אנו עומדים בסופו של פרק א', בפסוקים העוסקים בציון הפרושה בידיה ובהצדקת הדין. אך לפני שניכנס לתוכן הפסוקים עצמם, יש כאן תופעה מבנית מפליאה שראוי לעמוד עליה: סדר האותיות במגילה. מגילת איכה כולה בנויה על סדר האל"ף־בי"ת, אלא שכשמגיעים לאותיות ס', ע', פ', צ' - פתאום חל שינוי. במקום ס', ע', פ', צ', הסדר הוא ס', פ', ע', צ'. הפ"א והעי"ן החליפו מקום.
נביא דוגמאות. בפרק ב': "סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם", אחריו "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם", אחריו "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם", ואחריו "צָעַק לִבָּם אֶל ה'" - הרי שהפ"א קדמה לעי"ן. וכן בפרק ג': "סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ", "פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם", "עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה", ואחר כך "צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר". שוב הפ"א ואחריה העי"ן. וכך בשאר הפרקים - למעט פרק א' שלנו.
דווקא בפרק שלנו הסדר נשמר כהלכתו: ס' - "סִלָּה כָל אַבִּירַי"; ע' - "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה"; פ' - "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ"; צ' - "צַדִּיק הוּא ה'". שתי שאלות לפנינו: מדוע בשאר הפרקים שונה הסדר, ומדוע כאן נשמר.
הגמרא בסנהדרין ק"ד שואלת: מפני מה הקדים פ' לע'? ומשיבה: בשביל מרגלים, שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. כך מפרש רש"י על רוב האל"ף־בי"ת שבאיכה. סדר הדברים הנכון הוא ע' ואחריה פ': מה שאתה רואה בעין - את זה תאמר בפה. המרגלים הפכו את הסדר, והקדימו את הפה לעין.
אפשר להסביר זאת בשתי בחינות. בחינה אחת: הם בדו דברים מליבם, אמרו בפה מה שמעולם לא ראו בעין. ובחינה שנייה: הם יצאו מלכתחילה בעצה רעה, כלומר כבר לפני שראו דבר החליטו מה יאמרו - ונמצא שהפה קדם לעין. אמר הקדוש ברוך הוא: לכן גם בקינה המסמלת את האבלות, את החורבן ואת הצער, יוקדם פ' לע'. כחטאם, כך נרמז במגילה המקוננת על מה שעבר על עם ישראל.
כאן מתעוררת התמיהה: אם כך צריך להיות - שיכתוב כך בכל הספר; ואם לא - שיכתוב בכל הספר כרגיל. מדוע כל הספר הפוך ופרק א' כסדרו? התורה תמימה מסביר: אילמלא כתב פרק אחד כסדר הנכון, היינו נוטים לחשוב שסדר האל"ף־בי"ת הקדום היה ס', פ', ע', צ' - שמא אצלם היה זה הסדר הרגיל. לכן כותב הספר כותב תחילה את הפרשה הראשונה כסדרה, ומלמד אותנו כיצד נראה האל"ף־בי"ת; וממילא כשבשאר הפרקים הוא כותב אחרת, ניכר מיד שכאן שינה - ואז מתעוררת התמיהה ואנו מחפשים את התשובה. אילו היה כותב את הכול הפוך, לא היינו יודעים כלל שיש כאן שינוי.
הסבר נוסף מביא ה"ענף יוסף" על המדרש רבה. חז"ל אומרים: אפילו בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה. אף שהיו בעם ישראל חטאים קשים ונוראים - "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" - אנשים מטיבם של המרגלים, שאומרים בפיהם מה שלא ראו עיניהם, ועל כך מרמזת הקדמת פ' לע' בכל איכה. אבל הפרק הראשון בא לומר לך: לא כולם היו כך. גם בשעת כישלונה של ירושלים עוד נותרו בה אנשי אמנה, אנשים נאמנים שמה שהם רואים בעין הוא מה שהם אומרים בפה. אצלם נשמר הסדר הנכון - ע' ואחריה פ'. בשאר הפרקים, המתארים את רוב העם שקלקלו, בא לידי ביטוי גם החטא.
בספר "ידי משה" לרבי משה אלמושנינו מבואר באופן אחר: בפרק הראשון הנביא מקונן בעיקר על חורבן ירושלים עצמה - "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם", התיאור כולו סובב סביב העיר. וכיוון שאין הוא מדבר כאן על ישראל, אין מקום להזכיר את חטאם בהקדמת פ' לע'. לעומת זאת בשאר הפרקים עיקר הקינה היא על עם ישראל: שירדו, שסובלים, שנרמסים באומות, שמגורשים - ושם, כשמדברים על העם, מביא הכתוב לידי ביטוי גם את החטא, כדי שיבינו על מה הם נענשים.
