פרק ב' של מגילת איכה פותח בקינה על ההשלכה הגדולה: מן השמים אל הארץ. השיעור שלפנינו כולו סובב סביב הפסוק הראשון של הפרק, פסוק שחז"ל והמפרשים מצאו בו עומק אחר עומק - מהו "הדום רגליו", מדוע נאמר "יעיב" בלשון עתיד, ומדוע דווקא הנפילה החדה ביותר היא זו שמעוררת בסוף את רחמי שמים.
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ. (איכה ב, א)
אומר המקונן, ירמיהו הנביא: איך הקדוש ברוך הוא החשיך את בת ציון. "יעיב" הוא לשון עבים, כאילו כיסה בעננים את פניו מבת ציון, מעם ישראל, באפו ובכעסו. ובמה התבטא הדבר? "השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
מהי תפארתם של ישראל? ירושלים. את ירושלים העליונה השליך הקדוש ברוך הוא ארצה, וכיוון שירושלים של מטה כל מקור חיותה ויניקתה הוא מירושלים של מעלה - ממילא נחרבה גם היא. "הדום רגליו" כאן מבטא את ירושלים התחתונה, הניצבת כביכול תחת רגליו בעולם הזה: לא זכר אותה ביום אפו, וכשהושלכה ירושלים העליונה נחרבה גם של מטה. וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה - הרי שתלויות הן זו בזו.
פירוש נוסף: "הדום רגליו" זה בית המקדש, כמו שכתוב "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להדום רגליו" - להיכן אנו משתחווים? לבית המקדש. וכן "ושוליו מלאים את ההיכל": שוליו של אדם הם הרגליים, ושוליו כביכול של קודשא בריך הוא מלאים את ההיכל - ההיכל הוא הדום רגליו.
בספר "אלון בכות" לרבי יהונתן אייבשיץ מבאר שהכוונה לבית המקדש של מעלה, שכל זמן שבית המקדש היה קיים לא יכלו הנבואות הקשות להתגשם. מדוע? משום שמעולם לא לן אדם בירושלים ועוון בידו: תמיד של שחר מכפר על עוונות הלילה, ותמיד של בין הערביים על עוונות היום. ראה ותראה שכל הנבואות הקשות באות רק לאחר שחרב בית המקדש; כל עוד היה קיים, לא היה שייך להביא נבואה קשה על ישראל - יש להם כפרה, יש מה שמזכך אותם ומגן עליהם. וזה שאומר המקונן: איכה יעיב באפו - לאחר ש"השליך משמים ארץ תפארת ישראל", לאחר שהחריב את בית המקדש, כעת כל הנבואות הקשות יכולות להתקיים.
עד כמה היה בית המקדש מגן עליהם? עד שהם עצמם טענו "היכל ה' היכל ה' המה". הנביא היה מדבר איתם על דברים קשים העתידים לבוא, והם ענו: אל תדאג, יש לנו את היכל ה', יש לנו נשק סודי. כל מה שהיה בפיהם היה "היכל ה' המה".
נשאלת השאלה: אם כך, איך בסוף כן נחרב בית המקדש, איך יכלו לו האויבים? התשובה נלמדת ממקום אחר. "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - ולמה לא יחם לו? אומרים חז"ל: דוד המלך זלזל בבגדים כשקרע את כנף מעילו של שאול הרודף אחריו, ומי שמזלזל בבגדים לא ייהנה מן הבגדים - שוב אין בהם כוח להגן. וכן אצל בני עלי: "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה" - בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל בתורה ובגמילות חסדים כן. מדוע? מפני שהם מאסו בזבח ה' וחירפו את קודשי ה', ולכן דווקא בזבח ומנחה אין כוח לכפר להם. כך גם כאן: כאשר עם ישראל עשו עבירות הם מאסו בבית המקדש, ביזו וחיללו אותו - וכשאתה מחלל את בית המקדש, מגיע מצב שכבר אין בו כוח להגן עליך.
המדרש מספר שרבי היה מחזיק ספר קינות וקורא בו, וכשהגיע לפסוק "השליך משמים ארץ" נפל הספר מידו - כמו משמים לארץ. אמר רבי: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. יש נפילה של חפץ מן השולחן לרצפה: השולחן אינו גבוה מדי והרצפה אינה נמוכה מדי. אבל יש נפילה מגג גבוה מאוד אל בור עמוק מאוד - זו הנפילה הקשה ביותר. וזה מה שאומרים חז"ל: כשישראל עולים, עולים עד הכוכבים, וכשהם יורדים, יורדים עד עפר. שנאמר "ועלית מעלה מעלה", וכנגדו "ואתה תרד מטה מטה" - ומה הכפילות? לומר שאין זו ירידה אחת אלא ירידה אחר ירידה, נמוך יותר מן הנמוך ביותר.
