פתיחה: הקינה על חורבן המקדש והמועדות
אנו עומדים בפרק ב' של מגילת איכה, פסוק ו'. הנביא ממשיך בקינתו על החורבן, ובפסוק אחד קצר הוא כולל את סילוק השכינה, את השחתת המקום, את שכחת השבתות והמועדות, ואת ביטול כתרי המלכות והכהונה. נלך על הפסוק לפי הפירושים, ונראה כמה עומק ומוסר גנוזים בו.
וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מֹעֲדוֹ שִׁכַּח יְהֹוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם־אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן׃
פשט הפסוק: השחתת המקום המיועד לשכינה
מסביר בעל עקידת יצחק, וכן מדרש לקח טוב, שהקדוש ברוך הוא השחית את העיר ואת בית המקדש, המקום ששם השם נקרא עליו. "שיחת מועדו" - כבר אין המקום בית ועד לשכינה. "מועד" כאן הוא מלשון "בית מועד לכל חי", כלומר מקום מיועד, מקום שאליו יועדו הכול; כך גם כאן, המקום שהיה בית ועד לשכינה הושחת. "שיכח ה' בציון מועד ושבת" - גם המועד והשבת נקראים בשמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "שבת לה' אלוהיך", "אלה מועדי ה'". "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן" - אלו המיוחדים והמפוארים שביהודה.
המדרש: גינה שנחסם מעיינה
אומר המדרש: "ויחמוס כגן סוכו" - אמר רבי חמא בר רבי חנינא, כגינה שנחסם מעיינה והלבין ירקה. המדרש דורש "ויחמוס" כמו "ויחסום": כשם שגינה שנחסם מעיינה מתייבשת מאליה, כך כאן. המעיין מבטא את השפע האלוקי הרוחני שהיה מושפע עלינו; כשנחסם השפע, ממילא יכלו האויבים לבוא ולהשחית אותנו, כגינה שמעיינה נסתם והיא נובלת.
המדרש: סוכה שאין לה צורך
עוד אומר המדרש: "ויחמוס כגן סוכו" - כיוון שכלה הירק, מיד סוכתו נהרסת. לשם מה בונים סוכה בשדה? לצורך העובדים שבשדה, אלה שזורעים וקוצרים ומטפלים - בונים להם סוכה ארעית לזמן העבודה. וכשכבר הוציאו את כל הירק מן השדה, הסוכה נהרסת, שהרי אין בה עוד צורך, והיא בנויה ממילא באופן זמני. כך: כיוון שנסתלק השם מירושלים, מיד נהרסה הסוכה. ירושלים ובית המקדש הם בחינת סוכה, כמו שנאמר "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם" - סוכה שבכרם, ברגע שעוזבים אותה העובדים, נהרסת. כך ציון: ברגע שעזב השם ונסתלקה השכינה, מיד באו האויבים וכבשו אותה.
האלשיך: שלוש דרגות של קדושה
מעיר האלשיך שיש כאן שלוש דרגות, וכנגדן אומר הנביא שלושה דברים: קודש הקודשים, קודש, וציון. כנגד קודש הקודשים - "ויחמוס כגן סוכו", שהוא בחינת סוכה, שהקדוש ברוך הוא השרה שם שכינתו וסכך על המקום; וכשסילק משם שכינתו, זהו "ויחמוס כגן סוכו", המקום שהיה בו סכך - השם עזב. "שיחת מועדו" - ההיכל והעזרות, המקום שבו היה השם נועד להשגיח על עולמו. "שיכח ה' בציון" - זו הדרגה השלישית, ציון, הר הבית, ובאופן כולל יותר ירושלים כולה.
לחם דמעה: זכות דוד וזכות אהרן לא עמדו
על סוף הפסוק, "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן", מסביר בעל לחם דמעה שיש כאן רמז לדוד המלך ולאהרן הכהן. היה ראוי שזכותו של דוד תגונן עלינו ושבזכותו לא תיחרב ירושלים, ובפרט על יהודה שהם שבטו - שהרי עשרת השבטים כבר גלו, וכאן מדובר בשבטו של דוד. וכן אהרן הכהן היה ראוי לסוכך עלינו ושתגן זכותו על כוהני בית המקדש, שהם בניו וצאצאיו הישירים. ועם כל זה - לא הועיל. "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן": לא הועילה זכות דוד ולא זכות אהרן. וכך גם "וירב בבת יהודה תאניה ואניה" - רבתה בעם ישראל ובבני יהודה תאניה ואניה, לשון אוננות, צער ובכי; וגם בבית המקדש, כמו שנאמר "זנח ה' מזבחו ניאר מקדשו". נמצא שלא זכות דוד הועילה למשפחתו ולא זכות אהרן לבניו, והקדוש ברוך הוא הרבה בבת יהודה תאניה ואניה, ובמזבחו - ניאר מקדשו.
