פתיחה: הפסוק האחרון של הפרק
הגענו לפסוק האחרון של פרק א' באיכה. אחרי שהמקונן פרט את כל הצרות, את החורבן, את הגלות ואת שמחת האויבים לאידנו, הוא חותם בתפילה ובבקשה: ריבונו של עולם, תיפרע מהם. הפסוק הזה, הקצר לכאורה, טומן בתוכו שאלות יסוד: מדוע בכלל נענשות האומות על מה שעשו לנו, והרי הן היו שליחות של הקדוש ברוך הוא? ומדוע נאמר "כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי" ולא "כאשר עוללו לי"? נלך על הדברים לפי סדרם.
תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי׃
"כל רעתם" - גם מה שלא יצא לפועל
מסביר בעל "לחם דמעה": מה בא לרבות "כל" רעתם? ריבונו של עולם, לפניך נגלו גם תעלומות לב. אתה יודע גם מה הם תכננו ולא הצליחו להוציא אל הפועל. כשתגיש להם את החשבון - שיבוא הכל לפניך, גם מה שרק רצו ולא הספיקו. ואף שהקדוש ברוך הוא אינו דן על מחשבה כמעשה, זה אצל ישראל; אבל אצל האומות הקדוש ברוך הוא נפרע גם על המחשבה הרעה.
"וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי" - הם שמחו במפלתי. וכבר אמרנו את הכלל של "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", שהשמח לאיד מסב את החרון אף על עצמו. אם כן, ריבונו של עולם, תעניש אותם. אבל אני איני שמח במפלתם, ולמה? מפני שאין לי מקום לשמחה בלב. הלב שלי מלא אנחות וכאב: "כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי" - לבי חולה ודווה, כל כולי מלא צער ויגון. כיצד אוכל להשאיר בקרבי מקום לשמחה לאידם? ועוד, ריבונו של עולם: אתה תעשה בהם נקמה, כי בי אין כוח, "כי רבות אנחותי ולבי דוי". מי שיכול להיפרע מהם הוא רק בעל היכולת.
למה נענש פרעה? שתי דרכים - ושתי מידות עונש
בספר "בני דוד" מסביר: "תבוא כל רעתם לפניך" - ריבונו של עולם, תעניש אותם על כל הרעה, ולא רק על מה שהרעו לישראל יותר ממה שנגזר. ולהבנת הדברים נעמוד על שאלה ידועה: פרעה עינה את ישראל בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ומדוע נענש? הרי הקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש, והודיע "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - גזירה היא. פרעה יכול לכאורה לבוא בטענה: אני הייתי המוציא לפועל, שלם לי שכר! ולא די שאינו מקבל שכר, אלא "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". פלא פלאים.
שתי תשובות בדבר. האחת: הקדוש ברוך הוא גזר "ועבדום ועינו אותם", אבל לא אמר מי יענה אותם. אתה, פרעה, התנדבת להיות התליין - מרוע לבבך; אם כן אתה תשלם את המחיר. השנייה, שאומרים המפרשים: פרעה החמיר בגזירה. הקדוש ברוך הוא אמר "ועבדום ועינו אותם" - הוא לא אמר לשחוט מאה וחמישים ילדים בבוקר ומאה וחמישים בערב ולרחוץ בדמם; זו חומרה שלך. הוא לא אמר לקחת את ילדיהם ולשים אותם בנדבכי הבניין; זו חומרה שלך. הוא לא אמר לתת מלאכת האיש על האישה ומלאכת האישה על האיש כדי להרבות בייסוריהם, ולא אמר "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". היית יוצא ידי חובת הגזירה בהרבה פחות מזה - ועל התוספת אתה נותן את הדין.
ומה הנפקא מינה בין שתי הדרכים? גודל העונש. לפי הדרך הראשונה, לא צוּוית כלל, התנדבת - שלם על הכל. לפי הדרך השנייה, על עיקר הדבר קיימת את ציווי ה', ואם כן ראוי להעניש רק על התוספת, על העודף, על מה שהחמרת מעבר למידה. וזו בדיוק בקשת המקונן: "תבוא כל רעתם לפניך" - על כל הרעה, לא רק על העודף; "ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי" - גם על מה שאתה עוללת לי כמגיע לי על פשעיי. שלא יאמר הגוי "קיימתי ציווי ה', זה מגיע להם" - גם את זה זקוף עליו בחשבון. "כי רבות אנחותי ולבי דוי" - מרוב כאב לבי אני מבקש שתיפרע מהם על הכל ולא רק על התוספת.
