותר. וכי ישמחו האויבים על מפלתו? אדרבה, עתה הם שומעים שהמלך מתכנן בית מיוחד יותר, ומבינים שמטרת ההריסה אינה להרוס לבן את ביתו אלא לבנות לו במקומו ארמון. חשבו שיש לו משהו קטן, והנה מתברר שהורסים כדי לעשות משהו גדול ומפואר - ואין להם מקום לשמוח.
כך היה, אומר האלשיך הקדוש, בשעת חורבן בית המקדש. באמת אם היינו ראויים לכליה, היה ראוי להיפרע מאיתנו בצורה הקשה ביותר. מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: לא אפגע בבן, אחריב לו את הבית - כילה חמתו על העצים ועל האבנים. זהו עניין המלך המסיר חמתו מן הבן על ידי הריסת הבית. אבל כדי שלא יתחלל שמו בקרב אויבי ישראל, שישמחו על מפלתם ויאמרו: ראו, ישראל נזנחו על ידי ה', יכולנו להם והחרבנו את ביתם - ויהיה בזה גם חילול ה', כאילו לומר שגם ה' לא יכול היה להצילם, הרסנו את ביתו ולא עשה דבר - מה עשה? הוציא תכניות. אמר: יש בית שלישי, אני רוצה בית שלישי, והוא שיחליף את הבית הזה. והיכן אנו רואים זאת? בספר יחזקאל, שיש בו נבואות שלמות על הבית השלישי, על בניינו, מידותיו, גודלו וקירותיו.
נמצא שהקדוש ברוך הוא באמת 'נטה קו' - ואמרנו ש'נטה קו' הוא תכנית בנייה ולא הריסה. זהו שאומר האלשיך: לפני שהרס את הבית, נטה קו והוציא תכניות לבנייה מחודשת. וזה מה שאומר המקונן: 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון' - ומדוע אינו חושש לחילול השם ולשמחת האויבים? 'נטה קו' - כי כבר בעת הראשונה הוכנו מידותיו של בית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו אמן. ומשום כך אין בדבר ביזיון לישראל, אלא הכל יודעים שזו הריסה לשם בנייה מחדש.
גם בעל 'אמרי אמת' מגור עוסק בנקודת 'נטה קו', ועומד על כך ש'נטה קו' הוא לשון בניין ולא לשון הריסה, כמו שכתוב בישעיהו מ"ד: 'חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו, ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית' - 'נטה קו' היינו מדידה לצורך בנייה. אם כן, מהו 'נטה קו' כאן?
הוא מבאר על פי הגמרא במסכת בבא בתרא דף ג': אמר רב חסדא, לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. יש בית כנסת ורוצים לבנות חדש - אין סותרים עד שבונים אחר. ולכן נוהגים, בכל מקום שהדבר אפשרי, שכאשר רוצים להרחיב את בית הכנסת, בונים תחילה על גבי הישן, מסביבו עמודים וכל הנדרש, ורק לאחר שכבר יש בניין, הורסים את מה שלמטה. כך צריך לעשות על פי ההלכה. והגמרא נותנת שני טעמים: איכא דאמרי משום פשיעותא, ואיכא דאמרי משום צלויי. 'פשיעותא' - היום אתה הורס, ומחר מה יהיה? נתקעים במגבית, לא הצליחו להשיג די כסף, ונמצא היישוב בלי בית כנסת; את הקיים הרסת וחדש לא בנית. ו'צלויי' - שיהיה לך בינתיים מקום להתפלל; אם הרסת את הישן והבנייה תיקח חצי שנה או שנה, היכן תתפלל בינתיים? וכך מבאר רש"י שם: או שמא יפשעו וישכחו, או שלא יהיה מקום להתפלל.
