פרק א' של מגילת איכה הוא קינתה של ציון על חורבנה: עיר שהיתה רבת עם ויושבת בדד, בוכה בלילה ואין לה מנחם. אנו עומדים כאן על פסוק אחד מתוך הפרק, פסוק י"ז, ובו שני חלקים: "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", ו"ציווה ה' ליעקב סביביו צריו". נראה כמה וכמה דרכים בביאורו, ומתוכן מוסר גדול על מקומנו בין האומות.
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ, צִוָּה יְהֹוָה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם׃
מבאר ה'לחם דמעה': ציון לא רק בכתה, ולא רק עיניה ירדו מים, אלא גם פרשה בידיה מרוב צערה ומרוב כעסה - "ואין מנחם לה". ומדוע אין מנחם לה? כי אם מישהו אחר הזיק לי, אפשר לבוא ולנחם אותי. אבל כשאני עצמי הזקתי לעצמי - כמה זה כואב, כמה הדבר אוכל את האדם מבפנים: איזה טיפש אתה, איך עשית לעצמך דבר כזה. שם קשה מאוד לנחם. אין מנחם כאשר אנחנו אלה שהזקנו לעצמנו.
יש מסבירים "פרשה ציון בידיה" - פורסת ידיים ושואלת: מי יושיע אותי, מי יכול לעזור לי? ויש מסבירים שפרשה כפיה בתפילה, כמי שנושא כפיו למרום: ריבונו של עולם! אלא שאין מנחם לה, שהגזירה הזאת כבר נגזרה.
ויש מסבירים שכאן מדובר בסעודת הבראה: אף שהיתה באבל, פרשה כפיה שמישהו ייתן לה דבר מה לאכול - "ואין מנחם לה", לא היה מי שייתן לה לאכול. ומכאן נבין מנהג שכולנו מכירים: אדם הבוצע פת בביתו אינו חותך ונותן את הפת ליד המסובים, אלא מניח על השולחן והם לוקחים משם. חשבתם פעם למה? הסיבה היא שכך היא דרך אבלות - לאבלים פורסים ונותנים ביד. מי שהיה בסעודת הבראה ראה שכך עושים: פורסים ונותנים לאבל ביד. ומה הרמז לכך? "פרשה ציון בידיה". לאבלים פורסים ושמים בידם. וכאן, אפילו בסעודת הבראה, אפילו באבלות, לא היה מי שיפרוס, לא היה מי שייתן לנו לחם, לא היה מי שיבוא לנחם אותנו.
בספר 'תורת חסד' מסביר: למה הדבר דומה? לאבל שאין לו מנחמים. הוא מחכה שעה ושעתיים שיבואו המנחמים - שיבואו ויניחו מזרן על הארץ, יפרסו סדין או בד, יסדרו מצעות שיוכל לשבת, ויביאו לו סעודת הבראה. והוא ממתין וממתין, ואין מנחם. אף אחד אינו בא. אין ברירה, הוא צריך לשבת על הארץ, ולכן הוא פורס בעצמו לעצמו את המזרנים ואת הסדינים, את הכרים ואת הכסתות, כדי לשבת עליהם. זהו "פרשה ציון בידיה" - בידיה נאלצה לפרוס לעצמה מצעות לשבת עליהם באבלותה. ומה הטעם? "אין מנחם לה" - כיוון שאין מנחם, נאלצה לפרוס לעצמה.
עוד הסבר: היינו כטובע הפורש ידיו למעלה - הצילו, הצילו, תתפסו אותי שלא אטבע. "פרשה ציון בידיה", אך "אין מנחם לה" - לא היה מי שיבוא וינחם, מי שיאחז בידה ויציל אותה.
התרגום מבאר: ציון פרשה ידיה מתוך צרה, כאישה הפורשת ידיה על המשבר - מרימה ידיה ואומרת, ריבונו של עולם, הצילני, הוציאני מן המשבר, מן המצב שאיני מסוגלת ללדת. "ואין מי שיאמר דברי תנחומים על ליבה". וממשיך התרגום ומבאר "ציווה ה' ליעקב": הקדוש ברוך הוא ציווה את יעקב תורה ומצוות לשמור, והם עברו על מצוות ה' ולא קיימו מה שנצטוו - "תורה ציווה לנו משה" ולא קיימנו. לכן "סביביו צריו", הצרים סובבים אותנו. וכי יש להתפלא? הרי כך נכתב מראש, שכאשר עם ישראל ימרו ויסטו מן הדרך ייפרע מהם השם. על כן היתה ירושלים לנידה ביניהם.
