פרק ב' של איכה הוא פרק שכולו תיאור מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא בחורבן: לא האויב הוא הפועל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו זנח, ניאר, הסגיר. הפעם נעמוד על פסוק ז', שהוא אחד הפסוקים הקשים והמעוררים ביותר בכל המגילה - הפסוק שמתאר את הרגע שבו המזבח נזנח, המקדש הושם, והגויים מריעים בתוך ההיכל.
זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְבֵית יְהוָה כְּיוֹם מוֹעֵד׃
התרגום מפרש: "זנח ה' מזבחו" - כביכול הקדוש ברוך הוא השכיח את מזבחו. "ניאר מקדשו" - בעט במקדשו. "הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, קול נתנו בבית ה' כיום מועד" - נתנו האויבים קול בבית המקדש, כמו הקול שהיו נותנים ישראל ביום חג הפסח.
והעקידת יצחק מוסיף: "זנח ה' מזבחו" - שכבר אין מקריבים עליו קורבנות. "ניאר מקדשו" - שהיה לשממה. ובפשטות, "ניאר" הוא מלשון ארור, מקום מקולל, מקום שמם. ועל זאת הוסיף רעה נוספת: "הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה" - חומות הארמון, בית המקדש, הוסגרו בידי האויבים, ועל ידי זה "קול נתנו בבית ה' כיום מועד": האויבים שנכנסו לתוך בית ה' קלקלו והריעו ועשו שם חגיגות, טינפו וקלקלו, כיום מועד.
איזהו הזמן שבו בית המקדש עבד בטמפרטורה הגבוהה ביותר, ברמה הגבוהה שלו? פסח. כל אחד ואחד מגיע עם הקורבן שלו. אנחנו קוראים זאת במשניות של פסח - כיצד בערב פסח היו נכנסים שלוש כתות, כיצד היו שוחטים, איך הכול היה מחולק ומסודר. בפסח בית המקדש עבד בדרגה הגבוהה ביותר. זה מה שאומר התרגום: נתנו האויבים קול במקדש כמו הקול שהיה לישראל ביום חג הפסח. כזה רעש, ביזיון וחרפה עשו הגויים בבית המקדש.
והדבר הזה מעורר עוגמת נפש וצער. ובמובן מסוים, כפי שאומר גם העקידת יצחק, זה גרוע יותר ממה שהיה אצל עשרת השבטים: עשרת השבטים לפחות לא ראו את הגויים מקרקרים בהיכלו. לראות את הגויים מקרקרים בהיכל - זו עוגמת נפש גדולה. מקום שהיה קודש הקודשים, מקום שבו "הזר הקרב יומת", ולראות את הגויים מכניסים ועושים שם את הטומאה הגדולה ביותר, כפי שעשה טיטוס וכפי שעשו לפניו - זו עוגמת נפש שאין כמותה.
על "זנח ה' מזבחו" אומר המדרש משל: לבני מדינה שערכו שולחן למלך. הקניטוהו - וסבלן. הרגיזו את המלך, והמלך היה מוכן לסבול. לבסוף אמר להם המלך: כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל שולחן שערכתם לי? הרי לכם, בפניכם. כלומר: מדוע אתה מרשה לעצמך לזלזל בי? מפני שאתה מרגיש - "ערכתי לך שולחן, עשיתי משהו בשבילך", ואתה מרגיש שיש לך מניות, שאתה חשוב. כך אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: כלום אתם מכעיסים אותי אלא בשביל הקורבנות? הרי לכם, בפניכם. וזהו "זנח ה' מזבחו".
ומה פירושו של דבר? עם ישראל לא האמינו שיבוא חורבן, שהרי אמרו: אנחנו מקריבים קורבנות. וכך באמת אומרים חז"ל, שכל זמן שהיה קורבן קרב לא יכלו האויבים להיכנס לשערי ירושלים. וברגע שהעלו להם חזיר במקום טלה, נעץ החזיר טלפיו בחומה של ירושלים ונזדעזעה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. וזה מה שגרם לנפילת חומת ירושלים, שירושלים תהיה יכולה להיכבש בפניהם - שהפסיקו להקריב קורבנות.
