פתיחה: פסוק אחד שכולו לימוד
הפרק השני של מגילת איכה פותח בקינה על הצרות שעברו על עם ישראל, על כוס התרעלה ששתו עד תומה. אנו נעמוד הפעם בעיקר על תיבות אחדות שבפסוק הראשון - "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" - ונראה כיצד מתוך מילים ספורות אלו נפתחים לפנינו כמה וכמה שערים של ביאור ושל מוסר.
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ׃
"שובה ישראל" - השבת זיו האיקונין
הפסוק אומר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", ויש לבאר מה פירוש הדבר. כתוב שבזמן החורבן חרה אף הקדוש ברוך הוא כנגד עם ישראל בגלל העוונות, והסיר כביכול את זיו איקונין של יעקב אבינו מכיסא הכבוד. "איקונין" פירושו פנים, דמות, צלמית (וזהו אגב מקורה של המילה "אייקון" שאנו אומרים היום). דמותו של יעקב אבינו, שהייתה חקוקה בכיסא הכבוד, הוסרה משם.
וכשאנו חוזרים בתשובה גדולה, תשובה המגעת עד כיסא הכבוד, הרי תשובה היא מלשון השבה: אנו משיבים את זיו איקונין של יעקב למקומו. זהו שאומר הכתוב "שובה ישראל" - השב את ישראל, ומיהו ישראל? יעקב, ישראל סבא. כשאנו עושים תשובה, אנו משיבים את זיו איקונין של ישראל סבא בחזרה אל כיסא הכבוד, בכוחה של התשובה. כך ביאר רבי ברוך פרנקל תאומים בעל "ברוך טעם".
ולפי זה, אומר הוא, מבואר הפסוק שלפנינו: "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". מדוע מוטל עלינו "שובה ישראל עד ה' אלוקיך"? מפני שבמעשינו השלכנו משמים ארץ את תפארת ישראל - את זיו האיקונין של ישראל סבא, שהושלך מכיסא הכבוד ארצה. תפקידנו כעת להשיבו, ובשעה שנשוב - יעלה הדבר "עד ה' אלוקיך", עד כיסא הכבוד.
שני מיני עונשים: הבן המיוסר בארמון והבן המגורש
המלבי"ם מבאר כאן יסוד גדול על דרך משל. מלך ששני בניו סרחו: באחד לא התייאש, והשאירו בארמון כדי לחנכו ולייסרו, ואילו את השני שילח מעל פניו, הרחיקו והגלה אותו. והנה הבן המגורש יוצא ושמח: איזה טיפש אחי, שנשאר בארמון - אילו מכות הוא חוטף, צעקותיו עדיין מהדהדות באוזניי, אילו ייסורים, מצמצמים במאכלו ואינם נותנים לו דבר. ואילו אני ברוך השם חופשי ומאושר.
אלא שטעות ושטות לחשוב כן. אדרבה: אחיך - המלך לא התייאש ממנו, יש לו תקווה ממנו, לכן הוא נשאר בארמון, ואני אחנכו ואייסרו והוא יחזור לתלם. אבל אתה - כבר אין שום סיכוי, לך מכאן, אין רוצים לראותך. בפן המיידי לכאורה טוב יותר לבן המגורש מאשר לבן הנשאר בארמון, אך בפרספקטיבה הכול יודעים שעדיף להיות בן מיוסר בארמון מאשר בן מגורש שנושל מכל ענייני המלכות.
כך, אומר המלבי"ם, ישנם שני מיני עונשים: יש עונש שהוא בהשגחה, ויכול להיות קשה מאוד, אבל הוא בהשגחה. ויש עונש שאינו השגחה כלל, אלא "אני מסיר השגחתי מכם". ומדוע בפרספקטיבה העונש השני גרוע יותר? נתאר לעצמנו ששני הבנים חלו מאוד ונכנסו לסכנה. את מי המלך יציל? את זה שבארמון. ואילו לשני יאמר: אתה אי שם, מי מכיר אותך ומי יודע, אינני מנהל אחריך מעקב, הלכת - תסתדר.
כשהושלכת אל הטבע - דבר עם הטבע
להיות מנותק מהשגחת השם זה נורא מאוד, כי אז אתה נתון ביד הפגעים: יפגוש אותך אריה, יפגשו אותך פגעי הטבע - הושלכת אל הטבע, תסתדר. לעומת זאת, כשאנו תחת מטריית ריבונו של עולם, גם אם ההקפדה נוראה, על כל פנים אני יודע שאני בשמירה מתמדת.