מקדש של מטה ומקדש של מעלה
עוד אומר לחם דמעה: "ויחמוס כגן סוכו" - זה בית המקדש של מטה; "שיחת מועדו" - זה בית המקדש של מעלה. כמו שאמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. "מועדו" הוא המקום שבו השם נועד, ירושלים של מעלה, ו"מקדשו" הוא המקום המקודש לו כאן למטה. וכיוון שחמס את סוכו, המקדש של מטה, ממילא "שיחת מועדו" - כביכול חרב גם בית המקדש של מעלה.
הרוקח: כל המועדות רמוזים בפסוק
הרב מגרמייזא אומר שכאן רמוזים כל המועדות. במועדים היו המלך והכוהנים נראים בגדולתם ובתפארתם, עם ישראל היו עולים לירושלים, והזמן שבו הייתה ירושלים בתפארתה היה זמן החג - "יראה כל זכורך". היה זה מקום וזמן של התעלות והתרוממות הנפש, וכאשר החריב הקדוש ברוך הוא את ירושלים, נחמסה ממנה כל אותה מעלה שבאה לידי ביטוי דווקא במועדים. וכך הרמז: "ויחמוס כגן סוכו" - סוכות; "שיחת מועדו" - פסח; "שיכח ה' בציון מועד ושבת" - שבת אלו השבתות, ומועד אלו ראשי חודשים שגם הם נקראים מועדים. ובעקבות זה "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן": כל אותם מועדים שהיו צריכים להיות זמן של התעלות רוחנית, ולא עשו בהם כהוגן ולא עלו לרגל - שהרי הוצבו פרוזדאות ומשמרות על ידי ירבעם בן נבט והמלכים שאחריו - וממילא נשכח בית המקדש דווקא בזמנים שבהם היה ראוי ביותר שיפקדוהו. וכיוון שכך, ניאץ הקדוש ברוך הוא מלך וכהן, שלא פעלו כראוי כדי שבית המקדש יהיה מקום פועל והומה, מקום שעולים אליו לרגל.
הושע בן אלה: כשהצידוק נלקח
כפי שלמדנו בספר מלכים, לקראת גלות עשרת השבטים עשה הושע בן אלה דבר חיובי: חז"ל אומרים שהוא ביטל את הפרוזדאות שהציב ירבעם בן נבט, ואיפשר לעלות לירושלים. ירבעם לא רצה שיעלו לרגל, שכן חשש: אני מלך מבית ישראל ואסור לי לשבת בעזרה, ואילו רחבעם מבית דוד - מותר לו. יראו אותי עומד ואותו יושב, ויאמרו שזה אינו מלך אמיתי אלא בובה, וההוא הוא המלך. ואז יימשך לב ההמון אחרי רחבעם ותתבטל מלכותי. לכן הציב את שני העגלים, "אלה אלוהיך ישראל", וביטל בכך את העלייה לרגל ונתן תחליף של עבודה זרה. וכאשר התיר הושע בן אלה את העלייה לרגל - דווקא באותו דור באה הגלות, בימי שלמנאסר. ולכאורה תמוה: דווקא כשעשה מעשה חיובי והתחיל ללכת בדרך הנכונה, אז באה הגלות? אלא מי הנותנת: כל עוד לא עלו לרגל בימי ירבעם והבאים אחריו, היה לעם צידוק וטיעון - חסמו אותנו, אין לנו אפשרות. בא הושע בן אלה וביטל את הפרוזדאות, והעם עדיין אינו עולה לרגל - ומעתה מה תאמר? איזה צידוק נותר? זה עורר עליהם את הקטרוג: הנה הם יכולים לעלות ואינם עולים. וזה קשור לדברינו, שכל המועדות רמוזים כאן, שכן עיקר התביעה עליהם הייתה במועדות, בזמן שבו צריך לעלות לרגל ושכחו את בית המקדש. וכיוון שכך - "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן": אינכם זקוקים למלך ואינכם זקוקים לכהן, ובעקבות זה באה חס ושלום הגלות.
