פרק א' במגילת איכה הולך ומתאר את שפל מצבה של ירושלים, ובאמצעו מגיע פסוק שהוא לב הקינה כולה. עד כה מנתה כנסת ישראל את הצרות אחת לאחת, ובפסוק ט"ז היא עוצרת ואומרת: אתם רוצים לדעת על מה אני באמת בוכה? נעמוד על הפסוק הזה לאורכו, על פי דברי המפרשים והמדרשים, ונראה כמה עומקים טמונים בו.
עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב׃
אומר הרב אלשיך: כנסת ישראל מקוננת כאן על כך שהשכינה התרחקה מאיתנו. על כל הצרות הגדולות שנמנו קודם - "סילה כל אבירי אדנ-י בקרבי, קרא עלי מועד לשבור בחורי, גת דרך אדנ-י לבתולת בת יהודה" - על כל אלה הבלגנו. אבל אתה יודע על מה אני באמת בוכה? על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים. על מה? "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" - על כך שהקדוש ברוך הוא התרחק מאיתנו. שכן כפי שהסברנו, חלק מן הגלות וחלק מן הסבל שסבלנו בה הוא מחיצת הברזל שנפסקה בינינו לבין אבינו שבשמים. על זה ראוי לבכות. ומתוך שרחק ממני מנחם, שהקדוש ברוך הוא כבר אינו נמצא איתי, ממילא "היו בני שוממים כי גבר אויב" - האויב כבר יכול לגבור, האויב כבר יכול לנו. על אלה באמת ראוי לקונן.
בעל 'לחם דמעה' עומד כאן על דקדוק הלשון: לא נאמר "על אלה אני בוכה" אלא "בוכיה". "בוכה" הוא פועל, "בוכיה" הוא תואר - אישה זו בוכיה היא, כמו בכיינית. כלומר: מרוב בכי אני כבר מכונה בשם בוכיה, אחת שבוכה באופן תמידי. אין זה בכי חד־פעמי ואין זה בכי רגעי. ובזה מתאפיינות גם הצרות עצמן: לא דבר שהיה ונגמר, אלא "בוכיה" - שהרי בכל שנה ושנה אנו בוכים ומצטערים על חורבן בית המקדש.
על הפסוק הזה אומרים חז"ל בסוגיית קמצא ובר קמצא במסכת גיטין: מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע שהיו נאים ביותר, ונשבו לשני אדונים. עבדים היו, יפי תואר ביותר, בני משפחה מיוחסת - בניו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. אמרו נשיאיהם זה לזה: בוא ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר אחד כדי לחתנם, ולא ידעו זה על זה שהם אח ואחות. היה זה יושב בזווית זו ובוכה, וזו יושבת בזווית זו ובוכה - הוא אומר: אני, בן כהן גדול ממשפחה מיוחסת, אשא שפחה? והיא אומרת: אני, בת כהן גדול ממשפחה מיוחסת, אינשא לעבד? וכיוון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, נפלו זה על זה וגעו בבכייה עד שיצאה נשמתם. ועליהם קונן ירמיהו: על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים. על אלה באמת ראוי לבכות.
ובאיכה רבתי מובא: אספסיאנוס קיסר מילא שלוש ספינות מגדולי ירושלים כדי להושיבם בקלון של רומי, לקחתם, השם ירחם, לשוק הפרוצות. עמדו והשליכו עצמן לים. גם על זה אומר המדרש שיצאה בת קול וקראה: על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים.
הרב מגרמייזא מעיר על דבר מעניין: מדוע יש הפסק בין "עיני" הראשון ל"עיני" השני? רמז הוא לומר לנו שהיה הפסק בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. "עיני עיני" - שתי עיניים: עין אחת בית ראשון, עין שנייה בית שני, וכששניהם נחרבו שתי העיניים דומעות. ולמה לא יחד? לפי שהיו שבעים שנה של גלות ועוד ארבע מאות ועשרים שנה שבהן עמד בית שני. לכן עשה הפסק ביניהם, לומר לך שהחורבנות לא היו תכופים אלא בהפסק של שנים. ועוד הסבר: "עיני עיני" בא לרמז על שתי הסנהדראות שראוי לקונן עליהן - סנהדרין אחת וסנהדרין שנייה, ואינן דומות זו לזו, שהאחת סנהדרין גדולה והאחת סנהדרין קטנה, ולכן נאמרו נפרדות זו מזו.
