פתיחה: פסוק אחד, עולם של פירושים
פרק ב' באיכה מתאר את החורבן לא כמעשה אויב בלבד, אלא כמעשה שמים: "איכה יעיב באפו אדנ-י". בשיעור זה נעמוד על פסוק אחד בלבד - פסוק ג' - ונראה כמה עשרות פנים יש בו. הביטוי "השיב אחור ימינו" הוא אחד הביטויים העמוקים ביותר בכל המגילה, ונראה כמה וכמה דרכים לבארו: על הקדוש ברוך הוא, על ישראל, על מיכאל שרם של ישראל, על מידת החסד, ואף על השפעת השפע העליון.
גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב.
קרן - לשון גדולה ועוצמה
"גדע בחרי אף כל קרן ישראל" - הקדוש ברוך הוא כביכול קיצץ בחוזק כעסו, ב"חרי אף", את כל קרן ישראל. ו"קרן" בכל מקום בא לבטא גדולה: "וירם קרנו", "התרוממה קרנו", "קרן צמח דוד עבדך". כשם שבקרן מנגחים את האויבים, כך הקרן היא סמל הגדולה והעוצמה. הקדוש ברוך הוא גדע בכעסו את כל קרן ישראל, את כל כבודם.
"השיב אחור ימינו מפני אויב" - אנחנו מצפים מהקדוש ברוך הוא לעזרה, מצפים שבימינו ייפרע מן האויבים; אבל מה הוא עושה? משיב אחור ימינו, כביכול מסתיר את ימינו מאחור ואינו פועל מאומה כנגד האויבים. וממילא "ויבער ביעקב כאש להבה" - כיוון שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האויבים, בוער בעם ישראל כאש להבה, "אכלה סביב", אוכלת הכל מסביב.
"לחם דמעה": ימינם של ישראל, ואש המחלוקת מבפנים
ה"לחם דמעה" מבאר אחרת: "השיב אחור ימינו" - ימינם של ישראל. לפי הביאור הראשון, הקדוש ברוך הוא משיב את ימינו שלו אחור ואינו מגן עלינו. אך לפי ביאור זה, ה"ימינו" חוזר עלינו: הקדוש ברוך הוא השיב את ימינם של ישראל לאחור, שלא יוכלו להכות באויבים. וממילא "מחוץ תשכל חרב" - חרבם של האויבים, כיוון שלא יכלו ישראל להכות בהם.
ומבית - זהו המשך הפסוק, "ויבער ביעקב כאש להבה": עם ישראל בתוכם. כמובא בספר יוסיפון, נעשו שלוש כיתות, וזו אש המחלוקת, אש להבה שגרמה לוויכוחים פנימיים, והם שהביאו לנפילה. כיצד נפלו ביד האויבים? בעקבות המחלוקות הפנימיות שהיו בהם.
מי שיקרא בספר יוסיפון יחרד מן מידת הרצחנות שהייתה שם. אנשים היו הולכים בשוק ובידם סכינים קצרות, כמין אולר קטן; מי שהיה לו אויב והיה פוגשו בשוק, היה מתקרב אליו, דוקרו בבטנו או בליבו, וממשיך ללכת כאילו לא קרה דבר. אנשים הולכים, ופתאום רואים אדם שקרס - מה קרה? עד שמגיעים אליו, אין יודעים כלל מה אירע, והוא מת. חז"ל אומרים ששלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - היו בבית ראשון; ובבית שני היו המחלוקות הפנימיות, היו הסיקריקים שבתוכם, אלה שרצו דווקא לעשות מלחמה כנגד האויבים. נמצא אם כן, שלא די במה שהשיב אחור ימינם של ישראל מפני האויב הבא מן החוץ, אלא "ויבער ביעקב" - פנימה, כאש להבה, שהמחלוקות הפנימיות אכלו אותנו מבפנים.
"אלון בכות": המלך שכפת את ידי בנו
ה"אלון בכות" מבאר על פי הילקוט. אמר רבי אלעזר: משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו, והיה העבד מזדעזע מפני בן המלך. העבד תמה: וכי מסר לי אותו שאני אטפל בו? וכי אני יכול להלקות את בן המלך? היה לו מורא ממנו. מה עשה המלך? כפת את ידי בנו - ואמר לעבד: כעת אתה יכול לטפל בו בחופשיות.