ולפי זה תמוה מאוד. שהרי מקובל שהקדוש ברוך הוא מקיים את מה שנאמר בתורה, וכביכול שומר את דבריה, אף שהתורה לא נתייחסה אליו אלא אלינו בני האדם שנשמור אותה - ואף על פי כן אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר שהוא מנוגד לתורה. ואם כן, אם אסור לסתור בית כנסת עד שבונים אחר, כיצד החריב הקדוש ברוך הוא את בית המקדש בטרם בנה בית אחר במקומו?
אלא צריך לומר שבאמת לא החריב הקדוש ברוך הוא את הבית עד שנטה קו לבית שהולך ובא אחריו. לא החריב את הבית הראשון עד שנטה קו לבית השני; כבר לפני חורבן הבית הראשון היה מוכן בשמים הבית השני. ולפני חורבן הבית השני היה מוכן בשמים הבית השלישי, כמו שראהו יחזקאל בנבואה. וזהו שאומר הנביא: 'חשב ה' להשחית' - עוד בעת המחשבה, עוד לפני שהשחית, כשהדבר היה רק בבחינת מחשבה, רק בכוח - כבר אז 'נטה קו', כבר אז נטה את קו הבית השני, ובימי הבית השני נטה את קו הבית השלישי. כבר אז בנה למעלה את הבית השני, והיום כבר בנוי למעלה הבית השלישי. אין זה מצב שאין בית, אלא הבית קיים. ולכן דווקא אז 'לא השיב ידו מבלע' - רק לאחר שכך היה, לא השיב ידו מלבלוע את הבית הקיים, שהרי כבר ניצב למעלה הבית הבא.
מוסיף המהר"ם שפירא מלובלין: לפי עיקר הדין לא היה הקדוש ברוך הוא צריך להתחיל בבניין הבית הבא לפני החורבן. שהרי הגמרא אומרת שכל הדין הזה נאמר באנשים פרטיים או בציבור, אבל 'מלכותא שאני' - למלכות אין מניעה להרוס בית כנסת עוד לפני שתבנה חדש. ומדוע? משום שבמלכות אין חשש שמא יפשעו ולא יבנו. באדם פרטי או בציבור אפשר לומר שמא ייתקעו כלכלית, או ישכחו, או יפשעו; אבל במלכות אין אומרים כן, שהמלכות תקיפה וכוחה עמה, והיא יכולה לבנות אף בתוך זמן קצר.
ואם כן, הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה: הוא כל יכול, ואין שום חשש שבבוא העת ייבצר ממנו לבנות בית חדש, ולא שייך בו הטעם האמור. ואף על פי כן מלמדנו הנביא שהקדוש ברוך הוא רצה לנהוג בדבר לפי ההשגה שלנו ולפי הדרגה שלנו: לנו אסור לסתור לפני שבונים, ולכן גם הוא, כשהוא מנהיג אותנו, אינו סותר לפני שהוא בונה. ולכן בנה תחילה ונטה קו לבית של מעלה, ורק לאחר מכן הרס את הבית של מטה.
'חשב ה' להשחית חומת בת ציון, נטה קו' - החורבן לא היה מקרה ולא פרץ זעם רגעי. הוא נחשב מראש, כבר מיום שנבנתה העיר, מאז שמחת בת פרעה שעלתה כקול המשוררים; ובין ה'חשב' ל'להשחית' ניתן פסק של המתנה לתשובה, שלא ניצלנו. החומה עצמה נבלעה בארץ ולא נפלה ביד אויב, ו'חל וחומה יחדיו אומללו' - שאין חומה שתעמוד כשנגזרה גזרה. אבל בתוך הקינה עצמה גנוזה נחמה: 'נטה קו' הוא לשון בניין - כבר בשעת המחשבה להחריב הוכנו התכניות והמידות לבית הבא, כמשל האלשיך במלך שהוציא תכניות לארמון לפני שהרס את הבית, וכדברי בעל 'אמרי אמת' והמהר"ם שפירא שאין הקדוש ברוך הוא סותר עד שבונה. זהו סוד המילה 'חורבן': 'חר' של חרון ו'בן' של בניין - חרון שכל תכליתו לבנות מחדש, במהרה בימינו אמן.