פסוק י"ח בפרק א' הוא נקודת מפנה בקינה. עד כאן תיאר המקונן את החורבן, את הבדידות ואת הצרות; וכאן כנסת ישראל פוצה את פיה ואומרת צידוק הדין. לא טענה כלפי שמיא, אלא הודאה: כל מה שהקדוש ברוך הוא הביא עלינו - בדין הוא. ומתוך אותה הודאה עצמה עולה זעקת הכאב: יש דבר אחד שעוד קשה להתנחם עליו.
צַדִּיק הוּא יְהֹוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, שִׁמְעוּ נָא כׇל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי׃
"צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - אין לפניו לא עוולה ולא שכחה. כל מה שבא עלינו בא מחמת שאני מריתי את פיו. האלשיך הקדוש מסביר שכנסת ישראל אומרת: ריבונו של עולם, אני מצדיקה עליי את הדין על כל מה שבא עליי. ועל מה אני בכל זאת מצטערת? על "בתולותיי ובחוריי הלכו בשבי". כלומר: כל השאר - מגיע לי, ראוי לי, כך באמת נהגתי שלא כהוגן וכך באמת נהג בי הקדוש ברוך הוא. אבל צער הבתולות והבחורים שהלכו בשבי - את זה עוד קשה לי לקבל, על זה קשה לי להתנחם.
באיכה רבתי מובא שציון מצדיקה את הדין ואומרת "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". ואם כן, מה בכל אופן התלונה? התלונה היא על הכפליים: "לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". על כך אומרת ציון: "הביטו כל העמים וראו מכאובי" - מכאובי בלשון רבים, ראו שהעונש שלי כפול. "בתולותיי ובחוריי הלכו בשבי", ולא זו בלבד אלא "קראתי למאהביי המה רימוני, כוהניי וזקניי בעיר גוועו". בכל מקום העונש שלי בא כפול: בתולות ובחורים, מאהבים שרימוני, כוהנים וזקנים שגוועו. אז מדוע העונש כפול, מעל ומעבר למה שעשינו?
בעקידת יצחק מבאר שכאן בא המקונן לתאר את הבדידות של עם ישראל ואת המצב הנורא שבו הוא נמצא. הוא מונה חמישה אופנים שבהם ניתן להקל על סבלו של אדם: הראשון - לנחם אותו שהרעה אינה כה חמורה. השני - קרובים ואוהבים שמנחמים אותו. השלישי - אנשים טובים בעיר שבאים לעודד ולנחם, גם אם אינם קרוביו. הרביעי - שהאדם חזק בגופו ויכול לסבול את הכאבים. והחמישי - שגם אם גופו חלש, רוחו תקיפה: מבחינה נפשית הוא חזק ואינו נשבר מכל דבר שעובר עליו, ובזה הוא מתגבר על צרותיו ומתנחם.
ומראה העקידת יצחק כיצד המקונן מלמד שאף לא אחד מחמשת הדברים הללו היה כאן. "שמעו נא כל העמים וראו מכאובי" - ראו עד כמה המכאוב קשה וכשל כוח הסבל. הדבר הראשון בטל: אי אפשר לומר שהרעה אינה חמורה, שהרי "בתולותיי ובחוריי הלכו בשבי", נורא ואיום.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ, כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם׃
תאמר: אולי יש קרובים ואוהבים כנפשנו שינחמו? "קראתי למאהביי המה רימוני" - אותם שציפיתי מהם, הקרובים, המה רימוני. תאמר: אולי יש בעיר אנשים טובים שיעודדו וינחמו? "כוהניי וזקניי" - כולם גוועו, וגם הם אינם יכולים לשמש מנחמים בצרתי.
רְאֵה יְהֹוָה כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ, נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי, מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת׃
תאמר: אולי חזקים אנו בגופנו ויכולים לסבול את הייסורים? "ראה ה' כי צר לי" - ריבונו של עולם, ראה שכשל כוחי, איני יכולה עוד לסבול. ותאמר: אולי הגוף כשל אך הנפש עדיין חזקה? על כך מוסיף: "נהפך ליבי בקרבי כי מרו מריתי" - מרוב צער נפלתי למרה שחורה. ונמצא ש"מחוץ שיכלה חרב ומחדרים אימה": הצרה עוטפת אותי מכל צד, בלי שום מקום להתנחם בשום דרך שהיא.