יוצא אפוא שאומר הקדוש ברוך הוא: אתם מרגישים שאתם מקריבים קורבנות, וכביכול ריבונו של עולם אינו יכול לעשות לכם כלום. לכן "זנח מזבחו" - אביא לכם מצב שבו לא תוכלו עוד להקריב קורבנות על המזבח, ואז במה תתלו את ביטחונכם? ואז איך תמשיכו לעשות ככל העולה על רוחכם? זה כמו המשל שהבאנו על אותו אחד שהיה מנגן לפני המלך והיה פושע נגדו, ומפני שהמלך נהנה מנגינתו היה מרשה לעצמו. עד שבשלב מסוים רב עם מישהו וחתך לו את הבוהן, ובעקבות זה כבר לא יכול היה לנגן לפני המלך - ואז נפרע ממנו המלך על כל הפשעים שעשה עד אותו זמן. כך גם כאן: אתה אומר יש לי קורבנות, יש לי מזבח? אומר ריבונו של עולם: אשבית לך את המזבח. כמו בני המדינה שערכו שולחן לפני המלך - אתם מרשים לעצמכם בגלל השולחן? הפך להם את שולחנם.
בספר אלשיך הקדוש כתב על "זנח ה' מזבחו", שהיה המזבח מזיח, מזין, מחבב ומכפר - כך דורשת הגמרא את הביטוי "מזבח". מה פירוש "מזיח"? מלשון להזיח, כמו להסיע ולהזיז ממקומו, כלשון "לא יזח החושן מעל האפוד". המזבח היה מזיח גזרות רעות מעל ישראל. "מזין" - מזין את העולם כולו בזכות הקורבנות, שכל השפע תלוי בו. וכמו שאומר אור החיים הקדוש, ומובא עוד לפניו: אם היו יודעים הגויים כמה בית המקדש משפיע עליהם שפע וטובה, היו מעמידים משמרות סביב בית המקדש שלא יחריבוהו. "מחבב" - מחבב את ישראל לאביהם שבשמים. ועכשיו שבטל התמיד ונזנח המזבח, את כל המעלות הללו הפסדנו ואיבדנו.
יש מסבירים ש"ניאר" הוא מלשון שרף. וכיצד? "ניאר" מלשון אור - שילח בו אור, כלומר הטיה נוספת של הלשון "הבאיר". כך מסביר הרי"ד.
הרב מגרמייזא מדייק: "זָנַח אֲדֹנָי, מִזְבְּחוֹ" - יש פסיק בין "אדני" ל"מזבחו". ומה בא ללמדנו? כביכול הקדוש ברוך הוא שם מחיצה בינינו לבינו, שלא לקבל את הקורבנות. ועוד עניין: הפיסוק הזה מחבר את הפסוק לפסוק שלפניו:
וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מֹעֲדוֹ שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן׃
"וינאץ בזעם אפו מלך וכהן - זנח ה'". ה"זנח ה'" חוזר על "מלך וכהן", ולכן יש פסיק אחריו: לומר לך שמלך וכוהן זנח ה'.
ובדרך צחות אמרנו פעם כמה חשוב לפסק נכון: שלמה המלך אומר "אישה אחת מאלף לא מצאתי", ומצד שני הוא אומר "רבות בנות עשו חיל". אז החלט - אחת מאלף לא מצאת, או שרבות עשו חיל? אלא שיש לפסק את הפסוק כך: "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה - שקר". ובדרך צחות אמרו עוד: בתור בנות, בסמינר, כל אחת מצוינת ומעולה ומוצלחת - "רבות בנות עשו חיל". אבל "אישה", אחרי החתונה - "אחת מאלף לא מצאתי". וזה נאמר בדרך צחות בלבד.