כך גם נבוכדנצר היה מתיירא: וכי אתעסק עם עם ישראל? לך תדע מה אקבל על כך. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כפת לו ידי מיכאל, שנאמר "השיב אחור ימינו מפני אויב". לפי ביאור זה, "ימינו" היינו שרם של ישראל - ראינו ביאור אחד על קודשא בריך הוא, ביאור שני על עם ישראל, וכאן הכוונה למיכאל. מיכאל היה מליץ בעדם, ולכן לא יכלו האויבים לשלוט בהם; מה עשה הקדוש ברוך הוא? כביכול קשר את ידיו. וכשמיכאל, שרם של ישראל, אינו יכול להליץ בעדנו - ממילא האויבים יכולים בקלות לשלוט בנו.
"ממקודשיי תחלו": הצדיקים שלא מיחו
ומה עשה הקדוש ברוך הוא? רצה להציל לפחות את הצדיקים, כמו שאמר לאותו שליח להתוות תי"ו על מצחם של האנשים הראויים - תי"ו תחיה, שיינצלו. ואז קטרגה מידת הדין: מה נשתנו אלו מאלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אלה צדיקים גמורים ואלה רשעים גמורים. אמרה: כן, אבל הם יכלו למחות ולא מיחו - ומי שלא מיחה, נתפס. אמר הקדוש ברוך הוא: אבל אני יודע שאם היו מוחים לא היו שומעים להם. אמרה מידת הדין: אומנם לפניך גלוי, אבל לפניהם מי גלוי? וכי אצלם היה הדבר גלוי? לא, ואם כן מצידם היו חייבים למחות. ובעקבות זה אמר הקדוש ברוך הוא: "וממקדשי תחלו" - אל תקרא "ממקדשי" אלא "ממקודשיי", דווקא מאותם הצדיקים שיכלו למחות ולא מיחו.
וזה מה שירמיהו מקונן: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל". מי הוא קרן ישראל? אלה שהיו מרוממים את קרננו, אלה שהיו מליצים טוב בעדנו - זה המלאך, שהקדוש ברוך הוא קשר את ידיו של מיכאל ולא היה מי שיליץ בעדם, "השיב אחור ימינו מפני אויב". וגם הצדיקים כבר לא יכלו לגונן בעדנו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" בא לרמז גם על הצדיקים, שמהם התחילה הפורענות, כיוון שהיה להם למחות ולא מיחו.
השבועה שכבלה את ידי אברהם
ה"לחם דמעה" מביא את דברי חז"ל בפתיחה לאיכה: כשרצה הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש אמר - כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעים בו. ואם כן, איך ייחרב? אלא אכבוש את עיניי ממנו, ואישבע שלא אזדקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבוהו. "אכבוש עיניי" היינו שלא אביט עליו ולא אפעל להצילו, כדי שיהיה מצב שבו יהיה שייך להחריב את בית המקדש. מיד נשבע הקדוש ברוך הוא בימינו והחזיר אחוריו, הדא הוא דכתיב "השיב אחור ימינו מפני אויב" - ובאותה שעה נכנסו האויבים להיכל ושרפו. רק באותו רגע, שבו נשבע, יכלו האויבים להיכנס.
ולמה היה צריך שבועה? מפני שאברהם אבינו התלונן על חורבן בית המקדש, שהרי בזכותו נבנה. היכן אנו רואים את ההזדמנות הראשונה למיקומו של בית המקדש? בעקדת יצחק, בהר המוריה. מאברהם אבינו הדבר התחיל - אברהם קראו "הר". והיות שכן, ידע הקדוש ברוך הוא שאברהם כביכול יכבול את ידיו ויטען: ריבונו של עולם, הרי בזכותי בית המקדש, איך אתה מחריבו? לא הייתה ברירה אלא להישבע, ועל ידי השבועה שוב אין אברהם יכול לבוא ולנסות לשנות את הגזירה.
וזה "השיב ימינו אחור": "ימינו" בא לרמז גם על מידת החסד - אברהם אבינו, חסד, דרועא ימינא. אברהם שהוא החסד ינסה למנוע את חורבן בית המקדש; כיצד משיב הקדוש ברוך הוא את ימינו, את החסד, את אברהם, אחור, שלא יוכל לבטל? על ידי השבועה. מששבע - החסד, הימין, אברהם, אינו יכול לטעון מאומה. גמרנו: זו גזירת דין שיש עמה שבועה, ואת זה אין ניתן לבטל. "השיב ימינו אחור", וממילא נחתמה הגזירה.