ולפיכך, כשעם ישראל מתחילים להמרות את פי ה', בשלב הראשון הקדוש ברוך הוא נותן עונשים בהשגחה. הוא עדיין איתנו, משגיח ונותן עונשים. דוגמה לדבר: ארבעים שנה במדבר. האם היו אלה שנים קלות? ודאי שלא. "ותבער בם אש ה'", מגפות, אהרן עומד בין המתים ובין החיים, מיתות והרוגים ועשרות אלפים. בסופו של דבר כולם מתו במדבר, ורק הבנים נכנסו לארץ. להיות מושגח על ידי השם זה מאוד לא פשוט - תזוזה קטנה ומיד מקל בראש - אבל עדיין אני תחת יד ה', אני נמצא עם ריבונו של עולם והכול בהשגחה.
לעומת זאת, כשאני עוזב את השם, ייתכן שבאופן המיידי לא ירע לי, כי אני תחת הנהגת הטבע. אבל אם יגיע מצב שבו יהיה רע - אל תצפה שמישהו יסתכל עליך. מה זה אומר מבחינה מעשית? אומר המלבי"ם: ייתכן מאוד שעכשיו יורד גשם. למה יורד? כי על פי המפה הסינופטית אמור לרדת גשם. אתה תחת הטבע, יש טבע, יש גשם. אבל מה יהיה אם על פי המפה הסינופטית ועל פי החוזים בעננים לא יהיה גשם שלוש שנים או חמש שנים? בצורת. ואפשר לתת לך אלף ואחד הסברים מלומדים על האוזון והפשרת הקרחונים ומדף שהתנתק מאנטרקטיקה - אך מה בכך? על פי טבע אין גשם, ולא יעזור כלום, יכולים כולם למות.
זהו שאומר להם אליהו: הגעתם להידרדרות כה קשה, עד שהשם השליך אתכם תחת הטבע. ואתה אומר: הנה יורד גשם! אבל אינך מבין שהגשם יורד מפני שעל פי טבע צריך עתה לרדת גשם, ואם על פי טבע אמור להיות לך אסון וצרה - נשמע אותך צועק, ולא יעזור לך כלום, כי הושלכת תחת הטבע, ועליך להסתדר עם הטבע. הנהגת השם הצמודה, הגם שהיא תובענית מאוד, תמיד עדיפה, כי יש מי ששומר עליי בשעת אסונות וצרות.
"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו"
כך מבאר המלבי"ם גם את שירתו של דוד המלך. דוד היה בצרה, ויש לשאול: אם הצרה היא צרה טבעית - אוי ואבוי, סימן שהושלכתי תחת הטבע, כאילו גורשתי מן הארמון, ואין עליי השגחה. זה מבהיל. אבל כשקורה דבר לא טבעי, מה הוא מורה? שמישהו הביא אותו. אינך מרגיש שמישהו חפר כאן בור במיוחד בשבילך? אינך רואה כיצד הבור בנוי ומסומן ומתוכנן? וכשמישהו בונה לי בור, סימן שיש מי שמשגיח שאפול. לא נעים ליפול, אבל אני תחת השגחה, עדיין לא נזרקתי.
על זה אומר דוד שירה: היכן שמעת דבר כזה, שבן קם על אביו להורגו? היכן שמעת שבן בא על פילגשי אביו? הדבר כולו מנותק לחלוטין מן הטבע ואינו הגיוני כלל, ומורה שמישהו תכנן זאת וחפר לי את הבור הזה. ברוך השם - "מזמור לדוד", אני תחת השגחה, הקדוש ברוך הוא עדיין מנהל אותי, והראיה שהעונש אינו טבעי. אילו היה זה עונש טבעי, כבר הייתי מתחיל לדאוג: הושלכתי, אני תחת מטריית הטבע - דבר עם הטבע, אתה מאמין בטבע, דבר איתו. אבל כל עוד אני רואה שאני בהשגחה, דווקא משום שזה "אבשלום בנו" יש לזמר.
משולים לכוכבים ומשולים לעפר
עם ישראל משולים לכוכבים ומשולים לעפר. אומרים חז"ל: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים - כשהן יורדים, יורדים עד עפר, וכשהן עולים, עולים עד לכוכבים. זהו מצב של ניגוד קיצוני, ואין הדבר הגיוני כלל. האומות נמצאות בדרך כלל אי שם באמצע, קצת עולות וקצת יורדות. אצל עם ישראל אין אמצע: או ככוכבים או כעפר. וכי אין זה מראה על השגחה? אין זה מוכיח שיש מי שתכנן ויזם את הדברים?
