פתיחה: פסוק אחד, עולם שלם של נחמה
בפרק השני של המגילה, בתוך תיאורי החורבן הקשים ביותר, חבויות נקודות נחמה עצומות. בשיעור זה נעמיק בפסוק אחד: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל, השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב". נראה כיצד כל מילה במשפט הזה - "אחור", "סביב", "בחרי אף" - נושאת בתוכה בשורה, ושהקב"ה בעיצומו של הזעם שמר לנו שריד של קדושה שממנו תצמח הגאולה.
גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב׃
"השיב אחור ימינו" - מן המזרח אל הכותל המערבי
דבר נפלא אומר רבי יהונתן אייבשיץ. ידוע שבכתובים מדברים על "אחור וקדם", כגון "אחור וקדם צרתני". מה פירוש "קדם"? מזרח, קדמה. אברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים ושלח אותם "קדמה אל ארץ בני קדם". מבאר העמק דבר: קדם שבקדם - לא מזרח קרוב אלא המזרח הרחוק. ושם, במזרח הרחוק, נמצאים כל כוחות הטומאה, שימוש השדים וכל הדברים הללו. חז"ל אומרים שאברהם מסר להם שם של טומאה, כדי שיהיה להם שימוש בשדים לעשות צרכיהם. ואגב, לפני שהם עושים כישוף הם אומרים "אברא כדברא", שפירושו בארמית: מה שאברהם דיבר. השאלה אם מותר לגויים להשתמש בשמות טומאה, והאם אין בזה כפירה, נידונה אצלנו בספר "משנת החלומות". הבאתי זאת רק דרך אגב, כדי לבסס שקדם הוא מזרח.
ואם קדם הוא מזרח, הרי ש"אחור" הוא מערב. ולפי זה, הבן מה כתוב כאן. "ימינו" של הקב"ה היינו השפעת החסד שלו, והיכן שרתה? במזרחה של העזרה, בקודש הקודשים. "השיב אחור ימינו" - הקב"ה הסיט אותה מן המזרח אל המערב, אל הכותל המערבי. אותה קדושה עצומה שהייתה בבחינת "קדם", מזרח, הפכה להיות בבחינת "אחור", מערב. וזה מה שאומר דוד המלך בתהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - אם אתה חושב שירושלים נשכחה ושהשכינה נטשה אותה לחלוטין, סימן ששכחת את ימינו של הקב"ה שהושבה אחור, כלומר למערב, לכותל המערבי. "השיב אחור ימינו מפני אויב" - מפני האויב נסוגה השכינה מן המזרח למערב, אבל עדיין היא שורה, עדיין יש כאן קיסטא דחיותא.
עצם הלוז של ירושלים
כבר הסברנו בעבר שעניין זה של השראת שכינה מועטת הוא מעין מה שכתוב במיתת הגוף. כאשר הגוף מת, נותרת בו מעט חיות בעצם הלוז - שיש לה כמה שמות: "ניסקוי", "בתואל". מי שירצה יוכל לשמוע בשיעורינו על הנביא, בעניין כיבוש לוז, שם יש שיעור שלם על עצם הלוז, פעולתה ושמותיה. עצם הלוז היא המקום שנותרה בו מעט חיות, שממנה, כשעתיד הקב"ה להחיות את הגוף, תתפתח ותיתן שורש ותחיה את כל הגוף. כך כתוב בספרים הקדושים: השאיר הקב"ה מעט שכינה בכותל המערבי, וזו בחינת עצם הלוז - השכינה הקדושה שממנה, כשייבנה בית המקדש, תתפרס השכינה ותיתן חיות לכל הבית.
רשימו של קדושה וכוחות הטומאה
אחרי הסתלקות הקדושה בא רוח טומאה. זה דבר המופיע הרבה בקבלה: כשיש קדושה במקום, אין היא מסתלקת לחלוטין, אלא נותר "רשימו" - רישום של הקדושה. והרשימו הזה גורם שיבואו אחר כך כוחות הטומאה לינוק ממנו ולקבל משם חיות.
