פרק ב' במגילת איכה ממשיך את קינתו של הנביא, ובמרכזו עומד רעיון מחריד: מי שהיה לנו מגן כנגד האויבים, כביכול נהפך לנו בעצמו לאויב. בפסוקים שלפנינו נלמד כיצד תיאר הנביא את דריכת הקשת ואת שפיכת החמה, ומה מלמדים אותנו חז"ל על מה שנשרף ומה שנשאר קיים לעד, ועל אותה נקודה פנימית בעם ישראל שאין שום גלות ושום אש יכולה לכלות.
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ׃
"דרך קשתו" - מתח את הקשת והעמידה במצב דרוך, כמו נשק דרוך שמוכן לירייה. אדם שמחזיק קשת דרוכה, המיתר כבר מתוח והוא רק עוזב וכבר החץ יוצא. כך כביכול היה הקדוש ברוך הוא עם קשת דרוכה, כאויב האורב לאויבים הקמים עליו. "ניצב ימינו כצר" - ניצב לימינו של הצר, של נבוכדנצר מחריב הבית. במקום שיהיה לימיננו, הלך כביכול וניצב לימינו של האויב. "ויהרוג כל מחמדי עין" - כל בחור שהיה נחמד למראה. "באוהל בת ציון שפך כאש חמתו" - במשכן, בבית המקדש.
על האבות מובא בחז"ל שבתוך הלהבות כביכול נסתלק בית המקדש. דיברנו בזה בעבר: אמנם נבוכדנצר ואמנם טיטוס פגעו כביכול בבית המקדש, אבל אין הכוונה לבית המקדש האמיתי. בית המקדש ההוא עלה לשמיים, והוא נמצא אי שם למעלה, ומה שהם פגעו בו אינו אלא ה"כביכול" של בית המקדש. קמח טחון טחנו. הקדוש ברוך הוא שם כאן עצים ואבנים, והם כביכול החריבו אותם. אבל באמת אין לאף אחד מן הגויים כוח לפגום בעולמות העליונים, ואין לאף גוי עוצמה להרוס מקום קדוש כבית המקדש.
וזהו "שפך כאש חמתו". אש של מעלה כתוב בה שהיא אוכלת ואינה מכלה, כמו שראינו בסנה: "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל". את האש הזאת, אש של מעלה, שפך על בית המקדש, כדי שעל ידה יתרומם בית המקדש ולא יכלה, וכל מה שנחרב כאן אינו אלא המציאות הגשמית הארצית.
בחינה דומה לזו מצאנו אצל אסתר. הזוהר אומר שאסתר, כשהייתה הולכת אצל אחשוורוש, הייתה שולחת שדה במקומה. מה פשר הדבר? למדנו כאן בעבר שבאדם כמה כוחות: יש את הגוף שהוא החיצוני, יש חלק פנימי יותר שהוא החלק הרוחני מן הקליפה, ויש חלק פנימי עוד יותר שהוא החלק הרוחני הקדוש שבאדם, הניצוץ הקדוש. תרי"ג מצוות הן כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים; אם אדם אינו מקיימן, הוא נותן כוח בחלק הסטרא אחרא, בלבוש החיצוני שהוא הקליפה, והיא היונקת והמחיה אותו, והרי הוא בבחינת מת. ואם הוא מקיים מצוות ועושה רצון השם, הוא נותן כוח בחלק הקדושה, בחלק הפנימי של נפשו ורוחו, והחלק החיצוני של הקליפה מתמעט ומתבטל.
אסתר, שהייתה נביאה, ידעה להפריד מעצמה את החלק החיצוני, שהוא בבחינת שד ובבחינת טומאה וקליפה, ואותו לשלוח לאחשוורוש, בעוד החלק הפנימי, הקדוש והרוחני, אינו נפגם. כך גם בבית המקדש: הקדוש ברוך הוא שלח כביכול את החלק החיצוני, את העצים ואת האבנים, קמח טחון טחנו. אבל החלק הפנימי, המהותי, הרוחני של בית המקדש, זה שבאש שאינה אוכלת, אותו נטל הקדוש ברוך הוא אליו, והדבר הזה ישנו וקיים.