זהו שאומר הנביא "השליך משמים ארץ תפארת ישראל": עצם העובדה שהיינו באיגרא רמא ונפלנו לבירא עמיקתא - זו תפארת ישראל, תפארת היא לנו, כי היא מעידה כאלף עדים שאנו ביד השם ושהקדוש ברוך הוא עדיין מנהל אותנו. אילו היו לנו עליות וירידות מינוריות, לא הייתה בכך תפארת, שהרי באופן טבעי לכל אדם ולכל אומה יש עליות וירידות, פעם כובשות ופעם נכבשות. אבל עם ישראל שיש לו עלייה כזו ונפילה כזו - זו תפארתו, שכן בכך מוכחת השגחת השם עלינו, שהרי הדבר אינו טבעי ואינו הגיוני.
"אשריכם ישראל" - בתו של נקדימון בן גוריון
הגמרא מביאה מעשה מפורסם, שכבר הזכרנוהו כמה פעמים ולא נאריך בו: רבן יוחנן בן זכאי היה רוכב על החמור ויוצא מירושלים בזמן החורבן, ותלמידיו מהלכים אחריו. ראו ריבה אחת שמלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, התעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה: בת נקדימון בן גוריון. אמר לה: ממון אביך היכן הוא? אמרה: מלח ממון חסר. אמר להם לתלמידיו: זכורני שחתמתי על כתובתה אלף אלפים דינרי זהב - מיליון - חוץ משל חמיה, ועכשיו היא מלקטת שעורים מגללי בהמתם של ערביים. בכה רבן יוחנן ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום - מוסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתם של אומה שפלה.
וכבר עמדנו על הקושי העצום: "אשריכם ישראל" - על זה אשריכם?! מילא כשהם עולים עד למרום, ניחא. אבל כשהם יורדים ונמסרים ביד בהמתם של אומה שפלה, מה השבח בכך? פעם הבאנו בזה הסבר שלם על פי הרב מבריסק, שמכאן הוכיח רבן יוחנן שעם ישראל נחשבים אומה בפני עצמה ומין בפני עצמו, ולא ניכנס לכך כעת. אך לפי דרכנו כאן, "אשריכם ישראל" פירושו: אם אני רואה שכשהם עולים - עולים עד למרום, וכשהם נופלים - נופלים לירידה שאי אפשר לשער ולתאר, אשריכם ישראל, אתם עדיין בהשגחה! אין זה דבר טבעי, ואם אינו טבעי הרי הוא מורה על השגחה, ואתם בידיים טובות, עדיין בארמון. ומי שעדיין בארמון, יש לו סיכוי, ועוד יחזור להיות מלך. אילו הייתה הנפילה קטנה וטבעית, הייתי אומר אוי ואבוי, שמא כבר הושלכנו ואיננו בארמון. אבל "השליך משמים ארץ" - הנפילה העצומה עצמה היא תפארת ישראל, להוכיח שאנו בהשגחה.
המהרש"א: לישראל אין שר ומזל
המהרש"א מדגיש שה"אשריכם" בא על שני המצבים גם יחד: גם על עושים רצונו ועולים עד למרום, וגם על אין עושים רצונו ויורדים עד לארץ. ומבאר, כי באמת שתי ההופכיות הן למעלתם של ישראל: לכל אומה יש שר ומזל בשמים, אבל עם ישראל - חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. לכן כשעושים רצונו הם מעל כל האומות ומעל השרים, וכשאין עושים רצונו הם שפלים מכל האומות. שהרי לאומות יש לפחות שר ומזל, וגם אם ישליכם השם יש מי שתופסם ומניח להם לצוף מעל פני המים. אבל לנו אין שר ומזל, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, ולכן כשאנו עולים - עולים עד למרום, וכשנופלים - נופלים לבירא עמיקתא, שאין דבר שיבלום את הנפילה.