בעל 'בניין דוד' מסביר מדוע אומרת ירושלים "רחק ממני מנחם", ומקדים משל. שני חנוונים גרו בעיר אחת, ראובן ושמעון. בתחילה דרך כוכבו של ראובן וכולם קנו אצלו, ומשמעון קנו רק מתי מעט - מי שנתקע בלי חלב בעשר בלילה היה קופץ לשמעון, כי ראובן כבר סגור. לימים, כידוע, הכול עניין של מזל וסייעתא דשמיא, התחילו להתמעט קוניו של ראובן ולהתרבות קוניו של שמעון. וכי שייך ששמעון ילך לנחם את ראובן ויאמר לו: תתנחם, לא נורא, בעזרת השם יחזרו אליך הקונים? הרי את קוניו קיבלתי אליי - אנחם אותו בדבר שיגרום לי נזק? אירה לעצמי ברגל?
והנמשל: "אמלאה החרבה" - חז"ל אומרים שלא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור. כשצור נחרבת ירושלים מתמלאת, וכשירושלים נחרבת צור מתמלאת. הקליפה והקדושה צרות זו לזו: כשהקליפה עולה הקדושה יורדת, וכשהקדושה עולה הקליפה יורדת. לפיכך מקוננת כנסת ישראל: רחק ממני מנחם. מי ינחם אותי? הגויים? אדרבה, מחורבני נבנו הם. אם ינחם אותי ויאמר "תתנחמי, עוד תשובי להיות גדולה" - על חשבון מי? כדי שאני אהיה גדולה הוא צריך להיות קטן, צור צריכה להיחרב כדי שירושלים תיבנה. ממילא, ריבונו של עולם, המצב הבלתי אפשרי הזה גרם לכך שרחק ממני מנחם: אף אחד אינו בא לנחמני, כי כל המנחם אותי אומר בעצם דבר שלילי על עצמו.
בעל 'לחם דמעה' מסביר בדרך רמז: "על אלה אני בוכיה" - היה לנו חטא של "אלה", "אלה אלהיך ישראל". בעקבות מעשה העגל נסתלקה השכינה, "רחק ממני מנחם". ומי הוא "משיב נפשי"? זה הקדוש ברוך הוא שהשיב את נפשי כשעמדתי על הר סיני, שכתוב שפרחה נשמתם והקדוש ברוך הוא השיב את נפשם. ובעקבות זה "היו בני שוממים": על ידי הלוחות היינו בני חורין משעבוד מלכויות, בני חורין ממלאך המוות, בני חורין מיצר הרע. ועכשיו הגיע האויב, "כי גבר אויב", ועל ידי כך חזרנו להיות שוממים - איננו בני חורין, יש שעבוד מלכויות, ושולט בנו מלאך המוות. ושורשי כל זה בחטא העגל.
עוד אומר בעל 'לחם דמעה': הרי אחד משמותיו של המשיח, מנחם שמו. "רחק ממני מנחם משיב נפשי" - ציפינו לגאולה, ואני רואה שהיא הולכת ומתרחקת. מתי כבר נזכה שיבוא מנחם משיב נפשי, שאז מתבטל היצר הרע ומתבטלות גם המלחמות, ועל ידי זה בסוף כל סוף עין בעין נראה בשוב השם ציון.
ואפשר לומר עוד בדרך רמז: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ידוע מה שאומרים המקובלים, והבאתי זאת בספר 'משנת הגלגולים', שהתורה היא "תמימה משיבת נפש": באופן רגיל, כשאדם חוטא הוא צריך לחזור בגלגול, אך על ידי שהוא מקיים את מצוות השם הוא משיב את נפשו בלא צורך לחזור בגלגול - מתקן, ואין הנפש צריכה לשוב. לפי זה "רחק ממני מנחם משיב נפשי": המשיח רחק ממני, וממילא גם השבת הנפש, ואני צריכה עוד גלגול ועוד גלגול, עד שתשוב הנפש ותתקן את אשר פגמה.
