פתיחה: פרק ב' - סדר של חורבן
פרק ב' באיכה ממשיך לקונן על חורבן ירושלים, אך העיון בפסוקיו מגלה שאין כאן אוסף מקרי של מכות ופגעים. הפסוקים בנויים בסדר מדויק: מן החומות והמבצרים אל הארץ, ומן הארץ אל הממלכה והשרים, ורק בסוף - אל הנפשות. בשיעור זה נעסוק בעיקר בפסוק ב', שהוא מן הפסוקים העשירים ביותר בדרשות חז"ל ובמפרשים, ונראה כיצד כל תיבה בו פותחת פתח שלם של הבנה בחורבן.
פסוק ב' - פשט הכתוב
בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כׇּל־נְאוֹת יַעֲקֹב, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.
"נְאוֹת יַעֲקֹב" - המקומות הנאים של יעקב, בחינת העידית שבו. "הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ" - בכעסו, "מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה" - הכרכים והמקומות הבצורים של יהודה. "הִגִּיעַ לָאָרֶץ, חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" - השפילם עד לארץ ועשה אותם חולין: מקום שהיה ממלכה, מקום שהיו בו שרים וחשובים, הפך למקום שפל.
מעשה חנמאל והשבעת שר העולם
חז"ל אומרים: באותה שעה שנבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים, השביע חנמאל - דודו של ירמיהו - את מלאכי השרת בשם, והורידם מזוינים בכלי זין על החומות, וברחו הכשדים. המלאכים ממש ירדו להילחם. מה עשה חנמאל אחר כך? השביע את שר העולם בשם, והגביה את ירושלים למעלה, עד שבעט בה הקדוש ברוך הוא מן השמים ונפלה. וזהו שנאמר בפסוק הקודם:
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ.
ואז נכנסו לירושלים ונבלעו החומות. אותה ירושלים שהוגבהה לשמים כדי שלא יוכלו לפגוע בה - הורידהּ הקדוש ברוך הוא משמים ארץ, וזהו "הִגִּיעַ לָאָרֶץ" שבפסוקנו, ורק אז יכלו לכבוש את ירושלים.
"בִּלַּע אֲדֹנָי" - בשם הדין
נשים לב ללשון: לא נאמר "בלע ה'" בשם הוי"ה, אלא "בִּלַּע אֲדֹנָי". שם הוי"ה הוא שם של רחמים, ואילו שם אדנות הוא שם של דין, בחינת ספירת המלכות. לכן נאמר "בִּלַּע אֲדֹנָי" - במידת הדין, ומשום כך גם "וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב": כיוון שהדבר נעשה על ידי מידת הדין, לא הייתה בו חמלה.
"נְאוֹת יַעֲקֹב" - סילוק הצדיקים
ה"לחם דמעה" מסביר שרמוז כאן שהקדוש ברוך הוא סילק את הצדיקים לפני בוא הרעה. כאשר אין רצונו יתברך שהצדיקים יגנו על ישראל, ושלא יסבלו הם עצמם בעקבות הצרה, על זה נאמר שמפני הרעה נאסף הצדיק. הקדוש ברוך הוא, כשהוא רוצה להביא רעה, אוסף תחילה את הצדיקים. וזהו "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב" - הנאים שביעקב הם הצדיקים, אותם שהיו יכולים להיות לנו מחסה. והם גם "מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה", שהצדיקים הם בחינת חומה ומבצר ומחסה לעם. ואחר שסולקו, ממילא "חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" - שכשאין צדיקים, האויב בא בקלות ומחלל ממלכה ושריה.
"מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה" - הגיבורים שנפלו
בספר "אלון בכות" מבאר שהיו שם גיבורים ועצומים. מובא שהיה שם גיבור אחד שהיה עומד על החומה, ובאבן אחת היה יכול להרוג אלפים רבים. וזהו "בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל... מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה" - אותם גיבורים שהיו כחומה בצורה. וכיצד בילעם? כתוב שאותו גיבור עמד על החומה, והביא עליו הקדוש ברוך הוא רוח שהפילה אותו לארץ ונבקעה כרסו. כלומר, כבר היה גיבור שיכול היה להילחם, אלא שהקדוש ברוך הוא הרס גם את המבצרים וגם את הגיבורים שיכלו לעמוד כנגד האויבים. וזהו "הִגִּיעַ לָאָרֶץ" - רמז לאותו אחד שהיה כמבצר, כיצד הושלך ארצה.
בתי כנסיות ובתי מדרשות
יש עוד הסבר, שרמוז כאן חורבן בתי הכנסיות ובתי המדרשות. הם "נְאוֹת יַעֲקֹב", הדברים הנאים שביעקב, והם הם "מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה". וכיוון שנסגרו בתי כנסיות ובתי מדרשות - וכך דרשו: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות - בעקבות זה אין תורה, אין מלכות ואין גדולה. מי שמגן עלינו הם בתי הכנסת ובתי המדרש, והסטרא אחרא יודעת זאת היטב.
מכאן נבין גם את הגזרות שאנו שומעים עליהן לאחרונה. כתוב בספרים שלקראת ביאת המשיח מרגישה הסטרא אחרא שהדבר עומד להסתיים, שאוטוטו ישחט הקדוש ברוך הוא את מלאך המוות - "בילע המוות לנצח" - ולכן בפרפוריה האחרונים היא מנסה לעשות נזקים עצומים. אותו ערב רב, שעליו כותב הגאון מווילנא ומובא בתיקוני הזוהר שהם יהיו ראשי השלטון בעם ישראל לפני ביאת המשיח - זהו כוחו של הזמן הזה. אבל אין להיבהל: כשם שעברנו צרות ואסונות והרבה מאוד בהיסטוריה, נעבור גם את זה, וגם את הפרפורים האחרונים של הסטרא אחרא נעבור.
