פרק ב' במגילת איכה הוא פרק שכולו תיאור של מידת הדין המתגלגלת על ירושלים. בשיעור זה נעמוד בעיקר על פסוק ה' - "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב" - פסוק שהוא מן הקשים שבמגילה, ומתוכו נלמד את סדר הפורענויות, את ההבדל שבין גלות עשרת השבטים לחורבן יהודה, ואת היסוד הגדול שגם כאשר נדמה לנו כביכול כאויב - "כאויב" נאמר ולא אויב ממש.
הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כׇּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה׃
מביא בספר "אלון בכות": אנו יודעים שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. כך מצינו בצרעת: תחילה באה הצרעת בבתים; לא התרשם - עוברת לבגדים; עדיין לא התרשם - עוברת לגופו; ואם לא, עובר כולו לעולם שכולו טוב. זו ההדרגתיות שבעונשי שמיים. וכאן אנו רואים את ההפך הגמור. אויב אינו הולך בהדרגה; האויב מתחיל מיד באדם עצמו, לא בבתים ולא בבגדים. לכן נאמר "היה ה' כאויב" - ומיד "בלע ישראל", פגיעה בנפשות תחילה, ורק אחר כך "בלע כל ארמנותיה שיחת מבצריו". בבתים פגע בסוף, ולא בתחילה.
הבדל נוסף: שנים רבות לפני נפילת יהודה כבר גלו עשרת השבטים, היא שומרון. ושם לא הרס הקדוש ברוך הוא את המבצרים עד היסוד, אלא "שיחת מבצריו" בלבד - פרץ בהם פרצות, והם נותרו מגולים לאויב. אבל בבת יהודה - "בלע כל ארמנותיה", "ערו ערו עד היסוד בה", בליעה גמורה לחלוטין. וזה בדיוק מדויק בלשון הפסוק: בחלק הראשון מדובר על "ישראל", הם עשרת השבטים, ושם רק "שיחת מבצריו", עשה בהם פרצות. ואילו בסיום הפסוק עובר לדבר על יהודה - "וירב בבת יהודה תאניה ואניה", ששם היה ה' כאויב, בלע גם את ארמנותיה ולא הותיר מהם מאומה, וגם הקדים פגיעה בגוף לפגיעה בממון. וכל זה מעצים את "תאניה ואניה", לשון בכי ואנינות - הצער והאנינות של יהודה.
גָּדַע בׇּחֳרִי־אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב׃
מסביר האלשיך הקדוש: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" מדבר בגלות עשרת השבטים, ושם הלך הקדוש ברוך הוא עמנו בהדרגה. ה' היה רחום בדין ולא רצה לעקור את ישראל ואת יהודה בבת אחת, אלא תחילה בלע את ישראל בלבד. "השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה" - החורבן שביעקב, בירושלים, היה בתחילתו רק אש להבה מסביב, ולא כילה את הכול. אבל את הרמז לא הבנו.
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ׃
בתחילה רק הציב הקדוש ברוך הוא את ימינו אחור - כלומר: איני מסייע לכם עוד כנגד האויבים, התעוררו! ושלח נביאים. וכשגם זה לא הועיל, לא נותרה ברירה אלא ש"דרך קשתו כאויב". אם עד עתה הייתה היד מאחור, פסיבית, הרי היא הופכת עתה לאקטיבית נגדנו: "ניצב ימינו כצר" - הימין שהייתה מאחור הופכת להיות צר לנו, "ויהרוג כל מחמדי עין באוהל בת ציון, שפך כאש חמתו". וגם זה לא הועיל, ולכן "וירב בבת יהודה תאניה ואניה" - היה צריך גם לבלוע את ארמנותיה ולהחריב את בית המקדש, וזו כבר תאניה ואניה מרובה.
הסבר נוסף ב"היה ה' כאויב": אדם הנושה חוב בחברו ובא ליטול משכון - מה יעדיף לקחת? אם הוא אוהבו, ורוצה שהחבר יוכל להמשיך ולפרוע את חובו, לא ייקח את כלי עבודתו, אלא יניח לו את כלי העבודה שימשיך להתפרנס, וייקח דברים אחרים, את המותרות. אבל אם הוא אויבו ושונאו - דווקא את כלי העבודה יחפש לקחת, שלא יישאר לו כלום ואף לא מה לאכול; הרי הוא מחפש רעתו.