יש עוד הסבר ב"ויהרוג כל מחמדי עין": מחמדי עין הם הקלעים המצוינים ביותר, שהיו יודעים לירות בחץ, כמו שכתוב שהיו קולעים אל השערה ולא יחטיאו. ולמה נקראו "מחמדי עין" ולא "מחמדי עיניים"? כי כשאדם יורה בחץ, וכיום מוכר יותר כשאדם יורה ברובה, בכמה עיניים הוא מכוון? באחת; את השנייה הוא עוצם. לכן הם נקראים מחמדי עין - אלה שמכוונים את החיצים למטרה בעין אחת. גם מהם היה לנו אולי איזה שמץ של תקווה והצלה, וגם אותם גידע השם והרג, וממילא "שפך כאש חמתו".
כתוב בתהילים "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך". וכבר ידועה שאלת חז"ל שהזכרנוה כמה פעמים: קינה לאסף מיבעי ליה, בכי לאסף מיבעי ליה - מה מזמור? מה יש כאן לזמר?
אומר המדרש: משל למלך שעשה בית חופה לבנו, וסיידה וכיארה וציירה, עשאה בצורה היפה ביותר. מין סוכה מיוחדת, מצוירת ומכוירת בצורה נאה מאוד, שבה ישבו החתן והכלה בימי החופה. שבוע לפני החתונה שמע שבנו יצא לתרבות רעה והתקלקל. מיד עלה המלך לחופה, קרע את הווילונות ושיבר את הקנים. ונטל הפדגוג שלו, המחנך של הבן, שראה איך המלך כועס על בנו ומחמת זה הורס את החופה שהכין לצורך נישואיו - נטל איבוב של קנים, מעין חליל, והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופת בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב את היכל המקדש ואתה יושב ומזמר? "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך" - איזה מזמור? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".
אלא שהגויים לא הסתפקו בכך שהחריבו את בית המקדש ושהשם שפך חמתו על העצים ועל האבנים. הם באו והרגו בנו אלפים ורבבות. ואסף משורר ואומר: "אלוקים באו גויים בנחלתך... נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים". באו גויים בנחלתך - אולי זה יספיק להם, שפך חמתו על העצים ועל האבנים? לא הספיק להם, אלא המשיכו במעשה רשעם ונתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים.
חז"ל אומרים שלעתיד לבוא יטענו הגויים שאין מגיע להם עונש: עם ישראל חטאו, ואנו בסך הכל נפרענו מהם. הנה ראו מה כותבים עליהם הנביאים; אנחנו היינו רק קבלני ההריסות, הביאו אותנו כדי להכות בעם ישראל. משיב להם הקדוש ברוך הוא: לא מסרתי אותם בידכם כדי להכות בהם ולרצוח אותם, אלא רק כדי להצר להם. והראיה: גם בשעת החורבן, על מי שפך הקדוש ברוך הוא את חמתו? על העצים ועל האבנים. וזה מה שכתוב כאן: אם "באוהל בת ציון שפך כאש חמתו", למה "ויהרוג כל מחמדי עין"? אין זה אלא רוע ליבם של הגויים, שאחרי ששפך כאש חמתו על אוהל בת ציון לא הסתפקו בכך, אלא הלכו והרגו גם את כל מחמדי עין, גם את הטובים שבעם ישראל.
