פתיחה: משפסוק לפסוק בקינה
אנו עומדים בסופו של פרק א' באיכה, בפסוקים שבהם כנסת ישראל פונה כבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. כאן כבר לא רק תיאור של החורבן מבחוץ, אלא זעקה מן הפנים: מן המעיים, מן הלב. נעיין בפסוק כ' לאור המפרשים, ונראה איך דווקא מתוך הזעקה הזו מבצבצת ביקורת עמוקה על מהות הבכי שלנו.
רְאֵה יְהֹוָה כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת׃
החולאים שנגרמו מן הרעב
מסביר בתורת חסד, שהמקונן מתאר כאן את החולאים שנגרמו לנו על ידי הרעב. דבר ראשון: "מעי חמרמרו" - כאשר אדם רעב ביותר, המעיים מתחילים להתכווץ. דבר שני: "נהפך לבי בקרבי" - גם הלב נפגע. ואם לא די היה בנזק הפנימי, נוסף עליו גם נזק חיצוני: "מחוץ שכלה חרב בבית כמות".
"ראה ה'" - פנייה למידת הרחמים
מהו "ראה השם"? אנו פונים ואומרים: ריבונו של עולם, בשם הרחמים, יו"ד ה"א וא"ו ה"א - ראה ה' כי צר לי. מידת הרחמים! אנא, הגם שחטאנו, ראה כי צר לי.
לפי זה אפשר להסביר גם את ההמשך: "נהפך לבי בקרבי" - ריבונו של עולם, אמנם חטאתי, אמנם נכשלתי, אבל הנה עשינו מהפך בלב. אנחנו שבים בתשובה, התחרטתי על מעשיי, ואני מתוודה ואומר "כי מרו מריתי" - מריתי ריבונו של עולם.
אלא שהדבר היה כבר מאוחר. הדבר היה כבר לאחר שנגזרה הגזרה. כמו שאמר להם הנביא כאשר גלו עמם לבבל, על הפסוק "שם ישבנו גם בכינו": חייכם, אם הייתם בוכים בכייה אחת בזמן - לא הייתם בוכים עכשיו. כשהוכחתי אתכם ואמרתי לכם שובו בתשובה, למה אז לא שמעתם? למה אז לא הורדתם דמעה אחת? ועכשיו לבכות? עכשיו "נהפך לבי בקרבי"? עכשיו אני מכיר "כי מרו מריתי"? חבל, זה כבר מאוחר. ודאי שתמיד התשובה נאה, תמיד התשובה יפה, תמיד התשובה מתקבלת - אבל היא כבר לא די בה כדי להסיר את הגזרה, שכן הגזרה כבר נגזרה.
שתי שמחות בארץ ישראל - ושני מיני צער
בקול יעקב מסביר: כשעם ישראל הגיעו לארץ ישראל, השמחה לא הייתה שווה בין כולם. היו אנשים בעלי מעלה ששמחו להגיע לארץ הקדושה - "אווירא דארץ ישראל מחכים", מקום ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מקום של קדושה וטהרה, מקום שבו אנחנו ניזונים ישירות מפי הגבורה ולא על ידי מלאכים. איזו רוחניות! כל כולך נכנס בתוך המצווה של יישוב ארץ ישראל.
אבל היו גם כאלה שהשמחה שלהם הייתה שמחה גשמית, חומרית: סוף כל סוף יש לנו שדות משלנו, איזה גליל נפלא, איזה ים כנרת, איזה מקומות נפלאים לגדל בהם פירות יקרים ומשובחים. עמי הארץ, אלה המתעסקים בארציות, עיקר שמחתם הייתה על הארץ עצמה - הם רואים שקיבלו ארץ טובה, מקום לעבוד בו שדות.
וכאשר גלו, כל אחד הצטער כפי עניינו. החכמים הצטערו: עזבנו ארץ של קדושה, הולכים לארץ העמים, מקום של טומאה. ואילו עמי הארץ: לקחו לנו את הבית, לקחו לנו את השדה. על מה הם מצטערים? על ההפסד הגשמי, על ההפסד החומרי.
יוצא מכאן, שאם שם בחוץ לארץ יזמנו לנו דירה נאה ושדות נאים - נתנחם או לא? תלוי במי. אם אלו החכמים, יאמרו: מה אתה מנחם אותי בגרושים? אני איבדתי מיליונים! איבדתי את השכינה הקדושה, איבדתי קרבת אלוקים - ואתה מנחם אותי בכמה שדות וכמה בתים? זה לא מדבר אליי. אבל אלה שכל עסקם בארציות אומרים: יופי, ברוך השם, טוב לנו כאן, יש לנו וילה, מצוין, זה בסדר, מספיק. ריבונו של עולם, קח את הזמן שלך. גאולה? כן, רצוי מאוד, אבל אתה לא חייב לעשות את זה עכשיו, אנחנו לא לחוצים, לא עומדים עם סטופר. ברוך השם, רק לא מזמן התחלתי לבנות, עכשיו המפלס השלישי, בריכת שחייה - ריבונו של עולם, תביא את המשיח בזמנך החופשי, לא דחוף לנו.