אריכות דברים בזה יש באור החיים הקדוש בפרשת חוקת, בעניין פרה אדומה. הוא שואל: מדוע אין דין טומאת אוהל בגוי? "אדם כי ימות באוהל" - רק בישראל, ואילו גוי אינו מטמא באוהל. והרי הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת - כיצד ייתכן שדווקא אצל הגוי אין אותה, ואילו ישראל הקדושים מטמאים בטומאה החמורה? ונותן משל מפורסם לשתי צנצנות: באחת היו מים ובשנייה דבש. ריקנו את שתיהן - לאן יבואו הזבובים? אל הדבש. זה בדיוק ההבדל.
הגוי - נפשו (ואני אומר נפש בכוונה, שכן אין לו רוח ונשמה) היא נפש בהמית בדרגה נמוכה, מסטרא אחרא, בחינת מרכבת הטומאה. מי שירצה לדעת את מדרגות הנפש, הרוח והנשמה יעיין בספרנו "משנת הגלגולים", שם הארכנו בכל זה. עם ישראל לעומת זאת - "בהפריד עליון גויים" הפריד אותנו הקב"ה מן הגויים, ונשמתם ממחצב הנשמות שמתחת כיסא הכבוד, מחצב נשמות דקדושה, מאדם הראשון שהיה בחינת קדושה. לכן יש בהם נפש, רוח ונשמה - שלוש קומות רוחניות, ויש גם חיה ויחידה שהן קומות גבוהות יותר, בבחינת "מאן דנפח מדיליה נפח". זה יש רק לעם ישראל.
וכשנשמה כזו שוכנת באדם, יש בתוכו קדושה. וכשהיא יוצאת, באים כל כוחות הטומאה להידבק ולהתחבר, כדי לינוק מן הקדושה העצומה שהייתה בגוף הזה. לכן דווקא כשיהודי מת יש כוחות טומאה. ואילו כשגוי מת - מה יש שם שיעניין אותם? לא נותרה שם קדושה שיינקו ממנה, ולכן אינו מטמא.
טומאת לידה וטומאת נידה
באותו עיקרון הסברנו בעבר גם את טומאת לידה. מדוע האישה היולדת נטמאת, ובדרגות שונות לזכר ולנקבה - שבוע או שבועיים, שלושים ושלושה יום או ששים ושישה? מפני שבשעת הלידה יש השראת שכינה: חז"ל אומרים ששלושה מפתחות לא נמסרו לשליח, ואחד מהם מפתח של חיה, שנמסר רק לקודשא בריך הוא. זה דבר אחד. ודבר שני, היה במעיה ולד, וכשיצא - זו בחינה של מיתה: הייתה כאן חיות, והחיות הזאת איננה. שתי הבחינות - הסתלקות קודשא בריך הוא שהיה כאן, והסתלקות הנשמה הקדושה שהייתה במעיה - מותירות רשימו דקדושה, וממנו באים כוחות החיצונים לינוק, וזהו כוח הטומאה שבה.
וכן טומאת נידה. באותם שבועות שהאישה טהורה יש פוטנציאל של חיים, ולא פוטנציאל סתם אלא מציאות ממשית: אם יבוא לידי ביטוי ייווצרו כאן חיים חדשים ונשמה קדושה. וכאשר הפוטנציאל אינו מתממש, הוא נשטף ויוצא עם הרירית והדם - וזהו תהליך של מיתה. אותה חיות ואותה קדושה שיכלו להיווצר כאן לא מומשו, ויצאו. וכיוון שכך, מיד מגיעים כוחות הטומאה לקבל את הרשימו שנותר מן הפוטנציאל העצום שהיה כאן, וזוהי טומאת נידה.