"עמו אנוכי בצרה" - כפות עם בניו
חז"ל אומרים: כיוון שגרמו עוונות ונכנסו השונאים לירושלים, נטלו את גיבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם. הרי לנו הסבר נוסף ל"השיב ימינו אחור" - שהביא הקדוש ברוך הוא לכאן את האויבים, והם השיבו את ימין גיבורי ישראל אחור וכפתו אותם.
ועוד אמרו: אמר הקדוש ברוך הוא, "עמו אנוכי בצרה" אמרתי, ועכשיו בניי שרויים בצער ואני בריווח? כביכול השיב אחור ימינו. מדרש נורא הוא: כשגיבוריהם של ישראל ימינם קשורה לאחור, אומר הקדוש ברוך הוא כביכול גם אני קושר ימיני לאחור. כשעם ישראל בצער, מה אומרת השכינה? "קלני מראשי, קלני מזרועי" - כביכול ראשי כואב, זרועי דואבת. כך גם כאן: אם ימין גיבורי ישראל לאחור, אף הקדוש ברוך הוא לוקח את ימינו לאחור.
מתיחת הקשת: עוצמת המכה
יש עוד הסבר ל"השיב אחור ימינו", והוא על דרך "נצב ימינו כצר". נקדים: דרכם היה לירות בקשת, וכשרוצים לירות תופסים את החץ עם המיתר ומושכים לאחור - זהו "השיב ימינו אחור". וככל שמותחים את המיתר יותר, כך החץ הולך למרחוק יותר. רוצה כאן הנביא לתאר את גודל המכה: הקדוש ברוך הוא מתח והשיב ימינו אחור בכל הכוח. וממילא, מכיוון שהמכה הייתה כה קשה, "מפני אויב ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב" - כשיש משיכה חזקה כזו של מתיחת המיתר, ממילא זה בוער כאש להבה ומכלה הכל.
עשר קרנות שניטלו
חז"ל אומרים במדרש: עשר קרנות הן - של אברהם, של יצחק, של יוסף, של משה, של תורה, של כהונה, של לוויה, של נבואה, של בית המקדש, של ישראל, ויש אומרים אף קרנו של משיח. ועל כל אחת מהן יש פסוקים. "קרנות", כפי שהסברנו, היינו גדולה ועוצמה - "מרים קרן עמו". עשרה סוגי קרנות וגדולות יש להם לישראל.
וכולן היו נתונות בראשם של ישראל. מהו "נתונות בראשם"? ביטוי סימבולי הוא: יש לנו תורה - הרי לנו קרן בראש שבה אנו מנגחים את האויבים. יש לנו אברהם - עוד קרן בראשנו שבה אנו יכולים לנגח את האויבים. וכן כל אחד ואחד מן הדברים הללו, כל אחד הוא זכות ועוצמה שבה נתגבר על האויבים. עשר קרנות כאלה היו בראשנו כביכול, שבהן יכולנו להתגבר על האויבים. וכיוון שחטאו - ניטלו מהם. וזה שנאמר "גדע בחרי אף כל קרן ישראל": אילו נותרה קרן אחת, עוד יכולנו להילחם בה כנגד האויבים; אבל את כל הקרנות, את כל הכוחות שבהם יכולנו להתגונן, נטל הקדוש ברוך הוא מאיתנו ולא הותיר מהם מאומה. וכשאין קרן בישראל - חס ושלום האויבים יכולים לבוא ולנצח אותנו.
קרן ופך: למה נגדעה דווקא הקרן
הגמרא אומרת ששאול ויהוא נמשחו בפך, ולכן לא נמשכה מלכותם. "פך" היינו פך חרס, והחרס שביר - "כחרס הנשבר" - ולכן מלכותם נשברה ולא נמשכה. לעומתם דוד המלך ושלמה המלך נמשחו בקרן: בתוך הקרן שמו את שמן המשחה ובה משחו את דוד ואת שלמה, ולכן מלכותם נמשכה. וזה שמוזכר בשירתה של חנה "רמה קרני בה'" - אומרים חז"ל: "רמה קרני" ולא "רמה פכי". ובמי נתרוממה קרנה? בשמואל, ששמואל הוא שמשח את דוד ואת שלמה; "רמה קרני", שעל ידו נמשחו מלכי בית דוד בקרן.