שלושה "ישא" - ילקוט הגרשוני
ספר ילקוט הגרשוני מביא בהקשר זה דבר מעניין. בתוכחה נאמר "ישא ה' עליך גוי מרחוק", ומצאנו עוד שתי פעמים לשון "ישא": "ישא ברכה מאת ה'", ו"ישא ה' פניו אליך", ושלושתם מיוחסים להקדוש ברוך הוא. ואומר ילקוט הגרשוני: אם אתה רואה שבזמן אחד "ישא ה' עליך גוי מרחוק", ובזמן אחר אתה עולה עד לשמים ב"ישא ברכה מאת ה'" - מה האות שבדבר? "ישא ה' פניו אליך", שאתה עדיין נתון תחת ההשגחה. שהרי באופן טבעי כיצד תיתכן קוטביות כזו? על כורחך שאתה תחת שליטתו של מי שאמר והיה העולם. נמצא ש"השליך משמים ארץ" הוא עצמו תפארת, שבח וגדולה לישראל, שזהו עונש הבא בהשגחה.
"שחורה אני ונאוה"
וזהו שכתוב בשיר השירים: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, כאהלי קדר כיריעות שלמה". מהו "ונאוה"? אני מוצאת חן ונאה בעיני האהוב. ומניין לנו שהיא אהובה? מן הקוטביות עצמה: או "כאהלי קדר", אוהלי הערביים השחורים, או "כיריעות שלמה" המבהיקות בלובנן. השינוי הקיצוני הזה מוכיח שהגם שאני שחורה, אני נאוה בעיני קודשא בריך הוא, והעונש בא ממנו באופן ישיר. ובאמת כל הלכלוך שלנו, כמו שכתבו המפרשים שם, הוא בחינת "ששזפתני השמש" - לכלוך חיצוני שאפשר להסירו בקלות. ועצם זה שהקדוש ברוך הוא מייסר אותנו, זו ההוכחה והאות שיד ה' היא המנהלת אותנו. וזהו "השליך משמים ארץ" - זו גופה תפארת ישראל.
במה מתפארים? דרשה בגרמניה
מספרים על חסיד שהיה ממקורביו של האדמו"ר בעל "חידושי הרי"ם" מגור, שהיה צריך לנסוע לגרמניה לצורכי מסחר, ובא לקבל ברכת הדרך כמנהג הימים ההם. בעת הפרידה אמר לו האדמו"ר: שמעתי שבאשכנז יש עדיין רבנים יראי אלוקים. ומהו "עדיין"? שרבים מהם נתפסו להשכלה ולרפורמה ולכל מיני שינויים ועיוותים, והיו שם "רבנים מטעם", מטעם הממשלה, שיותר משחשוב להם מה ההלכה אומרת חשוב להם מה מתאים להם ומה הציבור דורש. וכך גם בימינו: קראתי לאחרונה על רב ראשי בקווקז שעזב את אשתו והתחתן עם גויה ונולדו לו ממנה ילדים, ואף לא טרח לגיירה, ולאחר כל הסיפור הזה עוד מינו אותו לרב ראשי. בכל אופן, ביקש ממנו האדמו"ר: תראה ותשמע שם אם השמועה נכונה, ותודיעני.
הלך האיש לדרכו ועשה את עסקיו, ולעת ערב הלך לבית הכנסת למנחה וערבית. שם נהג חכם אחד לדרוש בין מנחה לערבית, והיה זה ערב ראש חודש אב, והרב דיבר בענייני דיומא, בעניינים הקשורים לימי החורבן. אמר: מהו "השליך משמים ארץ תפארת ישראל"? ההתפארות של עם ישראל הושלכה משמים לארץ. שהרי לפני החורבן - במה הייתה תפארתנו, במה היינו מתגאים, לְמה היינו שואפים? לרוחניות, לתורה, למצוות ולמעשים טובים, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ואילו היום, במה אדם מתפאר? בכך שיש לו מכונית חדשה. זו ההתפארות שלו.
סיפרתי לכם על אותו אדם שבא לרב שטיינמן ואמר לו שאשתו רוצה שיקנה רכב יוקרתי, ג'יפ מפואר, ואמר: יש לי כסף, אבל אני חושש לנקר עיניים ולעורר קנאה, איני רוצה שיקנאו בי. שאלו הרב: אמור לי, סיימת את הש"ס? אמר לו: האמת שלא. שאלו: יש מסכת שאתה שולט בה? אמר לו: האמת שלא. שאלו: יש דף גמרא שאתה יודע? אמר לו: האמת שלא. אמר לו הרב: אם כן, מדוע אתה חושב שיקנאו בך? על מה? על שיש לך פח מצוחצח וממורט יותר? וכי בגלל זה נקנא בך, מפני שהפח שלך מבריק? הרי כל מעלתו של האדם הזה שיש לו עגלה מבריקה קצת יותר, עם גלגלי מגנזיום.
