פרק א' של מגילת איכה הוא קינתה של כנסת ישראל על חורבנה, ובסופו היא פונה אל העמים ומבקשת מהם להביט במכאובה. בפסוק י"ט היא כמו מתנצלת ומסבירה: מדוע לא נמצא לי עוזר? מדוע לא פניתי אל מי שהיה ראוי לפנות אליו? התשובה מרה: פניתי דווקא אל מי שהעמידו פני אוהבים, והם הם שרימו אותי.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ, כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם׃
כנסת ישראל אומרת לעמים: בואו וראו את מכאובי, ואל תתמהו מדוע לא הלכתי אל הכהנים ואל הזקנים. "קראתי למאהבי" - לא את הכהנים והזקנים חיפשתי, אלא את נביאי השקר. הם הבטיחו הבטחות, הם הבטיחו להגן עלינו. זה אמר: אין בעיה, בשם קדוש אחד אנחנו מורידים כאן חומה של מים ואף אויב לא יתקרב. והשני אמר: בשם קדוש אחר אנחנו מורידים כאן חומה של אש ואף אויב לא יוכל לעמוד. "המה רימוני".
ובאמת, מי יכול לפעול נגד הקדוש ברוך הוא? אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. שהרי הקדוש ברוך הוא שינה את שמות המלאכים. הם חשבו שהמלאכים הללו הם מאהביהם, קראו להם - והמלאך אינו זמין. השם החליף לו את שמו. מה שאתה קורא למלאך של אש - הוא בכלל מלאך של מים, ומה שאתה קורא למים - הוא בכלל של אש. וכך כל הייחודים וכל הכוונות בשמות הקדושים אינם פועלים מאומה, כי אין ניתן לפעול נגד רצון הבורא יתברך.
וגם הכהנים והזקנים לא היו יכולים להציל, שהרי את עצמם לא הצילו: "כהני וזקני בעיר גוועו, כי ביקשו אוכל למו להשיב נפשם" - ולא מצאו.
רש"י עומד על הלשון: מדוע לא נאמר "לאוהבי" אלא "למאהבי"? מפני שהכתוב מדבר על מי שעושה עצמו כאוהב. וכבר ידוע מה שמסביר המלבי"ם במקומות רבים: כשבאה אות מ' בראש התיבה, זהו פועל הדמיון - לא שכך הוא באמת, אלא כאילו כך. "יש מתעשר ואין כל" - אין הוא עשיר, ולא נאמר "יש שיעשיר", אלא "מתעשר", כאילו מתעשר. "יש מתרושש והון רב" - הוא כאילו מתרושש. כך גם כאן: "מאהבי" אינם "אוהבי", אלא כאילו אוהבים שלי, ואינם אוהבים כלל.
מי שבא לנחם אותך ולומר לך: אל תדאג, לא תבוא צרה, אל תטריד את עצמך, אל תשוב בתשובה, חבל שתתאמץ - הוא רק כאילו אוהב שלך. "הרבנים האלה קיצוניים, יש להם דרישות, הם אוהבים להפחיד בגוג ומגוג ובצרות; עזוב, ה' אוהב את עמו ישראל ולא יעשה צרות לעם ישראל". המה רימוני. אל תיתן שירמו אותך. דווקא אלה שאומרים לך את האמת בפניך - הם האוהבים אותך.
ומה עשו עם אלה? את ירמיהו לקחו וזרקו לחצר המטרה, ואת מגילת איכה קרעו. מדוע? אל תפחיד, אל תספר דברים לא טובים, אתה מביא מורך בלבב העם. תהיה סימפטי, נביא נחמד שמבטיח הבטחות טובות, אחד נוח שמקרב את התורה אל העם ומוכן קצת להגמיש ולהיות אלסטי. "למה אתם הרבנים צריכים להיות כל כך קיצוניים?" המה רימוני. כל מי שימכור לך תורה כזו - מוכר לך לוקשים. כל מי שיקרב אותך ויגייר אותך גם כשאינך יכול באמת להתגייר - רימה אותך; אינך גר. "אבל הנה, נתן לי תעודה, עשה לי טבילה" - רגע אחד: התכוונת לקבל תורה ומצוות? לא. אם כן, "קראתי למאהבי, המה רימוני". אותו אחד שרצה להיראות נחמד מאוד כלפיך - הוא שרימה אותך. עדיף שיאמרו לך את האמת בפניך ותתמודד איתה, מאשר שירמו אותך ולבסוף תיפול עם הסיפורים שסיפרו לך.