וזה מה שהיה כאן. הקדוש ברוך הוא לא נהג עמנו כנושה ברחמים, המשאיר את כלי העבודה, אלא כשונא ואויב הנוטל את כלי העבודה עצמם. וכיצד רואים זאת? "בלע כל ארמנותיה" - אלו כלי התפארת שלנו: הנביאים, הסנהדרין, ירושלים שהייתה מלאה משפט וצדק; "שיחת מבצריו" - זה בית המקדש, מקור השפע. דווקא את המקומות הללו היה ראוי כביכול להשאיר לנו, כדי שיהיה לנו עדיין שפע ומקור פרנסה - ובכל זאת "היה ה' כאויב" ובלע, כדרך האויב הנוטל את הדברים הטובים והחשובים ביותר ואינו לוקח ברחמנות. כך מקונן ירמיהו: כך נהג עמנו ה'.
חז"ל מדייקים: "כאויב" - ולא אויב ממש. כשם שדרשנו "הייתה כאלמנה" ולא אלמנה ממש, כך גם כאן. מדוע? כי באמת כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה הוא ברחמים גדולים. ואפילו אם נדמה שנטל את בית המקדש, שהוא כלי העבודה שלנו, ושוב אין לנו מאומה - דע לך שלטובתך היה: שכילה הקדוש ברוך הוא את חמתו בעצים ובאבנים, ועל ידי כך נשאר לנו שריד ופליט. וכמו שנאמר "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם" - כשנגיע למעלה לאחר מאה ועשרים, יהיו לנו תשובות לכל השאלות, ונבין את סוף הדברים, מה הייתה התוכנית, ועד כמה כל מה שנהג עמנו הקדוש ברוך הוא היה ברחמים גדולים ומרובים.
משל למלך שהיו לו שני בנים. לימים סרח אחד מהם ופשע כנגד המלך, ושלחו המלך למקום נידח והרחיקו ממנו. לימים סרח גם הבן השני. אמר המלך: מה אעשה, אגרש גם אותו? למה אשכל את שניכם, הרי לא יישאר לי מאומה. מה עשה? הרס את ארמונו, ואחר כך גירשו לזמן קצוב - לבן אין בית, שהרי המלך הרס את ארמונו, אך שילוחו היה לזמן קצוב ולא כבן הראשון שנשתלח בלא גבול.
והנמשל: בתחילה כעס הקדוש ברוך הוא על עשרת השבטים, ומה אתם? איננו יודעים - אי שם מעבר להרי החושך, אי שם באפגניסטן ובכל מיני מקומות, לא ידוע מה איתם. וכשחטאה יהודה אמר הקדוש ברוך הוא: וכי גם את הבן השני אשלח כך? הרי לא יישאר מאומה, למה אשכל את שניהם? מה עשה? אמר: אהרוס לו את הארמון. שפך את כעסו על העצים ועל האבנים, וגם שם קץ לגלותו - שהרי בחורבן בית ראשון הובטחו שבעים שנה בלבד בחורבות ירושלים. נמצא אפוא שזה רק "כאויב": נדמה כאויב, אבל באמת ברוב רחמים וחסדים עשה עמנו, שאילו באמת היה רוצה לשלחנו - אוי לנו ולנפשנו.
עוד מסביר האלשיך: לגבי עשרת השבטים היה "כאויב" ולא אויב ממש, שהרי ראינו "שיחת מבצריו" ולא עד היסוד - ההשחתה לא הייתה מוחלטת. אבל בבת יהודה, שנאמר בה "תאניה ואניה", כאן כבר לא היה זה "כאויב" אלא השחתה גמורה. כל עוד בת יהודה קיימת הייתה עדיין איזו נחמה: עדיין קיים בית המקדש, עדיין לא גלינו כולנו. אבל כשגם בת יהודה הלכה - "וירב תאניה ואניה", וזה כבר צער גדול ונורא, כאותו צער שהיה כשנהרג גדליה בן אחיקם, שאז כלתה שארית הפליטה, גם הם גלו, ולא נותר מאומה.
לפי זה מסביר בעל "אלון בכות" שסדר הדברים בפסוק הוא כסדר הפורענויות שאירעו לישראל. בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים והביא את העיר במצור - וזהו "היה ה' כאויב, בלע ישראל", עדיין רק "כאויב", עדיין לא אויב ממש, רק מצור. לאחר מכן נבקעה העיר - "בלע כל ארמנותיה"; הארמונות היו בנויים בדרך כלל בזוויות העיר, וחלק מקיר החומה היה חלק מקיר הארמון, וכשנבלעו הארמונות משמע שהצליחו לבקוע את העיר. בתשעה באב חרב בית המקדש - "שיחת מבצריו", המבצר של עם ישראל, הידרדרות נוספת. ועדיין נותרה שארית הפליטה, ועדיין גדליה בן אחיקם קיים. ומשנהרג גדליה בן אחיקם - "וירב בבת יהודה תאניה ואניה", רבתה התאניה והאנייה, כי שבר על שבר הושברנו: לא די שנחרב בית המקדש, אלא שגם שארית הפליטה גלתה. בהיאסף הצדיק גרם הדבר לצער נורא, גדול הרבה יותר ממה שהיה קודם.