ה'לחם דמעה' מבאר: מדרך העולם, אם יש לאדם שכנים - הם באים לנחמו בשעת צרה. וכאן, לא זו בלבד שלא באו לנחם את ציון, אלא "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו": השכנים, במקום לבוא לנחם, עוד רדפו אותנו והיו לנו לצרים. לא תקום פעמיים צרה, אבל מי שיודע - באירופה כך היה. כשנכנס הצורר הנאצי, היתה תקווה שאולי השכנים שלנו, אלה שבתוכם אנו יושבים שנים, יגנו עלינו ויעזרו לנו. ואז התברר שהשכנים היו הראשונים שרצו אל הצורר לומר לו: כאן גרים יהודים. רצו למסור שמות ולמסור פרטים. וזה הנורא מכל: שכנך, במקום לעזור לך, הופך לאויבך. "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה" - אולי השכנים ינחמו אותנו? "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו": לא זו בלבד שלא באו לנחמנו, אלא שאלה שסביביו הם שהפכו להיות צרים ואויבים לנו.
עוד הסבר: חז"ל מבארים כדרך התרגום - "ציווה ה' ליעקב", תורה ציווה השם ליעקב ולא קיימוה, ולכן "סביביו צריו", השכנים הפכו לצוררים. ולפי זה יתבאר תחילת הפסוק: לכן "פרשה ציון בידיה". כששומעת ציון את הדברים היא פורסת ידיה כשואלת: ריבונו של עולם, אם יעקב חטא - ציון וירושלים מה חטאו? מדוע "היתה ירושלים לנידה ביניהם"? הם אשר בהם העוון, ומדוע אנו נתבעים ונותנים את הדין?
בספר 'שערי חיים' מביא: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" - אותם המקורבים ליעקב, אלה שהם סביביו, דווקא הם הפכו לצריו. ומביא לזה דוגמה: יוסף היה משנה למלך מצרים, יוסף הציל את מצרים ברעב. בלי יוסף מצרים כבר מזמן היתה נמחקת מדפי ההיסטוריה - ולא בתקופת דורנו, אלא כבר בתקופתו של פרעה לא היינו שומעים עליה, הרעב היה מחסל אותה. מי הציל אתכם? מי הביא אתכם למצב שנעשיתם אימפריה, ומכל העולם באו אליכם לקחת לחם? יוסף! הייתם צריכים להעמידו על נס, לפאר אותו, לזכור את משפחתו, את ילדיו ואת עמו. והנה דווקא "סביביו צריו" - דווקא אלה שקיבלו מאיתנו הכי הרבה הפכו להיות הצרים שלנו, שונאי בני יוסף ואחי יוסף. מדרך הטבע היו בני ישראל צריכים להיות נאמנים לפרעה ככל אנשי מצרים, אלא שהקדוש ברוך הוא הפך את ליבם לשנוא עמו, עד שפרעה עצמו בא ומתנכל לעבדיו הנאמנים. ואם עושים לנו דבר שהוא היפך הטבע - מי יכול לעמוד בזה? "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה": ציון פורסת ידיה ואומרת, ריבונו של עולם, במצב הזה אין לי נחמה.
ב'תורת חסד' מסביר: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" - השם ציווה אותם לצורר את ישראל, ורק לצורר. אבל "היתה ירושלים לנידה ביניהם" - כרגיל, כשהקדוש ברוך הוא משחרר לגוי את הרצועה, הוא עושה ככל העולה על רוחו, הרבה יותר ממה שנגזר. השם רק אמר "סביביו צריו", תצרו להם, והם לא הסתפקו בזה אלא היו מחמירים גדולים בגזירה, והתייחסו אלינו ביחס המשפיל והמחפיר ביותר שניתן להעלות על הדעת.