התרגום מבאר את הפסוק על יאשיהו המלך. הקדוש ברוך הוא הבטיח לישראל שחרב לא תעבור בארצם. וכאשר שמע יאשיהו, שהיה מלך צדיק, שפרעה נכו מבקש לעבור דרך ארצו, שלף חרב כנגדו ואמר לו: לא אדוני, אתה לא תעבור. על מה הסתמך? על כך שהדור הזה דור צדיק הוא, ואם כן קיימת ההבטחה שאפילו חרב של שלום, לקצר את הדרך, לא תעבור בארצכם. יצא כנגדו בבקעת מגידו, ולא נצטווה על כך ולא שאל את פי ה'. ובסופו של דבר הרגו האויבים את יאשיהו ונקבו את גופו ככברה. ומובא בחז"ל שעד שלא יצאה נשמתו רחשו שפתותיו ואמרו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".
והמשך הפסוק הוא ההספד שהספיד עליו ירמיהו הנביא: "וראו מכאובי" - המכאוב שבא עליי לאחר מותו, "בתולותיי ובחוריי הלכו בשבי". כך קונן הנביא: "רוח אפינו משיח ה'" - זה יאשיהו, "אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים" - חשבנו שהוא יגאל אותנו, שהוא יהיה מלך המשיח, "נלכד בשחיתותם" - בסופו של דבר נלכד בחטאי עמו.
ומה פירוש שנלכד בחטאי עמו, והרי אמרנו שהדור היה צדיק? אומרים חז"ל: דורו של יאשיהו היה דור רשע, אלא שיאשיהו לא היה מודע לכך. יאשיהו היה שולח זוגות של תלמידים לבער את העבודה הזרה מבתי ישראל, כדי להבטיח שלא יישאר בית שיש בו עבודה זרה. והם היו מטהרים בית אחר בית, נכנסים, בודקים, ורואים שאין כלום ויוצאים. אלא שהיו תמימים מדי, והדור ההוא היה מתוחכם מאוד.
כך היו עושים: היו להם שתי דלתות, וכשידעו שעומדת להגיע הביקורת לבער את העבודה הזרה - היו פותחים את הדלתות. את דמות העבודה הזרה קבעו בצידה הפנימי של הדלת, ועכשיו, כשהדלת פתוחה, אותו צד נוטה אל הקיר. נכנסו התלמידים, חיפשו בכל הבית, הפכו כל אבן - ולא ראו זכר לעבודה זרה. בירכו אותם לשלום ויצאו, סגרו את הדלתות אחריהם, והנה העבודה זרה קמה וניצבת למול עיניהם.
יאשיהו ברוב תמימותו האמין שהצליח לבער את העבודה הזרה, ולא ידע שאין דורו דומה יפה. ולכן הלך והיה מוכן למסור את נפשו: בטוח אני שה' יהיה איתנו ופרעה לא ייכנס לכאן. אלא שיאשיהו לא ידע באמת מה מתרחש בעמו; הוא חשב שכשם שהוא צדיק כך כולם צדיקים, ועשה כל מה שביכולתו - אך העם ההוא לא היה הגון ולא היה ראוי.
ונתבונן: אם לעם מגיע העונש, מדוע משלם יאשיהו את המחיר? אומרים חז"ל: היה מלך רשע ושמו אחז, והוא היה ההפך הגמור מיאשיהו. אחז סגר דלתות בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא נתן שילמדו תורה - אך דורו היה כשר, דורו של אחז היו צדיקים ומלכם רשע. ולעומת זה דורו של יאשיהו היו רשעים ומלכם צדיק.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? גלגל את אחז והחזירו בגלגול, והוא יאשיהו. יאשיהו גלגולו של אחז: הוא צדיק וכל דורו רשעים. וכנגד מה שסגר את בתי המדרש - עתה מצווה יאשיהו לסגור את כל בתי העבודה הזרה ולהרבות תורה. ואף על פי כן אנו רואים שלא הועיל לגמרי, שהעם עדיין היו עובדי עבודה זרה. אז היה אחז רשע ועמו צדיקים, ועתה מתגלגל אחז ביאשיהו הצדיק והעם רשעים.
ולכן כאשר באו וירו בו, הצדיק יאשיהו עליו את הדין. ולפי זה מתבאר הפסוק נפלא: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - בגלגול הקודם. שהרי בגלגול הקודם הרשעתי, סגרתי בתי מדרש ולא נתתי שיעסקו בתורה, ועל כן מגיע לי העונש שאני מקבל עתה. ואם כן חשבונות שמיים נכונים הם כתמיד.
בספר יד משה לרבי משה אלמושנינו מובאת חקירה מעניינת של הפילוסופים: ייסורים המייסרים את האדם - מתי הם כואבים יותר, כשהם מגיעים לו בצדק או כשאינם מגיעים לו? שאלה זו יש בה כר נרחב להתבוננות.
