פתיחה
אנו עומדים בסופו של פרק א' באיכה, בפסוקים שבהם כנסת ישראל כבר אינה מתארת רק את חורבנה, אלא פונה כלפי מעלה ומבקשת. בפסוק כ"א מונחים שני כאבים: הכאב של החורבן עצמו, והכאב של הביזיון בפרהסיה - שכל האומות שמעו, ראו, ולא זו בלבד שלא ניחמו, אלא שמחו. נלמד את הפסוק לאור דברי האלשיך הקדוש, בעל 'לחם דמעה' והרידב"ז.
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי׃
"שמעו כי נאנחה אני" - ביאור האלשיך הקדוש
מסביר האלשיך הקדוש: ציון פונה כביכול אל כל האומות ואומרת להן - תשמעו אתם, כל העמים, כי נאנחה אני. דרכו של עולם, שכל מי שבא לבית האבל ושומע את סיבת האבלות, את הצער, כמה האדם סובל - אינו הולך מיד. הוא יושב עם האבל קצת, מנחם אותו, אומר לו דברי ריצוי. אבל כאן, אף על פי ששמעו כי נאנחה אני - "אין מנחם לי". שמעת את הצרות, לפחות תגיד משהו; ואף אחד אינו אומר לי מילה טובה אחת.
זה לגבי כללות העם. ובאופן פרטי, כל אחד מן האויבים: "כל אויבי שמעו רעתי" - ולא זו בלבד שלא ניחמו אותי, שבזה עוד הייתי מסתפקת, אלא "ששו". שמעו את רעתי ועוד שמחו. ומכאן הבקשה: ריבונו של עולם, הרי אתה הבטחת שכאשר האויב שמח לאידו של חברו, "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" ונתן אותו עליך, ונאמר "בנפול אויבך אל תשמח". על כן פנייתנו עתה היא שתקיים את מה שאמרת - "הבאת יום קראת ויהיו כמוני": קח ממני את הייסורים והבא אותם עליהם. מדוע? כי כך אמרת, ריבונו של עולם, שכאשר האויב שמח במפלתי הוא זה שיקבל את הייסורים. "כל אויבי שמעו רעתי ששו" - אדרבה, הבא עליהם את הייסורים והסר אותם מעליי.
'לחם דמעה': הביזיון בפרהסיה
בעל 'לחם דמעה' מסביר: אנו באים כביכול ואומרים ריבונו של עולם, על עצם הייסורים אפשר לעמוד, אבל על כך שהייסורים שלי היו בפרסום - על זה אין לי מנחם. אדם מוכן לחטוף הרבה בושות והרבה בזיונות, ובלבד שיהיה הדבר בינו לבין ריבונו של עולם; אך אם הדבר נעשה בפרהסיה - אוי ואבוי, זה מגדיל את הכאב פי אלף, פי מיליון, פי מיליארד.
אנו רואים שלפעמים אדם שעובר תהליך של בושה מסוגל לעשות את הגרוע מכול, להתאבד. עניין הכבוד העצמי והבושה של האדם הוא דבר נורא ואיום. לכן אומרת ציון: "שמעו כי נאנחה אני" - כיוון שכולם שמעו את אנחותיי ואת המצב הנורא שאליו נקלעתי, "אין מנחם לי". מדוע? "כי כל אויבי שמעו רעתי ששו". זה דבר שאי אפשר להבליג עליו, קושי כה נורא שאיני משתחררת ממנו.
ועל כן התפילה: ריבונו של עולם, שתביא את זה עליהם, ואז תהיה לי מעט מנוחה, מעט נחמה. שמחתם? ראיתם מה קרה לי? ראיתם אותי בביזיוני? עכשיו אתם עוברים בדיוק את אותו הדבר. זה קצת ישחרר אותי מן הנורא מכול - מן הביזיון בפרהסיה, מכך ש"כל אויבי שמעו רעתי ששו".
"ששו כי אתה עשית" - מדוע דווקא גילוי יד ה' מביא לשמחת האויב
יש להבין: מה הקשר בין הדברים? מדוע "כל אויבי ששו" בגלל "כי אתה עשית"? ההסבר הוא, שאילו היו האויבים רואים שזה יד המקרה, לא היו שמחים כל כך. מקרה הוא: קרה היום לזה, מחר עלול לקרות לאחר. אילו חלילה היה גל צונאמי שוטף את הארץ, לא הייתה לגויים שמחה מי יודע מה, שכן היו אומרים: היום קרה להם, מחר זה יכול לקרות גם לנו.