בגלות מצרים היה צער נורא ואיום וכאב גדול, ובכל זאת עדיין נחשבת היא גלות קלה לעומת מה שאנו עוברים היום, ובשני דברים. האחד: "רחק ממני מנחם" - במצרים היו מאתיים ועשר שנים, וכאן אנו כבר אלפיים שנה בגלות, הנחמה רחקה מאיתנו. והשני: במצרים "פרו וישרצו וירבו ויעצמו", ואילו כאן "היו בני שוממים כי גבר אויב" - הולכים ומתמעטים. הרי שלקינו בכפליים לעומת גלות מצרים.
המגיד מדובנא ב'קול יעקב' ממשיל משל. עשיר אחד היה לו בת יחידה בעלת מעלות מיוחדות, והיא ביקשה להינשא רק לבחור מיוחד כמותה, ולא לכל מי שהציעו לה, אלא להמתין להגון לה. עבר זמן רב, וביקשה שהקדוש ברוך הוא יזמן לה זיווג הגון - ואכן זימן לה: בחור נאה, אומן נפלא מאין כמותו, ואפילו כלי המלאכה של אותה אומנות עדינה שהיה בקי בה היו שווים הון עתק. ראתה שהוא מסודר מכל הבחינות - חיצוניות, מידות ומקצוע - והתחתנה עמו.
לא חלפו ימים רבים, והעלילו עליו עלילת שווא והוא נאלץ לעזוב את העיר. פרצה האישה בבכי: כל כך הרבה זמן חיכיתי לך, כל כך המתינו לזיווג הזה, ועכשיו אתה עוזב? ניסה לנחמה ולא הועיל. אמר לה: אניח אצלך עירבון להבטיח שאשוב. אל תחששי שמא אלך למקום רחוק, אשתקע שם ואשכח שיש לי אישה. מגרשים אותי מן העיר ואין לי ברירה, אך אני מבטיח לזכור אותך ולעשות כל מאמץ לשוב. מה עשה? את כלי האומנות היקרים והמיוחדים השאיר אצלה, ואמר: עכשיו תוכלי להיות רגועה, שהרי בלעדיהם אין לי ידיים, הם הכרחיים לי למלאכתי.
עברו ימים רבים, ופגש בה אדם אחד. שאלה אותו: באת מן המדינה שבה בעלי נמצא, שמא שמעת מה שלומו ומתי ישוב? אמר לה: לדעתי כבר לא ישוב, עזבי, חבל על זמנך, אל תפתחי ציפיות. אמרה לו: אדוני, טועה אתה - את כלי האומנות היקרים ביותר שלו הוא הניח בידי, ובוודאי ישוב בשבילם. פרץ הלה בצחוק ואמר: גברת, את חושבת שבעלך עדיין אוחז באותה מלאכה? בעלך עבר הסבה מקצועית, והיום כבר אינו זקוק לכלים הללו. גם אם תחזירי לו אותם - הם כבר אינם נוגעים לו כלל, ולצפות שישוב בגללם אין לך. שמעה האישה ופרצה בבכי, שהבינה שאם כן קלושים הסיכויים שישוב.
מהו הנמשל? לכל מדינה ולכל אומה נתן הקדוש ברוך הוא מלכים ושרים, ולעם ישראל נתן את הדבר המיוחד ביותר - את ארץ ישראל. רבים רצו בה ורבים שאפו אליה, וגם היום אנו רואים שחלו בה ידיים רבות, אך הקדוש ברוך הוא זיווג אותה לנו. אומר המדרש שהיו משתעשעין זה בזה: יש ארץ שהיא נאה על יושביה ואין יושביה חביבים עליה, ויש ארץ שיושביה חביבים עליה ואין היא נאה על יושביה - וכאן זיווג משמים, ארץ ישראל חביבה עלינו ואנו חביבים עליה. ארץ ישראל מקום מיוחד הוא: אווירא דארץ ישראל מחכים, והמצוות התלויות בארץ שבהן משיגים השגות עצומות. וכך היה הזיווג עולה יפה.