זהו מושג הטומאה כפי שהסברנו כמה פעמים. ואגב, זו גם הסיבה שכשאדם מת - אפילו רשע - מי שנמצא במעמד יציאת הנשמה חייב לקרוע באותו רגע. אמנם כתוב שיש שהקלו בזה, כי היו אנשים שכשראו את הגוסס עומד למות היו בורחים, חבל להם על החליפה, ולכן הקלו כדי שלא יברחו ויישארו עם הנפטר ברגעיו האחרונים. אבל על כל פנים חז"ל אומרים שאדם שנפטר הריהו כספר תורה שנשרף, וכשם שהרואה ספר תורה נשרף קורע, כך בפטירה. כלומר, הנשמה קדושה, ויציאתה מחייבת קריעה - ומשם גם באים אחר כך כוחות הטומאה.
"נרדי נתן ריחו" - עדיין חביבותא גבן
אחרי שהבנו זאת, נבין: אילו הייתה השכינה מסתלקת לחלוטין מירושלים, מיד הייתה הסטרא אחרא משתלטת על מקום המקדש ועל ירושלים, שהרי כל מקום שהייתה בו קדושה ונעלמה - באים כוחות הטומאה לינוק מן הרשימו. אבל "נרדי נתן ריחו" - מסביר רבי יהונתן אייבשיץ: לא כפי שהבנו בדרך הפשט, שהסריח בלשון נקייה, אלא "נתן ריחו" - שעדיין חביבותא גבן, עדיין יש ריח טוב. היה כאן הרבה ריח טוב, קלקלנו הרבה, אבל עוד נשאר קצת ריח. וזו החביבות - שעדיין שורה השכינה קמעה בירושלים, שמן הכותל המערבי לא זזה שכינה.
ואם הייתה השכינה מסתלקת לגמרי, היו בונים על הר הבית כנסייה. מדוע היום אין שם כנסייה אלא מסגד? מפני שהמסגד הוא של אנשים העובדים את השם - בשיבוש, אך עובדי השם. מותר להיכנס למסגד ואסור להיכנס לכנסייה, שהיא כפירה ממש. ואדרבה, גדולי ישראל אמרו שטוב שיש שם מסגד עד ביאת המשיח: ראשית, כדי שהנוצרים לא יקימו שם כנסייה, שזו עבודה זרה על הר הבית, דבר חמור הרבה יותר. ושנית, כדי שישראל לא ייכנסו לשם. שהרי היה חשש גדול שברגע שהר הבית בידינו יתחילו טיולים להר הבית, והנכנס להר הבית רחמנא ליצלן חייב כרת. נמצא שחסד ה' עלינו שנותרה שם שכינה, שאילו הייתה הקדושה מתרחקת לגמרי היו באים מיד כל כוחות הטומאה. וזהו "השיב אחור ימינו מפני אויב": מידת החסד עשה עמנו הקב"ה, שאת השכינה שהייתה בבחינת קדם - במזרח העזרה, בקודש הקודשים - השיב אחור, למערב, והשרה אותה בכותל המערבי ולא סילקה לחלוטין, ועל ידי כך לא הצליח כוח הטומאה להשתלט על מקום המקדש.
נקודת השלמה: נשמת הגר וישראל
חשוב להדגיש: מה שאמרנו שלגוי יש נפש מן הסטרא אחרא - זה כל עוד לא התגייר. משהתגייר הוא מקבל בשעת הגירות נשמה חדשה מבחינת ישראל, ולכן אמרו חז"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". הוא חדש לגמרי; מה נשאר ממנו? רק הגוף. כל המערכות בפנים חדשות. אתה מסתכל על הפח ואומר שזה אותו פח כי המספר עליו זהה - אבל כל מה שבפנים אחר. העיקר באדם הוא הנשמה, לא הגוף ולא הכובע. ולכן מדין תורה גוי ואחותו שהתגיירו יכולים להינשא, וכן אב ובתו - שהרי אינם עוד אחים ולא אב ובת, אלו נשמות חדשות ואינם קרובים כלל. ומדוע בפועל אין עושים כן? כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי בגויותו היה הדבר אסור לו, ועכשיו ביהדות מתירים לו? לכן אסרו זאת, אבל האיסור מדרבנן - ולאמיתו של דבר אינם אב ובן ואח ואחות, אלא נשמות חדשות. ומטעם זה גם עם ישראל במעמד הר סיני פרחה נשמתם: כדי להיכנס לבחינת ישראל צריך נשמה חדשה, ולכן פרחה מהם נשמת בחינת גוי וקיבלו נשמה חדשה, קומה רוחנית שלמה של נפש רוח ונשמה, שהיא בחינת ישראל.