"שיכח ה' בציון מועד ושבת" - כשגם ימי האור נשכחים
הנביא מקונן: בואו וראו, מרוב הצרות ומרוב היגון שבא עליהם שכחו ישראל מה זה מועד ומה זו שבת. שהרי גם אדם בעת צרתו ובעת גלותו היה לו אי של שפיות, יום של מילוי מצברים, יום של התעודדות - "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". היה לו יום טוב. אלו ימים שבהם גם היהודי השפל ביותר לבש בגדים מכובדים, הגיע לבית הכנסת, שמע דברי תורה, קרא בתורה והתפלל להשם. ימים שבהם היהודי מתעודד. אומר ירמיהו: ראו, מרוב הצרות "שיכח ה' בציון מועד ושבת" - אפילו הימים השמחים הללו, שאמורים היו לעודד אותנו, נשתכחו. מי זוכר שזו שבת? מי זוכר שזה מועד?
מידה כנגד מידה: מי שמבזה - אינו נהנה
ומדוע כך? "ראיתי דורכים גיתות בשבת" - יודעים אנו שעם ישראל חיללו את השבת, וכתוב שלא גלו ישראל עד שחיללו בה את השבתות ואת המועדות. עם ישראל ביזה את השבת וחילל אותה, ומי שמחלל את השבת אינו יכול ליהנות מן השבת. כבר אמר מי שאמר - ואגב, אין זה מאמר של חכמי ישראל אלא של אחד מסופרי הדור האחרון, אך שכר שיחה נאה יש בו - "יותר משישראל שמרו את השבת, השבת שמרה עליהם". וכאשר אינך שומר את השבת, אינך ראוי עוד להגנתה ולשמירתה. הם חיללו שבת וחיללו מועדות, ואומר הקדוש ברוך הוא: מי שמחלל שבת ומועד לא יוכל ליהנות מהם. זו גם הסיבה שהסברנו בעבר מדוע הקורבנות לא הגנו עליהם - מי שביזה את הקורבנות, אין הקורבנות יכולים להגן עליו. וכך הסברנו גם בבני עלי, שנאמר עליהם שלא יכופר עוונם בזבח ומנחה; אומרים חז"ל: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. ולמה? כי מי שמבזה זבח ומנחה לעולם לא יתכפר בזבח ומנחה. וכן כתוב בדוד "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - מי שביזה את הבגדים וקרע את מעילו של שאול, לא יוכל להתחמם על ידי הבגדים. מידה כנגד מידה: אינך מכבד את השבת - אין לשבת כוח להגן עליך ולהציל אותך.
לחם דמעה: סוכת דוד ותוכחת הנביאים
וזהו שכתוב בפסוק, אומר לחם דמעה: "ויחמוס כגן סוכו" - כביכול השחית השם את סוכו, היא סוכת דוד הנופלת; גידולי הגינה התייבשו, כבר אינם ירוקים ואינם מלבלבים. ולמה עשה כך? "שיחת מועדו" - מידה כנגד מידה, משום שאנחנו שיחתנו את המועדים, לכן הפיל הקדוש ברוך הוא את סוכתנו. ואילו היינו שומרים לפחות את המועדים, היה כוח למועדים להגן עלינו. "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן" - פירושו שכאשר היו שומעים את תוכחת הנביאים, גם המלך וגם הכהן היו בזים לו ומנאצים את דבריו. היו אומרים: אל תדאג, לא תבוא עלינו רעה, אל תפחידו אותנו, אתם הרבנים אוהבים להפחיד בגוג ומגוג ובצרות ובאסונות - יהיה בסדר, יש לנו עם נפלא, יש לנו נוער נהדר, פשוט להתרגש, רק לא ללכלך ולא לומר דברים לא יפים, הכול טוב, הכול נפלא.
שכחת השבת בפועל - אחרי הגלות
עוד הוא מסביר: "שיכח ה' בציון מועד ושבת" - הצרות גרמו לכך שכבר לא ידעו מה זה מועד ומה זו שבת. וזה דבר נורא. מי שקורא מה קרה לעם ישראל כשחזרו מן הגולה רואה שהיו צריכים ללמד אותם לבנות סוכה; הם באו עם נשים נוכריות, והיה צריך ללמדם שהאשדודיות והעמוניות והמואביות אינן ראויות להיות נשים בישראל, ואז בכה העם והפרישו מהם את נשותיהם והתגרשו - מהלך לא פשוט כלל. הנה מה גרמה הגלות: "שיכח ה' בציון מועד ושבת", נשתכח המועד ונשתכחה השבת, שכחו שיש דבר כזה, ועל ידי זה התרחקו לחלוטין ממצוות השם.