אלא שבמשך הזמן קלקלו ישראל דרכם ונגזרה עליהם גזירת גלות. ומה יבטיח שנחזור? מה יבטיח שלא נשכח את הזיווג הזה, שלא נבנה לנו ארמונות מפוארים בנכר ונשכח כלל שגלינו מארצנו? מה עשה הקדוש ברוך הוא? לקח מאיתנו את כלי אומנותנו. ומה הם כלי אומנותנו? המידות הטובות הנצרכות ללימוד התורה, אהבת השם, הקדושה והטהרה, החכמה המופלגת, הנבואה ורוח הקודש, ועריבות התורה והמצוות. דוד המלך אומר "מתוקים מדבש ונופת צופים" - מי מאיתנו הרגיש מתיקות כזו כפי שהרגיש דוד? את כל זה לקחו מאיתנו, איננו מרגישים מתיקות כזו ואיננו מרגישים עריבות כזו. וכל זה כדי שנשב בגולה ונאמר: אח, כמה חסרה לנו ארץ ישראל, כמה חסרים לנו העריבות והמתיקות וההתלהבות בעבודת השם. ריבונו של עולם, תן לנו כבר את ההזדמנות לשוב - "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי", שנזכה כבר לשמוח במצוות השם. אנו מקיימים כאן את המצוות בחוסר חשק ובחוסר התלהבות - ריבונו של עולם, החזר לנו את כלי המלאכה שלנו.
וכל זה מועיל ומזרז אותנו לשוב לארץ דווקא כאשר אנו עושים תורתנו קבע ומלאכתנו עראי, שאז אדם אומר: איפה הטעם שהיו מרגישים בלימוד? איפה הדעה הרחבה להשיג ולהשכיל את הסוגיה על בוריה? כמה רחוק הדבר מאיתנו - נו, ריבונו של עולם, מתי תגאל אותנו ותחזירנו לארץ? אבל ברגע שהפסקנו לעסוק בתורה, ברגע שהמצוות כבר אינן בראש מעיינינו, אזי החזרה לארץ ישראל נחמדה היא, אבל אינה לחם חוקנו ולא לזה אנו מצפים. ואיפה החשק בתורה ובמצוות? עשינו הסבה מקצועית. הגענו למצב שאיננו מבקשים את השם, וממילא הריחוק מהתורה והקרירות במצוות כבר אינם כואבים לנו.
משל למה הדבר דומה? לאדם שנשרף לו הבית, בית יקר עם שכיות חמדה, ובא אדם ומנחם אותו שיזכה בבן זכר. וכי זו נחמה? אני שמח ומודה, זו שמחה גדולה בשבילי, אבל אין זה מנחם אותי על אובדן הבית, אין זה ממין הצרה כלל. וזה מה שאנו אומרים: "רחק ממני מנחם משיב נפשי". שהרי מה מייעד לנו הנביא? הצלחה רוחנית, קרבת אלוקים, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "בחוריכם חזיונות יראו" וחלומות יחלומון, "ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל האמת - האם זה מנחם אותנו? אומרת כנסת ישראל: רחק ממני מנחם משיב נפשי, כי אני היום מתאווה לדברים אחרים ומבקשת לי מקצועות אחרים, והכלים ההם כבר אינם מפתים אותי לשוב, וההבטחות ההן כבר אינן מדברות אליי כדבר שכדאי להתאמץ עבורו. זה מראה עד לאיזה מצב שפל ירדנו: הנחמות אינן מדברות אלינו, אינן משיבות את נפשנו, משום שהשאיפות שלנו שונות, התקוות שלנו שונות והציפיות שלנו שונות, ונעשינו אנשים חומריים וגשמיים, וכשהנביא מדבר איתנו על מושגים רוחניים - נחמד, אבל אנחנו כבר לא שם. ועל זה "אני בוכיה": למה איננו שואפים לאותן הבטחות נפלאות של עלייה ברוחניות והתקרבות להשם יתברך? למה אין זה בראש מעיינינו? על אלה באמת ראוי לקונן.