יש שמגיעים לחוץ לארץ ורואים בבתי מלון שלטים "אין כניסה לישראלים ולכלבים", ואומרים: אנטישמיות. אמנם אין הם אוהבים אותנו כל כך, אבל לא בהכרח זו הסיבה העיקרית; לצערנו פעמים רבות ישראלים המגיעים למקומות כאלה אינם עושים שם טוב לעם היהודי, בלשון המעטה. וזהו "ואתה תרד מטה מטה": כשעם ישראל יורדים אין הם נעשים כאומות העולם, אלא יורדים הרבה יותר נמוך מהם.
על הלשון שנאמרה "שלקחה מתוך גללי בהמתם של ערביים", ועל מה שנאמר בעקבות זאת "אשריכם ישראל" - ביאר הרב מבריסק דבר נפלא. ההתפעלות היא שמכאן הוכחה שעם ישראל הוא מין בפני עצמו, סוג בפני עצמו. שכן דבר שהוא רק "דבר פלוס תוספת" - הורדת התוספת מחזירה אותו למה שהיה: אופניים עם מנוע, הורד את המנוע ונשארו אופניים. אבל מטוס אינו "רכב עם פרופלור", שהרי אם תוריד את הפרופלור לא נשאר לך רכב אלא גרוטאה חסרת תועלת - משום שהוא סוג בפני עצמו, וכשמורידים ממנו את מעלתו הוא מתבטל לגמרי. כך אדם: הפוך אותו לדומם, ואינו "דומם ראוי" אלא מתחיל להרקיב ולהסריח, כי האדם הוא סוג בפני עצמו ולא "דומם פלוס".
כך גם ישראל: הם מעלה בפני עצמה, מדרגה בפני עצמה. ומניין אני יודע זאת? מכך שכאשר ניטלת מיהודי מעלתו הוא אינו חוזר להיות גוי - ישראל אינו "גוי משודרג", ולכן כשיורדת מעלתו הוא נעשה שפל מן הגוי. מכאן שהוא דרגה בפני עצמה. וזה "ואתה תרד מטה מטה", וזה "השליך משמים ארץ": כיוון שהעלייה הייתה עד השמים, הנפילה היא הקשה ביותר. אילולא נשאנו ה' עד השמים ורוממנו עד לשם, לא היינו חשים כל כך בייסורים; אבל אנו שהורגלנו לנשום אוויר פסגות, שזכינו בצאתנו ממצרים להיות עם ריבונו של עולם בעצמו - כמה קשה לנו. וכלשון המקונן: בצאתי ממצרים אני זוכר באיזו מעלה הייתי, ובצאתי מירושלים באיזה מצב שפל ונמוך אני עתה, ירידה אחר ירידה. זהו שאמר רבי: "השליך משמים ארץ" - ממקום מרומם ביותר אל המקום הנמוך ביותר, תפארת ישראל, הדבר המפואר ביותר, הגיע אל הנמוך ביותר. וכך אמר דוד המלך: "מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני" - דווקא מפני שבתחילה נשאת ורוממת אותי, הזעם והקצף מורגשים ביתר שאת.
מביא בעל "לחם דמעה" בשם חז"ל: כשרצה הקדוש ברוך הוא להביא את הצרות על ישראל, היו בירושלים אנשים גאונים ועצומים, בקיאים, ולא כל רז אניס להו. עד כמה? מובא בספר "משנת הגלגולים" על אותו אדם שזרק ראשון את האבן בנביא זכריה בן יהוידע, שנרגם בבית המקדש והיה דמו מבעבע; אותה נשמה חזרה והתגלגלה למעלה ממאה פעמים, עד לפני מאה וחמישים ומאתיים שנה. מסופר שאחד החכמים התחיל לעשות ייחודים וכוונות כדי להוציא את אותה נשמה מן הגוף, והלה החל לצחוק. שאלוהו: למה אתה צוחק? אמר: שכחת שהייתי בזמן בית המקדש; בזמני ילדים ידעו את כל מה שאתה מכוון עכשיו, כל הסודות והכוונות וזיווגי המידות העליונות שהיום רק מקובלים מבינים בהם - אצלנו ילדים ידעו אותם, ואיני מתרשם מזה. וזהו שנאמר שמגבת ועד אנטיפרס לא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקיא בהלכות טומאה וטהרה, שהן ההלכות המורכבות ביותר, שהיום גדולי תלמידי חכמים מתקשים בבקיאות בהן.