אונאת דברים - שהקדוש ברוך הוא נפרע בעצמו
בספר "אלון בכות" מסביר על פי דברי חז"ל: שלושה אין הפרגוד ננעל בפניהם - אונאה, גזל ועבודה זרה. כלומר הקדוש ברוך הוא כביכול אינו מסיר מהם את עיניו; החטא הזה תמיד עומד לפניו. ואמר רבי אלעזר: הכל נפרע על ידי שליח, חוץ מאונאה - שעליה הקדוש ברוך הוא נפרע בעצמו.
וזו הבקשה: ריבונו של עולם, על מה שציערו אותנו בדברים, על מה ששָׂשׂוּ למפלתנו - כמו שלמדנו "כל אויביי שמעו רעתי ששו" - היה כאן צער נורא, מישהו עומד לידי וצוחק על כל סבלי. "תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי, כי רבות אנחותי" - אנחה רבה וגדולה כשאני רואה את האויב שמח לאידי, "ולבי דוי" על העניין הזה. ומאחר שדבר זה לעולם אינו נסתר מנגד עיניך, ואתה נפרע עליו שלא על ידי שליח - שיקבלו את עונשם ישירות ממך.
"בבת אחת" - לא בתשלומים
בספר "חוט של חסד" מסביר: הקדוש ברוך הוא גובה מישראל את העונש מעט מעט, כי אילו ייפרע מאיתנו בבת אחת מי יוכל להתקיים. משל לאדם שהלווה כסף לחברו: אם הוא אוהבו - אומר לו פרע לי בתשלומים; ואם אינו אוהבו - תובע אותו לבית משפט ודורש את כל הכסף במקום, וההוא נאלץ להוציא את כל כספו, למכור את ביתו ואת מטלטליו, ואולי גם עסקו נופל, שהרי הוא צריך מזומנים להחזיר את החוב.
וזו הבקשה: ריבונו של עולם, יהי רצון ש"תבוא כל רעתם לפניך" בבת אחת, אל תיפרע מהם מעט מעט, אלא שכל עוונותיהם מקובצים יחד ייכנסו לפניך. "ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי" - הרי הפעם לא נפרעת ממני מעט מעט, אלא מיד הגלית אותנו והחרבת את בית המקדש, נתת לי על הכל מכה אחת קשה. כך עשה גם להם: מכה אחת גדולה וקשה, שממנה לא יוכלו קום.
שלוש המחנות שלפני השכינה
עוד מסביר "חוט של חסד" על פי מה שכתבו הספרים הקדושים בשם חכמי קסטיליה: לפני השכינה הקדושה שלוש מחנות, זו לפנים מזו, והשכינה באמצע. כל עוון נתפס ומתעכב באחד המחנות: העוון הראשון מתעכב במחנה הראשון, השני במחנה השני, השלישי כבר נכנס יותר פנימה ומתעכב במחנה השלישי - אבל העוון הרביעי נכנס פנימה ופוגע כביכול בשכינה הקדושה. וזו הבקשה: "תבוא כל רעתם לפניך" - לא שעוון אחד ייתקע בהתחלה והשני אחריו והשלישי אחריו, אלא שכל הרעה תבוא עד פנימה, וממילא התביעה תהיה קשה יותר והעונש קשה יותר.
"רבות אנחותי ולבי דוי" - שני עניינים
לכאורה כופל הכתוב את עצמו. מבאר "תורת חיים": "רבות אנחותי" - על הצרות שלי; "ולבי דוי" - על השלווה שלהם. לבי דווה על שאני רואה את עצמי סובל כל כך, ואותם מאושרים כל כך וטוב להם.
ועוד מסביר ה"בניין דוד": הרי אנחה אחת שוברת חצי גופו של אדם, וכאן "רבות אנחותי" - ומה הפלא ש"לבי דוי", שלבי חולה ושבור מאותן אנחות.
שליח שהוסיף על דברי בעל הבית - ביאור החתם סופר
מפורסמת השאלה: מדוע האומות נענשות על שהצרו לנו, הרי בסופו של דבר הן שליחות של הקדוש ברוך הוא? אנו אומרים "הוי אשור שבט אפי" - אשור הוא בחינת מקל; ומדוע להיפרע מן המקל? וכן במצרים: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - והם הוציאו אל הפועל את גזירת השם, ומדוע "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי"?