ופעם אחת נכנס אדם לרב שטיינמן, והשמש רצה להרשים ולהציג בפניו מי הוא ומה הוא, ואמר: הרב, הוא טייס! אמר הרב: נו נו, טייס. מה זה טייס? בעל עגלה בשמים. שמעתם הגדרה? זהו עגלון, אלא שהאחד עגלון כאן והשני עגלון באוויר, זה עגלון עם כנפיים וזה עגלון בלי כנפיים. ומה יש להתפעל?
מה אנו רואים מכל זה? שהאדם היום, במקום להתפאר בתורה, בעבודת השם ובצדקות, נחשבת בעיניו התפארת באיזה רכב יש לו, באיזו עבודה, כיצד הוא לבוש, מה משכורתו, כיצד נראית הווילה שלו, כמה מפלסים ואיזו בריכת שחייה בחוץ. במילים פשוטות: כל ענייני ההתפארות הפכו מעניינים רוחניים, שבהם ראה האדם כבוד, לעניינים גשמיים וארציים, ובהם הוא רואה את העיקר.
כך גם בעניין הגאווה. פעם במה היה אדם מתגאה? "ויגבה לבו בדרכי ה'" - מתגאה בכך שהוא עובד אלוקים ועושה רצון השם, הולך בתחושת חשיבות של ירא אלוקים, לא גאווה חלילה, אלא "ויגבה לבו בדרכי ה'". לאחר מכן נעשתה הגאווה "כוחי ועוצם ידי": "צה"ל ימצא את ה... במקום ובזמן שייראה לו", מצעדים עם כלי נשק (אני עוד זוכר זאת כילד אחרי מלחמת לבנון), שמראים כמה השגנו וכמה עשינו ואיזה צבא יש לנו. הגאווה ירדה לחומריות, לגשמיות ולכוח. והיום? "מצעד הגאווה". בזה הם מתגאים, בכך שסוף כל סוף יצא מן הארון, ועושים על כך מצעד.
אמר אותו רב: בוא וראה מה היה תפארתם של ישראל בעבר, במה היו מתפארים, ובוא וראה במה מתפארים היום. תראה איך נפלנו משמים לארץ. אמור לי במה אתה מתפאר, ואומר לך מי אתה. כששב האיש וסיפר זאת לאדמו"ר, נהנה בעל "חידושי הרי"ם" עד מאוד, ואמר: אכן עדיין יש רבנים ההולכים בדרך התורה גם בגרמניה. וזו הצרה: המושגים השתבשו, השאיפות השתבשו, החשיבות השתבשה. מה שפעם נחשב מעלה איבד היום את כל מעלתו, ודברי הבל נחשבים למעלה.
שיהיה הכבוד על מעלה אמיתית
זהו אחד הדברים שבעולם התורה ובעולם הישיבות תמיד דואגים לחזק: שהגאווה והסיבה לכבוד יהיו מעלה אמיתית. אתן לכם דוגמה: בפוניבז' הנהיג הרב כהנמן שלא לשיר שירי שבת. אני למדתי בחברון, ושם היו הבחורים שרים שירי שבת בשולחן שבת, ואילו שם הנהיג הרב שלא ישירו. אין זה איסור כלל, ויש עניין בשירי שבת, אלא שהוא אמר: איני רוצה שבחור בישיבה יקנה לעצמו מעמד בגלל שום סיבה אחרת חוץ מתורה, מצוות, יראת שמים, למדנות, התמדה ומעשים טובים. איני רוצה שיהיה לבחור סטטוס בישיבה מפני שיש לו קול מיוחד. מי שרוצה לקנות מעלה, שתהיה זו מעלה אמיתית של עמל ותורה ולימוד והתמדה וקיום מצוות ותפילה, ובזה יקנה מעמד.
והיום, במה רואים חשיבות? שאלו את הילדים מה הם רוצים להיות כשיגדלו, ותשמעו: זה שחקן כדורגל וזה כך וזה כך. ואגב, אפשר לראות בנקודה זו הבדל ברור בין הציבור החרדי לבין ציבורים דתיים לייט, וזו אבן בוחן מעניינת מאוד. קח ילדים בגן של דתיים לייט ושאל אותם מה הם רוצים להיות, וקח ילדים בתלמוד תורה באותו גיל ושאל אותם: הרב עובדיה, הבן איש חי... כל אחד יאמר לך שם אחר, "אני רוצה להיות ראש ישיבה". ראה את השאיפות, לזה מחנכים. ולעומתו הילד השני: אני רוצה להיות השחקן מהתוכנית ההיא. ראה לאן מכוונות שאיפותיו כבר מגיל קטן, וזה יראה לך על מה גדל, למה חינכו אותו, ומי הגיבורים שעליהם הושתת חינוכו. בזה רואים "השליך משמים ארץ תפארת ישראל": במה מתפארים? היום מתפארים בהבלים ובשטויות, ומה שבאמת היה ראוי להתפאר בו הוא עבודת השם ועשיית רצונו.