ספר 'ענף יפה' מביא דבר נפלא. הזוהר הקדוש אומר על "על אלה אני בוכיה" - על עוון "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", היינו על חטא העגל, שהוא החטא שגרם לנו את כל הצרות, כמו שנאמר "וביום פקדי ופקדתי" - הקדוש ברוך הוא נפרע מאיתנו כעת על מה שהיה אז. חטא העגל הוא הסיבה לכל הצרות שבאו אחריו, לשני חורבנות בית המקדש. והיכן זה רמוז? "אני בוכיה" - ראשי תיבות א"ב, לומר לך: על מה הבכי של אב? על "אלה", על עניין "אלה אלהיך ישראל".
ואוסיף על היסוד הזה עוד תוספת נפלאה. הרי ידוע שהיה עוד עניין שבגללו שילמנו את מחיר החורבן, והוא חטא המרגלים: "אתם בכיתם בכייה של חינם, חייכם שתהיו בוכים בכייה לדורות". שם היה בכי על כך שהשם מביא אותנו לארץ ליפול בחרב - בכי של חינם, ואמר הקדוש ברוך הוא: אתה מואס בארץ? אתה תבכה בכי אמיתי שתיעזב ממך הארץ בלילה הזה, בליל תשעה באב. ואם כן לא רק הסיבה הראשונה רמוזה כאן אלא גם השנייה.
ואקדים הקדמה קטנה בדקדוק: יש מושג של "לוקח אחרת עמו", שמילה או שתיים שנכתבו בתחילה נמשכות גם להמשך הפסוק. כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - מה "גורלנו ככל המונם"? אלא ה"שלא שם" שבתחילה נמשך גם להמשך: שלא שם חלקנו כהם ושלא שם גורלנו ככל המונם. לפי זה נסביר: בא המקונן ואומר, על מה "עיני עיני יורדה מים"? "עיני עיני" הם שני בתי המקדש, בחינת מחמד עיני. ועל מה? על שתי סיבות: הראשונה - "על אלה", אלה אלהיך ישראל; והשנייה - "על אני בוכיה", אתם בכיתם בכייה של חינם. על שני החטאים הללו עיני עיני יורדה מים, אני בוכה על חורבנם של שני בתי המקדש בגלל שני החטאים הקדומים שהיו בעוכרינו: מעשה העגל והבכי שלא במקומו. ואפשר גם לומר שהלשון הכפולה "עיני עיני" רומזת: מדוע היו שני חורבנות? מפני שהיו שני חטאים - חטא העגל וחטא המרגלים.
בספר 'מאור עיניים' כותב שבמילה "על" יש רמז לגורמים האמיתיים של הבכייה. חז"ל אומרים ששני סרסורי עבירה ראשי תיבותיהם ע"ל - עין ולב: העיניים רואות והלב חומד. "סרסור" בלשון חז"ל הוא מתווך, ומה מתווך את העבירה ויוצר לנו חיבור אליה? העיניים. העיניים רואות והלב חומד, ואחר כך כלי המעשה גומרים. וזהו שאנו אומרים: "על אלה אני בוכיה" - בגלל חטאי העיניים והלב אני בוכיה, על זה יש לבכות, זה מה שהביא אותנו לכל ההידרדרות. ורמז נאה לכך בסוף המגילה: "על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו" - "על", עין ולב: "היה דוה לבנו" כנגד הלב, "חשכו עינינו" כנגד העיניים. הם המתחילים בחטא והם המשלמים בסופו של דבר את המחיר.