מכאן, מלשון "כיום מועד", ומן הכתוב "קרא עלי מועד לשבור בחורי", לומדים חז"ל שתשעה באב נקרא מועד. וזה לא סתם שם: אצל הספרדים מסיקים מכך מסקנה הלכתית ואינם אומרים תחנון ונפילת אפיים בתשעה באב, מפני שתשעה באב נקרא מועד. התימנים הבלדי כן אומרים, אבל הספרדים אינם אומרים, שהרי תשעה באב נקרא מועד.
ולמה באמת נקרא מועד? יש בזה שיחה שלמה על הפרדוקס שבתשעה באב בין אבל לשמחה, וזה נושא בפני עצמו. אבל הייתי רוצה להביא משל. משל למלך שהיה לו בן יחיד, ורצה לעשות לבנו קורת רוח. מה עשה? בנה לו ארמון, והכניס בו כל מה שאפשר, ואיבזר אותו בצורה הטובה ביותר: עבדים ומשרתים, ריהוט מיוחד, סגולות מלכים, גנות ופרדסים - הכול בצורה המפוארת והמיוחדת ביותר שמלך יכול לעשות.
לימים לקה הבן בעצבות, נכנס לדיכאון ולמרה שחורה. התחילו לבדוק על ידי רופאים ומבינים מה קורה עם הילד הזה, והתברר שדווקא מה שהביא אותו לשמחה הגדולה הוא מה שהכניס אותו לדיכאון: עודף השמחה הביא אותו למצב של עצבות ודכדוך. ואין תקנה אלא להחזירו למצב של עיצבון, להביא אותו לידי צער, ואז יחזור למצבו הקודם. מה עשה המלך? אמר: החזירו אותו למצב שהיה בו לפני כן, שיהיה לו חדר אחד, הורידו ממנו את כל המעלות הטובות והמיוחדות שבניתי ועשיתי בשבילו, והכניסו אותו לבניין מכוער, למקום הגרוע ביותר, שכל מי שרואה אומר: ככה גר בן המלך? ועכשיו, אם יבוא אדם ויאמר למלך: אדוני, ראיתי את בנך בדירה מעופשת - האם המלך יתעצב או ישמח? ישמח. כי זו הדרך, וזה מה שירפא אותו ויביא אותו למצב טוב.
והנמשל: בהתחלה באמת היינו ראויים לשמחה. הקדוש ברוך הוא בנה לנו את בית המקדש, ומי שלא ראה בניין ירושלים לא ראה בניין יפה בימיו. ואף שזה נאמר על בניין הורדוס, בית המקדש שבנה שלמה היה פי כמה וכמה מבניין הורדוס - הפאר וההדר וציפוי הזהב שהיו בכל בית המקדש, מלאכה מיוחדת ביותר. ושם הכניס השם כלים מיוחדים, כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם בשירם וזמרם, משרתי השם. הכול היה ברמה הגבוהה ביותר, כפי שמלך מלכי המלכים עושה לבן המיוחד שלו. אבל ראה הקדוש ברוך הוא שעם ישראל, במקום להודות ולהלל לשבח ולקלס, עושים עבירות וסוטים מן הדרך. מה עשה? הביא אותנו לתכלית העצב, למצב של גלות, כמו שכתוב "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש ה' עליכם" להפך, חס ושלום.
וזה מה שכתוב "קרא עלי מועד לשבור בחורי": באמת היום הזה הוא בחינה של מועד. היום שבו "לשבור בחורי" - הוא כמו המלך ששובר את בנו, שזה יום שמחה בשבילו, כי על ידי זה הוא יודע שתהיה לו רפואה. כך הקדוש ברוך הוא: מה שעשה הוא יום שמחה, כיוון שעל ידי זה תהיה רפואה לעם ישראל.