הקרן מסמלת אם כן את החוזק, את העוצמה ואת הקיום של עם ישראל. ומדוע? ראשית, הקרן נמשכת, וזה מרמז על הימשכות. שנית, הקרן משמשת לנגיחה, ומרמזת שבזה ינגח צריו. אך הסיבה העיקרית - שהקרן היא חומר חזק מאוד, להבדיל מחרס שבמגע קל הוא נשבר, ולפעמים היה פוקע אפילו מעצמו; הקרן, גם אם היא נופלת, לכל היותר תיסדק, אבל לא תתפורר לפירורים, לא כפך הנשבר ומתפורר.
ולפי זה, אומר המהר"ל צינץ בעל "מלוא העומר": ראה מה גדע כאן הקדוש ברוך הוא - אפילו את הקרן! הקרן היא החזקה, הקרן מורה על קיום; אבל כיוון שהיה חרון אף, הגענו למצב שאפילו קרן ישראל נגדעה.
האלשיך: שפע של פנים ושפע של אחור
"השיב אחור ימינו מפני אויב". ראינו לעיל את המדרש, שבשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש אמר: כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעים בו; מיד נשבע הקדוש ברוך הוא והחזיר אחוריו, הדא הוא דכתיב "השיב אחור ימינו מפני אויב". ידע הקדוש ברוך הוא שאם ימינו שם, לא יוכלו האויבים לפגוע, ולכן השיב אחור ימינו. ומי משיב אחור ימינו? מי שאומר כביכול: איני מכה, איני פועל, ימיני מאחוריי, איני עושה שום פעולה. וזה מה שגרם שיכלו האויבים לבוא ולכבוש את בית המקדש.
מסביר האלשיך הקדוש: מידת החסד של הקדוש ברוך הוא, מידת הטוב והרחמים שלו, אינה פוסקת גם כשעם ישראל חוטאים - שאילולא כן, ודאי שבגלות לא היה נשאר לנו שריד ופליט. אלא שמידת רחמיו יתברך עומדת לנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". גם כשעם ישראל במצב ירוד, גם כשמגיע להם עונש, עדיין נוהג עמנו הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים. ועם כל זה, אומר האלשיך, שים לב שיש הבדל בהשפעתו של קודשא בריך הוא בין קודם החורבן לבין אחר החורבן.
אקדים כאן מושג קבלי, שאין צריך להעמיק בקבלה כדי להבינו. ההשפעות הרוחניות העליונות, השפעות הפרצופים והספירות הקדושות, יכולות להיות בכמה בחינות. הבחינה הגבוהה ביותר נקראת "פנים בפנים": ההשפעה מזעיר אנפין - שהם שש הספירות התחתונות - אל הנוקבא, אל ספירת המלכות, נעשית פנים בפנים, וכל השפע מתקבל בצורה הטובה ביותר. כשמדברים על שפע של פנים בפנים, פירושו שהשפע מגיע בשלמות, והדבר מראה על חיבה בין קודשא בריך הוא לשכינתיה ועל קישור לעם ישראל.
לעומת זאת יש השפעה של "פנים באחור": המקבל, המלכות, פניה כלפי חוץ ואחוריה כלפי קודשא בריך הוא, כלפי שש הספירות, כלפי הזעיר אנפין. ואז ההשפעה אינה מלאה; מקבלים אותה רק דרך אחור, וזו השפעה חסרה, לא השפעה של פנים אל פנים. ואם זה "אח באח" - היינו אחור באחור, כפי שאומרים המקובלים - זהו מצב שכמעט אין בו נתינת שפע כלל, ששני הפרצופים מפנים אחוריהם זה לזה.
אומר האלשיך: לאחר שהבנו עיקרון זה, ראה מה היה כאן. בזמן בית המקדש הייתה השפעה של פנים בפנים, והדבר מרומז בכרובים - שבית המקדש מסמל השפעה של פנים אל פנים. אבל לאחר שגלו ישראל, נעשינו כמו האומות: האומות מקבלות השפעה של פנים באחור, לא דרך פנים אלא דרך אחור, השפעה נחותה ונמוכה יותר. וההשפעה דרך אחור גרועה גם מטעם אחר, שהקליפות דרך היניקה שלהן היא מן האחור; הקליפות, הטומאה וכוחות הטומאה יונקים מבחינת אחוריים, משם הם יונקים. ואז כשההשפעה היא דרך אחור, יש מקום גם לקליפות ולכוחות הטומאה לקבל מאותו שפע.