בספר 'לוח ארז' מובא שכנסת ישראל מקוננת ואומרת: אתם יודעים על מה אני בוכיה? על כך שרק "עיני עיני יורדה מים". אני היחידה שמרגישה בצער החורבן. כל האחרים שראו את שברי לא זו בלבד שלא הצרו בצרתי ולא כאבו את כאבי, אלא אף שמחו על שברי. ודבר זה הופך כל צער וכל סבל לקשה עשרת מונים. ומי שרוצה דוגמה לכך - השואה הנוראה שהייתה באירופה. חשבנו שאולי נקבל מעט אמפתיה מן העולם, חשבנו שאולי אמריקה, שאינה נחשבת לשונאת יהודים, תעשה על כל פנים פעולת סיוע ליהודים ותראה צורך לגונן עליהם. ופתאום נוכחנו לראות ש"עיני עיני יורדה מים": מערכת ההשמדה פעלה בצורה משומנת ותכליתית, ואיש לא קם לגונן, איש לא אמר שמתבצע כאן רצח עם, איש לא שאל מדוע ומה הסיבה וכיצד קשור להשמיד את העם היהודי למלחמה, ואיש לא אמר להפסיק את הרכבות למחנות המוות.
וזהו שאומר ירמיהו הנביא בנבואת החורבן בפרק ו': "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים". אבל יחיד - אנחנו היחידים שמרגישים באבל, היחידים שמרגישים בחיסרון, בנזק ובצער, וכל הגויים מסביב נשארו באדישותם. ועל כן ראוי מספד תמרורים, מספד גדול מאוד, שהרי איש אינו מרגיש בצער הזה חוץ מאיתנו. ומעבר לכך ראוי מספד גדול עוד יותר, שכן כמו שכותב ה'איכה יעבץ', כבר אבד הצער מליבנו ואיננו זוכרים את החורבן. וכך "אבל יחיד" מקבל משמעות של אבל של יחידים: יש רק יחידים בדור שבאמת מתאבלים ומרגישים בחיסרון. על זה ודאי ראוי להתאבל ולהצטער.
הילקוט הגרשוני מביא בשם ה'תיקון משה' הסבר נפלא. אם תרצה לדעת למה "רחק ממני מנחם משיב נפשי", התשובה היא: "כי היו בני שוממים כי גבר אויב". אנו מצפים שתבוא הגאולה, שיבוא מנחם - שהרי משיח נקרא מנחם - שנצא מן הצרות ומן הגלות. ומדוע רחק ממני מנחם שאמור להיות משיב נפשי? כי "היו בני שוממים", מלשון משתוממים: איך ייתכן שגבר אויב? וכי כל כך גרועים אנחנו? מה לא בסדר אצלנו? וכי איננו הגונים? הרי יש לנו נוער נפלא, וכל מיני דיבורים מסוג זה, ולכן לא מובן כלל מדוע פתאום פורענות. וכי יש סיכוי לגאול עם שאינו מודע כלל לעוונותיו? "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - וזה עוון חמור מן החטא עצמו, שאם חטאת עוד תעשה תשובה, אבל אם אתה אומר לא חטאתי, על מצוות אין עושים תשובה. וזהו שאומר כאן הנביא: למה רחקה הגאולה, למה רחק מנחם משיב נפשי? מפני שכאשר גבר אויב היו בני משתוממים, מה פתאום מגיע לנו, הרי אנשים הגונים וצדיקים אנחנו. ואם כך אתה אוחז - באמת רחק מנחם, שכיצד יבוא מנחם בלא שבת בתשובה, כיצד יבוא המשיח כשעם ישראל לא תיקנו דרכם?
הרב פנחס מילר אומר בשם אביו שיש בפסוק זה רמז לסוד הנחמה. אף שעם ישראל היה בגלות אלפי שנים, אף שסבל רדיפות ורציחות ואינקוויזיציות ואוטו־דה־פה ופוגרומים, אנו בטוחים שבסופו של דבר יבוא משיח צדקנו ותהיה גאולה שלמה, ואין לנו בזה שום ספק. ומניין הביטחון הזה? אומר הפסוק: עצם זה שאתם עדיין מתאבלים ובוכים, אלפיים שנה לאחר שנחרב הבית, ועדיין עם ישראל יושבים ובוכים ומקוננים עליו. "עיני עיני יורדה מים" הגם ש"רחק ממני", הגם שהיה הדבר לפני שנים רבות - זה עצמו "מנחם משיב נפשי".