האלשיך מבאר על פי דברי חז"ל אודות יאשיהו המלך, שיצא למלחמה כנגד מצרים, והמורים בחיצים ירו בו עד שנקבוהו ככברה - שלוש מאות חיצים. ירמיהו הטה אוזנו לשמוע את מילותיו האחרונות, וראה את שפתותיו רוחשות בעת גסיסתו: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי". והנה מילים אלו הן בדיוק האות צ' שבפרקנו.
אומר האלשיך: ראה כמה נפלא. אילו גם כאן היה מהפך את הסדר ומקדים פ' לע' כבשאר הפרקים, היינו טועים לקשר בין הדברים ולומר: הנה יאשיהו המלך מרה את פי ה' באותו חטא עצמו שחטאו המרגלים - שהרי מיד אחרי הקדמת פ' לע' באה האות צ', "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", ומכאן היינו מבינים שבזה מרה את פיו, שהקדים פה לעין, שלא היה איש אמנה ואמר דברים שאינם הגונים. לכן נזהר הנביא בכבודו וכתב כאן ע' ואחריה פ' כסדר הראוי, ורק אחריהן צ' - שלא נדביק ליאשיהו את חטא הקדמת פ' לע', כאילו זו הייתה סיבת מותו.
אגב, מי שיעיין בספר "טללי אורות" שממנו הבאתי את הדברים, יראה ששם הציטוטים משובשים לחלוטין לאורך כל הדרך. זכותו של הרב רובין גדולה, יהודי יקר ונוח עדן, אך כנראה הגיע לידיו ציטוט משובש, וראוי שמי שיכול יתקן.
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ, צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, הָיְתָה יְרוּשָׁלַ͏ִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם. (א, יז)
צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. (א, יח)
על "היתה ירושלים לנידה ביניהם" אומרים חז"ל: אמר רב יהודה אמר רב - לברכה. כנידה שיש לה היתר. כלל ישראל היה בבחינת נידה, ובזה גופו יש יתרון: אישה נידה אינה איסור עולם, אין זה כממזר וממזרת שאין להם דרך להיטהר. הנידה תטבול במקווה ותיטהר, וטמא מת יזו עליו מי חטאת, יטבול ויטהר. אם כן "היתה ירושלים לנידה ביניהם" - יש כאן בשורה טובה, שהטומאה זמנית בלבד.
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה, כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. (א, ח)
שואל המהרש"א בחידושי אגדות: כבר בפסוק ח' מופיע הביטוי "לנידה" - "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה" - ומדוע שם לא דרשו חז"ל "לברכה, כנידה שיש לה היתר", ורק כאן בפסוק י"ז דרשו כן?
ומשיב המהרש"א תשובה פשוטה ונפלאה. מדוע נקראת נידה בשם זה? מפני שנדה ממקומה, מלשון לנוד - "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ", "כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה". בזמנם הייתה הנידה נדה אפילו לבית אחר, ולכל הפחות נדה ומרוחקת מבעלה. לפיכך בפסוק ח' אפשר לפרש את הכתוב כפשוטו בלי להיזקק כלל לעניין אישה נידה: "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה" - מפני שחטאה, גלתה ונעה ונדה ממקומה. ובעל הדרשה השאיר שם את הפסוק כפשוטו.
אבל בפסוקנו אי אפשר לפרש כך. "היתה ירושלים לנידה ביניהם" - מהו "ביניהם"? אם נידה היא לשון גלות, כיצד שייך לומר שגלתה "ביניהם"? על כרחך שכאן הכוונה לנידה ממש, כאישה נידה. וכיוון שנאלצנו לפרש כך, מיד בא בעל האגדה ומלמדנו שהדבר הוא לברכה: כשם שהנידה יש לה היתר, כך ירושלים - אף שכביכול מנודה היא, יש לה היתר ויש לה תקנה.
מהי ההשוואה לנידה? מבאר המשך חכמה דבר נפלא. חז"ל אומרים: נידה העוברת בין שני אנשים - או הורגת אחד מהם או עושה מריבה ביניהם. עניין טומאת הנידה חמור וקשה מאוד, והרמב"ן כבר מביא שנשים בעת מחזורן שנגעו בוורדים או בדברים עדינים - גרמו להם לנבול. משמע שהיום נחלשו כל הטומאות, וגם טומאה זו נחלשה - לא שנעשתה היתר חלילה, אלא שאיננו רואים עוד את הנזק הממשי והמוחשי. אך על פי חז"ל כך היה הכוח.
מכאן הסברנו פעם בדברים שאמרנו על מגילת אסתר: מה ראתה אסתר לזמן את המן ואת אחשוורוש יחד למשתה? כך היה חשבונה. מובא שאסתר פירסה נידה, ואמרה: אעבור ביניהם - או ימות אחד מהם או יסתכסכו. אם יסתכסכו המן ואחשוורוש, מה טוב; ואם ימות אחד מהם - היה כלל בידם שכאשר אחד השרים מת, מבטלים את הגזירה, שכן אומרים: כנראה עונש משמיים הוא. ובסוף נתקיימו שני הדברים גם יחד: גם הסתכסכו וגם תלה את המן.