למה הדבר דומה? לרופא שנותן תרופה לחולה, והחולה אומר לו: זה מר, זה מגעיל, זה שורף. מה עונה לו הרופא? סימן שזה עובד. אם זה שורף - סימן שזה פועל, ואתה בתהליך הנכון. אבל אם החולה אומר: תשמע, אני לא מרגיש כלום - אוי ואבוי, לך תדע, שמו לך את הסממנים הללו ואין שום השפעה ואין כאב? אולי כבר יש נמק, אולי כבר אין מה לעשות. ואם זה שורף, סימן שהבשר עדיין חי ומתחיל תהליך של ריפוי. ולכן החולה לא רק שלא יתרעם על הרופא, אף שזה שורף וכואב לו, אלא בצאתו הוא משאיר ארבע מאות שקלים והולך - עוד משלם לו על הכאב שהכאיב לו.
מכאן אתה רואה שיש כאן בעצם שמחה, מתוך הידיעה שהתהליך הכואב הזה הוא תהליך שמרפא אותי ומביא אותי לשלמות. וזה מה שכתוב "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דווי" - "עלי", כלומר אם יש לי להתרעם על מישהו, זה רק על עצמי, לא על הקדוש ברוך הוא. שהקדוש ברוך הוא אומר: עכשיו אין ברירה, צריך לתת לך רפואה, ורפואה שורפת וכואבת. והרפואה הזאת טובה לך, כי אם הייתי ממשיך לתת לך לשמוח ולעלוז כמו שהיה לפני כן, היית מגיע למצב קשה מאוד - למצב שבו לא היה מכלה חמתו בעצים ובאבנים, אלא חלילה בעם ישראל. יוצא אפוא שחורבן בית המקדש הוא יום מועד: יום שבו הקדוש ברוך הוא שם רטייה ומרפא אותנו. ואם כן, ראוי הזמן הזה להיקרא יום מועד.
אומר בספר אלון בכות: אבני הקודש של המקדש גנוזות למעלה. ומה נמסר ביד האויב? רק "חומות ארמנותיה" - לא הסגיר ביד אויב את מקדשו. האבנים, כפי שהסברנו, גנוזות למעלה. וכפי שדיברנו בעבר, אין כוח לא לטיטוס ולא לאף אחד לפגוע בבית ה' - "קמח טחונה טחנת". האבנים עצמן נמצאות שם למעלה, ומה עשה הקדוש ברוך הוא? החליף את האבנים באבנים אחרות, כדי להסגיר ביד אויב את חומות ארמנותיה. ומשום כך המקום הזה שנמצא עכשיו ביד האויבים, המקום שהוחרב בידיהם, למזלנו איננו בית המקדש עצמו.
ולכן כשאנשים שואלים: איך בית המקדש ירד בנוי באש, מאיפה הוא נבנה? התשובה: הוא נלקח מכאן שלם, והוא נמצא שם למעלה. ואיך אנחנו נביא אותו בנוי באש? על ידי הדמעות שלנו והתפילות שלנו - זה בונה אותו עכשיו מחדש במישור הרוחני, ואז ירד בנוי באש. ולכן אין צורך לשלוח טילים על המסגד שם. כשבית המקדש ירד, הוא ימחץ הכול, הכול יהיה לאבק דק, "והרשעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" - ברגע אחד הכול יתבטל. ממילא אין לנו לפעול אלא במישור הרוחני: הוסף עוד אבן בבית המקדש שלמעלה, כדי שירד למטה וכדי שתבוא הגאולה. אבל במישור הגשמי לא כך מביאים את הגאולה.
עוד מסבירים, לפי מה שאמרנו: כל עוד היו מקריבים קורבנות לא יכול היה האויב להיכנס. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קודם כול "זנח מזבחו", ואחר כך "ניאר מקדשו", ואחר כך "הסגיר ביד אויב". לאחר שנסגר המזבח ואין קורבנות, כבר בקלות ניתן להסגיר את בית המקדש ביד אויב. אבל כל עוד היו קורבנות, לא ניתן היה להסגירו ביד אויב.