על מה אנחנו בוכים באמת?
וזה מה שאומר לנו כאן הנביא: "ראה ה' כי צר לי". כנסת ישראל כביכול באה ואומרת: ריבונו של עולם, כמה ראוי להצטער על כך שהבכי שלי אינו בכי אמיתי על הפסד השפע הרוחני, שאינו בכי אמיתי על ריחוק השכינה. לא על זה אנחנו בוכים. ריבונו של עולם, "ראה ה' כי צר לי" - אנחנו מתלוננים רק על הצרות שלנו. אילמלא היה לנו רע, אילו היה טוב לנו בגולה, לא היינו מתאוננים כלל.
וזה בא לאפיין את נחיתות הדרגה שבה אנחנו נמצאים. מה כואב לנו? "מעי חמרמרו, נהפך לבי בקרבי" - זה מה שמפריע לי, צר לי, "כי מחוץ שכלה חרב בבית כמות". אבל אילמלא צר לי, אם היה רחב לי שם בגויים, היינו מסתפקים בזה. ועל זה ראוי לקונן, על זה ראוי לבכות: על כך שאנחנו בוכים על הגשמיות ולא בוכים על הרוחניות, לא בוכים על אובדן הדרך ועל הריחוק מאת קודשא בריך הוא.
המדרש: "גושין גושין" - ולמה בכפליים
אומר המדרש על "ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו": אמר רבי שמואל בר נחמני - גושין גושין. "נהפך לבי בקרבי", למה? "כי מרו מריתי". המדרש הזה נראה סתום וחתום, ולא ברור מה הוא בא לומר.
וההסבר: כנסת ישראל שואלת - ריבונו של עולם, "מעי חמרמרו", נעשו מעיי גושים גושים; ואם כבר לקינו בזאת, למה צריך גם להפוך את לבי בקרבי? למה אני צריכה ללקות בכפליים? והתשובה: "כי מרו מריתי". אומרים לנו מן השמיים - כנגד גודל חומר המרי, כך גם חומרת העונש. הרי "מרו מריתי" הוא לשון כפולה, כמו שראינו שהחטא היה בכפליים; אם כן, אל תתפלאי למה לקית בכפליים. לכן "מעי חמרמרו" וגם "נהפך לבי בקרבי" - החטא היה כפול, המרי היה כפול, וממילא גם העונש כפול.
האלשיך: חמור ממה שנאמר בתורה
האלשיך הקדוש מסביר: "מרו מריתי" - המרי שלי היה כפול, ולכן גם הגזרה כאן חמורה יותר ממה שכתוב בתורה. בתורה נאמר פסוק דומה לשלנו: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". אומר האלשיך, הפסוק שבתורה הוא כמים קרים על נפש עייפה לעומת הפסוק שלנו. שכן הפסוק שלנו מדבר על "מחוץ שכלה חרב בבית כמות", ובתורה נאמר רק "ומחדרים אימה".
מה אתה רואה מכאן? שכיוון ש"מרו מריתי" - מרינו הרבה יותר ממה שכתוב בתורה - גם העונש גדול יותר. אין די ב"מחדרים אימה", אלא "בבית כמות": בבית יש מוות ממש. וכמו שרש"י מסביר, מהו "בבית כמות" - אימת שדים, מזיקים, מלאכי מוות. הרבה יותר גרוע מ"מחדרים אימה", ממש מוות. ולמה? כי מרו מריתי - והיות וחטאנו היה כפול, גם העונש כפול.
לסיכום:
בפסוק אחד אנו פוגשים את כל עומק הקינה: זעקה אל מידת הרחמים, וידוי של "נהפך לבי בקרבי" שבא באיחור - אחרי שנגזרה הגזרה, כאשר דמעה אחת בזמן הייתה מונעת את הבכי כולו. ולא עוד, אלא שהזעקה עצמה חושפת את דרגתנו: "ראה ה' כי צר לי" - על הצער הגשמי אנו מתאוננים, ולא על ריחוק השכינה ואובדן השפע הרוחני, עד שאילו היה רחב לנו בגולה היינו מתנחמים. והמדרש והאלשיך מלמדים שהעונש הכפול - גם במעיים וגם בלב, גם "מחוץ" וגם "בבית כמות" - הוא כנגד המרי הכפול: "כי מרו מריתי". מכאן התביעה שעלינו: להחזיר את הבכי אל מקומו האמיתי, ולבכות על מה שראוי לבכות עליו.