הרמב"ן מסביר שאילו היו הגויים מסתפקים בקיום הגזירה ככתבה וכלשונה, באמת לא היו נענשים; אלא שהם הוסיפו ועשו הרבה מעבר, מחמירים גדולים היו בגזירה. הטביעו את בנינו ביאור, פרעה רחץ בדמם של מאה וחמישים תינוקות בבוקר ומאה וחמישים בערב, שמו את בניהם כנדבכים בבניין, "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו", נתנו מלאכת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים. הרבה יצירתיות הייתה בגזירות פרעה שהקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהן - ועל כך הם נענשים.
אלא שלפי זה היה מקום לומר שייענשו רק על התוספת: נניח שישים אחוז עונש הגיע לנו, והם נתנו מאה - שיישפטו על הארבעים הנוספים. וגם אם נצרף את דברי התוספות שאצל עובד כוכבים הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה, עדיין אין מסתבר שייענש הגוי על מה שהשם גזר. יאמר הגוי: בזה הייתי מקלו של הקדוש ברוך הוא; אם המקל התארך - תן לי עונש על ההתארכות, אבל לא על עצם ההכאה שנגזרה.
ההסבר הוא בהלכה. הגמרא במסכת מעילה, וכן מופיע בכתובות, אומרת: שליח שהוסיף על דברי בעל הבית - נעקרה השליחות. אם שלחתי אותך לשליחות והוספת עליה משהו מעצמך, עקרת את שליחותי לגמרי; אינך עוד שליחי אלא עושה על דעת עצמך. ואין מדובר בחלוקה, שחלק שליח וחלק לא - מרגע שלא מילאת את דבריי כראוי, מתחילה ועד סוף אתה שליח של עצמך.
לפי זה אומר החתם סופר: "תבוא כל רעתם לפניך" - הכל, כל הרעה כולה, תיפרע מהם על הכל, לא רק על הארבעים אחוז אלא גם על השישים שהשם גזר. "ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי" - גם על מה שאתה עוללת לי ומגיע לי, גם על אותו חלק שהם היו בו רק מקל - גם על זה תיפרע מהם. והסיבה: מכיוון שהוסיפו, ושליח שהוסיף נחשב שליח מטעם עצמו ונידון על הכל. הראיה שהם שליחי עצמם - עצם התוספת. אילו עשית את מה שנאמר לך, יכולת לומר שאתה ידא אריכתא של קודשא בריך הוא; מרגע שהוספת מעצמך, הפקעת מעצמך את שליחות בעל הבית, ושליח עצמך - שלם את המחיר על הכל. ביאור נפלא מאוד.
"כאשר עוללת לי" - ידיעה ובחירה
צריך להבין למה נאמר "כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי", כאילו השם עולל לי את הצרות, בעוד שהגויים עשו זאת; היה לו לומר "כאשר עוללו לי". ובפרט שכאן אני מבקש שהשם ייפרע מן הגוי, ואם כן היה עליי להגדיל את חטאו ולעורר עליו חרון אף - ובמקום זה אני כביכול מטיל את האשמה כלפי קודשא בריך הוא.
ביאור נפלא אומר המהר"ם בנט, רבי מרדכי בנט, על פי הרמב"ם. הרמב"ם שואל את השאלה שדיברנו בה: מדוע נענש פרעה בעונשים קשים, הרי נגזר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ונמצא שהיה מוכרח במעשיו ואף קיים גזירת עליון. ואותה שאלה עצמה ביחס אלינו: עם ישראל עבדו עבודה זרה ונענשו וגלו מן הארץ, ולכאורה קנו זאת ביושר - אך גם כאן הדבר היה בגזירה קדומה, שנאמר "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו". ואמנם אין זה ציווי אלא תיאור של מה שעתיד להיות, אבל עצם ידיעתו של הקדוש ברוך הוא יוצרת את הקושי: אם הוא יודע מה אתה עתיד לעשות, לכאורה לא נותרה לך ברירה.
זו שאלת הידיעה והבחירה המפורסמת, שהרמב"ם עוסק בה והראב"ד מרבה להקשות עליו, וכן האור החיים הקדוש והתפארת ישראל ורבים אחרים. ממה נפשך: אם אני יכול לעשות אחרת, סימן שהשם לא ידע - ודבר זה ודאי לא ייאמר; ואם אין לי אפשרות לעשות אחרת, סימן שאין לי בחירה, ונמצא שרק נדמה לי שיש לי בחירה חופשית, בעוד שבפועל אני מוכרח לקיים את ידיעתו של הבורא.