אומר רבי שמואל מקורצ'ין: על פי זה תבין את דברי הנביא "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך... כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו". למה לשפוך חמה על הגויים - הרי החורבן נגזר? אלא הדיוק הוא: "כי אכל את יעקב" - והרי כבר "את נווהו השמו"! אם את נווהו השמו, למה מגיע שגם יאכלו את יעקב? הרי השם שפך חמתו על העצים ועל האבנים כדי שעם ישראל יינצל. ואם אתה רואה שלא הסתפקו בכך, סימן שזה מרוע ליבם. ואם מרוע ליבם - שפוך חמתך על הגויים, מגיע להם להיענש ושתשפוט אותם על כך. שהרי אחרי ש"את נווהו השמו", מה פתאום הלכו ואכלו גם את יעקב, ושיסו וגירו בעם ישראל עצמו ורצחו גם בטובים שבבניו.
חז"ל באיכה רבה אומרים: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעות בו. מי יכול לגעת בבית ולהחריבו כשהשם נמצא בו? וכבר דיברנו בזה בעבר ולמדנו מנפש החיים שקמח טחון טחנו, שהרי באמת כבר לא היה הקדוש ברוך הוא בו, וממילא זה כבר קמח טחון. אמר: אכביש את עיניי ממנו, ואשבע שלא אזדקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. כלומר, אעלים עיניי ממנו ועל ידי זה יוכלו האויבים לשלוט בו. מיד נשבע הקדוש ברוך הוא בימינו והחזירה לאחוריו, שנאמר "השיב אחור ימינו מפני אויב" - וכפשוטו, במקום להכות באויבים החזיר את הימין לאחוריו, מנע עצמו כביכול מלהכות. באותה שעה נכנסו האויבים להיכל ושרפוהו.
וכיוון שנשרף, אמר הקדוש ברוך הוא: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הדא הוא דכתיב "אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו וביקשו פניי". באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי! השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. חס ושלום שאהיה שחוק לגויים ולעג לבריות, שיאמרו כביכול שאין כוח בידו של הקדוש ברוך הוא להיפרע מן האויבים ולהגן על ביתו.
באותה שעה בא מט"ט - שם של מלאך. שמו מסתיים בהברות שאין נוהגים לקרוא, שהרי האר"י ז"ל הזהיר שאת שמות המלאכים שאין דרך בני אדם להיקרא בהם, לא כרפאל ומיכאל ודומיהם, אלא כמט"ט או כסנדל, אין קוראים במלואם אלא בקיצור. בא מט"ט, ונפל על פניו ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה. מט"ט הוא מלאך הנקרא בשמיים שר הפנים, ויש לזה הסבר למה נקרא כך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות להיכנס ואבכה, שנאמר "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גווה" - ודרשו חז"ל: מפני גאוותם של ישראל שהושפלה.
אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו בו אויבים. מיד הלך הקדוש ברוך הוא ומלאכי השרת, וירמיה לפניו. וכיוון שראה הקדוש ברוך הוא את בית המקדש, אמר: בוודאי זהו ביתי וזו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בניי, היכן אתם? כוהניי, היכן אתם? אוהביי, היכן אתם? מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה.
אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה: דומה אני היום לאדם שהיה לו בן יחיד ועשה לו חופה, ורחמנא ליצלן מת בתוך חופתו. ואין לך כאב לא עליי ולא על בניי - כביכול, אין לך כואב את מצבי? לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, איני יודע היכן משה קבור, שהרי לא נודע מקום קבורתו. אמר לו: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא, בן עמרם בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבילעום אויבים.
מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקדוש ברוך הוא. אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע. וודאי שידע, אלא שלא רצה שיאמרו לו "איך אירע דבר כזה בימיך?" - כביכול יש תביעה עליך אם יכלו האויבים להחריב את בית המקדש בימיך. שהרי מצאנו שבימיו של רשב"י לא נראתה הקשת, כלומר בזכויותיו הגן על הדור; ומדוע אתה לא הגנת בזכויותיך? משום כך השיב להם: איני יודע.