עוד מסביר בעל אלון בכות ב"קול נתנו בבית ה' כיום מועד": יש כאן רמז לעמון ומואב. כתוב שכשנכנסו לבית המקדש ראו בבית קודש הקודשים את הכרובים מעורים זה בזה, ונתנו בצחוק קולם כיום מועד - צחקו עלינו. אמרו: הנה אלה הקדושים, שברכתם ברכה וקללתם קללה, העם הקדוש, וזה מה שיש להם בבתי גנזיהם ובחדריהם הפנימיים - דמות של עלם ועלמה, תינוק ותינוקת מעורים זה בזה. אצלם זה נתפס כחוכא ואיטלולא, כדבר פגום בצניעות.
ומהו "כיום מועד"? שהרי כתוב שכאשר היו ישראל עולים לרגל במועד, היו מראים להם את הכרובים מעורים זה בזה, להראות להם שעם ישראל עושים רצונו של מקום. הכרובים המעורים זה בזה הם אות ומופת שיש להשם נחת רוח מהם. וכאשר היו פניהם אל הבית, גב אל גב, סימן שאין שלום בית, שאין שלום בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא. ולפי זה תבין את הכתוב:
תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם׃
עמון ומואב הוציאו את הכרובים שראו אותם מעורים זה בזה "כיום מועד": כמו שהיו הכוהנים מוציאים אותם ביום מועד להראות לנו את הכרובים מעורים זה בזה, לאות חיבתנו לפניו, כך עשו הגויים - הוציאו את הכרובים כיום מועד, להלעיג עלינו כביכול על מה שיש אצלנו בקודש הקודשים.
ודבר נוסף: ביום מועד היו מתכפרים עוונותיהם של ישראל, ולכן הכרובים היו מעורים זה בזה. ועכשיו, שלכאורה זה זמן של כעס, ביום חרון אפו, היו הכרובים צריכים להיות פניהם אל הבית. ויש לזה כמה הסברים, וכבר אמרנו זאת קודם: יש אומרים שהוא מצד שהיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו, ועם ישראל היו בבחינת יוצאים לדרך, וכביכול הקדוש ברוך הוא פוקד אותנו. ויש הסבר נוסף, שהקדוש ברוך הוא רצה להראות לנו: בואו וראו, כל מה שעשיתי לכם הוא רטייה, הוא רפואה, הוא מועד, הוא לטובתכם.
וזה מה שהוא אומר כאן, "תקרא כיום מועד": דע לך, כמו שביום מועד אתה רואה את הכרובים מעורים זה בזה, ומה זה אומר? שהשם חפץ בנו, רוצה אותנו, קרוב אלינו. אומר הקדוש ברוך הוא: גם בשעה שפניי כועסים, גם בשעה שאני שופך חרון אף כלפיכם, דע לך שזה מתוך לב אוהב. מתוך שאני חפץ בכם ומעוניין בכם, לכן אני שומר עליכם בדרך הזאת, כי אחרת חס ושלום יגיע עם ישראל להשחתה גמורה. וכשם שהכרובים המעורים ביום מועד הם סימן לטובה, כך גם כאן זה סימן לטובה.
הלחם דמעה מסביר את "קול נתנו בבית ה' כיום מועד" מכיוון אחר. כתוב בחז"ל שכשנחרב בית המקדש בא השם יתברך לביתו וכל מלאכיו עימו, וקרא גם לאברהם, ונתחברו כיתות כיתות, וכל כת וכת מספידה בקול יללה - עד שנתרבה הקול כמו קולות השמחה בשמחת בית השואבה, אלא שעכשיו הוא קול תאניה ואניה. וזה "תקרא כיום מועד". קודם הסברנו שזה חוזר על האויבים שקרקרו ושמחו בהיכלו כיום מועד, וכאן מדובר על הקדוש ברוך הוא בעצמו: קורא בכל נהי ובכל בכייה, הוא וכל פמליה של מעלה, בצער על מצבם של עם ישראל. כמו שביום המועד הייתה שמחת בית השואבה ושמחה בבית המקדש, כך נהפך לאבל מחולנו, ונהפך לזמן של צער ויגון וקולות נהי מפי קודשא בריך הוא.