לפי זה נבין את הפסוק. אנו באים ואומרים: ריבונו של עולם, ראה את כל הרעה שעשו לנו הגויים. ומיד עולה השאלה - הרי בגזירה היה, "ועבדום ועינו אותם", "אשור שבט אפי", הכל מאת השם; ואיך אפשר להענישם? על זה אנו משיבים: "וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי" - כשם שאתה נפרע ממני אף שאתה גזרת, שהרי אמרת "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ", והרי זו כעין גזירה, שידיעתך לכאורה מכרחת את המעשים, ואף על פי כן אתה מעניש אותי - כך תבוא כל רעתם לפניך, ואף שקדמה הגזירה תיפרע מהם על המעשה שעשו.
ולעצם העניין צריך לדעת שהבחירה החופשית קיימת, ואין להסיק חלילה שלא הייתה לנו ברירה ושהיינו מוכרחים לחטוא מפני שהשם ידע מראש. ודאי שאין הדבר כן, ויש על כך תשובות רבות, ואיני נכנס לזה כעת. מי שירצה יוכל לשמוע בדיסק על ספר איוב, שם ייחדנו פרק שלם בשם "ידיעה ובחירה", להסביר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם", וכיצד אין ידיעת השם מכרחת את האדם במעשיו, בשונה מידיעתו של נביא או של בשר ודם; הבאנו שם כמה הסברים, ובסופם הסבר מקיף המיישב את הדברים ומניח את הדעת.
"גזור הדבק" - העברת הרעה אליהם
מביא ה"לחם דמעה": הגויים היו שמחים תמיד למפלתם של ישראל, שמחים לראות איך עם ישראל נכשל, איך הוא סובל, איך העולם כולו מתקיף אותנו, איך יורים עלינו טילים - והעולם נהנה מזה. "כל אויביי שמעו רעתי ששו" - שמעו כמה רע לי, ויש להם יום טוב.
לכן אנו מבקשים "ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי". וכוונת הדברים על פי הכתוב במשלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". כבר למדנו זאת במשלי, ומי שירצה יוכל לשמוע שם כמה הסברים. פשט הדברים: כשאתה שמח בנפול אויבך, אתה גורם שהקדוש ברוך הוא יסיר ממנו את החרון אף ויחיל אותו עליך. "והשיב מעליו אפו" - ולמי יפנה אותו? אליך, השמח בנפילתו.
וזו הבקשה: ריבונו של עולם, הגויים שמחים במפלתנו, וכבר די בכך שתבוא כל רעתם לפניך ותעשה להם כאשר עוללת לי - כלומר תעביר אליהם את מה שעשית לי. שימו לב, אין זה "העתק הדבק" כפי שהיינו מבינים בפשטות, אלא "גזור הדבק": קח מאיתנו והחל עליהם, שהרי מי ששמח בנפילת חברו, השם מסיר את החרון אף מן הנופל ושם אותו על השמח.
ומדוע ממשיך הכתוב "כי רבות אנחותי ולבי דוי"? לכאורה אם הרעה תעבור אליהם, נשמח אנו במפלתם, ותחזור הרעה אלינו, ואז ישמחו הם ותעבור אליהם - וייווצר כאן פינג פונג אינסופי. על זה אנו אומרים: ריבונו של עולם, אל תדאג, העבר אליהם את הרעה ואנו כבר לא נשמח. ולמה? "כי רבות אנחותי ולבי דוי" - אנו במצב של אבל וצער ועוגמת נפש כאלה, שלבי ממש אבל; במצב כזה אין חשש שהעברת הרעה אליהם תביא אותנו לידי שמחה. די לנו בפצעינו ובליקוקם, ולא נהיה פנויים לשמוח ברעת אויבינו.
מדרש איכה: "אילו זכיתם"
מובא במדרש איכה על "תבוא כל רעתם לפניך": אילו זכיתם - הייתם קוראים בתורה "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך"; ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים "תבוא כל רעתם לפניך". לכאורה זה נשמע כמדרש פליאה, קשר סמנטי בעלמא בין "תבוא" ל"תביאמו".
בספר "ברכת חיים" מביא את פירושו של הכתב סופר. כשאין לעם ישראל זכויות מצד עצמם, במה יבואו? עם איזה שובר, עם איזו זכות? אנו באים ואומרים: ריבונו של עולם, ראה איזה רשעים הגויים, ראה איזה מושחתים; מה שהם עושים אנחנו לא עושים. כשאין לך מה לספר על עצמך טובות - אתה מלכלך על אחרים. ואמנם לא נורא ללכלך על הגויים, אבל זה מראה את העניות שלנו. אילו היינו עשירים במעשים טובים, לא היינו צריכים לומר כלום עליהם, היינו מספרים ישירות כמה טוב יש לנו; וכשאין, אנו מוצאים לעצמנו שבחים מסוג "אני לא שודד בנקים, אני לא פורץ, אני לא רוצח".