הניחם ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם בן עמרם, עמוד, הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו: מה היום מיומיים שאני מבוקש לפני הקדוש ברוך הוא? כלומר, במה שונה יום זה מימים אחרים. אמר לו ירמיה: איני יודע - מאותו הטעם שהסברנו, שלא רצה שיאמר לו איך לא שמרת עליהם כראוי. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכירם משעת מתן תורה. אמר להם: משרתי עליונים, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקדוש ברוך הוא? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם, והיו צועקים ובוכים עד שערי בית המקדש. כיוון שראה אותם הקדוש ברוך הוא, מיד "ויקרא ה' אלוקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק".
ואילמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו: והיו בוכים והולכים משער זה לשער זה כאדם שמתו מוטל לפניו, והיה הקדוש ברוך הוא סופד ואומר: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח. משל הוא כביכול: בתחילת הדרך הצליח, הוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה, ולאחר שנים כביכול לא הצליח, שהרי בניו סטו מן הדרך.
אומר בעל בית הלוי: "לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ולמשה מקבריהם שהם יודעים לבכות" - וכי צריך לדעת לבכות? האם צריך קורס בבכייה? מה פשר הדבר?
אלא מסביר בעל הבית הלוי: אדם שהיה עשיר גדול וירד אט אט מנכסיו, מה קורה אצלו? עד כמה שקשה לומר, הוא לאט לאט מתרגל. הוא מתרגל שאינו חי עוד באותו סגנון, שכל אותם חיים יפים שהיו לו אינם עוד, שרכבי הפאר והמטוסים היוקרתיים נעלמו, והוא מבין שמעתה ילך ברגל. לאט לאט הוא מתרגל למצבו החדש. אבל מי שלא ראה אותו אלא בעת גדלותו, ופתאום פוגש אותו יום אחד מקבץ נדבות - אותו אדם נמצא בהלם טוטאלי, והוא מסוגל לפרוץ בבכי. שימו לב: העני עצמו כבר אינו בוכה, ואילו מי שראה אותו בגדלותו מסוגל לבכות. למה? כי אני זוכר אותו בקומה השישים וארבע במגדלי היוקרה, עם שלל מזכירות ומזכירים, ופתאום אני רואה אותו יושב ומקבץ נדבות. כשאדם רואה מישהו בגדלותו ולאחר מכן באפסותו, זה משבר רציני מאוד וצער נורא; והנופל עצמו כבר אינו מצטער, שהרי ירד וירד והתרגל.
כך גם כאן. עם ישראל לא הרגישו בנפילתם, כי לא הייתה זו נפילה אלא הידרדרות והחלקה, לאט לאט, עד שהגיעו לגלות. וכך גם ירמיהו: הוא לא ראה אותם בשיא תפארתם במתן תורה. הוא בא בדור ירוד, והדור ירד עוד, והוא מוכיח אותם עד שגלו. לכן גם ירמיה לא היה מסוגל לבכות, שהרי לא ראה את שני המצבים הקיצוניים. מי כן יכול לבכות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרא לאברהם ליצחק ליעקב ולמשה. אלו אבות העולם, אלו מרכבה לשכינה; משה רבנו היה במתן תורה וביציאת מצרים, הוליכם במדבר תחת ענני כבוד. הם ראו את הדרגה הגבוהה והעצומה, את הקרבה לקדוש ברוך הוא, וכשהם רואים עכשיו את המצב הירוד - ההלם כה נורא עד שהוא מביא אותם לידי בכי. אבל אתה ירמיה, שהיית איתם בירידתם, לך קשה מאוד לבכות.
בשעת החורבן מצאו הקדוש ברוך הוא את אברהם בבית המקדש. הניח ידו על ראשו ואמר: שמא חס ושלום אין להם תקנה? יצאה בת קול ואמרה: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" - מה זית זה אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן. היכן רואים את התוצאה בזית? קח זית וטעם אותו כמות שהוא - זוועה. אחריתו בסופו: המתן, הוצא ממנו שמן, ואז תראה דבר משובח.