וכך גם בכנסת ישראל: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" - עם ישראל נמצא בין האומות כנידה העוברת בין שני אנשים, ולכן או הורגת אחד מהם או עושה מריבה ביניהם. אומר המשך חכמה: וזוהי הצלה לישראל בארצות פזוריהם. על ידי שאנו "לנידה ביניהם" וגורמים להם נזק ומריבה - בזה אנו ניצולים.
ואפשר להוסיף בזה גם בדרך פשט: מה שמגן עלינו ושומר עלינו בארצות פזורינו הוא עצם היותנו "לנידה ביניהם", מובדלים ומרוחקים. כל מקום שבו היינו מקורבים לגויים - שם דווקא רדפו את עם ישראל בצורה הקשה ביותר, וכבר דיברנו על כך בעבר. ובמקומות שבהם היו ישראל לנידה - שם היה להם קיום.
אבל עיקר כוונת המשך חכמה רמוזה בלשון הפסוק עצמו: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" - אלו שמסביבו נעשים צרים זה לזה, שרויים במריבה אלו עם אלו. ומדוע? "היתה ירושלים לנידה ביניהם" - כיוון שהיא כנידה העוברת ביניהם, הגויים מכאן ומכאן הופכים לצרים אלו לאלו. וזו ההגנה של עם ישראל, שהרי באמת אם יתאחדו האומות - אין קיום לעם היהודי.
כמו שאומרת הגמרא על גרממיא של אדום, שהם שלוש מאות נסיכויות, ואם היו מתאחדים - אין כל העולם יכול לעמוד בפניהם. ומתי התאחדו? במלחמת העולם השנייה, כידוע ומפורסם, שגרמניה המפולגת התאחדה תחת שלטון הרייך השלישי, וכמעט כבשו את כל העולם כולו. ועל זה מבקש יעקב: "זְמָמוֹ אַל תָּפֵק" - ריבונו של עולם, אל תוציא לו את הזמם. כי אם יוסר הזמם מן הבולדוג הזה והם יתאחדו - אוי ואבוי לנו.
מה מקיים את העם היהודי? אומר המשך חכמה: זה שהגויים מסוכסכים, מפולגים ומחולקים ביניהם. ולא רק הגויים. אם נבדוק, שומרי התורה בארץ הם עדיין מיעוט - אמנם הדבר משתנה כל הזמן, אבל עדיין מיעוט. אילו היו המפלגות החילוניות מתאחדות, ראינו מה עבר עלינו: כמעט וחסמו הכול - אין ישיבות, אין תלמודי תורה, אין אברכים, מכל הבחינות לא היה ניתן להתקיים. חסד ה' הוא שגם הרחוקים מן המצוות אינם מאוחדים. אילו היו מתאחדים ומקימים ממשלת אחדות ושומרי המצוות בחוץ - מי יודע מה היה נשאר משומרי המצוות. תמיד המתנכלים לנו מפולגים ביניהם, וזה מה ששומר על קיומנו.
כבשה בין שבעים זאבים - מדוע אנו עדיין קיימים? חשוב רק על הערבים שסביבנו: אילו היו מחליטים לקום וללכת לירושלים, סתם ללכת, בלי מלחמה כלל - היינו גמורים. מה מקיים אותנו? שהסונים שונאים את השיעים, ושונאים את העיראקים, ואת הסורים, ואת אל־קעידה, ואת דאעש, ואת קטאר, ואת סעודיה - כולם שונאים זה את זה ברמה שלא תאומן. אין ועידה ערבית אחת שמסתיימת בשלום; תמיד היא מסתיימת במחלוקות ובמריבות - מריבות נפט, מריבות שליטה, ומה לא. עד שאתה שומע את הסעודים צועקים נגד האיראנים בעולם יותר משאנחנו צועקים, מפני שהם מרגישים מאוימים יותר.
המזל שלנו שהם אוכלים זה את זה. שמונה שנים נמשכה מלחמה עקובה מדם בין איראן לעיראק. מה שמציל אותנו הוא שהם עסוקים זה עם זה: האם יש להם פנאי בשבילנו? קודם לכן היו האיומים והדרישות על הגולן, והיום כל דרישתם היא לחיות. הקצב אמנם אינו מספק, אבל הם עובדים על זה. ומה שאנו צריכים להבין הוא שזה מה שמקיים אותנו: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו, היתה ירושלים לנידה ביניהם" - כנידה העוברת ביניהם, כך כל אשר מסביב נעשים צרים אלו לאלו, וכולם רבים זה עם זה, מפני שירושלים לנידה ביניהם.