בספר 'אלון בכות' מסביר: כדי לשמור את עם ישראל מהתערבות בגויים, מה עשה הקדוש ברוך הוא? דאג שהגוי ישנא אותנו, שירחיק אותנו, שלא יהיה מוכן להידבק בנו. מסופר שפעם הלך הבעל שם טוב עם תלמידיו, ועבר לידם כומר עם פרחי הכמורה שלו. אמר להם הכומר: בואו נתרחק מכאן, נתרחק מהיהודים האלה, שתוך כדי שהם מדברים עלול לצאת מפיהם רוק, והרוק הטמא שלהם ייגע בנו. הגיעו הדברים לאוזני הבעל שם טוב, ואמר לתלמידיו: ראו כמה חסד עשה השם איתנו, שהגוי מתרחק ממך. חסך ממך אי נעימות, שאין אתה צריך להתרחק - הגוי מצד עצמו מתרחק ממך, כדי שלא תיטמא, כדי שלא תקבל את כל המחלות שהוא נושא עמו, כלומר המחלות הרוחניות, כל פגמי הנפש. ועל ידי זה אתה שמור, ועל ידי זה תהיה כשמן הצף על כל מימות שבעולם. "ציווה ה' ליעקב" - לטובת יעקב - "סביביו צריו", שהאויבים יהיו לנו לצרים וישנאו אותנו, ובזה אנו מרוויחים שלא נבוא להיטמע בתוכם.
בספר 'בניין דוד' מסביר על פי מה שכתוב בספרים הקדושים: למה נפוצו ישראל בגויים? לכל אומה יש שורש אחד ברע. כמו שאנו רואים בעשיו, שאינו רוצה לקבל את התורה מפני שכתוב בה "לא תרצח" - שורשם של עמי אדום בכוחות הרע הוא רציחה. ישמעאל - שורשם גניבה, וגם ניאוף, וכן הלאה על זה הדרך. עם ישראל, כשהם גולים בתוך האומות, גורמים שאותו כוח רע יחלש: כוח הרציחה שבאדום, כוח הניאוף והגניבה שבישמעאל. אבל כנגד זה הם גם חשופים להיפגע מאותו כוח עצמו, שכן באותה אומה הכוח הזה גובר. אומנם אנו מחלישים אותו, אך היזהר מאוד, כי אתה חשוף לו הרבה יותר - אתה נמצא כעת לידו, ליד האומה שהכוח הזה הוא הכוח הפועל בה.
וזה מה שכתוב "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה" - תן את ליבך למה הפיץ אותך השם שמה: כדי שתפעל היפך אותן מידות רעות, שתתגבר כנגד הרציחה שבאדום וכנגד הגניבה שבישמעאל. וזה שאומר כאן "ציווה ה' ליעקב" - ומה מצווה השם את יעקב? אומר ה'בניין דוד': תחזיק במצוות, התרחק מן הרע. למה? "כי סביביו צריו" - אלה שסביבך הם צריו במידות הללו דווקא, במידות הללו הם רוצים לבלוע אותך, בטבעים הללו הם רוצים להדביק אותם בך. אדרבה, עליך להתגבר בזה יותר, כדי להחליש את כוח הרע של אותה אומה, ובזה אתה מבטל את כוח הרע בעולם.
כמו שהסברנו באריכות על פי דבריו של ה'לשם': הסיבה שעם ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר היתה לבטל את כל הקליפות וכוחות הטומאה, שמקורם ועיקר משכנם במדברות ובמקומות השוממים. ולכן היו מקומות שרצו להישאר בהם, כי כבר הצליחו להתגבר על הקליפה, ואז היו אומרים להם: לא רבותיי, צריך לקום וללכת. והיו מקומות שהגיעו לשם והיה להם קשה מאוד, כי הקליפה היתה בתוקפה, ואמרו: בואו נברח מכאן - ואומרת להם השכינה: לא, כאן דווקא צריך לשבת, כאן צריך לתקן. ואחרי שתיקנו, נו, נישאר עוד קצת? לא לא, קמים והולכים. קושי גדול מאוד היה במדבר, אומר בעל ה'לשם'. כך גם צריכים לדעת שאנחנו בין האומות: הקושי הוא לא להידבק במידות ובטבעים הרעים של האומות, שהרי לצורך זה ניתנו שם.
הרב מגרמייזא מסביר: "היתה ירושלים לנידה" - הבטחה טובה היא לנו. שהרי נידה אינה טומאה בעצם, אלא טומאה שבאה ונדה, שבסופו של דבר הולכת ונעה. אם היו אומרים לנו שיש בנו טומאה מוחלטת, הדבר היה מייאש, היינו נשברים. אבל הוא אומר לך: לא, "לנידה" היית - ונידה שבעה ימים ונטהרת. אף לנו יש טהרה, ואף אותנו הקדוש ברוך הוא יחזיר בסופו של דבר.