"מִבְצְרֵי" - ארבעים יום או חמישים
מדרש איכה דורש את "מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה": חד אמר, מה שהיו יכולים לכבוש בארבעים יום, כבשו ביום אחד. וחד אמר, מה שהיו יכולים לכבוש בחמישים יום, כבשו ביום אחד. כביכול עשה להם הקדוש ברוך הוא ניסים לאויבים. ובמה נחלקו? המילה "מִבְצְרֵי" נחלקת לשתי תיבות: "בציר מ'". "בציר" בארמית פירושו פחות - כלומר פחות ארבעים יום: מה שהיו צריכים לו ארבעים יום נעשה ביום אחד. והמאן דאמר השני סובר שגם היו"ד מיותרת - שהרי יכול היה לכתוב "מבצר" - ולכן דורש "בצר מ' וי'", ארבעים וחמישים יחד - חמישים: מה שיכלו לעשות בחמישים יום, עשו ביום אחד.
"חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" - שינוי שמות שרי מעלה
הרב מגרמייזא מסביר: "מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" מוסב על שרי מעלה. כפי שראינו, ידעו לשנות את הפעולות השמימיות על ידי השבעת מלאכים ופעולות בגרמי השמים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? שינה את שמותם - "חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ", לכל שר של מעלה שינה את שמו. הם מנסים להשביע, ומתברר שהוחלף הקוד: זה אינו השם, אין זה מועיל, ואינם מצליחים לפעול מאומה. ועוד רמז: "וְשָׂרֶיהָ" - אל תקרא "וְשָׂרֶיהָ" אלא "וּשְׂרָיָה", רמז לשריה הכהן הגדול שהרגוהו הכשדים.
אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה
מביא ה"גשמי ברכה": חז"ל אומרים אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. כשהקדוש ברוך הוא מייסר, אינו מתחיל מיד בנפשות, אלא הולך שלב אחר שלב: בתחילה פוגע בבתים ובארץ, ואם אין מתעוררים - פוגע בנפשות. וזהו שאומר כאן המקונן: ראה כיצד הדברים באו כסדרם. בשלב הראשון "הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה". כשלא שמעו לקול הנביאים ולא חזרו ממעשיהם הרעים - "הִגִּיעַ לָאָרֶץ", מכה בבתים לא הועילה, ופגע בארץ. וכשגם זה לא עזר - "חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ", שכשהפורענות באה לעולם היא מתחילה מן הצדיקים, מן הגדולים והשרים שבעם, הלוא הם גדולי התורה.
גָּדַע בׇּחֳרִי־אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב.
רק כאשר כל זה לא הועיל, בסופו של דבר "גָּדַע בׇּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" ו"וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב". בתחילה ניסה הקדוש ברוך הוא לפגוע בתנאים הסביבתיים כדי שמתוכם נתעורר - במבצרים, בארץ, בממלכה ובשריה - וכיוון שלא הועיל, לא נותרה ברירה אלא "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ... וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה".
שישים פנים ועשרים וארבעה פנים
כתוב בילקוט שמעוני (איכה ב', רמז תתרכ"ג): רבי יוחנן הוה דריש שיתין אפין ב"בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל", ורבי הוה דריש עשרין וארבע אנפין. כלומר, רבי יוחנן היה דורש פסוק זה בשישים פנים - שישים ביאורים - ורבי היה דורש בעשרים וארבעה פנים. אנו, לעומתם, מקצרים ומקצצים ועושים הנחות.
לכאורה משמע מכאן שרבי יוחנן היה גדול מרבי, שהרי דרש שישים פנים ורבי רק עשרים וארבעה. אלא שהמדרש עצמו משיב: ולא שרבי יוחנן היה גדול ומעולה מרבי, אלא רבי - על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית, היה נזכר, והיה דורש ובוכה ומתנחם. רבי יוחנן היה מאוחר לחורבן, ורבי הקדוש היה סמוך לחורבן: הזיכרון היה חי אצלו, ולכן תוך כדי דרשתו היה נזכר בבית המקדש, בוכה ומתנחם.
לסיכום: פסוק ב' בפרק ב' פותח לפנינו את כל פנימיות החורבן: "בִּלַּע אֲדֹנָי" בשם של דין וללא חמלה; "נְאוֹת יַעֲקֹב" - הצדיקים שסולקו מפני הרעה, ובתי הכנסיות ובתי המדרשות שהם המבצר האמיתי של עם ישראל; "מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה" - החומות והגיבורים שנפלו, ומה שהיה צריך ארבעים או חמישים יום נכבש ביום אחד; "הִגִּיעַ לָאָרֶץ" - ירושלים שהוגבהה לשמים בהשבעה והושלכה ארצה; "חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" - שינוי שמות שרי מעלה והריגת שריה הכהן הגדול. ולמדנו שהכול בא בסדר מדויק, שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ושכל המכות נועדו לעורר. ומדרש אחד מלמדנו מה נדרש מאיתנו: רבי, שהזיכרון של בית המקדש היה חי בו, היה דורש ובוכה ומתנחם - שהזיכרון החי הוא עצמו הנחמה והציפייה לבניין.