"ויבער ביעקב" - מדוע דווקא יעקב מרגיש
אומר המדרש באיכה רבתי: כל פורענות שבאה לישראל אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא? "ויבער ביעקב". וכל טובה שבאה לישראל אינו מרגיש בה אלא יעקב, הדא הוא דכתיב "יגל יעקב ישמח ישראל".
רבי שמואל דיוזידא, בעל "לחם דמעה", עומד כאן על דיוק מעניין. שים לב שחכמים שינו לשונם: לגבי הפורענות שאלו "מאי טעמא", ולגבי הטובה אמרו "הדא הוא דכתיב". אילו היה זה באותו עניין בנפרד, לא היינו מדקדקים; אבל כשבאותו משפט עצמו נאמר על זה "מאי טעמא" ועל זה "הדא הוא דכתיב", הדבר מצריך התבוננות.
מסביר הלחם דמעה: בפורענות לא די בהוכחה מן הפסוק, צריך גם סיבה. מדוע דווקא יעקב מרגיש יותר מיצחק ומאברהם ומשאר האבות? לכן שואל בעל המדרש "מאי טעמא". והתשובה: "ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב". יש הבדל בין יעקב לאברהם וליצחק. לאברהם ולליצחק היו בנים נוספים, ונשאר מקום שהאש לא פגעה בו: לאברהם נשאר ישמעאל, ואנו רואים שאברהם חפץ בו - "לו ישמעאל יחיה לפניך". ליצחק נשאר עשו, ואף הוא חפץ בו. מי היחיד שלא נשאר לו דבר? יעקב. "אכלה סביב" - אכלה את הכל מסביב ולא השאירה כלום. זהו הטעם שיעקב מרגיש יותר מכולם: אצלו האש אכלה את כל הסביב.
ומשאמרו לנו חז"ל עד כמה קשה הפורענות ליעקב אבינו, שוב אין צורך לשאול "מאי טעמא" לגבי השמחה. הטעם כבר ידוע: ליעקב אין אחרים, בניו הם כל עולמו - ולכן הוא זה שמרגיש הן בפורענות והן בטובה. נותר רק להביא ראיה שאכן יעקב הוא השמח, ועל זה "הדא הוא דכתיב: יגל יעקב ישמח ישראל".
"כאש להבה אכלה סביב" - ייסורים ממושכים
עוד אומר בעל לחם דמעה: כאשר רוצים להרבות את ייסוריו של הנשרף רחמנא ליצלן, מרחיקים ממנו את האש ונותנים לה לבעור סביבו. ואז מיתתו איטית, בייסורים קשים ונוראים וממושכים, ואין נפשו יוצאת על נקלה. כפי שמצינו אצל רבי חנינא בן תרדיון, שהניחו עליו ספוגי צמר ספוגים במים והבעירו את האש, כדי שתחילה יתבשל והשם יצילנו, ורק אחר כך תצא נשמתו - והוא ביקש שיסירו את הספוגים. וזהו שאומר הכתוב: הצרות שלנו בחורבן ירושלים היו מעין זה, "ויבער ביעקב כאש אכלה סביב" - ייסורים קשים וממושכים, כאדם שהאש סביבו ואינו נשרף בתוכה ממש. שאילו היה נשרף בתוכה, תוך דקה הייתה נשמתו יוצאת; אבל אצלנו האש שרפה לאט לאט, והייסורים הורגשו בקושי עצום ונורא.