וזה מה שאומר כאן "השיב אחור ימינו": "ימינו" היא מידת החסד. הקדוש ברוך הוא תמיד משפיע, תמיד נותן; נשבע השם בימינו, מבטיח ונשבע שהחסד לא ייגמר לעולם ולא ייתום. אלא מה? החזיר הקדוש ברוך הוא את ימינו לאחוריו. אותו שפע שהיינו צריכים לקבל בבחינת הימין - ימין הוא חסד, שמאל הוא גבורה - במקום לתת לנו אותו בבחינת פנים, ואז היינו מקבלים את השפע בשלמות ובלי אפשרות יניקה לחיצונים, השיב הקדוש ברוך הוא את ימינו אחור, והביא את החסד בבחינת אחור. ועל ידי זה באו הגויים ויכלו אף הם לינוק מן השפע, והשפע אינו מתקבל כראוי - וזה מה שגרם שיכלו הגויים לבוא ולהחריב את בית המקדש.
שבועת הכותל המערבי
עוד אומר רבי יהונתן אייבשיץ: גם אחרי שחרב בית המקדש, עדיין נשארה על המקום מעט מקדושת השכינה. כמו שאומרים חז"ל על בתי כנסיות, שגם כשהם שוממים עדיין קדושתם עליהם ואסור לעשות בהם דברים מבוזים, כדברי הגמרא במסכת מגילה - עדיין קדושתם עליהם. וכן מצינו בבית המקדש שנחרב, שעדיין נשתיירה בו שכינה, ואיפה? בכותל המערבי. מעולם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי, כמו שדורשים חז"ל "הנה זה עומד אחר כותלנו" - נשבע לו הקדוש ברוך הוא לכותל המערבי שלא תזוז ממנו שכינה לעולם.
וזה פלא פלאים. ירושלים נכבשה שתים עשרה פעם, והחריבו אותה לחלוטין ולא השאירו אבן על אבן; טורנוסרופוס חרש את ההיכל - והכותל המערבי עומד כעדות אילמת לשבועה הקדומה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שלא ייחרב לעולם. האם יכול מישהו להביא עדות כזו מאומה אחרת, מנבואה אחרת, שנכתב בה דבר לפני אלפיים שנה והדבר התקיים? וכאן כתוב לנו מפורש: נשבע לו הקדוש ברוך הוא לכותל המערבי שלא ייחרב לעולם. ואם תאמר שמה שרואים למעלה אינו אותו כותל - הרי חפרו למטה והראו לנו; תסתכל למטה, ארבעים מטר מתחת, ותראה את הכותל המקורי. הנה הכותל המערבי שהחל לבנותו דוד ולאחר מכן המשיכו, נשבע לו הקדוש ברוך הוא שלא ייחרב לעולם, ועדיין הוא עומד עדות אילמת לאותה נבואה קדומה הקיימת עד היום.
לסיכום:
פסוק אחד - "גדע בחרי אף כל קרן ישראל, השיב אחור ימינו מפני אויב" - ובו עולם שלם. "קרן" היא הגדולה והעוצמה, ועשר קרנות היו בראשנו, וכולן ניטלו בחטאנו; ואפילו הקרן, שהיא חזקה ומורה על קיום, נגדעה. ו"השיב אחור ימינו" נדרש לכל צד: ימינו של הקדוש ברוך הוא שאינה נפרעת מן האויב; ימינם של ישראל שנכפתה, מחוץ חרב ומבית אש המחלוקת; ימינו של מיכאל שרם של ישראל שנכבלה; מידת החסד, אברהם, שנחסמה בשבועה; מתיחת הקשת בכל הכוח; ואף השפע שהושב מבחינת פנים לבחינת אחור, עד שיכלו החיצונים לינוק ממנו. ומכל זה למדנו גם את חובת המחאה - "וממקודשיי תחלו" - וגם את הנחמה: שגם בחורבן לא זזה שכינה מן הכותל המערבי, והוא עומד עד היום כעדות חיה לשבועת הקדוש ברוך הוא.