מהי השבת האמיתית?
המהר"ל צינץ בספרו מלוא העומר שואל שאלה מפורסמת. השבת היא אחת, וכמה זמן היא נמשכת בדין שמיים? עשרים וארבע שעות בדיוק. אנו מכניסים לפני ומוציאים אחרי, משום שאיננו יודעים את הזמן המדויק ומשום תוספת שבת, אבל בעצם השבוע מורכב משבעה ימים וכל יום עשרים וארבע שעות. אם כן, מהי השבת האמיתית? הרי השבת שאני עושה כאן אינה השבת של היהודי האמריקאי, ואינה השבת של היהודי האוסטרלי. ממתי עד מתי היא שבת? האם ייתכן שהאוסטרלי עושה קידוש בשעה שלמעלה כבר הוציאו שבת? צריך להבין: שבת אינה פעולות ארציות בלבד. שבת היא זמן של עליית העולמות, יש בה השפעות בספירות הקדושות, כל המציאות למעלה משתנה. אנחנו מבטאים זאת בפועל בקידוש, בהדלקת נרות ובשמירת שבת - זהו הביטוי הגשמי - אבל מהותה של שבת היא השפעות רוחניות של שפע שמימי. ואם כן, מתי בדיוק חל השפע הזה? האם הוא ארבעים ושמונה שעות? כיצד הדבר עובד?
"אפילו בשבת של חול"
אומר בעל המשנה למלך בספר פרשת דרכים, שזהו שאמרו חז"ל: מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבת של חול (זוהר פרשת קורח). לכאורה זהו מדרש פליאה - מהי "שבת של חול"? אלא שלמעלה יש סדרים מיוחדים מה נחשב שבת ומה חול, והכול עבודה והשפעה וספירות. ומה הקובע? "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה" - הארץ הקדושה היא הקובעת את זמני השבת, מתי כניסתה ומתי יציאתה, מירושלים: מצאת הכוכבים עד צאת הכוכבים, או מהשקיעה עד השקיעה. ואם כן, מה קורה בשאר המקומות שהשעון שלהם שונה? על כך אומרים חז"ל שלא זזה שכינה אפילו בשבת של חול: גם במקומות שבהם לפי חשבון ירושלים כבר יצאה שבת ועשו הבדלה, והם עדיין עושים שבת שעות אחר כך - שלכאורה זו "שבת של חול" - אף על פי כן לא זזה שכינה, ובשמיים מנהיגים אותם בהנהגה של שבת ממש. ואפשר לרמוז: אל תקרא "אפילו בשבת של חול" אלא "אפילו בשבת של חו"ל" - גם בשבת של חוץ לארץ, השעות המאוחרות, מנהיג אותם הקדוש ברוך הוא בדרך שכביכול הזמן הזה הוא שבת.
וכל זה, אומר המהר"ל צינץ, נפלא כל עוד יש יישוב בארץ ישראל ושומרים כאן שבת: יש את השבת שלנו, והשכינה נמשכת גם ל"שבת של חול" שבמקומות האחרים. אבל מזמן שגלו ישראל אין כאן שמירת שבת - "שיכח ה' בציון מועד ושבת". השבת האמיתית, הנקבעת לפי ציון היא ירושלים, נשכחה, שכן אין מי שישמור אותה. מה נשאר לנו? שבת של חול. אבל שבת של ישראל, שהיא השבת האמיתית - "שיכח ה' בציון מועד ושבת".
מתי החל הזעם: עוזיהו המלך שרצה להיות כהן
"וינאץ בזעם אפו מלך וכהן". כתוב שתחילת נבואת ישעיהו על ירושלים הייתה "בשנת מות המלך עוזיהו", וחז"ל אומרים שהיה זה ביום שבו נצטרע עוזיהו, ונאמר "מות" לפי שמצורע חשוב כמת - כמו "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", וכמו "וימת מלך מצרים" שאמרו חז"ל שנצטרע. ומדוע נצטרע עוזיהו? משום שרצה לשמש גם ככהן; לא הספיק לו להיות מלך, בא לבית המקדש להקטיר קטורת, והצרעת זרחה במצחו. בעקבות זה יצא מירושלים ומבית המלוכה - שמצורע משולח מחוץ לשלוש מחנות - והושב בבית החופשית, סמוך לבית הקברות, מקום מושב המצורעים. באותו יום התחילה נבואת "חזון ישעיהו... אשר חזה על ירושלים". אומר המהר"ל צינץ: זהו "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן" - ממתי החל הזעם? מאז שמלך רצה להיות כהן. הרי כאן רמז נפלא לזמן שממנו התחילו כל הצרות: מאז ששאף המלך להיות כהן ונענש בעונש קשה, מאז החלו הנאצה והזעם של קודשא בריך הוא.