אחור ושמאל - היכן נאחזות הקליפות
ידוע מה שאומר האר"י הקדוש, שעיקר אחיזת הקליפות והטומאה היא בבחינת אחור. ואגב, כך גם בגוף האדם, ש"מבשרי אחזה אלוה": המקום שממנו יוצאת ההפרשה, הטומאה של האדם, הוא בחינת אחור, ושם מקום אחיזת הקליפות - ואם יש לאדם צואה בפי הטבעת אינו יכול לומר דברי תורה ולא לברך ולא כלום.
על פי זה מבאר המהר"ל צונץ ב"מלוא העומר": בזמן החורבן, כשגברה מידת הדין, התחזקו הקליפות ושליטתן בנו. שהרי כשדנים בחסדים ובגבורות, הגבורות הן שורש הדין - "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" - והדינים יוצאים מבחינת שמאל. נמצא שכאשר יש אחיזת קליפות וגבורות, יש כאן שמאל ואחור יחד, ואז השליטה עצומה. אבל הקב"ה ברוב רחמיו "השיב אחור ימינו" - את הימין, מידת החסד, הפנה אל האחור, ומנע מכוחות הטומאה להיאחז ולהידבק בעם ישראל, שאילו היו נדבקים בנו הייתה חלילה כליה.
וזהו שאומר המקונן: אף על פי שכוח הטומאה היה "ויבער ביעקב כאש להבה", ולכאורה כשאש להבה בוערת היא מכלה הכל והיה צריך להיות כאן כיליון גמור - בכל זאת ראה מה קרה: "אכלה סביב" בלבד. לא הצליחה לכלות את הפנימיות אלא רק את הסובב, כמו שכתוב "סביב רשעים יתהלכון" - מסביב ולא בתוך. התוך והפנימיות לא נפגעו, מפני שהקב"ה לא נתן לכוחות הטומאה להיאחז באחור של ישראל אלא הגביר שם את החסדים, ועל ידי כך אף שהיה כאן בחינת אחור, נותר קיום לעם ישראל ולא הושמדו לחלוטין.
"גדע בחרי אף" - כעס ולא מיאוס
אומר בעל "ישמח משה": בתוך כל הדברים הקשים הכתובים כאן יש בשורה גדולה לעם ישראל. ריש לקיש אומר בסיום מדרש רבה על הפסוק "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד": אם הקב"ה ריחק אותנו מפני שמאס בנו, אין לנו תקווה חס ושלום - אישה שבעלה מאס בה אין לה תקווה. אבל אם רק "קצפת עלינו", אם זה קצף בלבד, עדיין יש סיכוי לתשובה ולחזרה. שכן טבעו של הקוצף שבתחילה הוא כועס ומתלהט, ולאחר מכן הכעס שוכך ושוקט - ואז "חדש ימינו כקדם".
לפי זה נבין את הכתוב "גדע בחרי אף": כל מה שהרע לנו הקב"ה לא היה מתוך מיאוס אלא "בחרי אף", מתוך כעס. ואם כעס - ברוך השם, כעס עתיד להירגע ולשקוט, ואז נחזור למצב הקודם: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". וזהו "כל קרן ישראל" - בזה גופא יש לנו קרן, כבחינת "וירם קרן לעמו". זו הקרן שיש לנו להיאחז בה: אף שגדע - "גדע בחרי אף", לא גדיעה של מיאוס אלא של כעס. ואם כך, יש כאן הרמת קרנם של ישראל, יש לנו במה להיאחז, שעדיין תחזור ותרום קרננו ויתחדשו ימינו כקדם.