ואמר רבי יוחנן (מנחות נ"ג): למה נמשלו ישראל לזית? מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אינם חוזרים בתשובה אלא על ידי ייסורין. להוציא שמן מזית אין זה דבר קל, זו כתישה. וכתוב "אשתך כגפן פורייה בניך כשתילי זיתים". המציאות היא עד היום שלחנך בנות קל הרבה יותר מלחנך בנים. הבנות נמשלו לגפן: לוחץ על הענב ויוצא יין. הבנים נמשלו לזיתים: כמה כתישה, כמה דם אדם יורק לפעמים עד שזוכה לראות את בנו הולך בדרך השם, מתמיד, ירא שמיים, מקפיד על תפילות. יש הטועים לחשוב שהכתישה היא במקל - אוי ואבוי, זו הדרך הקלה ביותר להעיף אותו החוצה. צריך הרבה סבלנות, הרבה מאמץ והרבה השקעה. בת ששמת אותה בבית יעקב, וכל עוד דאגת מן הבית שהסביבה תהיה סביבה רוחנית, בלי סרטים ושטויות שבנות נמשכות אליהם, אינה צריכה מאמצים רבים כל כך. אבל בן - אנחנו יודעים מה הם יצרים ומה הן התמודדויות, ומה יכול ילד אחד מקולקל לעולל לחצי כיתה, והשם ירחם.
בעל הבית הלוי, שהיה גאון בהגדרות, מדייק כאן: הזית מוציא שמנו על ידי כתישה - האם כשאני כותש את הזית אני יוצר בו שמן, או שהשמן עצור בתוכו והכתישה רק מוציאה אותו? ודאי שהאפשרות השנייה היא האמת. הרי לא יצרת שמן בתוך הזית; השמן אגור בו, ויש זית אגורי ששמן ממש אגור בתוכו וצריך רק לחיצה קלה. אם כן, הכתישה רק מוציאה אותו.
וכעת הבן את הנמשל: עם ישראל הם שמן זית זך. השמן הזה קיים וישנו, אלא שצריך כתישה כדי להוציאו. במילים פשוטות: הפנימיות של עם ישראל זכה וטהורה.
כבר אמרנו פעם: דיברתי עם אדם שבתו הולכת להתחתן עם גוי, ואמר לי "תאמין לי, הגוי הזה יותר טוב מהרבה יהודים, הוא זהב טהור". הייתי מזדעזע לשמוע אותו. האדם הזה חסר הבנה לחלוטין; כנראה דיבר מתוך צרת ליבו, אבל חסר הבנה לחלוטין. כתוב שיהודי הוא יהלום; כמה בוץ שתשים עליו, אי אפשר לאבד את הנקודה הקדושה שבו. מה שלא יעשה, אפילו ינסה להשתמד, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ושום דבר לא ישנה את נקודת הקדושה. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - אומר הרב דסלר, אין הפשט רק שבארץ אויביהם לא מאסתים, אלא: גם בארץ אויביהם, גם כשהם מגיעים למקומות הנמוכים ביותר שאפשר, אומר הקדוש ברוך הוא לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם - את נקודת הקדושה שבהם לעולם אינני מוציא מהם.
יהודי הוא יהלום, יש בו אלוקות. גוי לעומת זאת - זו אשפה. יכול להיות שהאשפה נראית מצופת זהב, אבל אשפה היא. נפשו מן הקליפות, מן הסטרא אחרא; ואילו היהודי נפשו מן המרכבה הקדושה, מתחת כיסא הכבוד. וכי יש כאן השוואה? קח את היהודי העבריין, יהיה העבריין הגדול בעולם - זה יהלום עם הרבה בוץ. מה היית מעדיף לקנות: גללים מצופים זהב או יהלום עם הרבה בוץ? היהלום, כמה שיש עליו בוץ, תנקה ותנקה ויש בידך יהלום שיכול להיות שווה מיליארדים. אבל גללים נשארים גללים, ונכון שיש עליהם מעטה חיצוני שנראה יוקרתי, אבל זה כלום, זה אפס. זהו עם ישראל: הכתישה אינה יוצרת בהם שמן, היא רק מגלה את היהלום שבפנים, את השמן שבפנים. וזה המשל שחז"ל אומרים - ישראל נמשלו לזית, שהשמן בפנים, וצריך רק שיצא, ומה לעשות שלפעמים צריך לכתוש כדי שיצא.