וזה מה שאומר המדרש: "אילו זכיתם" - אילו זיככתם את עצמכם וזיכיתם עצמכם במצוות ובמעשים טובים, והיו לכם זכויות מצד עצמכם, הייתם קוראים "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", שהקדוש ברוך הוא מביא ונוטע אתכם בזכותכם. ועכשיו שלא זכיתם - אתם קוראים "תבוא כל רעתם לפניך", שכל מה שאתם מוצאים לזכותכם הוא שהגויים גרועים מכם.
למה דווקא גלות? עשרה שקלים ליד אגורות
מסביר הרב החיד"א ב"צווארי שלל": מדוע נתן לנו הקדוש ברוך הוא עונש של גלות? הרי הורה הרוצה להעניש את בנו אינו זורק אותו מן הבית, אלא משאירו בבית ומעניש אותו שם. אם הקדוש ברוך הוא רוצה להיפרע מאיתנו, שייפרע מאיתנו כאן בארץ; ועצם ההגליה היא פירעון נוסף מעבר לייסורים שבתוכה.
ועוד: אילו ייסר אותנו כאן, היה הרבה יותר קל לנו לשוב בתשובה ולתקן את מעשינו. כלל ישראל מכונסים יחד ורואים את הצרה כציבור; אבל כשמפזרים אותם לכל קצוות תבל, מה שעושים אלה אינו משפיע על אלה, והשיבה והתיקון קשים ומסובכים הרבה יותר. ואילו כשכלל ישראל מקבלים את המכה יחד, כלל ישראל מתחזקים יחד, וקל הרבה יותר לתקן בצורה קולקטיבית.
ועוד: כשאנו גולים בין הגויים והם שונאים אותנו ומייסרים ומכים ומתעללים - אנו אומרים מיד "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", וזהו; אין חשבון נפש, זה גוי ששונא יהודי ואין מה לעשות. איני מפנה את המבט פנימה, איני אומר "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", איני אומר שעליי לתקן את מעשיי ולכן הגוי רודף אותי - יש לי את מי להאשים. לעומת זאת, כשאני נשאר בארץ ומתייסר מאת השם, קל לי הרבה יותר להכיר בחטא ולראות בזה עונש על מעשיי; מגפה או צרה שהשם מביא עליי - קל להבין מה היא באה לומר, הרבה יותר מאשר התעללות של גוי בארץ שאליה גליתי, שאותה נתלה ברוע לבו ולא בכך ש"אשור שבט אפי" והוא רק מקל ביד החובל. אם כן, למה לא השאיר אותנו כאן וייסר אותנו כאן?
מסביר הוא: יש דברים שערכם וחשיבותם מצד עצמם, ויש דברים שאין להם ערך מצד עצמם, וכל ערכם הוא ביחס לדברים אחרים. אם תשאל אותי: מטבע של עשרה שקלים - חשוב או לא חשוב? אומר לך שהוא פחוּת ערך. אבל ליד אגורה - עשרה שקלים זה חשוב מאוד. ואילו כשמדברים על קניית דירה, מטבע של עשרה שקלים חסר כל חשיבות; אולי יכסה שיחת טלפון אחת לעורך דין. אבל ביחס לאגורה - כן, גם עשרה שקלים חשובים. יהלום, לעומת זאת, חשוב מצד עצמיותו.
ואומר ה"אמרי בינה": דרגת האבות הקדושים הייתה שהיו אהובים לקדוש ברוך הוא מצד עצמם - "רק באבותיך חשק ה'", חשק בהם מצד עצמם, בעלי ערך עצמי, מרגליות טובות. אבל בבנים נאמר "ויבחר בזרעם אחריהם" - המעלה שלנו אינה מצדנו; לא שהשם חשק בנו, אלא חשק באברהם ואנו זרעו.