אותם אנשים, מרוב גדולתם, השביעו בשמות הקודש עד שהרימו את ירושלים באוויר. האויבים באו להכות בירושלים - והנה היא באוויר ואין הם יכולים להגיע אליה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? בעט והשליך אותה לארץ, ואז כבשוה האויבים. וזהו שאומר ירמיהו: איכה יעיב באפו ה' את בת ציון - איך הסתיר פניו וכיסה אותם בעבים; "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" - כשהרימוה לשמים שלא יוכלו האויבים לנגוע בה, השליכה הקדוש ברוך הוא ארצה; "ולא זכר הדום רגליו", את בית המקדש, ביום אפו, אלא נתן לאויבים להיכנס פנימה.
ביאור נוסף מביא בעל "לחם דמעה": בשעה שיצאו ישראל ממצרים הייתה לבנת הספיר הדום רגליו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". ומהי אותה לבנה? כשהיו ישראל עובדים בחומר ובלבנים, הייתה כל אישה מסייעת לבעלה. הייתה שם אישה אחת ורחל שמה, מעוברת, שסייעה לבעלה בטיט, והפילה את עוברה ונעשה ממנו לבנה, ונתנוה בבניין. בא מלאך ולקח את אותה לבנה והעלה אותה למרום לפני כיסא הכבוד, לומר: ראה מה נעשה בבניך. אז ריחם השם יתברך על ישראל והוציאם ממצרים, ומאז "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - אותה לבנה תחת רגליו, לזכור תמיד בצרתם ובצערם של ישראל ולהתחייב לגאלם. ועל זה בא המקונן ואומר: איכה השליך משמים ארץ את מה שהיה הדום רגליו, אותה לבנה שהייתה מעוררת תמיד רחמי שמים על כלל ישראל - "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו".
בעל "בניין דוד" מבאר לפי משמעות המילה בלשון הקודש: הדום הוא שרפרף נמוך. הכיסא גבוה - כמו סנדק היושב על כיסא ומניחים לו הדום מתחת לרגליו, וכן המלך היושב על כיסא רם - וההדום נועד כדי שהמלך ירד דרכו לאט אל הארץ, ולא יצטרך לקפוץ מלמעלה למטה. אבל אם מודיעים למלך בשורה מרטיטה ומשמחת המקפיצה אותו, אינו ממתין ואינו יורד בנחת דרך ההדום, אלא קופץ מיד למטה. וכן אם יש מי שהמלך ממהר להכותו - אינו יורד מעדנות דרך ההדום אלא קופץ. וזהו שאומר הכתוב: ביום הפורענות "לא זכר הדום רגליו" - הפורענות לא באה דרגה אחר דרגה, אלא בבת אחת; כביכול קפץ מעל ההדום, וברגע אחד הביא עלינו את הפורענות.
"הדום" כתוב כאן חסר וי"ו, ומכאן דרשו: "הדם". לישראל הייתה זכות ביציאת מצרים, כמו שנאמר "גם את בדם בריתך שילחתי אסירייך מבור אין מים בו", ונאמר "ואומר לך בדמייך חיי" - זה דם פסח וזה דם מילה, ובזכותם נגאלו ממצרים. אבל עתה, כשהגלה אותנו הקדוש ברוך הוא, לא זכר את הדם הזה: אל תקרא "ולא זכר הדום רגליו" אלא "ולא זכר הדם" - את הדם שעל המזוזות ואת דם המילה, שהיו סיבת גאולתם של ישראל. וכמובן, לא שייך לומר "לא זכר" ממש, אלא שלא רצה לזכור זאת כעת, והביא את הפורענות על ישראל.
אומר המדרש: משל למלך שהיה לו בן. בכה - נתנו על ארכובותיו, הושיבו על ברכיו. בכה - נתנו על זרועותיו, הגביהו יותר. בכה - נתנו על כתפיו, ועתה יכול הוא לצפות על הכול. טינף עליו הבן - השליכו לארץ. ולא הייתה השלכתו כהעלאתו: בהעלאתו עלה לאט לאט בשלבים, ואילו בהשלכה לא הורידו מעט מעט אלא זרקו מלמעלה למטה. וזהו "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". וכך מפורש בכתוב: בתחילה "ואנוכי תרגלתי לאפרים" - על הרגליים, אחר כך "קחם על זרועותיו", ואחר כך "ארכיב אפרים" - ולבסוף "השליך משמים ארץ". עלייתם של ישראל הייתה איטית, ונפילתם בבת אחת. ועם כל זה יש בדבר טובה לישראל: כשהנפילה עוד נסבלת, נו, הם שורדים; אבל כשהנפילה קשה מאוד, על ידי זה מתעוררים רחמי שמים והקדוש ברוך הוא ממהר לגאלם.