עוד דורשים חז"ל: "בלע ישראל" - חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שבלע אותנו בין האומות, לשון הבלעה. כך הודיע בנבואה "ואתכם אזרה בגויים". לכאורה נשמע כקללה, שנהיה מפוזרים בין האומות, אבל למעשה זו ברכה. שאילו היו ישראל מרוכזים במקום אחד, כבר מזמן היו יכולים לנו. אבל היום, המבקש להשמיד את עם ישראל לעולם לא יוכל. אפילו אילו היה היטלר ימח שמו וזכרו מצליח בתוכניתו הזדונית - במה היה מצליח? באירופה כולה, ברוסיה; לא יצויר, ולא נתן ה' בידו, אבל לו יצויר - ומה עם כל ארצות ערב? לא היה שום סיכוי. נמצא שעצם הפזורה היהודית היא מגן וצינה בעדנו כנגד האויבים.
ואגב, דבר מעניין: הישות הציונית קמה כדי לתת בית בטוח לעם היהודי; זה היה היסוד והמוטו שעליו השתיתו את העניין כולו - מקום בטוח לעם היהודי. ושימו לב שדווקא במטרה העיקרית ביותר שלהם נכשלו: המקום המסוכן ביותר ליהודי לחיות בו הוא ארץ ישראל. ואף על פי שעל כל הסכנות הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, עדיין זהו המקום המסוכן ביותר. ואילו היו מצליחים להביא לכאן את כל עם ישראל, היה זה מסוכן עוד יותר, שהרי פצצת אטום אחת או שתיים, ה' יצילנו, ומי יוכל לתאר מה יקרה. אבל עדיין רוב עם ישראל בגולה ואנו כאן מיעוט: עם ישראל מונה כחמישה עשר מיליון, וכאן כשישה מיליונים, ושבעה מיליון בחוץ לארץ. ואיני מדבר בהנחה שכולנו היינו שומרי מצוות, שאז כבר היה מגיע משיח והיינו שמורים לחלוטין; אלא עצם הרעיון לומר "ניקח גורלנו בידינו ואנו נשמור על עם ישראל" - רואים שהתוכנית עצמה כשלה, שהרי ריכזת כאן אנשים במקום שבו הם חשופים יותר.
הסבר נוסף ב"וירב בבת יהודה תאניה ואניה": בתחילה, כשבלע ה' את ישראל בלבד, עדיין נשארה יהודה, והרעה לא הייתה כה קשה - עדיין נותר כאן חלק מעם ישראל. אבל לאחר מכן, ש"בלע כל ארמנותיה שיחת מבצריו" והייתה מפורצת מכל צדדיה - שבר על שבר, נפילה אחר נפילה, ואז רבתה התאניה והאנייה, ובפרט משנהרג גדליה בן אחיקם, שאז הייתה הגלות לצערנו גלות מושלמת.
חז"ל דורשים על הפסוק "ואנו ואבלו פתחיה": "אנו" לשון אנינה - צער ואנינות מבפנים, ואילו "ואבלו פתחיה" - האבלות מבחוץ, על הפתח. ומהם "פתחיה"? חורבן ראשון וחורבן שני, כמובא באיכה רבה בפתיחתא.
מסביר ה"משך חכמה": בבית ראשון נתגלה עוונם - חטאו בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים, ועוונותיהם גלויים ומפורסמים בכתובים: "שרייך סוררים חברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים"; מנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה והכניס צלם להיכל; אחאב העמיד עבודה זרה על כל תלם ותלם. העוונות היו גלויים לעין כול. ואילו בבית שני היו בעלי תורה, וחטאיהם לא היו גלויים אלא פנימיים, שהרי שנאת חינם היא דבר שבלב, ואינה נראית כלפי חוץ. ולכן בראשונים הייתה אבלות מבחוץ - אבלות גלויה וידועה, כנגד העוונות החיצוניים; ובשניים הייתה אנינות מבפנים, כמוסה ונעלמה. שהרי לב יודע מרת נפשו: כל אחד יודע את חסרונותיו, את מה שעליו לתקן, את שנאת החינם המקננת בקרבו. וכאשר החטא נסתר - גם האנינות נסתרת ואינה יוצאת כלפי חוץ.