יש מקום לומר שכשמייסרים אדם שלא בצדק הכאב גדול יותר, שהרי אין זה מגיע לו: על סמך עדי שקר העידו נגדו עדות שאינה אמת, ובעקבותיה לוקחים אותו, מלקים ומייסרים אותו - וזה חורה לו מאוד; ייסורים שבשקר קשים מאוד לאדם. ומאידך גיסא יש צד לומר להפך: כשמייסרים אותי בשקר, פנימית אני שליו, שהרי אני יודע שאיני אשם בהם, זו עוולה שעושים לי ואיני נותן על כך את הדין. אבל כשמייסרים אותי על אמת וזה מגיע לי - זה חורה הרבה יותר, שאני אומר לעצמי: איזה טיפש אתה, עשית מעשה שאינו הגון ועכשיו אתה גם משלם עליו את המחיר. סטירה שניתנה בטעות כואבת פחות מסטירה שמגיעה לי, שאז אני יודע שזו שטות שלי.
אני זוכר סיפור מלפני כעשרים וחמש שנה, סיפור נוגע ללב. יהודי בסביבות גיל שישים חלה במחלה. כל חייו היה מעשן, מעשן כבד, וכשחלה כבר היה במצב סופני. אמרו אז שאחד הדברים שקצת הרגיעו אותו - אם אפשר להתנחם בכלל - הוא שלפחות לא לקה במחלה בריאות, אלא בדם או במשהו אחר. כלומר: איזה כאב נורא הוא לדעת שאני הרסתי את חיי, שאני הרגתי את עצמי. הייסורים שמגיעים לי כואבים לפעמים הרבה יותר מסטירה שהתברר שניתנה בטעות, או מעדות שקר שנבעה מטעות בזיהוי. כשזה אני - זה כואב יותר.
והמסקנה שכותב רבי משה אלמושנינו בספרו יד משה היא, שהאדם החכם אינו חש כל כך בכאב הבא עליו מייסורים של עונש שאינו מוצדק, מפני שהוא מתנחם בידיעה שכפיו נקיות ואין בו עוון ואשמה; יאשימו אותו, יעלילו עליו - הוא יודע שאין בו. כואב לו יותר כשהדבר בא עליו בצדק, ואז יש לו שתי רעות: הרעה האחת - החטא שחטא, והרעה השנייה - שהוא מקבל על כך ומשלם את המחיר. והקושי הגדול הוא הידיעה שהוא עצמו הטיפש שבסיפור, שהוא הביא זאת על עצמו.
וזהו ביאור הפסוק: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - הקדוש ברוך הוא צדיק, והייסורים שאני מקבל באים משום שאני מריתי את פיו. ולכן "שמעו נא כל העמים וראו מכאובי": ראו שמכאובי מכאוב גדול הוא, דווקא מפני ש"פיהו מריתי". שאם היו אלה ייסורים שאינם מגיעים לי, היה קל לי יותר לקבלם, שהרי אני יודע את האמת - אינם מגיעים לי. אך משהם כן מגיעים לי, זה קשה מאוד. פה אין מקום להתנחם: אני יודע שזה מגיע לי, שאני חטאתי ואני המריתי ועכשיו אני משלם את המחיר; כואב לי גם על השטות שעשיתי וגם על העונש שקיבלתי כמגיע לי. לכן "ראו את מכאובי" - מכאוב כזה אינו מכאוב רגיל, זה מכאוב מושלם.
בפסוק אחד קצר כלולים כאב והודאה יחד. כנסת ישראל מצדיקה עליה את הדין - "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - ועם זאת זועקת על הבתולות והבחורים שהלכו בשבי. מדרש איכה רבתי שואל על העונש הכפול; העקידת יצחק מראה שכל חמש דרכי הנחמה נסתמו: הרעה חמורה, האוהבים רימו, הכוהנים והזקנים גוועו, הגוף כשל והנפש נהפכה למרה שחורה. התרגום קורא את הפסוק בפי יאשיהו המלך, שיצא בתמימות כנגד פרעה נכו מפני שסבר שדורו צדיק, ולא ידע שהעבודה הזרה מוסתרת מאחורי הדלתות; ובחשבונות שמיים הוא גלגולו של אחז, שהיה רשע בדור צדיקים, ועתה צדיק בדור רשעים - ועל כן הצדיק את הדין. וכפי שמלמד היד משה, דווקא ייסורים שמגיעים לאדם בצדק הם המכאוב הגדול ביותר, כי אין בהם שום צד להתנחם. מכאן שהדרך היחידה לצאת מן הכאב היא בתשובה - להסיר את הסיבה עצמה, "כי פיהו מריתי".