מביא ה"לחם דמעה" ביאור בדרך צחות. שימו לב ששאר הקינות נאמרות בלשון עבר והווה - "בילע ה' ולא חמל" - ואילו כאן אין הוא אומר "איכה העיב באפו" אלא "איכה יעיב", בלשון עתיד. למה? הרי כשאדם בא לענוש את בנו, עונש מושכל אינו עונש חזק מדי, ובוודאי לא עונש שבו גמרת את כל הארסנל שלך - שהרי בפעם הבאה שיחטא, מה תעשה? ולצערנו יש הנותנים עונש חריף שאין אחריו כלום, ואז הם עוברים לידיים, וזה מדרון חלקלק שקשה לראות את סופו, שכן גם המכה מפסיקה להשפיע והוא נאלץ להגביר מינונים, ובמקום ילד יש לו רחמנא ליצלן ילד מוכה. וכך כביכול אומר המקונן: ריבונו של עולם, את כל הצרות כבר הבאת עלינו, בכל הנשק כבר השתמשת כנגד עם ישראל - ואם יסטו ישראל מן הדרך בעתיד, "איכה יעיב באפו", מה עוד נשאר לך לתת לנו? במה עוד אפשר להכותם, והלא "כולו פצע וחבורה ומכה טרייה", ואין עוד מקום להכות.
נשים לב שבפסוק אחד זה ישנם ארבעה דברים. אומר ספר "אלון בכות": ארבעה דברים יש, שכשהקדוש ברוך הוא רואה אותם הוא מסיר מעל ישראל את חרון אפו. וכך שנינו במדרש על הפסוק "ובהשחית ראה ה' וינחם על הרעה" - מה ראה? רב אמר: יעקב אבינו ראה, שדמותו חקוקה בכיסא הכבוד, ועל ידי זה "וינחם על הרעה". שמואל אמר: אפרו של יצחק ראה, צבור על גבי המזבח. רבי יצחק אמר: כסף כיפורים ראה, הכסף המובא לבית המקדש, ועל ידו מכפר לישראל. רבי יוחנן אמר: בית המקדש ראה, המשכן שבנינו לו כאן בארץ להשראת השכינה.
ועל כל אלה מקונן הנביא: "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" - מי הוא ישראל? יעקב; ומידת התפארת היא יעקב. "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו" - זה בית המקדש, וזה כבר כולל את שלושת האחרים, שהרי בבית המקדש כסף הכיפורים, ובמקומו הייתה עקידת יצחק. כיצד את כל ארבעת הדברים הללו, האמורים לעורר רחמי שמים, השליך הקדוש ברוך הוא מלפניו ולא נתן שיתעוררו על ידם רחמיו יתברך.
ועל זה מביא המדרש: רבי יהושע ברבי נחמן אמר, משל לבני מדינה שעשו עטרה למלך. הקניטוהו - וסבל; הקניטוהו שוב - וסבל. לבסוף, כשהגיעו הדברים עד כאן, אמר להם: כלום אתם מקניטים אותי אלא בעבור עטרה שעיטרתם לי? הרי לכם בפניכם - והשליכה לפניהם. כלומר: עם שאינו נוהג בדרך הישר מרגיז את המלך, והמלך מוכן לסבול בזכות אותה עטרה מפוארת שעשו לו; אבל כשמנצלים את זכות העטרה כדי להרשות לעצמם, זורק לפניהם המלך את העטרה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל איקונין של יעקב החקוקה על כיסאי, שעל ידה מתעוררים רחמיי עליכם? הרי לכם בפניכם - "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". אותה עטרה, אותה תפארת, אותה איקונין החקוקה על הכיסא, לקח הקדוש ברוך הוא כביכול והשליכה ארצה, כדי שלא יתעוררו על ידה רחמיו יתברך.
פסוק אחד, "איכה יעיב באפו", מקפל בתוכו את כל עומק החורבן: השלכת ירושלים של מעלה שגררה את חורבן ירושלים של מטה; סילוק המגן של בית המקדש, שכל עוד עמד לא יכלו הנבואות הקשות להתקיים, ושחילולו הוא שנטל ממנו את כוח ההגנה; נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, שכן ישראל הם מעלה בפני עצמה ולכן נפילתם עמוקה מכול; ושלילת כל אותם דברים שמעוררים רחמים - איקונין של יעקב, אפרו של יצחק, כסף הכיפורים ובית המקדש, לבנת הספיר ודם פסח ודם מילה. אך בתוך הקינה עצמה גנוזה נחמה: דווקא מפני שהנפילה כה קשה, מתעוררים בעקבותיה רחמי שמים, והקדוש ברוך הוא ממהר לגאול את עמו.