אומר המגיד מדובנא: אדם המלווה לחברו ממון וחברו לא שילם, הולך ולוקח משכון. ואיזה משכון הוא לוקח? הדבר תלוי אם אוהבו הוא או שונאו. אם אוהבו הוא, והלווה הוא גנן - לא ייטול ממנו את כלי הגננות, שהרי רצונו שימשיך להתפרנס ויוכל לפרוע את החוב. ואם הוא בעל מונית - לא ייטול את המונית, שימשיך להתפרנס ויפרע. אבל אם שונאו הוא, שרוצה אמנם את חובו אך אינו מפרגן לו ורוצה שיסבול - דווקא את המונית ייקח. ואם יאמר לו: כיצד אתפרנס כדי להחזיר לך? יענה: זו בעיה שלך, בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שאתה לווה. אין לי עניין רב בחוב, יש לי עניין להוציא לך את הנשמה. כיוון שאני שונאך, איני מחפש דרכים להקל עליך.
וזה מה שכתוב כאן, אומר המגיד מדובנא: "היה ה' כאויב" - חס ושלום לומר אויב ממש, אלא "כאויב", כאדם הלוקח משכון כשונא. ובמה זה בא לידי ביטוי? הדרך שלנו לשוב בתשובה ולפרוע את חובותינו היא על ידי החכמים, הסנהדרין וגדולי הדור שידריכונו; ועל ידי בית המקדש, שבו רואים כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם בשירה ובזמרה, וישראל עולים ומקריבים קרבנות ומכפרים על חטאיהם. ודווקא את אלה נטל מאיתנו הקדוש ברוך הוא - את הכלים שבהם אנו יכולים להחזיר את החוב: את גדולי ישראל ואת בית המקדש. זהו "היה ה' כאויב": כאויב הנוטל דווקא את הכלים שבהם אתה יכול לפרוע.
משל למה הדבר דומה? לאדם שתפסוהו והשליכוהו לבית האסורים, והוא צועק מתוך הכלא אל השופט: אדוני, הבן נא, מכאן אין לי שום סיכוי לפרוע את החוב. אם תשחררני אוכל למצוא עבודה ולהחזיר לך את חובך, אבל מתוך בית הכלא ודאי שאין כל אפשרות. וזה מה שאומר עם ישראל: בלי סנהדרין, בלי שופטייך ובלי גדולייך, בלי בית המקדש - כיצד נוכל להחזיר את החוב? כיצד נוכל לקיים מצוות? כיצד נוכל להיגאל? ולא זו בלבד, אלא "וירב בבת יהודה תאניה ואניה" - עוד הביא עלינו צרות ואסונות התוכפים זה אחר זה.
ועוד משל מן המגיד מדובנא: אדם שגזר על משרתו שלא יטעם היום מאומה. בימים ההם, לפני משרד העבודה והרווחה והסוציאלי והסתדרות העובדים והפסקת עשר, יכול היה אדם לומר למשרתו כרצונו, ולא הייתה לו ברירה אלא לקיים. והנה ייתכן שאסר עליו לאכול מאחת משתי סיבות. האחת - שהמשרת סבל מקלקול קיבה חריף והוא מתענה ומתייסר, והאכילה רק מחריפה את מצבו, אלא שאין הוא מסוגל להתגבר על עצמו ובכל זאת רוצה לאכול, ולכן אין לאדון ברירה אלא למונעו לחלוטין מלאכול כדי שיתרפא. והשנייה - שזה עונש, לא לטובתו, אלא על שהמרה את פיו, וגזר עליו תענית.
וכיצד נדע מאיזו סיבה נעשה הדבר? אומר המגיד מדובנא: אם אתה רואה שהמלך אומר לאנשי ביתו לאכול בצנעה, במקום שאותו משרת לא יראה, שלא להוציא לו את העיניים ושלא להקשות עליו - מזה אנו יודעים שעשה זאת לטובתו. אבל אם אנו רואים שהמלך עורך סעודות דווקא באותו יום, "רק בעיניך תביט ואליו לא תקרב" - סימן שכוונתו להוציא לו את העיניים, לייסרו ולענותו; וככל שיראה דברים משובחים ויוקרתיים יותר ולא יוכל לגשת, כך יקשה עליו יותר. בזה אנו יודעים שעשה כן כדי לענותו ולהוציא נשמתו.