שני הכתרים שנלקחו
אמר רב סימאי: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", באו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים (שבת פ"ח). שואל המהרש"א: מה עניינם של שני הכתרים? ומשיב: הם כנגד כתר כהונה וכתר מלכות. לעם ישראל היו שני כתרים - "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", גם ממלכה וגם כוהנים. וכאשר חטאו ונגזר עליהם החורבן, "ויתנצלו בני ישראל את עדיים" - איבדנו את הכתרים המיוחדים הללו. מלוכה? ירדנו בין הגויים וגלינו, איזו מלוכה יש כאן. כהונה? "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", אין כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם בשירם ובזמרם. ואז נאמר "הסר המצנפת והרם העטרה". מצנפת - מי לובשה? הכהן. ועטרה - "בעטרה שעטרה לו אימו", זה המלך וכתרו. אומרים חז"ל: אמרו מלאכי השרת, זאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע - בזכות זו זכו למצנפת ולעטרה, לכתר כהונה ולכתר מלכות, וכעת סרו מהם. וזהו "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן": כיוון שהכעיסו את קודשא בריך הוא, נתבטל מהם עניין המלך ועניין הכהן, והוסרו מהם עטרת המלכות ומצנפת הכהונה.
האלשיך: חמישה מלאכי חבלה, וכל אחד לשליחותו
אומר האלשיך הקדוש: ידוע שיש במרום מלאכים הנקראים מלאכים רעים, ואנו מזכירים אותם בהגדה של פסח - אף, עברה, חרון, חימה וזעם. ואילו היו חס ושלום מתאחדים ועושים קואליציה, אוי ואבוי לנו, לא הייתה תקומה לישראל. וכמו שאמרתי כבר, המזל שלנו הוא שהאומות שונאות זו את זו יותר משהן שונאות אותנו. הסתכלו על השנאה שבין הערבים עצמם: אילו כל הפושעים היו מתאחדים - דאעש והחמאס וחיזבאללה וכל השאר, הסונים והשיעים והמחבלים - בהליכה היו מוחקים אותנו. וחסדו של השם שהוא מסכסך את האומות, ודאעש משקיע את כוחו בעריפת ראשי השיעים והיזידים ואחרים שהוא שונא יותר משהוא שונא אותנו. כך גם למעלה: חסד השם שנתן לכל אחד מן המלאכים הרעים ממשלה על דבר נפרד.
ובואו וראו כמה נפלא. "אף" - נשלח להכות את בת ציון, כמו שכתוב "איכה יעיב באפו אדני את בת ציון". "עברה" - נשלחה להכות את המבצרים, "הרס בעברתו מבצרי בת יהודה". "חרון" - נועד לגדוע את בעלי השררה והאנשים החשובים, "גדע בחרי אף כל קרן ישראל". "חימה" - נשלחה לשרוף את בית המקדש, "באהל בת ציון שפך כאש חמתו". ו"זעם" - הוא המופיע בפסוק שלנו, ונשלח להכות במלך ובכהן, וזהו "וינאץ בזעם אפו מלך וכהן", שעל ידי הזעם הכה את המלך ואת הכהן.
לסיכום:
פסוק אחד, "ויחמוס כגן סוכו", מקפל בתוכו את כל מהלך החורבן: מעיין השפע נחסם והגינה נבלה; נסתלקה השכינה ומיד נהרסה הסוכה; נחרבו קודש הקודשים, ההיכל וציון; ואפילו זכות דוד וזכות אהרן לא עמדו לבניהם. מידה כנגד מידה: מי שחילל שבת ומועד אינו יכול ליהנות מהגנתם, כשם שמי שביזה זבח ומנחה אינו מתכפר בהם. הצרות גרמו שיישכחו השבת והמועד - ועמם נשכחה השבת האמיתית הנקבעת מציון - והזעם שהחל מן המלך שביקש להיות כהן הסיר מאיתנו את מצנפת הכהונה ואת עטרת המלכות. הלימוד לנו פשוט וחד: הכתרים והמועדים שמורים לנו רק כשאנו שומרים עליהם, ובזכות שמירתם יחזרו וישמרו עלינו.