שפך חמתו על העצים ועל האבנים
חטאי עם ישראל גרמו לכך שהגויים רצו להשמידם, אבל הקב"ה ברוב רחמיו שפך חמתו על העצים ועל האבנים, ובמקום שיכלה עם ישראל - כלה ונחרב בית המקדש. נמצא שהיה צריך לגייס כאן את כל זכויותינו, כדי שהפורענות לא תחול עלינו אלא על בית המקדש. וזהו "השיב אחור ימינו": הקב"ה היה אמור לגונן עלינו בימינו, ובכל זאת השיב אחור את ימינו ולא הגן עלינו - "מפני אויב". ומה יצא מכך? חרב בית המקדש, "כאש להבה אכלה סביב", כמו שכתוב "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו": במקום לאכול את יעקב, דאג הקב"ה שאת נווהו ישימו - שייחרב ביתי ולא ייחרב עמי.
משל הבן איש חי: הכובע שהועף
מביא הבן איש חי משל נפלא. שני חברים ראו אדם בכיכר העיר שהיה מוזג ומוכר משקאות, וכובעו מונח על ראשו בזווית, באותו סטייל מיופייף של מי שמחזיק מעצמו. הפריע להם שהוא לבוש בדרך של גאווה ושחץ, והחליטו ללעוג לו. אמר האחד: תראה איך הוא מתלבש, כאילו הוא דוגמן בכיכר העיר. אמר השני: ועוד שהוא קירח, מה יש לו להתגאות? אמר הראשון: ראה עכשיו איך אני מעיף לו את הכובע בלי שיוכל לעשות דבר. אמר לו חברו: כיצד? ברגע שתיגש להעיף את כובעו הוא יתפוס אותך. אמר לו: המתן. ניגש אליו וביקש שימזוג לו כוס משקה. ביד אחת אחז הלה בכוס וביד השנייה בקנקן, ובאותו רגע ששתי ידיו תפוסות - העיף לו הלה את הכובע. ולא נותר לו אלא לחרוק שן, שהרי מה יעשה? יזרוק את הכוס? את הקנקן? שתי ידיו תפוסות. וכולם פרצו בצחוק על ביזיונו של אותו אחד שחשב להתגאות.
והנמשל: האויב בא להשמיד את עם ישראל, ומה היה על עם ישראל לעשות? לגייס את כל מצוותיו, לאסוף את כל זכויותיו כדי להתגונן מפני האויב. שהרי כך אמרו חז"ל: עלה אדם לגרדום לידון - אומרים לו הווה זכאי והיפטר. וכשהאויב עומד עלינו, נדרש מאיתנו להביא זכויות. אלא שהקב"ה, כדי שהאויב לא יעשה בנו כליה, ניצל את זכויותינו לשם מה? לכך שייחרב בית המקדש ולא ייחרבו חלילה עם ישראל. ואז אותן זכויות גרמו לכך שהעיפו לנו את הכובע - נטלו מאיתנו את בית המקדש, "גדע בחרי אף" את עטרת ראשנו, שהיא בית המקדש. אבל עם ישראל עצמו לא ניזוק ולא נפגע, ושרד בזכות שמצוותיו נוצלו לגונן עליו ולא על הבית.
לסיכום: בפסוק אחד קשה, "גדע בחרי אף כל קרן ישראל, השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב", מצאנו שלוש נחמות. "השיב אחור ימינו" - השכינה לא הסתלקה אלא עברה מן המזרח, מקודש הקודשים, אל המערב, אל הכותל, כעצם הלוז שממנה תתחדש החיות, ומכוחה לא השתלטו כוחות הטומאה על מקום המקדש. "אכלה סביב" - האש אכלה רק את הסובב ולא את הפנימיות, שהקב"ה הפנה את ימין החסד כנגד האחור ומנע מן הקליפות להיאחז בנו. ו"בחרי אף" - לא מיאוס אלא כעס, וכעס סופו לשכוך. ואף החורבן עצמו חסד היה: במקום שיכלה עמו, כילה הקב"ה את ביתו - "אכל את יעקב ואת נווהו השמו". על כן אף בעומק האבל אנו מתפללים: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.