ובוא וראה, אומר המגיד מדובנא: הקדוש ברוך הוא החריב את בית המקדש. והנה הימים ההם היו ימים קשים ומרים, ימים שבהם ירדו ישראל ממדרגתם הרוחנית, ימים של סבל וצער גדול - וזה בדיוק הזמן שבו זקוקים לבית המקדש יותר מכול. ודווקא בזמן הזה נטל אותו מאיתנו. אותו דבר עצמו שהיה יכול לעזור לנו עתה - ניטל, כאילו כדי להוסיף סבל על סבלנו: אחרי כל הצרות, גם בית מקדש אין לנו שנוכל על ידו להיגאל ולשוב. הרי זה גם עינוי וגם "עריכת סעודות" כביכול - להראות לנו שאין לך אפשרות לגשת, אין בית מקדש, אין לך אפשרות לתקן. עד כמה הדבר קשה - "היה ה' כאויב".
אלא שצריכים לדעת שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - באמת לטובת ישראל הוא עושה, ולכן נאמר "כאויב": שנדמה כאויב. גם ילד קטן שהוריו לוקחים אותו לרופא לעקור שן אומר בלבו "היה אבי כאויב", והרופא עצמו בעיניו הוא עמלק ממש, וכגודל העקירה כך גודל הקללה שהוא מקללו. אבל כולנו יודעים שזו מחשבת ילד; המבוגר ודאי מכוון להיטיב עמו ולעזור לו, שאם לא כן יסבול שנים מבעיות השיניים, וטוב לו מה שעושים לו עתה. כך גם כאן: "היה ה' כאויב" - דע לך שכל מה שה' עושה הוא לטובה, ורק מחמת קוצר ראייתנו נדמה לנו כאויב.
וזהו שאומר דוד המלך בתהילים: "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם" - כשמגיעים אל מקום המקדש, אל מקום הקדושה שם למעלה לאחר מאה ועשרים, אז מבינים את אחריתם של הדברים; מה שנראה אז נורא ואיום - כשאתה רואה את האחרית ואת התוצאה, אתה מבין. ולכן נאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" - "אז" ולא היום, כי אז יתברר לנו כיצד כל הצרות שעברו עלינו לטובה היו.
ולכן אמרו שלעתיד לבוא יברכו על הצרות "הטוב והמטיב", ואילו היום מברכים "ברוך דיין האמת". ולכאורה יש לשאול: וכי לעתיד לבוא יהיו צרות? הרי כתיב "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי" ו"וגר זאב עם כבש", ואנו יודעים שלעתיד לבוא לא יהיו צרות כלל. אלא אומרים בעלי החסידות: לעתיד לבוא יברכו "הטוב והמטיב" על הצרות שהיו היום, כי אז יתברר שכל מה שנראה כה נורא היה באמת רק לטובתי. "לטובתי נשברה רגל פרתי"; מתברר לו לאדם שמה שנכנס לו קוץ ברגל והפסיד את האונייה, כדברי חז"ל, היה אך ורק כדי להצילו מטביעתה, וכן על זה הדרך. אבל היום אנו קצרי ראייה, ולכן היום אנו אומרים "היה ה' כאויב"; ולעתיד לבוא, "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, כשנבין שכל דעביד רחמנא לטב עביד.
פסוק ה' מתאר את מידת הדין בכל עוצמתה: הקדוש ברוך הוא נהג עמנו שלא כדרך הרחמים ההדרגתית, אלא כאויב הפוגע תחילה בנפשות ונוטל דווקא את כלי העבודה - את הסנהדרין, את הנביאים ואת בית המקדש, שהם הכלים שבהם היינו יכולים לפרוע את חובנו. הפסוק ערוך גם כסדר הפורענויות: מן המצור בעשרה בטבת, דרך בקיעת העיר וחורבן הבית בתשעה באב, ועד הריגת גדליה בן אחיקם שבה רבתה התאניה והאנייה. ואף על פי כן דייקו חז"ל "כאויב" ולא אויב ממש: שכילה חמתו בעצים ובאבנים והותיר לנו שריד ופליט, שקצב לגלות זמן, ושאף "בלע ישראל" - ההבלעה בין האומות - היא עצמה מגן וצינה לנו. וכל זה אינו אלא מפני קוצר ראייתנו, ולעתיד לבוא, "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", נברך על הכול "הטוב והמטיב", ונדע שכל דעביד רחמנא לטב עביד.