אבל כיוון שהגויים ראו - וכפי שדיברנו בפסוקים הקודמים, היה ניתן לראות בבירור שזו יד ה', היה ניתן לראות כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע מאיתנו - ואז הגויים רואים ש"אתה עשית", ומדוע? בגלל עוונותינו. זה מה שהביא את הגויים לשמוח: מגיע להם, מגיע לעם ישראל. אילו היה זה אסון טבע היו מזדהים איתנו, כי לך תדע, מחר זה יקרה לי; אבל אם זה בגלל עוונותיהם של ישראל - הם שמחים. "כל אויבי שמעו רעתי ששו" - למה? "כי אתה עשית", "הבאת יום קראת" - את היום שקראת עליו מראש הבאת עלינו, וזו הייתה סיבת שמחתו של הגוי: הנה זה מגיע לכם, זה מאת ה'.
טענת האומות: "ויהיו כמוני"
אפשר להוסיף בזה: הרי הגויים, הנוצרים לדוגמה, טוענים שעם ישראל האמיתי הוא הם, והראיה שלהם היא מייסוריו של עם ישראל. לטענתם, מאחר שעם ישראל לא קיבל עליו את אותו האיש שראשי התיבות שלו ימח שמו וזכרו, בעקבות זאת מידת הדין מכה בהם והם סובלים; והיו להם גם נבואות שעם ישראל לעולם לא יחזור לארצו, שהקדוש ברוך הוא נישל אותם מכל טובה ולקח מהם את כל מעלותיהם - כפי שמביא בפתיחה לספר הכוזרי, ומי שירצה יוכל לשמוע זאת בשיעורים שלנו לספר הכוזרי. משם הם באים וטוענים: אנחנו עם ישראל האורגינלי, לקחו מהם את מעלתם ונתנוה לנו; וכשאתה מדבר על מי זה ישראל - אנחנו זה ישראל.
יוצא אפוא, שדווקא משום ש"אתה עשית" - "שמעו רעתי ששו". זה הביא אותם לשמחה: אתם רואים? ה' עשה לכם כך. לא קיבלתם את המשיח, לא הייתם מוכנים לקבל את אותו האיש, צלבתם אותו - עכשיו אתם מבינים למה אתם סובלים? זו ראיה שדתנו אמת, זו ראיה שעם ישראל זה אנחנו. וזה מה שאפשר לומר שרמוז כאן: "כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית, הבאת יום קראת" - הבאת את מה שקראת מראש ונפרעת מעם ישראל על שלא קיבלו עליהם את אמונת אותו האיש. "ויהיו כמוני" - הם אומרים שעתה הם נעשו עם ישראל, הם סבורים שאנחנו, ישראל, זה עכשיו הם. ולמה? "כי אתה עשית", כי אתה ריבונו של עולם נפרעת מאיתנו, וזה כביכול עונש על שלא היינו מוכנים לקבל את אמונת דת האהבה - אותה אהבה שנחלי דם נשפכו בגללה לכל אורך ההיסטוריה.
"הבאת יום קראת" - שני פירושים
הרידב"ז מסביר את "הבאת יום קראת" כבקשה לעתיד: כמו שתביא יום ותקרא עליהם פורענות. כלומר, ריבונו של עולם, הבא עליהם יום שבו תקרא עליהם פורענות.
ואפשר להסביר גם כן על העבר: ריבונו של עולם, הבאת עלינו את כל הפורענות ביום שכבר קראת אותו מראש, כ"קורא הדורות מראש". היום הזה הוא יום המיועד לפורענות, כמו שדיברנו כמה פעמים - זהו יום תשעה באב. ומאחר שכך, הרעה גדולה שבעתיים: כיוון שזהו יום המוכן לפורענות, הפורענות שבאה בו קשה מאוד.
לסיכום: בפסוק אחד נכללו כל שכבות הכאב. "שמעו כי נאנחה אני" - כולם שמעו ואיש לא ניחם, כדרך שבאים לבית האבל ומדברים על לב האבל, ואילו כאן אין מנחם. "כל אויבי שמעו רעתי ששו" - הביזיון בפרהסיה, שהוא הקשה מכול, ועליו התפילה "ויהיו כמוני", שהרי הבטיח הקדוש ברוך הוא שהשמח לאיד חברו יקבל את הייסורים. "כי אתה עשית" - דווקא משום שראו בבירור שזו יד ה' ולא מקרה, שמחו האומות ואמרו שמגיע לישראל, ומכאן נסמכו על טענתן שהן ירשו את מקומנו. "הבאת יום קראת" - בין כבקשה שיקרא עליהם יום פורענות, ובין כתיאור שהפורענות באה ביום המוכן לפורענות, הוא תשעה באב, ולכן הייתה כה קשה.