הרב מגרמייזא מדייק: הפסוק אומר "הסגיר ביד אויב חומֹת ארמנותיה", ו"חומות" כתוב חסר - ח' ו' מ' ת', ולא ח' ו' מ' ו' ת'. ומה בא הדבר לרמז? "חומת" יחיד, "חומות" רבים, וחסרון הו' בא לרמז שהקדוש ברוך הוא לא הסגיר את כל החומות. איזו חומה לא הוסגרה בידיהם? הכותל המערבי. וזה שמרמז כאן: הסגיר - אבל לא את כולן. בסופו של דבר חלק נשאר, וזהו שריד בית מקדשנו, המקום שבו אנו שופכים צקון לחשנו ולא זזה שכינה משם לעולם.
רבי משה אלמושנינו בספרו ידי משה מסביר: טבע העולם הוא שכאשר אדם מתגורר במקום מסוים, ובפרט אם גר שם תקופה ארוכה והיו לו שם תקופות טובות ותקופות שבהן הצליח במעשיו - גם אם לבסוף הוא עוזב את אותו מקום ועוקר למקום אחר, תמיד יישארו לו סנטימנטים כלפיו. תמיד יישאר לו קשר, הוא לא שוכח אותו לחלוטין, נשארים לו זיכרונות נעימים, זיכרונות ילדות, והוא עדיין מחובר לאותו מקום.
ולכאורה כך היה צריך להיות בחורבן הבית. גם אם גזר הקדוש ברוך הוא להחריב את הבית ולשרוף את בית המקדש, היה ראוי שעדיין יישאר לו זיכרון טוב מן הבית הזה, שיזכור אותנו לטובה כמקום שבו עבדו ישראל את השם, לפחות בשנים הטובות, כמקום שבו שרתה שכינה. היה צריך שיהיו לו כביכול סנטימנטים למקום הזה. ועל זה מקונן הנביא: "זנח ה' מזבחו, ניאר מקדשו" - הקדוש ברוך הוא עזב את ביתו, ולא רק עזב אלא כלשון התרגום "בעט במקדשו", ביטוי קשה מאוד.
ולא זו בלבד. גם אם אדם מואס בביתו, אומר הידי משה, עדיין לא ייתכן שהוא בעצמו ימסור אותו ביד האויבים. אדם המואס בביתו - מואס בו ועוזב אותו, זונח אותו. אבל כאן, הקדוש ברוך הוא לא הסתפק בזה, אלא הוא בעצמו "הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה": מסר את הבית שבו היה הקשר עם עם ישראל, הבית שהיה צריך להיות בו איזו פינה חמה בלב.
ועוד: אף אם יקרה דבר יוצא מן הטבע, שאת הבית הזה ימסור באמת ביד השונא - ודאי שלא ייתן מצב שבו האויב יאמר "לקחתי את זה בעוצם ידי, לקחתי בגבורתי כי יכולתי לו". מה זאת אומרת? אני נתתי לך את זה, אני מאסתי בו ונתתיו לך, ואתה עוד בא ומתגאה ואומר שזה בכוח ידך? זה כמו שאומרים היום הפלסטינים: הכנענו את מדינת ישראל, גוש קטיף בידינו, יישובי עוטף עזה בידינו. הם אינם רואים בזה שמדינת ישראל נתנה להם שטחים לצורך השלום, אלא אומרים: ניצחנו אותם, בגבורתנו ובכוחנו נתנו, לא הייתה להם ברירה. רק בכוח הם מבינים.