המגיד מדובנא אומר: משל למה הדבר דומה? לאדם ששידך את בתו לבחור מופלג במעלות טובות ובמידות טובות. אמר לו אבי הכלה: תדע לך, שמח אני בך מאוד, ושמח שהקדוש ברוך הוא זימן לי זיווג כה מוצלח. אלא שדואג אני מאוד, שהרי אתה עומד לבוא איתנו אל מקומנו, ומקומנו - מה אומר לך - הבחורים שם אינם המציאה הגדולה ביותר. בחורים ריקים, הוללים ופוחזים. דואג אני שתתחבר איתם, שתידרדר ותלמד ממעשיהם. אמר לו: אין לך מה לדאוג, אני חזק. והנה הביאו אל מקומו, ואת אשר יגור בא לו: לאט לאט הלך אותו בחור והתחבר איתם, לאט לאט התקרב לדעותיהם והתקלקל, עד שהיו אומרים: אל תתחבר עם פלוני. אתם מבינים? הוא שהיה צדיק והתקרב אליהם - כבר ההורים שלהם אומרים לבניהם אל תתחברו איתו. כל כך הידרדר, שאפילו בפרמטרים שלהם נעשה גרוע, שלא כדאי להתחבר אליו.
ומהו הנמשל? הקדוש ברוך הוא בחר בנו, הבדילנו מן התועים, נתן לנו תורת אמת, נתן לנו חוקים ומצוות טובים. ועם כל זה אומר לנו הקדוש ברוך הוא: כדי לשמור על כל זה, התרחק מן הגויים. לא תלמד ממעשיהם, היזהר מפיתם, מיינם ומשמנם, אל תעבוד עבודה זרה כמותם, התרחק מהם. ואנחנו, לצערנו, הלכנו והתקרבנו אליהם, ולא זו בלבד שהתקרבנו ונעשינו כאומות, אלא נעשינו כמקולקלים שבאומות. וראה איזה מצב נעשה - "על כן לנידה היתה". שומעים אתם מה זה "לנידה היתה"? הגוי אומר: התרחק, זה יהודי. היהודי מזיק, היהודי גרוע, ליהודי אין טבעים טובים, ליהודי אין מידות טובות. כמה נורא: הגוי כל כך קלקל אותנו, עד שנעשינו גרועים מן הגוי, והגוי כבר מרגיש שהוא צריך להתרחק מאיתנו שלא נקלקל אותו.
יש בתי מלון בחוץ לארץ שכתוב עליהם "אין כניסה לישראלים". קל לנו לומר: זו אנטישמיות, הם שונאים אותנו. וזה ממש לא כך. ודאי שאין ספק שיש שנאה ליהודי, אבל הם אינם אומרים "אין כניסה ליהודים" - אם אתה בא ממקום אחר יקבלו אותך. אלא שהמילה "ישראלים", לצערנו, הפכה שם דבר לוולגריות, שם נרדף לגסות, לצעקנות, להתנהגות שמתחת לכל ביקורת. יש בתי מלון בטורקיה שאינם מקבלים ישראלים: אדם מגיע לשם, שוכר חדר ללילה, וחושב שקנה את השטיחים ואת הווילונות ואת המאפרות ואת המגבות ואת הכלים הסניטריים ואת הפלזמה שעל הקיר. נורא נוראות, ריבונו של עולם, איזה בושות.
סיפר לי יהודי שהיה פעם בטיול בחוץ לארץ. התאכסנו בבית מלון, סיימו, עלו לאוטובוס וכבר עמדו לנסוע אל המטוס. פתאום עוצרת ניידת משטרה, מבקשים לפתוח את הדלת, ומתחילים להוציא מכל אחד תעודת זהות. מה קרה? כל כך קשה אפילו לספר את זה - אומרים להם: קיבלנו עכשיו הודעה מבית המלון שמסך טלוויזיה, מסך פלזמה דק, נגנב. רבותיי, הוציאו את התיקים של כולם ופרקו אחד אחד, והגיעו למזוודה של אותו אדם. מי יכול לשער איזה בושות, איזה ביזיונות. ועיכבו אותם שם והפסידו את הטיסה. ריבונו של עולם, כמקולקלים שבאומות - ואפילו לא כמקולקלים שבהם, ירדנו עשר מדרגות.