בעל 'לחם דמעה' אומר שהפסוק מרמז למה שעשו לנו הישמעאלים, וכך מביא גם רש"י. כשגלו ישראל מארצם באו בני דודינו, הנחמדים והסימפטיים, בני ישמעאל - עם אוהבים כאלה אין צורך בשונאים. הם יצאו לקראתנו והראו עצמם כמרחמים, שהרי ידועים הם באנשי הכנסת אורחים. ראו אותנו בצרתנו והוציאו לנו מיני מאכלים מלוחים - סוף סוף מישהו נותן משהו לאכול; והביאו לנו גם נודות. סוף סוף מישהו נותן משהו לשתות. וכשקירבנו את הנודות לפינו - נודות נפוחים היו, מלאים אוויר, והרוח נכנסה במעיו של האדם והוא מת. וזהו שנאמר בישעיה: "ביער בערב תלינו, לקראת צמא התיו מים" - ציפינו שיביאו לנו מים בערב, ועמי ערב לא כך עשו.
ולא רק הם מתו, אלא גם "כהני וזקני בעיר גוועו", וזה מסיבה אחרת: מפני שלא עשיתי צדקה עם העניים. אבל מי הם "מאהבי"? אלה שחשבתי שהם בני דודי ואולי יעזרו לי - והמה רימוני, הביאו לי נודות נפוחים.
התרגום מפרש: אמרה ירושלים, כשנמסרתי בידי נבוכדנצר קראתי למאהבי - אלו העמים שכרתי עמם ברית שיושיעוני. הבטיחו שיבואו לעזור לנו כנגד האויבים. "והמה רימוני": כשהגיעה שעת המבחן, לא זו בלבד שישבו מנגד כפסיביים, אלא עוד הלכו לסייע לאויב לכבוש אותנו. קיבלתם מאיתנו כסף, שלחנו לכם דורונות ומנחה - וזו התגובה? אכן כן: קראתי למאהבי המה רימוני. וכמו שאומר הנביא: אל תסמוך על מצרים, משענת קנה רצוץ היא. נדמה לאדם שהוא נשען על משהו, אבל הקנה שבור בקצהו ונוקב את כף היד של הנשען עליו. ועוד עלו עם טיטוס ואספסיינוס ובנו סוללות על ירושלים, וגרמו שהכהנים והזקנים בעיר התעלפו, ביקשו סעד ולחם לאכול להשיב נפשם, ואין מי שייתן להם.
מסביר 'לחם דמעה': בזמן החורבן יצאו הבחורים והבתולות והצעירים אל מחוץ לעיר, בתקווה שאולי יחיו אותם, אולי האויב ייתן להם משהו לאכול. ובסופו של דבר, במקום לתת ולעזור - שבו אותם. וזהו שנאמר לפני כן: "בתולותי ובחורי הלכו בשבי". וממילא אלה שנותרו בעיר חששו לצאת: וכי גם אני אצא כדי שישבו אותי? עדיף לשרוד כאן עוד יום ועוד יומיים. ולכן "כהני וזקני בעיר גוועו, כי ביקשו אוכל למו וישיבו את נפשם" - "וישיבו את נפשם" היינו שנפטרו מרוב צערם, שלא היה להם אוכל.
הקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה. המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים; והמתאכזר חס ושלום - כך נוהגים עמו מלמעלה. אומר 'לחם דמעה': התבונן איך הדברים מתאימים כאן. "קראתי למאהבי" - ביקשתי מן המלאכים, מלאכי מעלה, שיתפללו בעדי. "המה רימוני" - כמו שאמרו חז"ל על "כל רעיה בגדו בה", אלו מיכאל וגבריאל. היינו בטוחים שיהיו בעזרנו, והמה רימוני.
ומדוע התאכזרו אליי כל כך? באה התשובה בהמשך הפסוק: "כהני וזקני בעיר גוועו". האם אני ריחמתי על כהניי וזקניי? לא ריחמתי עליהם, לא נתתי להם לחם. אם כן, אתה מתפלא שגם אוהביך לא עזרו לך? מיכאל וגבריאל, שרי מעלה שציפינו שיעזרונו - כשם שמאהביך קראו לך וכהניך וזקניך גוועו בעיר ולא עשית מאומה לסייע להם, כך כשתקרא אתה למאהביך - הם ירמוך.