רבי ונפילת ספר הקינות
הגמרא במסכת חגיגה (דף ה) מביאה מעשה תמוה: רבי היה מחזיק ספר קינות וקורא, וכשהגיע לפסוק "השליך משמים ארץ" נפל הספר מידו. מיד אמר: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כוונת הדברים אינה רק על נפילת המגילה מגובה לעומק, אלא על כך שדווקא בפסוק "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" אירע הדבר.
מסביר הרב אלישיב: רבי הרגיש בדרגתו שהחורבן המתואר בפסוק אינו ממצה ואינו מגדיר את עומק החורבן האמיתי. הרי רבי עצמו אומר שבדורנו איננו יכולים להרגיש את החורבן, והוא הרגיש שהפסוק אינו חי ומוחשי דיו בשבילנו כדי לבטא את החורבן. ורבי אף אומר שההבדל בין דורו לבין הדור שבו חי רבי יוסי, שהוא דור אחד קודם, הוא כמו בין קודשי קודשים לחולי חולין - לא כבין קודשי קודשים לקודשים קלים ולא לתרומה, אלא לחולי חולין. מרוב צער על המחשבה הזו, באיזו נפילה ובאיזו ירידה אנו נמצאים, נפל הספר מידו.
אלא שעדיין יש להבין: מדוע דווקא פסוק זה עורר אותו למחשבה זו? הרי זו מחשבה נכונה בכל פסוק, ואף בלי פסוק כלל. אמנם ירדנו אלף מונים וראוי להצטער ולקונן, אך למה דווקא כאן אמר "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"?
מסביר הרב אלישיב: הפסוק מדבר ב"תפארת ישראל", היא המעלה והגדולה של ישראל. עם ישראל הושפל, וכתרו הושלך לארץ: דרגת הטהרה, הצניעות והקדושה, כל מה שהיה לעם ישראל - זו תפארת ישראל, והיא הושלכה. אך היכן היא נמצאת לפי לשון הפסוק? "השליך משמים ארץ" - הרי היא מונחת בארץ! ואם היא בארץ, כל שצריך הוא להתכופף, להרים ולהשיבה אל הראש. היא כאן, בהישג יד.
אבל כשנזכר רבי מה ההבדל בין דורו לדורות שלפניו, הבין ש"השליך משמים ארץ" נאמר בדורות הקודמים, שהיו קודשי קודשים, ואילו בדורנו אין התפארת מונחת עוד בארץ, אלא מתגלגלת עמוק עמוק לתוך הבור שבאדמה. בדורות הקודמים עוד אפשר היה להתכופף, להרים, להניח על הראש ולשוב; אבל בדורנו אין להגדיר זאת אלא "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". מחשבה זו הלכה וגדלה בלבו של רבי עד שהספר נפל מידו, והיא שהביאה אותו להבין עד כמה רחקנו, וכמה עלינו להתאמץ בדור הזה כדי להשיב את עצמנו אל הדרגה הגבוהה והעצומה שהייתה בדורות הקודמים.
לסיכום:
הפסוק "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" טומן בחובו שלושה מבטים: על פי בעל "ברוך טעם" - זיו איקונין של יעקב הושלך מכיסא הכבוד, ותפקידנו להשיבו ב"שובה ישראל". על פי המלבי"ם - עצם הקוטביות של הנפילה מוכיחה שאין זו הנהגת טבע אלא השגחה ישירה, וזו עצמה תפארתנו: עדיין אנו בנים בארמון המיוסרים ולא בנים מגורשים, וכך ביאר רבן יוחנן בן זכאי "אשריכם ישראל", וכן המהרש"א, ילקוט הגרשוני ו"שחורה אני ונאוה". ועל דרך הדרוש - התפארות ישראל עצמה ירדה משמים לארץ, מתורה ומצוות להבלים ולגשמיות, ובימינו, כדברי רבי, אף למטה מזה: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ומכאן תביעה לכל אחד: להתכופף, להרים ולהשיב את הכתר לראשנו, ולהשיב את תפארתנו למקומה האמיתי - עבודת השם ועשיית רצונו.