דבר נוסף: תשאלו כל מרוקאי ויאמר לכם שזיתים צריך לבשל כדי להוציא מהם את המרירות. עושים אותם ברוטב עגבניות, הולכים עם אורז; ואם לא תבשל אותם כראוי, תקבל אותם מרים. הבישול מסיר מהם את המרירות והזיתים מתמתקים. וכך גם הכבישה בחומץ או במי מלח, גם היא מסירה את המרירות. הזית מצד עצמו מר, ואי אפשר לאוכלו כמות שהוא. וכך אמרה היונה: יהיו מזונותיי מרים כזית ביד הקדוש ברוך הוא ולא מתוקים כדבש ביד בשר ודם.
שואל בעל הבית הלוי: מה בעצם קרה כאן? האם כשבישלתי את הזית הוספתי בו מתיקות? ודאי שלא. הטעם שלו מתוק מצד עצמו, אלא שנתווספה אליו מרירות, והבישול הפריש והוציא את המרירות. נמצאת למד: עם ישראל מצד עצמם מתוקים, עם ישראל מצד עצמם שמן זית. מה לעשות שלפעמים צריך לבשל כדי להוציא את המרירות - אבל המרירות אינה חלק מהם, היא דבר שנדבק ונלווה.
"וירעו אותנו המצרים" - אומרים בעלי החסידות: עשו אותנו רעים. הגלות הארוכה, קשיי עם ישראל, הרדיפות, החיבור עם הנוכרים - הם שיצרו אותנו רעים. אבל אנחנו לכשעצמנו מתוקים, אנחנו לכשעצמנו שמן זית, ומה לעשות שלפעמים צריכים כתישה ובישול כדי להפיק מאיתנו את המיטב.
למה ממשיל הנביא את המכות שקיבלנו לדריכת קשת, ולא למשל של חרב? כאשר האויב רוצה להרוג בלי נקיפות מצפון, ובלי חשש שמא ייכנע לתחנוני הקורבן ולבקשת רחמיו, הוא שולח טיל, הוא יורה חץ - כי אז אינו רואה לנגד עיניו את כאב הקורבן. זה מה שהוא אומר כאן: כך עשה לנו כביכול הקדוש ברוך הוא, כמו היה ניצב מרחוק, שלא יהיו רחמיו נכמרים ושלא ישמע קול תחנונים. וכדברי רבי חיים אבולעפיה בספרו "חנן אלוקים": "דרך קשתו כאויב" - כאויב שאינו רוצה לשמוע את תחנוני הקורבן כדי שלא יכמרו רחמיו, כך שלח בנו כביכול חיצים ממרחק, כדי שלא לשמוע בקול תחנונינו.
בתחילה נאמר "דרך קשתו כאויב", ואחר כך "ניצב ימינו כצר". מה השינוי? אומר רבי שמואל די אוזידה בספר "לחם דמעה": הקדוש ברוך הוא נהג עם עם ישראל היפך דרך העולם. המציאות מוכרת לכולנו וכל אחד יכול להעיד על עצמו: כשאדם כועס על מישהו הוא מיד מאיים, "אני אעשה לו" ו"אוי ואבוי לו"; אבל כשמגיע השלב להוציא את הדבר אל הפועל, הוא עושה שלושים אחוז ממה שאמר. הוא כבר נרגע, כבר רואה את הדברים בפרספקטיבה ולא בחומרה שבה התייחס קודם, וכבר קצת מרחם על מי שאמור לקבל את העונש. אדם כועס על בנו, "רק שיבוא הביתה, מה אני אעשה לו", וכשהוא מגיע יצא מן ההר עכבר, ונתן לו עונש קטן. כך דרך האדם: מאיים, וכשמגיע להוצאה לפועל כבר נרגע.