נמצא שיש כאן חסד ורחמים: אף שמצבנו ירוד מאוד, ביחס לגוי כל יהודי הוא מרגלית, כל יהודי הוא עוצמה אדירה, זרעו של אברהם הוא בכל מקום שיהיה. אנו כמטבע של עשרה שקלים - מה ערכו? ליד אגורות, ערכו רב. ומה עושה הקדוש ברוך הוא כדי שיהיה לנו ערך? שם אותנו בין הרבה אגורות. זו הגלות: הקדוש ברוך הוא נטע אותנו בין הרבה אפסים, ופתאום גם העשרה שקלים האלה מאירים ויש להם ערך. אילו היה משאיר אותנו כאן - מי אנחנו ומה אנחנו; אבל בין האומות, כל ניצוץ בחשכה מבליח והופך לפנס גדול.
וזה מה שאומר המדרש: "אילו זכיתם" - אילו הייתם זכים ומזככים את מעשיכם, הייתם זוכים ל"תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", שאז בירושלים מעשינו משופרים והגונים וישרים יותר, והיינו אהובים לשם מצד עצמנו. אבל עכשיו שלא זכינו וקלקלנו מעשינו ואיננו בירושלים, מה מתקיים בנו? "תבוא כל רעתם לפניך" - מה הזכות שאנו מנכסים לעצמנו? שהגויים גרועים מאיתנו. כדי שתהיה לי מעלה אני נאלץ להגיע לגלות, ושם, ליד הגוי, אני בסדר. זו הסיבה שהגלה אותנו הקדוש ברוך הוא: כאן אין לנו זכות מצד עצמנו, אבל שם, גם במצבנו הירוד, אפשר לראות שגם לסכום הפעוט יש ערך ליד הרבה אפסים.
"עזבני ה' ואדני שכחני" - רחמים עלינו ודין עליהם
עוד מסביר הרב החיד"א ב"צווארי שלל", ועל פיו נבין את הפסוק. הכתוב אומר "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני". נדייק: הראשון בשם הוי"ה, השני בשם אדנות. ומה ההבדל? מצד ההגייה שווה, אבל על פי המקובלים ההבדל עצום: שם הוי"ה הוא שם רחמים, ואילו שם אדנות הוא אותיות "דינא", שם המרמז על דין.
"עזבני ה'" - מידת הרחמים והחסדים עזבה אותי. אבל שימו לב: עזבני, ולא שכחני. עזב אותי מן הארץ, ואף על פי כן אני עדיין כביכול זכור לפניו, ואף בארץ אויביהם "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". לעומת זאת "ואדני שכחני" - מידת הדין שכחה אותי. והרי היינו מצפים שמידת הדין תזכור אותנו; לא בשבילנו, אלא כדי להיפרע מן הגויים: שתזכור שיש כאן עם מתייסר וסובל, ותחול מידת הדין הקשה על הגויים המייסרים אותנו ומתעללים בנו ומצרים לנו. וזו הקובלנה: מידת הדין שכחה את מצבי ואינה נפרעת מן הגויים.
על זה הוא אומר: "תבוא כל רעתם לפניך" - אל תנהג בבחינת "שכחני", אלא תבוא כל רעתם לפניך, ואז תפעיל גם מידת הדין את דיניה כנגד האויבים המצרים לנו וכנגד הגויים המרעים לנו. ונמצא הכל על מכונו: מידת הוי"ה עלינו לחסדים, ומידת הדין על הגויים לפירעון.
לסיכום:
הפסוק החותם את פרק א' הוא תפילת נקם ותפילת נחמה כאחת. "תבוא כל רעתם לפניך" - כל הרעה, גם המחשבות שלא יצאו לפועל, גם החלק שהיה בגזירה ולא רק התוספת, שהרי שליח שהוסיף על דברי בעל הבית נעקרה שליחותו ונידון על הכל; ושתבוא כולה יחד ופנימה, ושהקדוש ברוך הוא ייפרע בעצמו ולא על ידי שליח, שהרי על אונאה הוא נפרע בכבודו. "ועולל למו כאשר עוללת לי" - העבר אליהם את הרעה, כדין השמח לאיד; ואל תחשוש שנשמח אנו, "כי רבות אנחותי ולבי דוי" - לבי דווה על צרותיי ועל שלוותם, ואנחה אחת שוברת חצי גופו של אדם, קל וחומר אנחות רבות. ובתוך כל זה למדנו מוסר: כשאין לאדם זכויות משלו, כל שנותר לו הוא להצביע על גריעות הזולת - ולכך גם נועדה הגלות, שדווקא בין האומות יאיר ערכו של ישראל. יגאל אותנו השם גאולת עולמים, ישלח לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו, ויביא כל רעתם של הגויים לפניו וייפרע מהם כראוי להם, ויגאלנו מכל צרותינו ויהפוך לנו את הימים הללו לימי שמחה, אמן ואמן.