אם כן, גם אם כבר מסר הקדוש ברוך הוא את מקדשו, לבוא ולשמוע מן האויבים "אנחנו חזקים מריבונו של עולם ולכן לקחנו אותו בכוח ידינו" - זו חרפה שאין כדוגמתה, וודאי שלכאורה לא יסכים לה. ועל זה אומר: בוא וראה שגם החרפה הזאת נוספה כאן - "קול נתנו בבית ה' כיום מועד": משמיעים קולות תרועה וקולות שמחה, כביכול אנחנו כבשנו, אנחנו השגנו, אנחנו התגברנו, נתנו אותותיהם אותות, יצא דם מן הפרוכת, יכולנו לו - כביכול הרגו את קודשא בריך הוא. כאן היינו מצפים שוודאי יעורר הדבר חרון אף, כאן כבר לא ישתוק הקדוש ברוך הוא. ואומר: והנה ראה שכל אלו עברו עלינו - זנח מזבחו, ניאר מקדשו, הסגיר את ביתו ואת חומות ארמנותיה ביד אויב, ואף ש"קול נתנו בבית ה' כיום מועד" כביכול אינו מגיב להם, ונתן להם להריע שם כאילו בכוחם הצליחו להתגבר על ריבונו של עולם.
כמה קינה יש בדברים הללו, קינה שאמורה לעורר אותנו: על מה עשה ה' כה לארץ? למה הביא הקדוש ברוך הוא דבר כזה שאינו נתפס כלל? זה מראה שבאמת גם החטאים שלנו היו מעל הטבע - חטאים לא הגיוניים, ולכן לא הייתה ברירה אלא להביא עונש שאינו הגיוני.
רבי ישמעאל דיוסידה בספר לחם דמעה מביא את דברי חז"ל: כשהיו ישראל עושים רצונו של מקום, הייתה האש רובצת על המזבח בצורת אריה; וכשחטאו ולא עשו רצונו של מקום, הייתה האש רובצת בצורת כלב - שהכלב הוא בעל חיים בזוי, והאריה הוא אחד מן הפנים שבמרכבה.
וזה מה שאומר הכתוב. בהתחלה "זנח ה' מזבחו": כאשר הראה הקדוש ברוך הוא על גבי המזבח אש בצורת כלב, הוא מראה שזנח את מזבחו - הקורבנות אינם עוד לרצון לפניו, והאש האוכלת היא ככלב ולא כאריה. ועדיין היו מקריבים קורבנות, כלומר עדיין יש אש ועדיין יש מזבח. אבל כאשר לא שבו בתשובה והמשיכו לחטוא - "ניאר מקדשו": בעט לחלוטין, ביטל את בית המקדש, בוטל התמיד. וכאשר גם זה לא הועיל, וראו שניאר מקדשו ואינם שבים בתשובה - "הסגיר ביד אויב": בא נבוכדנצר וצר על ירושלים, ואז כבר הוסגרו בידו. ואז כבר הזעקות וקול הבכי, "שם ישבנו גם בכינו", לא הועילו - זה כבר היה מאוחר מדי.
פסוק ז' מוליך אותנו בשלושה שלבים של נפילה: "זנח ה' מזבחו" - שביתת הקורבנות, שהיו מזיחים גזרות, מזינים את העולם ומחבבים את ישראל לאביהם; "ניאר מקדשו" - השממה והבעיטה כביכול בבית; ו"הסגיר ביד אויב" - שרק לאחר שפסקו הקורבנות היה האויב יכול להיכנס, ואף אז נמסרו רק החומות, ואבני הקודש גנוזות למעלה וחומה אחת נשארה לנו, הכותל המערבי. ו"קול נתנו בבית ה' כיום מועד" הוא שיא החרפה: קולות הלעג של הגויים ושל עמון ומואב בהיכל, במקום קולות השמחה של ישראל בפסח - ולעומתם קול הנהי של הקדוש ברוך הוא ופמליה של מעלה. ובכל זאת, "תקרא כיום מועד": הכרובים המעורים גם ביום חרון אף מלמדים שהכול מתוך לב אוהב, וכתרופה שורפת שהחולה מודה עליה - "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דווי", התלונה היא עלינו ולא עליו, והדרך לבניין הבית היא בדמעות ובתפילות, במישור הרוחני, עד שירד בנוי באש במהרה בימינו.