בא הכתוב ואומר: דע לך שהקדוש ברוך הוא לא נהג איתנו כך. בשעה שדרך קשתו היה "כאויב" בלבד; ואילו כאשר הוציא את הדבר אל הפועל - "ניצב ימינו כצר". ואומר הלחם דמעה ש"צר" הוא דרגה קשה יותר מ"אויב": אויב הוא שנאה פנימית, וצר הוא המצר בפועל. היינו סבורים שכשיוציא אל הפועל ימתן את הדברים, והנה אדרבה - דווקא בשעת ההוצאה לפועל ניצב ימינו כצר.
דבר נפלא אומר המהר"ל צינץ ב"מלוא העומר". חז"ל אומרים שמידת הרחמים והחסד מכונה ימין - "חסד דרועא ימינא", ומידת הדין והגבורה נקראת שמאל. על ידי מידת החסד עושה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל ניסים, כמו שאנו אומרים בשירת הים "ימינך ה' נאדרי בכוח": הימין היא דרך פעולה שמעל הטבע, בימין פועל הקדוש ברוך הוא ניסים. אלא שאז קשה: "ימינך ה' תרעץ אויב" - למה ימין? באויב היה ראוי להתמודד בדרך של שמאל, שהיא מידת הגבורה, ולכאורה ראוי להיפרע ממנו בגבורה.
אלא מסבירים: כאשר הקדוש ברוך הוא נפרע מן האויבים, הוא נפרע מהם במידת הימין כביכול - מידת הרחמים מתלבשת במידת הדין להיפרע מהם. ולמה חשוב הדבר? כי מידת הדין היא פעולה על פי טבע. מידת הדין דורשת דין ופירעון ועונש; אילו היה נפרע מן הגויים במידת הדין, מה היה? הייתה רעידת אדמה ומתו, היה צונאמי ונשטפו - דברים שדרך הטבע להביאם. אבל כשהקדוש ברוך הוא נפרע במידת הרחמים, סימן שהוא נפרע בדברים שאינם על פי טבע, שהרי אין טבעה של מידת הרחמים להיפרע. ואם הוא נפרע על ידי מידת הרחמים, פירושו שהוא עושה להם דברים לא הגיוניים, המנוגדים לטבע: פתאום אבנים יורדות מן השמיים, גשם של אבנים - זה לא טבעי; מכת בכורות - זה לא טבעי. ואז אין הגוי יכול להשתקע במחשבה שהיה כאן אסון טבע; הוא רואה שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו במשהו על טבעי.
וזהו "ימינך ה' נאדרי בכוח": כאשר הימין, שהיא מידת הרחמים, פועלת בכוח, מתגדל ומתקדש שמו, כי ניכר שזה מאת השם; "נאדרי" - נעשה נהדר ומתרומם, שהרי כולם רואים שיד השם עשתה זאת. וכאשר חטאו ישראל ועזבו את הקדוש ברוך הוא שהוציאם ממצרים, ומאסו בדרך הזאת של "ימינך ה' נאדרי בכוח" ולא רצו בקרבת השם - מה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה גם לנו את מידת הדין ביד ימין, כדרך שהוא נפרע מן הגויים בחסד המתלבש בדין. מידה כנגד מידה: תראו דברים לא טבעיים שהגוי יעשה לכם, דברים לא הגיוניים ולא על פי טבע. וזה שנאמר "ניצב ימינו כצר" - מידת הימין, שהיא מידת רחמים, נעשתה צר, נעשתה דין.
הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כׇּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה׃
אומר הנצי"ב מוולוז'ין: במכילתא בבשלח כתוב, כשישראל עושים רצונו של מקום הוא נלחם להם, שנאמר "ה' יילחם לכם"; וכשאין עושים רצונו, הוא נלחם בם - לא להם אלא בם, שנאמר "ויהפך להם לאויב". ולא עוד, אלא שעושין רצון רחמן אכזרי, שנאמר "היה ה' כאויב". כלומר, הקדוש ברוך הוא שמידתו רחמים נעשה בגדר אויב. וזה שדייק הנצי"ב: "היה ה'" - זו מידת רחמים, "כאויב" - ולא אויב ממש; מידת הרחמים כמו התלבשה במידת הדין, או מידת הדין התלבשה במידת הרחמים, כדי להיפרע מאיתנו.
רק חייבים להעיר שלמעשה אין זה מתאים כל כך ללשון הכתוב אצלנו, שכן כשאנו קוראים באיכה אין כתוב "היה הוי"ה כאויב" אלא "היה אדנות כאויב", ושם אדנות הוא דין - אותיות "דינא", המורות על השפעת דינים. ואם כן אין מובן כל כך כיצד דורשת המכילתא "היה ה' כאויב" כמידת רחמים, כשמביאים ראיה מפסוק שמשתמע ממנו דין. אפשר היה לומר שמדבר לפי צורת הקריאה, אלא שגם הכתיבה וגם הקריאה כאן הן באדנות. איני יודע; ייתכן מאוד שהייתה לפניו גרסה שונה בשם המוזכר כאן.
ואת זה כבר הזכרנו בשם ה"אלון בכות". "היה אדנ-י כאויב, בילע ישראל, בילע כל ארמנותיה, שיחת מבצריו, וירב בבת יהודה תאניה ואניה". חז"ל אומרים: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה. כשהקדוש ברוך הוא בא להיפרע, אינו נפרע ישירות מן הנפש, אלא פוגע קודם ברכוש ובנכסים ובגוף, ורק לבסוף, חס ושלום, בנפש. אם כן, לכאורה היה צריך הכתוב להתחיל בהשחתת המבצרים, אחר כך הארמונות, ורק בסוף לפגוע בישראל. והנה כאן ההיפך: קודם "בילע ישראל", אחר כך "ארמנותיה", ואחר כך "מבצריו".
אלא הוא אשר אמרנו, אומר רבי יונתן אייבשיץ בספרו "אלון בכות": "היה ה' כאויב" - שהקדוש ברוך הוא נהפך כביכול ממידת רחמים למידת הדין, להיות כאויב. שהרי רק מי שהוא רחמן פוגע תחילה בנכסים ואחר כך בנפשות; אבל כאן "היה ה' כאויב", להתנהג עמנו מידה כנגד מידה ובמידת אכזריות. ולכן "וירב בבת יהודה תאניה ואניה" - הדבר הרבה והעלה אנינות וצער, על כך שהקדוש ברוך הוא שתמיד נהג עמנו ברחמים, כעת היה כאויב.
בפסוקים אלו מקונן הנביא על ההיפוך הגדול: מי שהיה מגן לנו נעשה כביכול כאויב, דרך קשתו כדי שלא לשמוע את תחנונינו, וניצב לימינו של הצר. אך בתוך הקינה עצמה טמונה נחמה: את חמתו שפך על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, ובאש של מעלה שאוכלת ואינה מכלה עלה בית המקדש הפנימי למרום ונשאר קיים. הגויים שהוסיפו להרוג את מחמדי העין עשו זאת מרוע ליבם, ועל כך יבואו לדין. ואילו אנחנו - נמשלנו לזית: הכתישה אינה יוצרת את השמן אלא מגלה אותו, והבישול אינו מוסיף מתיקות אלא מסיר מרירות שנדבקה מבחוץ. הנקודה הקדושה שבישראל קיימת תמיד, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", ואחריתן של ישראל בסופן.