וכיצד הדבר עצמו מנחם ומשיב נפש? שהרי גזירה על המת שישתכח מן הלב, וידוע שהוא שנים עשר חודש. וגם אם אני זוכר את המת, אין הגזירה שישתכח מן השכל אלא שישתכח מן הלב: לבכות כבר אין בוכים, להצטער כבר אין מצטערים, זוכרים אך אין מצטערים. וכשיעקב אבינו לא היה מוכן להינחם עשרים ושתיים שנה והוסיף לבכות - היה ברור שאין זה מת. יוסף לא מת, ולכן לא נשתכח מן הלב. ומכאן היסוד: כאשר אדם בוכה על דבר מה במשך שנים, סימן שאותו דבר לא מת, אלא הוא דבר קיים שעתיד לחזור. על מה שמת אין בוכים יותר משנה, ואם ממשיכים לבכות - סימן שהדבר קיים ואמיתי ואי אפשר למחקו מן הלב. וזהו: על אלה אני בוכיה, על החורבן אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים אף שרחק ממני ואף שעברו שנים רבות מאז החורבן - וזה עצמו מנחם ומשיב נפשי, ואומר לי: אתה עדיין מצטער, אתה עדיין בוכה, סימן שזה לא מת, סימן שהדבר קיים, סימן שהגאולה בוא תבוא ויבוא מנחם משיב נפשי שהוא מלך המשיח. הבכי אינו לחינם, שכן עצם הבכייה מהווה הוכחה לציפייה שלנו, ואם אנו מצפים - סימן שאין זה מת אלא דבר חי וקיים שעתיד לשוב אלינו.
בספר 'ליקוטי חבר בן חיים', המובא בילקוט הגרשוני, מבאר את הפסוק על פי הגמרא במסכת סנהדרין. שם מסופר על רבי זירא, שכשהיה רואה חכמים עוסקים בענייני משיח היה אומר להם: עזבו, אל תעסקו בזה. מדוע? שכן כמה דברים באים בהיסח הדעת, ואחד מהם משיח - ואם אינך מסיח דעתך לא יבוא משיח. ברגע שאתה צועק כל הזמן משיח, משיח, עצם ההזכרה התמידית מונעת. אמר להם: אל תדברו בענייני משיח, בן דוד בא בהיסח הדעת. ועל זה מקונן כאן הנביא: מפני שאני יורדה מים, שאני עסוקה כל הזמן בגלות ובציפייה למשיח, לכן "רחק ממני מנחם", לכן אין המשיח בא, שהרי צריך היסח הדעת. ואגב, אין להבין את הדברים שלא כראוי: ודאי שצריך ציפייה למשיח, אלא שהעיסוק התמידי בענייני המשיח - אדרבה, מן הגמרא אתה רואה שרבי זירא היה אומר שדבר זה רק מרחיק את הגאולה.
פסוק אחד, "על אלה אני בוכיה", נושא בתוכו את כל עומק הקינה: הבכי אינו על הצרות החיצוניות בלבד אלא על ריחוק השכינה - "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", ומשרחק המנחם ממילא "גבר אויב". "בוכיה" ולא "בוכה", שהבכי תמידי ולדורות; "עיני עיני" כנגד שני החורבנות שבאו בגלל שני החטאים, "אלה" של העגל ובכייה של חינם של המרגלים; "על" - עין ולב, סרסורי העבירה שבהם חטאנו ובהם לקינו. ואין מי שינחם, שהרי הגויים נבנים מחורבננו, וגרוע מזה - שגם אנחנו כבר איננו מתאווים לנחמות שהנביא מבטיח, שכלי אומנותנו נלקחו מאיתנו ואיננו כמהים להשיבם. ובכל זאת טמונה כאן נחמה: עצם זה שאנו עדיין בוכים אלפיים שנה אחרי החורבן מוכיח שהדבר לא מת, שהוא חי וקיים ועתיד לשוב. יהי רצון שנזכה לבקש באמת את התורה ואת המצוות ואת ארץ ישראל, ויבוא מנחם משיב נפשנו במהרה בימינו.