אולי תאמר ותחפש כף זכות: עם ישראל לא ידעו שאותם זקנים וכהנים וחכמים עניים הם, לא ידעו את חומרת מצבם, ולכן לא עזרו ולא סייעו בידם. על כך בא הפסוק ואומר: "כי ביקשו אוכל למו". הם דפקו על הדלתות, התחננו בפני נדיבים, ביקשו שייתנו להם אוכל - כל אוכל שיהיה, ובלבד שיהיה משהו להשביע בו את רעבונם.
ועוד אפשר להסביר: יש שני סוגי דופקים על הדלתות. יש הדופק ומתרים לעצמו, ויש הדופק ומתרים בשביל אחרים. כשאדם דופק והוא עצמו נזקק, ואתה רואה עליו שמצבו קשה - בדרך כלל אנו מזדהים יותר ונותנים יותר. אבל כשבא מישהו ואומר "אני אוסף בשביל פלוני", פעמים רבות מתעוררת מיד השאלה: כמה מזה באמת יגיע לפלוני? במילים פשוטות: על איזה אחוזים אתה עובד? כמה אני נותן כאן למתווך וכמה לנזקק עצמו? וכל זה בהנחה שיש באמת נזקק, שהרי יש כאלה שהכול אצלם לעצמם.
מספרים על אחד מן המתרימים הללו שהלך להתרים נדיב גדול בחוץ לארץ, שהיה רגיל לתת לו תמיד אלף דולר. הפעם פתאום תקף אותו הנדיב: מה ישיבות, מה אברכים, פרזיטים, איני מחזיק פרזיטים. המתרים לא ציפה למקלחת כזו, הבין שאין ממה לצפות וקם ללכת. אמר לו הנדיב: חכה רגע. כתב לו צ'ק - על תשע מאות דולר. הביט בו: מה קרה? אמר לו: תשמע, בחורי הישיבות הם פרזיטים, אבל בפרנסה שלך אני לא רוצה לפגוע. אתה עובד, מגיע לך. נמצא שתשע מאות לו, ולישיבה מאה. על כל פנים, המקובל בדרך כלל הוא חמישים אחוז.
והנמשל: כשאדם מתרים בשביל אחרים - פחות נפתחים לו. כשאדם אומר לך מצבי קשה, אני חולה, אני כך וכך - הרבה יותר מזדהים עמו. וזהו שאומר הכתוב: "כי ביקשו אוכל למו" - זו אטימות גדולה שלא להיעתר. הם לא ביקשו בשביל מישהו אחר, וגם לא ביקשו כסף אלא אוכל. יש כאלה ברחוב שמבקשים עשרה שקלים למנת פלאפל, ואתה אומר: בוא נקנה לך מנת פלאפל - ולא, הוא רוצה את הכסף, כי הוא מדבר בכלל על מנה אחרת.
אבל "ביקשו אוכל למו" פירושו שהאדם באמת נזקק, נזקק ממש. ולנזקק כזה לא הטית אוזן? היית אכזרי? לכן אנו אומרים: "קראתי למאהבי המה רימוני" - אל תתפלא שאתה תקרא ולא תיענה, שהרי כשהם קראו אליך לא זכו ממך לתגובה ולא לסיוע.
פסוק זה מלמד שתי אמיתות. הראשונה: "מאהבי" אינם "אוהבי" - המ' היא מ' הדמיון, ומי שמרגיע ומחניף ומבטיח שלא יקרה כלום, בין שהוא נביא שקר, בין שהוא בן ברית מדומה כישמעאל שהושיט נודות נפוחים, ובין שהם בעלי ברית שעלו בסוף עם האויב על ירושלים - כולם "המה רימוני". האוהב האמיתי הוא מי שאומר את האמת בפניך. והשנייה: "כהני וזקני בעיר גוועו כי ביקשו אוכל למו" - מידה כנגד מידה. משלא ריחמנו על העניים והזקנים שביקשו אוכל לעצמם ממש, לא ריחמו עלינו מלמעלה, ואף מיכאל וגבריאל לא עמדו לימיננו. מי שפותח את ידו ואוזנו לזעקת הנזקק, זוכה שגם קריאתו שלו תיענה.