ואדרבה, זה בגלל המעלה שלנו. דיברנו על זה פעם באריכות: עם ישראל הוא סוג בפני עצמו, מין בפני עצמו. וכשמין בפני עצמו יורד, הוא אינו יורד למין שתחתיו אלא מתבטל לחלוטין. בעל חיים שיורד אינו יורד לדרגת צומח, אלא לדרגת בשר רקוב וסרוח שאי אפשר להתקרב אליו. בעל חיים שמת אינו הופך להיות צומח - הוא הרבה הרבה פחות מזה. כך גם עם ישראל: כשהם יורדים, אינם יורדים למצב של "נעשינו כמו גויים", אלא "כמקולקלים שבאומות".
מדינת ישראל מספר אחת בפשיעת בני נוער. ובשביל זה יש לנו משרד חינוך - כדי לדאוג שהחרדים ילמדו ליב"ה. סיימנו עם הבעיות, פתרנו את כל הצרות, הכל בסדר ברוך השם. מבחני המיצ"ב - כולנו אפסים; בהשוואות הצלחה בעולם אנחנו רואים מדינות עולם שלישי, ומדינת ישראל משתווה אליהן. אבל תעזוב, שים את הכל בצד: כל הבעיות ייפתרו אם החרדים ילמדו ליב"ה. והחרדים - זו מערכת חינוך שצריכים לנשק לה את הרגליים, מערכת חינוך שדבר כזה אינכם רואים לא אצלכם ולא באומות: איזה דרך ארץ, איזה מוסר, איזה ערכים, איזה מידות. אבל לא, אתם צריכים ללמוד ליב"ה והכל יהיה בסדר. "רחמנא ליבא בעי" - וכך זה, כשעוזבים את הלב, מה שמחפשים זה ליב"ה.
וצריכים לדעת: עם ישראל כשהם יורדים - יורדים למקום השפל ביותר. זה מה שאומר הכתוב: "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו" - השם ציווה את יעקב, אלה שמסביבך התרחק מהם, אל תדמה לגוי. וכשעם ישראל אינם שומעים לציווי והולכים ונעשים דומים לגוי, אל תחשוב שהוא יקבל אותך כשווה בין שווים. שהרי תידרדר כל כך, עד שהגוי יתייחס אליך כאל מאוס - "היתה ירושלים לנידה ביניהם", והוא מתייחס אל עצמו כעם מתורבת לעומת הוולגריות הישראלית. על כן לנידה היתה.
אמר הרב מבריסק: כשיהודי אינו עושה קידוש בליל שבת, מפני שהוא הולך ונדמה לגוי, יגיע שלב שהגוי יעשה בשבילו את ההבדלה. וכך היה לצערנו באירופה: היהודי כבר נדמה לגוי, קידוש אינו עושה, הולך לתיאטרון בליל שבת - ובא הגוי ועשה את ההבדלה. הגיע הצורר וחיפש שלושה דורות לאחור לראות אם היתה סבתא יהודייה, והוא עשה את ההבדלה. אם היה לך שכל, היית מתבדל בעצמך, היית מתרחק. אבל אתה, יהודי, אין לך שכל, אתה רוצה להידמות לגוי - נו, אז הגוי ידאג להפריד אותך. וזה שאומר "על כן לנידה היתה": אתה רוצה להתקרב אליו, והגוי ירחיק אותך, הגוי לא יקבל אותך.
פסוק אחד, ובו כל מצבה של ציון: "פרשה ציון בידיה" - פורשת כפיים בכאב, בתפילה, כטובעת המבקשת שיאחזו בה, וכאבל הנאלץ לפרוס לעצמו את מצעות אבלותו, שכן "אין מנחם לה". ואין נחמה קשה מזו שבה האדם עצמו הזיק לעצמו. "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו": ה' ציווה תורה ליעקב ולא קיימוה, ולכן השכנים שהיו צריכים לנחם נהפכו לצוררים - ואף החמירו בגזירה מדעתם. ומצד שני, אותה שנאה עצמה היא חסד: היא הגדר השומרת אותנו מהיטמעות, כדברי הבעל שם טוב. תפקידנו בגלות הוא להחליש את כוח הרע שבאומות ולא להידבק בו, ואם חלילה נתקרב אליהן נמצא את עצמנו כמקולקלים שבהן, עד שהגוי עצמו ירחיקנו. ובכל זאת נחמה נטועה בלשון הפסוק: "לנידה" - טומאה שנעה ועוברת, ונידה שבעה ימים ונטהרת. אף אנו סופנו להיטהר ולהיגאל.